מדרש לפרשת וירא

רבי יצחק פתח: "מזבח אדמה תעשה לי וגו'" א"ר יצחק מה אם זה שבנה מזבח לשמי הריני נגלה עליו ומברכו אברהם שמל עצמו לשמי על אחת כמה וכמה "וירא אליו ה' באלוני ממרא":
רבי לוי פתח: (ויקרא ט) "ושור ואיל לשלמים לזבוח לפני ה'" אמר מה אם זה שהקריב שור ואיל לשמי הריני נגלה עליו ומברכו אברהם שמל עצמו לשמי עאכ"ו "וירא אליו ה' באלוני ממרא":

שני המדרשים הללו באים להסביר את סמיכות של תחילת הפרשה שלנו, פרשת וירא, עם סופה של פרשת לך-לך. פרשת לך-לך הסתיימה בקיום מצוות המילה ע"י אברהם ובני ביתו ופרשתנו פותחת בהתגלות ה' אל אברהם. המדרש מסביר שההתגלות באה בעקבות ברית המילה ויש בזה קל וחומר מבניית מזבח והקרבת קורבנות המביאים לגילוי שכינה, ק"ו שברית מילה מביאה לגילוי שכינה.

שני הפסוקים המובאים במדרשים אלו הינם פסוקים המראים כי הפעולות המתוארות אכן מביאים לידי גילוי שכינה:

- מִזְבַּח אֲדָמָה, תַּעֲשֶׂה-לִּי, וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת-עֹלֹתֶיךָ וְאֶת-שְׁלָמֶיךָ, אֶת-צֹאנְךָ וְאֶת-בְּקָרֶךָ; בְּכָל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת-שְׁמִי, אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ.

- וְשׁוֹר וָאַיִל לִשְׁלָמִים, לִזְבֹּחַ לִפְנֵי ה', וּמִנְחָה, בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן: כִּי הַיּוֹם, ה' נִרְאָה אֲלֵיכֶם.

אך מהו הקל-וחומר? מדוע אם בניית מזבח והקרבת קרבנות מביאים לגילוי שכינה, אז בהכרח שגם ברית מילה יביא לגילוי שכינה?

מזבח האדמה והקרבת הקרבנות מבטאים באיזה שהוא אופן את הניגודיות הגמורה בין העולם הרוחני והעולם הגשמי. מזבח אדמה, עשוי מהדבר הכי גשמי שיש בעולם הזה - אדמה. אדמה איננו חי וגם איננו צומח, הוא חסר כל מימד של רוחניות כל כולו גשמיות. מהגשמיות הזאת - אנחנו מצוים לעשות מזבח, מקום מיוחד בעולם הזה שדרכו אנחנו רוצים להתחבר לרוחניות.

כך גם הקרבת קורבנות מבטאים את הניגודיות הזאת. האדם המבקש להתקרב לרוחניות דרך הקרבת קורבן, מביא מהרכוש שהוא רכש בעולם הזה להקב"ה. לכאורה אין סתירה גדולה מזה! הרי הקב"ה שם את האדם בעולם ללא קניינים גשמיים, "ערום יצאתי מבטן אימי וערום אשוב שמה" אומר איוב (אגב, כשעשיתי חיפוש של הפסוק הזה בגוגל, קיבלתי הודעה מאינטרנט רימון שדף התוצאות חסום...). הקניינים הגשמיים של האדם מבטאים את החיפוש של האדם אחר ההתחברות לעולם הגשמי. אותם קניינים, שאדם רכש מתוך רצון להתחבר לעולם הגשמי, מובאים עתה כקרבנות מתוך רצון להתחבר לעולם הרוחני.

בקרבנות ובעשיית המזבח, הקב"ה מבטיח שמצידו תהיה גילוי של שכינה.

במצוות ברית המילה קיים אותו ניגודיות, ולענ"ד הוא ניגודיות יותר חזקה (ועם זאת משלימה, כפי שהניגודים האחרים היו) מאשר הניגודים הנזכרים. ברית המילה מבטא את ההשפעה שיש לאדם על העולם, את העובדה שהעולם כפי שהוא נוצר איננו שלם ויש צורך שהאדם ישקיע בו ויתרום לו את מאמציו כדי לשפר אותו (כך הרי אמר רבי עקיבא לטרונוסרופוס הרשע). אך ראו זה פלא, לכאורה התיקון בגוף האדם היה צריך לבטא הכי הרבה את ה"כוחי ועוצם ידי" של האדם, את עצמאותו של האדם וגדלות מעשיו בעולם הזה. אך התיקון הזה שהאדם עושה, מבטא בדיוק את ההפך - את הקשר של האדם לעולם הרוחני שלו. על כך שבכל מקום ובכל פעולה שהוא יעשה, הוא ישא איתו סימן שמזכיר לו את העולם הרוחני שלו. על זה אומר המדרש קל וחומר ש"הריני נגלה עליו ומברכו".

[למעיינים נדגיש שנראה שיש עוד להרחיב במדרש זה בעניין ההבדל בין יחיד לציבור. הפסוק על המזבח והפסוק על הקורבנות מובאים בהקשרים של מתן תורה והקמת המשכן בהתאמה, ועל פניו מדברים על ענייני ציבור, לעומת ברית המילה שהוא כמובן עניין של היחיד. ותן לחכם ויחכם עוד.]