בחלק א ראינו מחלוקת רש"י ורא"ש באשר לדין גרמא בשבת: לדעת רש"י ככלל גרמא בשבת אסור, והוא בכלל "מלאכת מחשבת" אם נתקיימה מחשבתו. לשיטת הרא"ש ככלל גרמא בשבת מותר, אא"כ זו הדרך לעשות את המלאכה.
כעת נראה שההגדרה מה מוגדר "גרמא" הוא מאד לא פשוט.
המשנה בשבת מז ע"ב אומרת:
הדברים צריכים ביאור!
הרשב"א מציע שתי אפשרויות להסביר את הסוגיא בכלי שתחת הנר:
ב. נתינת מים בכלי תחת הנר נחשב למעשה כיבוי משום שהמים נמצאים ישירות מתחת לאש. זאת, בניגוד למים הנמצאים בכדים שעתידים להתבקע, שיש ביניהם ובין האש מחיצה (הכדים).
עפ"י שני התירוצים הללו מסביר הרשב"א את היתר המנהג להוסיף מים בתוך הנר עם השמן על מנת להגביה את השמן.
על פי התירוץ הראשון אין כל חשש:
לפי התירוץ הראשון הסוגיא הזאת לא קשורה לסוגיית גרמא, שכן מדובר בגזרת חכמים ייחודית לענין כיבוי ניצוצות הנר. אך לפי התירוץ השני עולה מכאן הערה חשובה לענייננו. פעולה שמתרחשת בצורה ישירה, ללא משהו באמצע שיגביל אותה באיזה שהוא אופן, לא תחשב לגרמא, אלא למלאכה ממש (לפחות כל עוד מחשבתו לכך).
יש מי שהסביר ע"י התירוץ השני המובא ברשב"א את שיטת הרי"ף שבסוגיא בדף קכ כתב כך (רי"ף מסכת שבת דף מה עמוד א):
כעת נראה שההגדרה מה מוגדר "גרמא" הוא מאד לא פשוט.
המשנה בשבת מז ע"ב אומרת:
נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות. ולא יתן לתוכו מים - מפני שהוא מכבה.הגמרא שם מבארת שהמשנה מדברת בין בשבת עצמה ובין בערב שבת ושהמשנה מסתדרת לשתי השיטות שראינו במשנה בשבת קכ:
ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה. לימא תנן סתמא כרבי יוסי, דאמר: גורם לכיבוי - אסור! - ותסברא? אימור דאמר רבי יוסי - בשבת, בערב שבת מי אמר? וכי תימא הכא נמי בשבת - והתניא: נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות בשבת - ואין צריך לומר בערב שבת, ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה מערב שבת, ואין צריך לומר בשבת! - אלא אמר רב אשי: אפילו תימא רבנן, שאני הכא - מפני שמקרב את כיבויו.הגמרא מסיימת באמירה שלתת מים לתוך הכלי אסור, "מפני שמקרב את כיבויו", וזה שונה מדין גרם כיבוי שבו נחלקו רבי יוסי ורבנן. רש"י מבאר ש" זה שנתן המים ממש תחת הנר - מכבה ממש הוא", בניגוד להנחת הכלים עם המים בדרכו של האש שזה "גרמא בעלמא".
הדברים צריכים ביאור!
הרשב"א מציע שתי אפשרויות להסביר את הסוגיא בכלי שתחת הנר:
מפני שמקרב את כבויו. פירוש אם אתה מתירו לעשות כן בערב שבת אתי למיעבד אפילו בשבת ופעמים שעם נתינתו יפלו הניצוצות והוא מגביה הכלי ומכבה אותן, וא"ת מאי שנא ממצודת חיה דגים ועופות ושריית דיו וסממנים וכל הנך דפרק קמא (י"ז ב') דשרו בית הלל עם חשיכה ולא גזרינן דלמא אתי למעבד בשבת, י"ל התם דאב מלאכה היא לא חיישינן דמבדל בדילי אינשי מינייהו דכולי עלמא ידעי דאסיר וזהירי בהו, אבל בנתינת מים תחת הנר לא רמי אנפשיה ולא חשיבא ליה מלאכה וסבר דשרי ויהיב ומקרב כבויו, ולפי פירוש זה ליכא למיחש לנתינת מים מערב שבת בתוך עששית של זכוכית שקורין לנפדיש דהא ליכא למיגזר לשמא יתן לתוכו בשבת דבהא מיזהר זהירי אינשי.א. "ופעמים שעם נתינתו יפלו הניצוצות והוא מגביה הכלי ומכבה אותן" – זהו בודאי לא גרמא, אלא חשש לעשיית מעשה בידיים.
