טקס רב רושם

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.
מספר פעמים בשנה אני מקבל שיחת טלפון ממישהו שאינני מכיר, המציג את עצמו כמי שאיננו מנהל אורח חיים דתי. המטלפן מספר לי, שלאחרונה נולדה לו ולאשתו בת והוא מתכנן לערוך שמחה משפחתית לרגל המאורע והוא מחפש רב שיבוא לעשות טקס קריאת שם לבת.
ברגעים אלו עוברת בראשי המחשבה: מה, אף אחד לא אמר להם שאין טקס כזה ביהדות? באים לבית הכנסת, מקבלים עליה לתורה ומי שברך ושלום על ישראל.

כמובן שאני מקפיד להציע לפונה להגיע לבית הכנסת בשבת הקרובה, או למצער, לתפילת שחרית של שני וחמישי, במהלכה יעלה לתורה ויזכה במי שברך לתינוקת. ברוב המקרים אני נענה במשיכת כתפיים -לא זה מה שהם רוצים.
אז נכון שבדת שלנו אין דבר כזה טקס קריאת שם לבת, אבל איזה נזק יכול לקרות אם ניכנס לאתר עיתים ונחבר איזה טקס יפה הכולל אמרות ופסוקים מן המקורות? מאידך, למה לעשות את זה? אם זה כדי לקרב אותם למקורות שלנו. האמת היא שבמקורות שלנו אין דבר כזה. ואם אנחנו מקרבים אותם למשהו שבעצם לא קיים, למה לקרב אותם בכלל?


כלומר, אם אנחנו ממציאים טקס של קריאת שם לבת, למה לעצור בזה? אולי נמציא גם טקס sweet 16 (למי שלא בקי מספיק בתרבות המערב, מדובר בחגיגה גדולה שעורכות בנות טיפש-עשרה בהגיען לגיל שש עשרה. בחו"ל ניתן למצוא גם בנות יהודיות החוגגות את המאורע המשמח). איך היינו מגיבים אם היו מתקשרים אלינו לערוך טקס כזה - האם בכלל היינו מתלבטים?

יהדות איננה דת טקסית. נקודה זו היתה מרכזית מאד במשנתו ההלכתית של הגרי"ד סולובייצ'יק. כך הוא ניסח זאת:
"ההלכה שונאת טקסים היא. ...יש...בסמלים אסתטיים-צרמונאליים משום סילוף ההלכה הטהורה. ...על ידי (הכנסת הטקסיות), בוקע ועולה נוהג חדש של המצאת תחליפים למצוות" (דברי הגות, עמ' צג).
בספר מפניני הרב מובא בשם הגרי"ד, "שבדת שלנו אין טקסים, וענין הצרמוניות בא אל מחננו מהדת הקאתולית" (עמ' ריט). בהקשר זה ראוי לציין גם את מאמרו של הרב חיים נבון בעניין תפילות יום העצמאות - עיינו שם.

ברגע שאנחנו הופכים את הרב לmaster of ceremonies (התרגום לעברית זה כנראה: מנהל הטקסים), אנחנו מעוותים את היהדות ומציגים את התורה - באור הלא הנכון.
מאידך, עומד בפנינו אדם המעוניין לצרף את הקב"ה לשמחה שלו ורק איננו יודע כיצד, הייתכן ונעמוד מן הצד ונחריש?! האם יש תפקיד יותר מובהק לרב מאשר לקרב אדם הפונה אליו לתורה ולתפילה?

לדעתי, יש למצוא גם במקרה הזה את שביל הזהב. כל אדם המחובר אל הקודש יודע, ששמחה משפחתית איננה רק התאספות לשם ראיית המשפחה והחברים, אלא זו "סעודת הודיה". הסעודה המשפחתית במהותה מכילה אלמנטים של קודש ורוחניות הבאים לידי ביטוי בדברי תורה של בני המשפחה או האורחים ובהודיה לקב"ה על החסד שגמל איתנו.

תגובתו של הרב לפונים אליו לשם עריכת טקס "שמחת בת", צריכה להיות הצעה להכניס תכנים מהסוג המוכר לכולנו מהשמחות שלנו לשמחה שלהם. תכנים אלו יכולים להיות פרקי הודיה שונים מהתנ"ך או מהסידור, ו/או דבר תורה יפה הקושר בתוכו את השמחה הספציפית יחד עם תכנים תורניים. כך אנחנו נותנים למשפחה לומר לאורחים, איננו כאן רק כדי לחגוג, אלא גם כדי להודות על העבר ולהתפלל על העתיד.
באופן זה אין צורך להמציא טקסים, ו"לברוא" משהו חדש יש מאין. יש להניח שהצעה להכניס לתוך השמחה תכנים שיש בהם משום הבעת תודה ושמחה תתקבל בברכה ותיתן מענה לבקשה של המשפחה.