מכיוון שעסקנו קצת בענין שלחן לחם הפנים, ראוי שנזכיר דבר מה גם בקשר לקטורת ולמזבח הזהב, מזבח הקטורת.
הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ג פרק מ"ה - עפ"י תרגום הרב קפאח) כותב כך לגבי מצות הקטורת:
הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ג פרק מ"ה - עפ"י תרגום הרב קפאח) כותב כך לגבי מצות הקטורת:
וכיון שהמקום המקודש נשחטין בו זבחים רבים בכל יום, ומחתכיו בו בשר, ונקטר, ונרחצין בו הקרבים, אין ספק שאלו הניחוהו כפי המצב הזה בלבד היה ריחו כריח בתי המטבחים, ולפיכך ציווה בו בהקטרת: הקטורת פעמים בכל יום בבקר ובין הערבים, כדי לבשם ריחו וריח בגדי כל העובדים שם, כבר ידעת אמרם מיריחו היו מריחין ריח הקטורת, וגם זה ממה שמקיים יראת המקדש.
אבל אילו לא היה לו ריח טוב, כל שכן אילו היה ההפך, הייתה ההרגשה הפך הרוממות, כי הנפשות נינוחות מאוד לריחות הבשמים ונמשכות אליהן, וקצות מן הריחות הרעים ומתרחקות מהם.
על פי דברי הרמב"ם הללו אפשר להסביר מדוע התורה בחרה לאחר את מיקומו של מזבח הקטורת לסוף פרשת תצוה, והוא אינו נמנה בתוך שאר כלי המשכן המנויים בפרשת תרומה. כלי המשכן בפרשת תרומה נועדו להשכין את השכינה במשכן, ואילו מזבח הקטורת, עפ"י דברי הרמב"ם, נועד רק להסיר ריח הרע.
את דברי הרמב"ם הללו ביקר בחריפות רבינו בחיי (שמות פרק ל א):
וכיון שבאר לנו הרב בכאן ענין הקטורת בסודו, מעתה ראוי לכל משכיל להרחיק דעת הרמב"ם שכתב בזה בטעמי המצות, כי לפי שהיה אהל מועד מקום ששם מחתכין נתחי הקרבנות ורוחצין הקרבים על כן צוה להקטיר באותו מקום כדי להסיר ולדחות אותו הריח, ושיהא הריח הטוב מתגבר ועולה במקום ההוא גם בבגדי המשרתים שם.
והנה הרב הכריחו לומר כן הדרך אשר דרך בה בשאר המצות, אבל חס ושלום שנתלה העקר הגדול שבסוד הקטרת שחייבה עליו התורה כרת לעושה כמוהו כמתכונתו בטעם החלוש הזה.
מו"ר הרב שבתי רפפורט ביאר את משמעות דברי הרמב"ם הללו.
יש בעבודת המקדש עבודות יפות יותר ועבודות יפות פחות. אולי אם היה זה נתון לבחירתו של אדם או כהן מסוים, היה הוא בוחר לעסוק כל היום רק בהטבת הנרות, או בברכת כהנים, ולהימנע משחיטה, או מהקטרת אימורים. אך אין זה נתון לבחירתו של האדם, אלא תכלית הכהן הוא לא רק לעסוק בעבודות "היפות" אלא גם "ללכלך" את ידיו בעבודות הפחות יפות. עבודות, שגם משאירות אחריהן ריח לא כל כך נעים. אלא, שגם כאשר יש הכרח לעסוק באותן עבודות עם הריח הפחות נעים, יש פתרון להעלות קטורת ולשפר את הריח.
בחיי היום יום האדם אולי היה בוחר לשבת כל יום מעוטף בטליתו ומעוטר בתפיליו ולהינות מזיו השכינה, אך ההכרח הוא שיצא לעולם וגם ילכלך את ידיו בכל מיני עבודות נעימות יותר, ונעימות פחות. התורה מלמדת אותנו שגם כאשר יש הכרח לעסוק בעבודות המשאירות אחריהן ריח לא כל כך נעים, יש אפשרות לפחות למצוא פתרון בכך שהריח שישאר בסוף יהיה נעים.