ויש מפרשים מקרב את כבויו לפי שהמים תחת הניצוצות ונופלות לתוכו, ואינו דומה אפילו למחיצת שלג וברד דשרו רבנן וכדאיתא בירושלמי (ה"ח), וכדמשמע נמי בפרק כל כתבי הקדש (ק"כ ב') גבי טלית שאחז בו האור דשרו רבנן דרבי יוסי ליתן עליה מים מצד אחד ואם כבתה כבתה, וטעמא משום דהכא אין דבר מפסיק בין המים לניצוצות וכל זמן שהן נופלות הרי הן נופלות לתוך המים וכבות אבל התם אין המים תחתיו אלא מן הצד ואין האש נופלת לתוך המים להדיא לא חשבינן ליה מקרב כבוי, ולפירוש זה איכא למידק אם כן היאך נותנין מים בעששיות שהרי ניצוצות נופלות בהן להדיא, ולא עוד אלא להדליק בהן כל עיקר היאך מותר שהרי ניצוצות נופלות לתוך השמן וכבות, וי"ל דהתם אינו מתכוין לכבות אלא להעלות השמן ושיהא הנר דולק יפה והלכך לכולי עלמא שרי ואפילו לרבי יוסי אבל הכא דמתכוין לכבוי אסור.
ב. נתינת מים בכלי תחת הנר נחשב למעשה כיבוי משום שהמים נמצאים ישירות מתחת לאש. זאת, בניגוד למים הנמצאים בכדים שעתידים להתבקע, שיש ביניהם ובין האש מחיצה (הכדים).
עפ"י שני התירוצים הללו מסביר הרשב"א את היתר המנהג להוסיף מים בתוך הנר עם השמן על מנת להגביה את השמן.
על פי התירוץ הראשון אין כל חשש:
ולפי פירוש זה ליכא למיחש לנתינת מים מערב שבת בתוך עששית של זכוכית שקורין לנפדיש דהא ליכא למיגזר לשמא יתן לתוכו בשבת דבהא מיזהר זהירי אינשי.אך לפי הפירוש השני יש לומר שהדבר מותר רק מפני שהוא אינו מתכוין לכיבוי:
ולפירוש זה איכא למידק אם כן היאך נותנין מים בעששיות שהרי ניצוצות נופלות בהן להדיא, ולא עוד אלא להדליק בהן כל עיקר היאך מותר שהרי ניצוצות נופלות לתוך השמן וכבות, וי"ל דהתם אינו מתכוין לכבות אלא להעלות השמן ושיהא הנר דולק יפה והלכך לכולי עלמא שרי ואפילו לרבי יוסי אבל הכא דמתכוין לכבוי אסור.מה אנו לומדים מכאן לענין גרמא?
לפי התירוץ הראשון הסוגיא הזאת לא קשורה לסוגיית גרמא, שכן מדובר בגזרת חכמים ייחודית לענין כיבוי ניצוצות הנר. אך לפי התירוץ השני עולה מכאן הערה חשובה לענייננו. פעולה שמתרחשת בצורה ישירה, ללא משהו באמצע שיגביל אותה באיזה שהוא אופן, לא תחשב לגרמא, אלא למלאכה ממש (לפחות כל עוד מחשבתו לכך).
יש מי שהסביר ע"י התירוץ השני המובא ברשב"א את שיטת הרי"ף שבסוגיא בדף קכ כתב כך (רי"ף מסכת שבת דף מה עמוד א):
אמר רב יהודה טלית שאחז בה האור פושטה ומתכסה בה ואם כבתה כבתה וכן ס"ת שאחז בו האור פושטו וקורא בו ואם כבה כבה:זאת, בניגוד למה שמובא בגמרא שם:
אמר רב יהודה אמר רב: טלית שאחז בה האור מצד אחד - נותנין עליה מים מצד אחר, ואם כבתה - כבתה.לאור דברי התירוץ השני, הרי"ף ניסה לפשר בין הסוגיות והחליט שלתת מים מצד אחר הרי שיש בזה פעולה ישירה מדי של כיבוי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה