הטור השמיני למדור "דעת תורה" של אתר כיפה עלה לרשת (קישור). הנה הוא לפניכם.
כאשר חסיד חב"ד מספר על מעלתו של הרבי שלו (זצ"ל/שליט"א), בדרך כלל הוא יוסיף משפט המעיד במיוחד על הבדל גדול בין הרבי מליובביץ' לבין אדמו"רים חסידיים אחרים: "הרבי מעולם לא יצא לחופשה". בניגוד לאדמו"רים אחרים הנופשים כל שנה באתרי נופש שונים בארצות הברית ובאירופה, הרבי מליובביץ' מעולם לא יצא לחופש. הוא הופיע כל יום לעבודה במשרדו מאז שנכנס לתפקידו בשנת תשי"א ועד למחלתו בשנת תשנ"ב (למעט ישיבת שבעה על רעייתו).
בחברה המודרנית מקובל לומר שעובד שיוצא לחופש הוא עובד טוב יותר מעובד שלא מנצל את ימי החופש שלו. העובד שיודע גם לנוח ולמלא מצברים יוכל לחזור לעבודה בתום החופש בכוחות רעננים לשנה של עבודה מושקעת יותר. בסופו של דבר, כך מקובל לומר, חברה מרוויחה יותר מעובד שעובד עשרה ימים פחות בשנה מאשר עובד שלעולם איננו לוקח חופש.
הקלישאה אומרת שבקהילה דתית ממוצעת האדם היחיד שעובד בשבת הוא הרב (זה כמובן לא נכון, כי בדרך כלל יש גם רופאים ואנשי ביטחון שממש עושים שבתם חול, אבל שיהיה). זו המציאות, הרב עובד די קשה בהכנת שיעורים ובמסירתם הן בשבתות והן בחגים. בקהילות ספרדיות רבות, הרב הוא גם החזן דבר יום ביומו - ימי חול, שבתות וחגים. לאחר שנה של עשייה, קשה שלא להבין את הצורך של הרב בחופש.
אדם רגיל העובד בעבודה רגילה הלוקח חופש ממקום עבודתו פשוט יכול לא להגיע לעבודה, הוא יכול כמובן לנסוע לאתר נופש אבל הוא יכול גם להישאר בבית וליהנות מהזמן שהוא לא מבלה במקום העבודה. אבל מה עושים כשמקום העבודה הוא בית הכנסת?
במספר קהילות בחו"ל מקובל (לצערנו), שכשהחזן בחופש הוא מתפלל ביחידות בביתו ולא מגיע לתפילה בציבור בבית הכנסת. החזן יודע שאם הוא יגיע לבית הכנסת ויאמר: "אני בחופש שמישהו אחר יתפלל", זה פשוט לא יעבוד, כל המתפללים מצפים שאם החזן נמצא הוא יעבור לפני התיבה.
כמובן שהדבר הרצוי ביותר הוא שהרב ייסע למקום נופש ושם ינפוש. בהיעדרו הקהילה תסתדר בדרך כזו או אחרת. ההנחה היא שגם במהלך השנה הרב נוסע מדי פעם לשבת למקום אחר והקהילה יודעת להסתדר גם בלי הרב הן בניהול בתפילות כסדרן והן במציאת מחליף להעברת שיעורים ודברי תורה. אבל אם הרב רוצה להיות בבית בזמן שהוא בחופש מעבודתו כרב, הוא ייתקל בבעיה לא פשוטה. אם הרב נמצא בשבת בבית הכנסת מצפים ממנו לומר את דבר התורה הקבוע שלו ואת השיעור הקבוע שלו.
הדבר נכון לא רק בנוגע לחופשות אלא גם כשהרב מתעורר בשבת בבוקר כשהוא לא מרגיש בטוב. האם עליו להודיע שהשבת לא יתקיים שיעור בין מנחה לערבית או שעליו למצוא את הכוחות לתת שיעור בכל מקרה?
כמובן שיש הבדל בין קהילות שונות. ישנן קהילות שבהן הרב יכול למצוא מחליפים מבין חברי הקהילה במסירת שיעור או דבר תורה מעכשיו לעכשיו. יש קהילות בהן ניתן למצוא מחליפים בהתראה של שבוע, ויש קהילות שאין בנמצא מחליף שבני הקהילה יהיו מעוניינים לשמוע.
אפילו אם מקובל לחלוטין שהרב יכול לקבוע שכמה שבתות בשנה הוא בחופש והוא איננו צריך להכין דברי-תורה ושיעורים והקהילה תסתדר במידה כזו או אחרת, מה לגבי תשובות לשאלות? כשהרב בחופש, בין אם הוא בבית ובין אם לאו, האם הוא צריך לכבות את הסלולארי? האם מותר לו לכבות את הטלפון הנייד, ולהניח שאנשים ששואלים אותו באופן סדיר שאלות ימצאו לשבועיים בשנה מישהו אחר לשאול אותו? האם עליו להקליט הודעה בתא הקולי "אני בחופש, רק אם זו שאלה דחופה תשאירו הודעה ואחזור אליכם"?
כאדם החי בעולם המודרני, אינני יכול לומר שאני רואה במודל של הרבי מליובביץ' אידיאל שיש לשאוף אליו. התזה המודרנית, שעובד שנח ושדואג לבריאותו הפיזית והנפשית הוא עובד טוב יותר גם עבור המעביד שלו, מדברת אלי הרבה יותר. אף על פי כן ובמיוחד לאחר שפגשתי בכל כך הרבה רבנים העובדים סביב השעון, אני תמיד שואל את עצמי אם רב בהגדרה לא צריך להיות וורקהוליק - מכור לעבודתו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה