הספר "לך תפילתי ואני - בין סידור ללב" של הרבנית שרה פרידלנד בן-ארזה עוסק בתפילה. זה כמובן לא הספר הראשון שעוסק בנושא התפילה, אך אסתכן ואומר שזה הספר היחיד (לפחות מבין אלו שאני מכיר) שעוסק בתפילה באופן הזה. אסביר.
מצד אחד העיסוק של המחברת היא מאד לשונית-מילולית. המחברת היא אישה של מילים ושל שפה ולכן גם העיסוק שלה בתפילה היא דרך ההסתכלות על מילות התפילה, עיסוק שהוא לעיתים מאד דקדוקי ודווקני. מצד שני יש בספר ירידה לתוך נפשו או מחשבתו של המתפלל ושוב ושוב הצבת השאלה: על מה אנחנו, המחברת או הקוראים, חושבים בזמן שאנחנו אומרים מילה או משפט כזה או אחר במהלך התפילה. עיסוק כזה הוא מאד פרטי ונכנס למקומות מאד אישיים.
אתן כמה דוגמאות:
- בשעה שהמתפלל אומר "ויברך דויד את ה' לעיני כל הקהל", או "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת", מה אמור לעבור בראשו? האם הוא צריך לדמיין שהוא כעת עומד במקומו של דוד האוסף את התרומות לבית המקדש או במקומם של עם ישראל העומדים על שפת ים סוף? האם הוא אמור להתעלם במחשבתו מהמשפטים הללו ולהגיע לעיקר: הפניה של הקב"ה בהמשך? או אולי אפשרות אחרת?
- כשהמתפלל קורא קריאת שמע, מי הנמען של תפילתו? האם הוא פונה אל עצמו במילים "שמע ישראל" ובמילים "והיה אם שמע תשמעו את מצותי", ובכך מעמיד את עצמו במקומו של משה או הקב"ה?
- באופן דומה כשאדם כורך על ידו את רצועות התפילין ואומר "וארשתיך לי לעולם", מיהו המארש ומי המאורשה?
- כשמברכים "ברוך... רוקע הארץ על המים", "נתבעת ממני בחירה פרשנית: אני יכולה לברך את אלוקינו מלך העולם שעל המים, שאריות התוהו שהותיר בבריאה, הוא רקע קרקע מוצקה המאפשרת יציבות ובטחון. אולם פתוחה לפניי גם אפשרות פרשנית כמעט הפוכה: לברכו שהעולם התרבותי והמסודר שברא, על גבולותיו, הגינותו ולשוניותו המתקשרת, אינו חזות הכל, תחתיו רובצת תהום של חיוניות שהיא מתחת למעבר לכל הסדרים, ההבנות והמילים" (עמ' 163).
במסגרת העיסוק במילות התפילה, מאריכה המחברת לנתח חילופי גופים בתפילה. לדוגמא במזמור כג בתהלים הנאמר בתפילות ליל שבת. המזמור מתחיל בגוף שלישי נסתר "ה' רועי... ינחני... למען שמו", ואז עובר לגוף שני נוכח "אתה עמדי... תערוך...". וגם כאן מתעכבת המחברת על השאלה: כיצד המתפללים אמורים בכוונתם להגיב לשינויים לשוניים אלה?
משם עוברת המחברת לדיון בלשון הקבע של התפילה ובשאלה האם יש חלופה טובה יותר לתפילה קבועה וחוזרת מדי יום ביומו.
חלקו האחרון של הספר עוסק בשאלה של התמודדות בתפילה עם הניסים של הדור האחרון. הניסים העיקריים, לדברי המחברת, הם שניים: נס שיבת ציון ונס גאולת האישה. הגם שלחלק הזה בספר ניתן הכותרת "על שינויי נוסח נצרכים", המחברת מאריכה דווקא באפשרויות אחרות, שאינן שינויי נוסח.
אך אתן כאן טעימה קטנה מההתמודדות של המחברת עם הנושא, שיש בו שינויי נוסח, ונדמה לי שאפשר לחוש מדבריה את הכנות המוחלטת בה ניגשת המחברת אל הנושא:
"גם כאשר אני שרה את ה'בקשה על הייחוד וחשק האהבה' שכתב ר' אלעזר אזכרי, 'ידיד נפש', כדי לעורר את חשק האהבה בליבי, המין הדקדוקי המיוחס לגוף הראשון מרחיק אותו ממני. במקום האנרגיה שעלי להשקיע בהתחפשות לעבדו של ה', אני מעדיפה לשיר בפשטות את שירה של אמתו:
ידיד נפש אב הרחמן, משוך אמתך אל רצונך
תרוץ אמתך כמו איל, תשתחוה את מול הדרך
כי יערב לה ידידותך, מנפת צוף וכל טעם...
ותיק יהמו רחמיך, וחוס נא על בת אוהבך
כי זה כמה נכסף נכספה..." (עמ' 296)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה