פרשת הדרכים של הציונות הדתית - תגובה לתהילה פרידמן

כתגובה למאמרה של תהלה פרידמן (הח"כית לשעבר ממפלגות ה"מרכז-שמאל") שהתפרסם בשבת מטות-מסעי במוסף שבת של מקור ראשון שלחתי את התגובה הבאה, שפורסמה השבת (דברים) עם שינויי עריכה קלים, יחד עם תגובות נוספות של רבים וטובים:

אינני יודע אם אני "דתי מהמיינסטרים", אך כשאומרים לי שייתכן ועומדות בפניי ובפני חבריי ארבע הכרעות שעלולות להכריע את גורל כל המדינה, אזרתי כגבר חלצי וניצבתי מוכן להכרעה.

לדבריה של תהלה פרידמן, מה שלמדנו מחודשי המלחמה עד כה זה שעלינו להיות מדינה יהודית-דמוקרטית-ליברלית. כמה מדהים זה שהמלחמה לימדה את הכותבת שהיא צדקה לאורך כל הדרך ושעלינו היום לאמץ את הדעה שהיא מטיפה לה כבר שנים.

יש ארבע הכרעות שלדעת הכותבת יש לקבל כדי להיות חלק מהתיקון ומהצלת המדינה:

1. האם להמשיך בברית הפוליטית עם החרדים או לעשות ברית פוליטית עם אחינו לשירות בצה"ל? לדבריה של הכותבת עלינו לפעול בנחישות "ואפילו באגרסיביות להרחבת מעגל המשרתים". אנשים פשוטים כמוני למדו מהשנה האחרונה שאם אנחנו רוצים לשמור על אחדות העם, כדאי ששינויים גדולים ייעשו בהידברות ובתהליכים ולא באגרסיביות. השנה האחרונה גם לימדה אותי שזה שאני מאד רוצה שמשהו ישתנה, ואפילו אם יש לזה תמיכה מרוב העם, ואפילו אם פועלים באגרסיביות, לא בטוח שזה יקרה.

זאת ועוד, כדאי לשאול את אותה שאלה את המחנה הפוליטי הנגדי, זו שהכותבת בחרה להשתייך אליה. הסיבה שיש לחרדים כח פוליטי כה רב, אינו בגלל הברית עם הציונות הדתית, אלא בגלל החרם שעשו כמעט מחצית מנבחרי העם על מפלגת השלטון ועל העומד בראשה. לולי החרם הזה, כוחם הפוליטי של החרדים, וגם של מפלגות קואליציה אחרות, היה יורד פלאים. האם מפלגותיה לשעבר של הכותבת מוכנים לשבת באותה קואליציה עם נציגי אחיהם לנשק? מה שראינו בזמן המלחמה הוא שנציגי הציונות הדתית הקיצונית, המשיחית והלא-ליברלית, היו מוכנים לוותר על מנת ליצור ברית עם מנהיגי המחנה הנגדי, אך אלו התנו את הצטרפותם בגירושם של הדתיים משולחן קבלת ההחלטות ובהשארת החיילים הדתיים בשדה הקרב ללא נציגים פוליטיים בקבינט המלחמה, ואחרי כל זה עוד עזבו בטריקת דלת באמצע המלחמה וללא הסבר.

2. האם לבחור במשיחיות טהרנית או במשיחיות פרגמטית? בשמחת תורה התקיימו במדוייק תחזיותיהם של המשיחים הטהרנים: אלו שהזהירו את עם ישראל מפני הבריחה והגירוש מגוש קטיף, אלו שהזהירו אותנו מפני רצחנותם של שכנינו הערבים, ואלו שהזהירו אותנו מפני כל מיני יוזמות שלום ושכנות טובה. על ידי הקמת המדינה, המשיחיים הפרגמטיים קנו בזכות את התביעה שנקשיב להם ונתחשב בדעתם. אך מהצד השני, מי שישר יצטרך להודות, שבהתפוצצות כל יוזמה מדינית ובריחה מחבלי מולדת בשלושים השנים האחרונות, גם המשיחיים הטהרנים קנו את אותה זכות. אז במחילה, התביעה להכריע רק כצד אחד, ולא למצוא תמהיל של שני הצדדים, היא לא ראויה.

3. מהו יחסינו למערב? על אף הטרלול הפרוגרסיבי, שאותה עלינו לדחות, עדיין סבורה המחברת שעלינו להיפתח להשפעות מהמערב ולא ללכת "להסתגרות ודחיית כל מה שהומניסטי ומערבי". כאן אני כמעט מוכן לקבל את עמדתה של המחברת. רק דבר אחד חסר לי: שאותה הכרעה תתקבל גם על ידי המחנה הפוליטי ממנה מגיעה הכותבת. ברגע שהמחנה הנגדי גם כן יכריע בעד ליברליות קלאסית ודחיית הווק, הפרוגרסיביות, המלחמה בשפה העברית, ודומיהם, אני מאמין שהדרך לגשר על הפערים בין שתי המחנות יהיה פשוט ביותר. כמובן, שלא מדובר רק במחנה הפוליטי של הכותבת שצריך לאמץ עמדה כזו, אלא גם שופטי בית המשפט העליון. אני מחכה בכליון עיניים לקרוא את מאמרה של הכותבת שיתבע הכרעה כזו מגורמים אלו.

4. ההכרעה הרביעית היא נגד תקציבים מגזריים. אני בעד! כמובן, שזה יכלול גם תקציבים פסאדו-מגזריים, כמו תקציבים לתנועות נוער, מוסדות תרבות וספורט, ותקשורת "ציבורית", שרק מגזרים מסויימים באוכלוסיה נהנים מהם. רבים טוענים שבסופו של יום ממהלך כזה הציבור הדתי יצא הכי נפסד. ייתכן והם צודקים, ואעפ"כ אם הציבור הדתי לאומי וציבורים אחרים יתרגלו לשלם עבור אורחות חייהם, אני מאמין שכחברה נצא כולנו מורווחים.