תגובה 1:
ר' צדוק הכהן מלובלין - ליקוטי מאמרים עמוד קנח
וזהו ביאת אליהו לעשות שלום בעולם (עדיות פרק ח' משנה ז'), שהוא פתיחת אור המקיף לעין כל שיראה איך נפשות בני ישראל אפילו אותם שהם בסוד שבירת הכלים אור ה' יתברך מקיפם והם אבני שיש טהור, וזהו מדריגת אליהו שלא מת שאין כאן מיתה כי גם במיתתו קרוי חי מצד האור מקיף כמו שנתבאר למעלה, וזהו ענין הקטורת שאינו מניח למות כי המיתה הוא העדר החיות שאין כלי הגוף משיג חיות ממקור החיים יתברך על ידי אכילה דעץ הדעת טוב ורע שהוא אילנא דמותא שמצד החסרון [כטעם אין מיתה בלא חטא (שבת נ"ה א) פירוש חסרון] שבצד ידיעת הרע שבו אין משיג חיות דעץ החיים שאין שם מקום לרע כלל שהוא סוד אור דשברי לוחות וכלים הנשברים שעדיין לא נודע אז מאפשרות השבירה כמו שנתבאר למעלה, אך כשמשיג האור מקיף נמצא השבירה אינו רע כלל לגבי כלים עצמם ונמצא אין בעצמיות כלי שלו רע כלל:
וזהו עצם ענין הקטורת שענינה על דרך הפשט להעביר הריח הרע כמו שכתב הרמב"ם במורה נבוכים (חלק ג' פרק מ"ה) [בטעמי המצוות שלו שמאחר שיצאו מפה קדוש בודאי הם לבושים חיצונים לאמיתות טעמי המצוות על דרך הסוד], וענין הריח הרע הוא שעולה ריח מכח הרע שבאדם וענין סממני הקטורת הם בשמים בעלי ריח טוב וכוחם ושורשם מצד הרע כידוע, והיינו שבאמת הוא מעשה ריח טוב ואין בו רע כלל כי סוד הריח הוא הרשימו דאור כי עצם האור נקרא טעם והרשימה נקרא ריח שמניח אחריו, וכמו שכתב בספר יצירה (פרק ד') המליך אות נ' בריח שאות נ' הוא רמיזת הנפילה והשבירה כמו שאמרו בפרק קמא דברכות (ד' ב) רק מכל מקום ריח נשאר, ולכך צר בו חשון בשנה שמעצרת ועד החג הוא זמן שמחה דמביאין בכורים וקורין ומהחג ועד חנוכה וכו' (בכורים פרק א' משנה ו') ובחשון נשאר עדיין הריח והרשימה מן השמחה, ודקין בנפש שמשם יוצא הריח רע דאדם כי מאדם עצמו אין יוצא שום ריח רק הריח רע דתחתוניות שהוא מן הדקין שיוצא על ידי המאכל שהוא עץ הדעת טוב ורע שהתחלת הידיעה ברע היה על ידי מאכל ובאדם נקרא רק ידיעה ברע שהוא כמו רשימו שהניח בו הרע וזהו הריח רע שנעשה על ידי השבירה ואות הנ':
אך באמת בני ישראל שהם הרע שבהם הוא מצד הכלים עצמם ולא מצד ההמשכה מהם ששם הוא הרע הגמור רק מצד עצמיות הכלים שם אין רע כלל, ולכך וירח ריח בגדיו ריח בוגדיו (סנהדרין ל"ז א) שגם כן מעלים ריח טוב והיינו כמו שאמרו (עירובין י"ט א) פושעי ישראל מלאים מצוות וכו'
הוסף רשומת תגובה