עוד הערות על "לנבוכי הדור", מאת: ר' איתם הנקין

לתועלת כולם אני מעתיק לכאן את ההערות שכתב ר' איתם בתיבת התגובות לרשימה הקודמת שלו בנושא "לנבוכי הדור" – סקירה ראשונית סובייקטיבית.

אוסיף מעט הרחבה ביבליוגרפית-היסטורית, כיוון שכפי הנראה הטענה המרכזית כנגד פרסום הספר תוסיף להיות שהראי"ה או הרצי"ה "גנזו אותו":

1. כפי הנראה ישנו רק חיבור אחד של הראי"ה מתקופת חו"ל, שבנו הרצי"ה החליט לפרסם אותו במו ידיו (למעט פרסום קטעים קטנים מפה ומשם, כמו ה'קריאות גדולות' שבהן גם חלקים ממאמרי הראי"ה שנכתבו בחו"ל, השירים שבתחילת 'אורות הראי"ה') - וזהו 'מוסר אביך' (תש"ז), שנכתב "בשנות הנו"נים" כלשון הרצי"ה. אולם שוב מדובר בחיבור שהראי"ה עצמו לא הדפיסו. מדוע? גם כאן איננו יכולים לדעת בוודאות (אך ראו מייד), והעובדה היא שאת רוב חיבוריו השיטתיים שאינם הלכתיים, השאיר הראי"ה בכליו וגנזיו.

2. לאחר הדפסת עיטור סופרים וחבש פאר עברו חמש עשרה שנים תמימות מבלי שהראי"ה הדפיס חיבור כלשהו (וראו 'אורות הראי"ה' עמ' ט"ז), עד שבא"י הדפיס את אדר היקר ועקבי הצאן - בסיועו של אחיו, שמואל קוק (אשר הראי"ה לא היה מרוצה מאופי עבודתו ואיטיותה, ראו אגרות ח"א עמ' קנ"א). מדוע? בתרס"ח מזכיר הראי"ה ש"את העין יעקב [=עם עין אי"ה] לא הדפסתי עדיין, מחוסר אמצעים" (שם עמ' קמ"ד) - וזאת כאשר ידוע שכבר בתרס"ב לכל המאוחר הוא תכנן לפרסם את החלקים שנכתבו (ראו אגרות האדר"ת באדר היקר, איגרת ח'). בדומה, את 'מדבר שור' הוא הכין להדפסה בקיץ תרנ"ט (כבהקדמה), וגם כאן סיבת אי-ההדפסה היתה כלכלית, קרוב לוודאי. מתברר שקצב כתיבתו של הראי"ה היה גבוה בהרבה מיכולתו הכספית, דבר שאילץ אותו להתעכב בהדפסת רוב חיבוריו, לברור היטב את אלה שיודפסו בפועל (כשלעיתים היכולת המעשית לכך לא נבעה משיקוליו הבלעדיים, אלא משיקולי אחיו, בנו, תלמידיו וכדומה, ואכמ"ל).

3. על הרקע לכתיבת 'לנבוכי הדור', עשויים ללמד גם דברי הראי"ה במכתב לר"י אורנשטיין מתרס"ז (אגרות ח"א עמ' מ"ב): "ובזמן הזה, שבעוה"ר רבים מהצעירים הולכים ונפתים אחר חלקת לשון נכרי' של בני פריצי עמנו, צריך ג"כ להראות לכל באי עולם כי גם ת"ח העוסקים בקדושה בתורת אמת לא תחסר להם גם כח המליצה וצחות הלשון... ויען שלשלימות וה"ק צריך ג"כ ידיעות של חכמת העולם בכמה ענינים, וביחוד כדי להשיב לאפיקורס שהוא דבר נחוץ בזמננו מאד...".

4. ומעניינים הדברים שכתב כמה ימים אחר כך לשמואל אלכסנדרוב (שם עמ' נ'), בהם תיאר "ספר" היפוטתי שיתפלמס עם גדודי הכפירה, ובו יוכח כיצד אותן נטיות הנראות כסותרות אמונה ודת הריהן עצמן מקרבות אל העולם לאלוקיו, וכו', "אבל ארוך הרבה צריך שיהיה ספר כזה, עם כל קיצורו וקימוצו, ולא עוד אלא שכמעט אי אפשר לצאת ידי החובה בספר אחד ובדור אחד...". ועוד הוא כותב שהוא עצמו לא נטל על עצמו משימה זו: "אנכי רק מאמרים כתבתי, רק הערות קלות, דלות וקטנות...". והדברים מפליאים לכאורה, כלום לא התאים חיבורו שבכתובים 'לנבוכי הדור' ולו במקצת לכיוון זה, עד שהוא אינו מתייחס אפילו ברמז לעצם קיומו וכתיבתו שנים מעטות לפני כן?

5. ואולי באמת קינן בו היסוס, שמא החיבור שכתב אינו ממלא במידה מספקת את היעדים הנדרשים ממנו (וראו רמיזתו באגרות ח"א עמ' קנ"ד, תרס"ח), ועל כן נמנע מלפרסמו. אולם כאמור מניעת-הפרסום היתה נחלת רוב חיבוריו, ובכללם כאלה שאין לנמק את אי-פרסומם בנימוקים שכאלה. ייתכנו שיקולים נוספים, מהם פרגמטיים, טקטיים ולעיתים אף פרוזאיים, התלויים בתנאי זמן, מקום וכאמור גם תקציב. בהנחה שהחיבור אכן נכתב בתקופה הסמוכה ונראית לעלייתו לארץ (חיבורים שכאלה נהג הראי"ה לכתוב בפרק זמן אחד רצוף - ראו הקדמת הרצי"ה למוסר אביך), וייתכן שהטלטלה הקיומית של העלייה, והכרוך בה במישורי החיים השונים, לא איפשרה את הדפסת החיבור בשעתו, ומאוחר יותר כבר היסס הראי"ה שמא הוא אינו תואם היטב לצרכים שהתפתחו בינתיים באותה תקופה דינמית וסוערת של הקיום היהודי. וממילא העניין צריך להיות נידון לגופו, אם נודעת לספר תועלת אמונית אם לאו, ולא בספקולציות על "גניזה".