הקראת "יברכך"
השולחן ערוך כותב (אורח חיים סימן קכח סעיף יג):
מתחילין הכהנים לומר: יברכך. הגה: וי"א שגם מלת יברכך יקרא אותו ש"צ תחלה (טור ור"ן פ' הקורא והגהות מיימוני) (וכן נוהגים בכל מדינות אלו), ואח"כ מקרא אותם ש"צ מלה במלה, והם עונים אחריו על כל מלה עד שיסיימו פסוק ראשון, ואז עונים הצבור: אמן; וכן אחר פסוק ב'; וכן אחר פסוק ג'.
מרבית הספרדים בארץ לא נוהגים עפ"י דברי השולחן ערוך בעניין זה, אלא לפי הרמ"א "שגם מלת יברכך יקרא אותו ש"צ תחלה".
הג"ר עובדיה יוסף מכריע בעניין זה כדעת הרמ"א והמקובלים כנגד הבית יוסף (שו"ת יחווה דעת חלק ד סימן י):
יש ללמוד שנכון יותר שיהיה החזן מקרא את הכהנים גם תיבת יברכך, כדי שתחול עליהם ברכת ה' טרם יברכו את ישראל. ואמנם דעת הרמב"ם (בפרק י"ד מהלכות תפלה הלכה ג'), שתיבת יברכך איך השליח צבור מקרא אותה לכהנים, וכתב מרן הבית יוסף (סימן קכ"ח), שטעמו שכיון שאין מקריאים לכהנים אלא כדי שלא יטעו, בתיבה ראשונה שאין מקום לטעות למה יקרו אותה. ושכן המנהג בכל מלכות ארץ ישראל ומצרים. אבל דעת הטור והר"ן שגם תיבת יברכך יש להקרותה לכהנים. ע"ש. ומרן בשלחן ערוך /או"ח/ (סימן קכ"ח סעיף י"ג) פסק כדברי הרמב"ם. והרמ"א כתב שהמנהג בכל מדינות אשכנז שגם תיבת יברכך מקרא השליח צבור תחלה. ובכנסת הגדולה שם מבואר, שגם בקהלות עדות המזרח יש נוהגים להקרות תיבת יברכך כדברי הרמ"א. אולם לפי טעמו של רבינו בחיי, וכן הכלי יקר, יותר נכון לנהוג כדעת הטור והר"ן. (ועיין בשו"ת רבי אליהו מזרחי סימן ג', ובשו"ת מהר"ם מינץ סימן י"ב). ועיין להגאון רבי יוסף חיים בשו"ת רב פעלים חלק ג' (חלק אורח חיים סימן ה'), שהנהיג בעיר בגדאד, אתריה דמר, להקרות לכהנים גם תיבת יברכך, על פי הסוד שגילה רבינו בחיי הנ"ל. ואף על פי שהיו נוהגים מקדמת דנא שאין החזן מקרא תיבת יברכך, וכדעת הרמב"ם ומרן השלחן ערוך. מכל מקום הוא ז"ל שינה המנהג, והורה שהחזן יהיה מקרא גם תיבת יברכך, מפני שכן ראוי להיות על פי הסוד. ושכן מנהג המקובלים בעה"ק ירושלים ת"ו. וכתב, שהרויח עוד בזה שמתחלה היו הכהנים מסמיכים במהירות תיבת יברכך לסיום הברכה שמסיימת בתיבת באהבה, הכל בנשימה אחת, ולא היה סיפק ביד הצבור לענות אמן אחר ברכתם, וכעת אשתני למעליותא, שעד שהשליח צבור מתחיל להקרות יברכך, מספיקים הצבור לענות אמן. וכן כתב בספר בן איש חי (פרשת תצוה אות א'). [אלא שיש שם טעות סופר הנראה לעין]. וכן הנהגתי בס"ד בבית הכנסת אהל מועד בעוב"י תל אביב יע"א, בהסכמת הקהל.
מעניין שדוקא בקרב יוצאי מרוקו נשתמר המנהג כשו"ע ולא כרמ"א (על אף שבעניינים רבים אחרים הם נהגו כרמ"א). כך מובא בספר נתיבות המערב (הרב אליהו ביטון, עמ' לה):
נהגו כשהכהן יחיד, החזן מקריא לו גם תיבת "יברכך". ורק כשיש שני כהנים ויותר, הכהנים מתחילים מעצמם "יברכך", ומשם והלאה מקריא להם החזן. ויש נהגו שגם בכהן יחיד, מתחיל מעצמו "יברכך".
אמירת פסוקים בזמן ברכת כהנים
נושא זה כבר נתון במחלוקת מימי האמוראים (סוטה מ ע"א):
א"ר חייא בר אבא: כל האומרן בגבולין אינו אלא טועה. אמר רבי חנינא בר פפא: תדע דבמקדש נמי לא מיבעי למימרינהו, כלום יש לך עבד שמברכין אותו ואינו מאזין? א"ר אחא בר חנינא: תדע דבגבולין נמי מיבעי למימרינהו, כלום יש עבד שמברכין אותו ואין מסביר פנים?
השו"ע והרמ"א מסכימים שנכון שלא לומר פסוקים, על אף שהרמ"א מזכיר שלא כך נוהגים (שולחן ערוך אורח חיים סימן קכח סעיף כו):
בשעה שמברכין אין לומר שום פסוק, אלא ישתקו ויכוונו לברכה. הגה: ומכל מקום, עכשיו שהכהנים מאריכין הרבה בנגונים, נהגו גם כן לומר פסוקים, וכמו שנתבאר לעיל סי' נ"ז לענין ברכו, אך יותר טוב שלא לאמרם (ד"ע).
דווקא בדבר זה נהגו יוצאי מרוקו כן לומר פסוקים כמו אותו מנהג שמזכיר הרמ"א (אך שאיננו מסכים אליו). כך מובא בספר נתיבות המערב (עמ' לה'):
נהגו הציבור לומר פסוקים מיוחדים בשעה שהחזן מקריא לכהנים, ויש נהגו לאמרם רק בשבתות וימים טובים, ויש נמנעים לאמרם כדי לכוון יפה לברכת כהנים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה