גרמא בשבת - חלק ד

לחלקים הקודמים:
- חלק א
- חלק ב
- חלק ג
המשנה בשבת (כט ע"ב) פוסקת:

לא יקוב אדם שפופרת של ביצה וימלאנה שמן ויתננה על פי הנר בשביל שתהא מנטפת

הרמב"ם מנמק הלכה זו בכך שחכמים חששו שאדם יסתפק מהשמן שהוא מוקצה (רמב"ם הלכות שבת פרק ה הלכה יב):

לא יתן אדם כלי מנוקב מלא שמן על פי הנר בשביל שיהא מנטף, ולא ימלא קערה שמן ויתננה בצד הנר ויתן ראש הפתילה לתוכה בשביל שתהא שואבת, גזירה שמא יקח מן השמן שבכלי שהרי לא נמאס בנר, ואסור ליהנות בשבת מן השמן שהודלק בו ואפילו כבתה הנר ואפילו נטף מן הנר מפני שהוא מוקצה מחמת איסור

אך רש"י כותב שהטעם הוא משום כיבוי:

וטעמא משום גזרה, שמא יסתפק הימנו, וכיון שהקצהו לנר - חייב משום מכבה

על פי מה שראינו עד כה, טעמו של רש"י אינו ברור, הרי גם אם יסתפק מהשמן הרי שזה רק גרם כיבוי, וראינו שגרם כיבוי מותר. [מעניין שהרמב"ם בפירוש המשנה כותב בדומה לרש"י: "שמא יקח מאותו השמן לסוך בו וזה מכבה".]

יש להעיר שהתפארת ישראל, בפירושו למשנה זו, מבאר את המציאות באופן ששאלתנו מיושבת:

יש שעושין כן כדי שידלק הנר בצמצום, לכן מניח פתילה בנר בלי שמן, ותולה קליפת ביצה מנוקבת מלאה שמן ממעל לפיו, והוא מטפטף כל שעה על פי הנר, ובשבת אסור לעשות כן מערב שבת, גזירה שמא יסתפק מהשמן מדאינו מחובר להפתילה הדולקת, ומחייב משום מכבה

לפי התיאור שלו את המציאות הרי שברור שאין כאן שום גרם מכבה, אלא מכבה ממש.


הגמרא בביצה מביאה מעשה אודות עולא שביקר בביתו של רב יהודה, ושמשו של עולא הזיז את הנר בשבת באופן שגרם לשמן להסתלק מן הפתילה (תלמוד בבלי מסכת ביצה דף כב עמוד א):

עולא איקלע לבי רב יהודה, קם שמעיה זקף לה לשרגא. איתיביה רב יהודה לעולא: הנותן שמן בנר חייב משום מבעיר, והמסתפק ממנו חייב משום מכבה! - אמר ליה: לאו אדעתאי.

מסקנת הגמרא היא שאכן פעולתו של השמש אסורה, ואסור להוסיף שמן בנר בשבת משום מבעיר, ואסור להוציא שמן מהנר משום מכבה.

התוספות שואלים מדוע אסור להסתפק מהשמן של הנר, הרי זה רק גרם כבוי:

והמסתפק ממנו חייב משום מכבה - אינו ר"ל מפני שממהר כבוי דלא הוי אלא גרם כבוי וגרם כבוי ביום טוב שרי אף על פי שממהר כבויה ובשבת נמי אינו חייב אלא היינו טעמא הואיל דבאותה שעה שהוא מסתפק ממנה מכבה קצת ומכסה אורו דלא יכול לאנהורי כולי האי כי איכא שמן מועט בנר ולכך נראה ככבוי ומכאן יש להתיר קנדיל"א של שעוה גדולה לחתוך למטה ממנה כיון דבשעה שחותך אותה אינו מכחיש מאור שלה כלל אף על גב שהוא גורם לגרום כבויה שרי ודוקא לחתוך אותה באור אבל בסכין אסור אליבא דכולי עלמא דאמר לקמן במתני' (דף לב.) חותכה באור בפי שתי נרות.

[מלשון התוס' משמע שבשבת גרם כיבוי הוא פטור אבל אסור, וצ"ע שהרי לדעת ת"ק במשנה בשבת קכ נראה שזה מותר.
השפת אמת מתייחס לשאלה זו (מסכת ביצה דף כב עמוד א) ומציע שני תירוצים:

בד"ה והמסתפק כו' וגרם כיבוי ביום טוב שרי אף על פי שממהר כבוי' ובשבת נמי אינו חייב כו' משמע דס"ל להתוס' דמ"מ בשבת אסור ואף על גב דקיי"ל דלא כר' יוסי בשבת (ק"כ ב) וגרם כיבוי שרי י"ל דס"ל דדוקא התם משום פסידא מותר [וכמ"ש הרמ"א (סי' של"ד סעי' כ"ב) בשם המרדכי] אך יותר נ"ל דס"ל להתוס' ג"כ החילוק שכ' הרא"ש דהכא כיון דעבד מעשה בשמן הגורם כיבוי איכא איסורא טפי והיינו דכתבו שממהר כיבוי ומדמי להו לנתינת מים תחת הנר סו"פ כירה ע"ש דמסקינן בגמ' דבהא לרבנן נמי אסור אבל אינו חייב רק אם בשעת נתינת המים נופלין הניצוצות כמ"ש התוס' שם וס"ל לתוס' דכיון דבשבת אינו חייב ביום טוב מותר לכתחלה כנ"ל:]

