גרמא - חלק ה

לחלקים הקודמים:
- חלק א
- חלק ב
- חלק ג
- חלק ד

אחרי שראינו את הסוגיות העיקריות בעניין גרמא בשבת, נתקדם עתה לראות כיצד פסקו הפוסקים בשאלות בהלכות שבת שהיה מעורב בהם גרמא. 

השולחן ערוך פוסק את הסוגיות שראינו בגמרא (שבת קכ) בעניין גרם כיבוי. על פניו הוא אינו מגביל את ההיתר בגרמא בשום תנאי. הוא אמנם מזכיר את דעת הטור שצריך שלא יתכוין לכיבוי כ"יש מי שאומר", אך בסתם הוא אינו מגביל את ההיתר. כך לדוגמא (שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שלד סעיף כב-כג):

תיבה שאחז בה האור, יכול לפרוס עור של גדי מצדה האחר שלא תשרף; ועושים מחיצה בכל הכלים להפסיק בין הדליקה, אפילו כלי חרס חדשים מלאים מים שודאי יתבקעו כשתגיע להם הדליקה, דגרם כיבוי מותר. הגה: במקום פסידא (מרדכי פרק כ"כ). 

טלית שאחז בה האור, פושטה ומתכסה בה ואינו חושש אם תכבה; ויש מי שאומר שצריך שלא יתכוין לכך. הגה: מותר לכפות קערה על הנר שלא תאחוז בקורה (טור ועיין לעיל סי' רע"ז סעיף ה').

וכן בסימן רסה (סעיף ד):

מותר ליתן מים בעששית שמדליקים בה בערב שבת כיון שאינו מתכוין לכבוי אלא להגביה השמן. הגה: וי"א אפילו מתכוין לכבוי, שרי מאחר שאין המים בעין אלא תחת השמן לא הוי אלא גרם כיבוי, וכן נוהגין (סמ"ג).

מנגד, הרמ"א בסימן שלד, בסעיף כב שהבאנו לעיל, מגביל את ההיתר של גרמא "במקום פסידא". עם זאת, נשים לב שבסעיף שלאחר מכן וכן בסימן רסה הוא אינו מזכיר זאת. וכן בסימן תקיד (סעיף ג) מביא הרמ"א:

ומותר להעמיד נר במקום שהרוח שולט, כדי שיכבה; אבל אסור להעמידו שם, אם כבר הרוח מנשב (מהרי"ל).

ואמנם, יש מהאחרונים שדוחים את דברי הרמ"א הללו. כך כותב שער הציון בסימן תקיד (ס"ק לא):

ומה שהקשה מגן אברהם על זה מסעיף ב, כונתו במה שכתב שם בסעיף קטן ה דלא שרי גרם כיבוי אלא במקום פסידא, כמו שכתוב סימן של"ד סעיף כ"ב בהג"ה, באמת אותה הג"ה אין לה מקור, וכמו שכתב הט"ז בסוף סעיף קטן ו בסימן זה דלא מצינו חבר לשיטה זו, וגם המגן אברהם בעצמו סעיף קטן ז כתב דהרא"ש לא סבירא שיטה זו, ועיין במאמר מרדכי שכתב, דאפשר דביום טוב לכולי עלמא שרי גרם כיבוי לכתחלה, וכמשמעות התוספות ביצה דף כ"ב

וכן נראה מדברי העולת שבת (עולת שבת סימן שלד ס"ק יד) שהקשה על הרמ"א:

יש לתמוה קצת על דברי הרב, דלעיל סימן רס"ה סעיף ד' כתב הרב בהג"ה דיש אומרים אפילו מתכוין לא הוי אלא גרם כיבוי, והא התם ליכא פסידא ואפילו הכי מתיר גרם כיבוי. וכן מוכח ממ"ש הר"ן [מה ע"א ד"ה טלית] ליישב דברי הרי"ף דהשמיט הא דמותר ליתן משקה על טליתו וכו', דאין לחלק בין מקום פסידא ובין ליכא שם פסידא עי"ש ודוק, ויתבאר ג"כ בסמוך [ס"ק טז] וצ"ע:

מדברי הגרש"ז אוירבך (מאור השבת ח"א, עמ' תקי) נראה שאפשר להתיר לכתחילה (גם לא במקום הפסד) גרמא אם אינו מתכוין למלאכה. אך אם מתכוין למלאכה יהיה מותר רק במקום הפסד, ורק אם ארע המקרה, ולא בדרך קביעות:

לדברים אלה יש להוסיף את אשר כתב תלמידו הג"ר אביגדר נבנצאל בספרו "ירושלים במועדיה – מלאכות שבת" (עמ' רסב – הסוגריים במקור):

נחלקו השו"ע והרמ"א האם היתר זה של גרם כיבוי הוא רק במקום שישנו הפסד [כן דעת הרמ"א], או שגרם כיבוי מותר תמיד [כן פסק השו"ע]. ואדמו"ר זללה"ה אמר, שאף על פי שרוב הפוסקים סוברים כדעת השו"ע, מ"מ יש להורות לבני אשכנז כדעת הרמ"א, שאין לגרום כיבוי אלא במקום הפסד.

על דברים אלה האריך לחלוק הרב איתם הנקין הי"ד בספרו "אש תמיד". לדבריו, אין מקום להקל בגרמא שלא במקום הפסד כלל. הוא מוכיח את דבריו מספרים וסופרים שונים. נביא כאן את סברתו (עמ' 282):

והלא אף אמירה לגוי על ידי רמז בעלמא הוי שבות ואסירי (ואפילו כשעושה מעצמו יש למונעו כשניחא לן בזה), אם כן אטו לעשות היהודי בעצמו על ידי גרמא יהא רשאי לכתחילה, וכי הותרה שבת, אתמהה. ובפרט באופני גרמא שהם באמת מעשה בידיים ורק המלאכת מחשבת נעשית בעקיפין על ידי תחבולה, דבכה"ג מסתבר דגרע מאמירה לגוי שרק אומר בפיו או רומז בעלמא [...] ונהי דסומכים בזה כמקילים להחשיב האופנים הנ"ל כגרמא, מכל מקום לאחוז כך גם שלא במקום פסידא הרי זה לכל הפחות ספק ספיקא לחומרא והבו דלא לוסיף עלה.

באופן דומה כתב גם הרב עובדיה יוסף, כפי שמביא בנו בילקוט יוסף (ילקוט יוסף שבת ה גרמא בשבת)

טז. לא אסרה תורה אלא עשיית מלאכה ממש, אבל גרמא אינה אסורה מן התורה, אלא מדרבנן בעלמא. וכמו שלמדו חכמים (שבת קכ:): לא תעשה כל מלאכה, עשייה הוא דאסירה, הא גרמא שריא.