התוספות מסבירים שבהסתפקות מהשמן שבנר גובה השמן שבנר יורד וזה ניכר בעוצמת האש שבפתילה. לכן זה נראה ככיבוי. אך תוספות מוסיפים לחדש שבמציאות שהמעשה לא ניכר בעוצמת האש, הדבר יהיה מותר. לכן יהיה מותר לחתוך נר מלמטה ולגרום לו לדלוק פחות זמן (רק ביו"ט, ובאופן שאין בו מתקן כלי).

אך הרא"ש מקשה על דברי התוספות שהסתפקות מהשמן, ללא פגיעה באיכות המאור, אין בה איסור מהמשנה בשבת ש"לא יקוב אדם שפופרת של ביצה" שהשמן שבשפופרת איננו כלל בתוך הנר ובודאי איננו משפיע על איכות המאור ובכל זאת ההסתפקות מהשמן אסור:

ומיהו ההיא דשפופרת על פי הנר דאסור (שבת דף כט ב) דלמא אתי לאיסתפוקי מניה היינו על כרחך מפני שממהר כיבוי שאינו מכחיש מאור הנר כלל שהרי הנר לעולם מלא שמן כי מן השפופרת מטפטף תמיד לאור הנר אף אם יסתפק מעט משמן שבתוך השפופרת אינו מכחיש מאור הנר.

ולכן הרא"ש מסביר את הסוגיא בביצה שיש בעיה בעצם החשת הכיבוי (ולדבריו יובן גם דברי רש"י בשבת):

הלכך נראה לי טעמא דמסתפק מן הנר משום שממהר כיבויו. ואף רבנן דרבי יוסי מודו בהאי גרם כיבוי דחייב. דעד כאן לא פליגי התם אלא משום דאינו נוגע בדבר הדולק אלא עושה דבר חוצה לו הגורם את הכיבוי כשתגיע שמה הדליקה. אבל הכא השמן והפתילה שתיהן גורמים את הדליקה והממעט מאחד מהן וממהר את הכיבוי חייב והיינו טעמא דנותן שמן בנר משום דמאריך בהבערתו. דאילו לא נתן שמן בנר היה כבה כשיכלה השמן שבנר. ומה שהוא דולק מכאן ואילך הוי כאילו הוא הדליקו. וכן לענין כיבוי נמי ממהר הכיבוי על ידי שנסתפק מן הנר הוי כאילו כבה הוא.

לדבריו, מה שגרם כיבוי מותר זהו רק כשהאדם אינו נוגע בחומר הבעירה עצמו, אלא בגוף חיצוני שיכול להיות לו השפעה על הדליקה. אך כאן שאדם מוסיף או גורע בשמן עצמו, הרי שזה כיבוי והדלקה ממש.

יוצא שנחלקו כאן תוס' והרא"ש אם יחשב גרמא כאשר הפעולה של האדם הוא באובייקט של המלאכה (ולדברי השפת-אמת יודו התוס' שיהיה בזה איסור דרבנן).

[הג"ר אלחנן וסרמן מביא נפקא מינה בין הרא"ש לתוספות בו הרא"ש יקל (קובץ שעורים ביצה אות נה):

ולפירוש הרא"ש, אם יסתפק מהשמן בשבת קודם הלילה והכיבוי יהא בלילה פטור, ולפירוש תוס' חייב, דהכיבוי הוא לאלתר שמתמעט אורו.

לעניין חתיכת השעווה מהנר על מנת לקצר אותו יחלקו גם כן, והרא"ש יחמיר.]


נסכם את המחלוקות שראינו עד כה:
1. לשיטת רש"י גרמא בשבת מותר רק כשאינו מתכוין לתוצאת המלאכה. לשיטת הרא"ש גרמא בשבת מותר כשזה אינו הדרך לבצע את המלאכה.
2. לשיטת חלק מהראשונים גרמא מותר רק כשאין דבר החוצץ בין הפעולה למלאכה, אחרת זה יהיה "מקרב" למלאכה (בכיבוי: מקרב כיבוי).
3. לדברי הרשב"א אם הפעולה בודאות תגרום לתוצאת המלאכה הרי שזה לא יחשב לגרמא. מנגד, ראינו שיטות המגדירות גרמא על פי הפרש הזמן בין הפעולה לתוצאת המלאכה, גם אם התוצאה ודאית.
4. לדעת הרא"ש גרמא בשבת מותר רק כשפעולת האדם אינו בחומר בו מתבצעת המלאכה (בכיבוי: בכדים, ולא בדליקה), ויתכן שאף התוס' מסכימים חלקית לדברי הרא"ש ויאסרו גרמא כזה מדרבנן.