בגליון #2 של כתב העת של המדרשה לבנות באונ' בר-אילן, "דרישה",התפרסם מאמר של ד"ר שפרה מישלוב בנושא "אישה עובדת בתקופות היריון ולידה - פסקי דין הלכתיים". המאמר סוקר פסקי דין של בתי דין רבניים העוסקים במעסיקים שפיטרו עובדות בזמן חופשת הלידה, או במהלך היריון.
כידוע, החוק הישראלי קובע כי לא ניתן לפטר עובדת בהריון, וכן לא ניתן לפטר עובדת במהלך חופשת לידה ולפרק זמן מסוים לאחר הלידה, והמחוקק חייב את המעסיק העובר על החוק להעניק לעובדת המפוטרת פיצויים מוגדלים. המאמר בודק כיצד בתי הדין התייחסו לחוקים אלו בפסקי דינם.
למעשה, השאלה הנידונה כאן היא תקופותם של חוקי המדינה מבחינה הלכתית, או בלשון אחרת: עד כמה החוק מחייב כדין מנהג המדינה.
לכאורה, היינו מצפים לשתי גישות קוטביות בשאלה זו: גישה אחת שתאמץ את חוק המדינה כמחייב וגישה שנייה שתדחה את החוק ותעדיף על פניה את הלשון היבשה של ההלכה בחושן משפט.
אך יש מבתי הדין, שכדי להכריע האם להתייחס לחוקי המדינה כמנהג מדינה בוחר בשיטה אמצעית, ובוחן האם החוק תואם את ערכי התורה. כך לדוגמא בפסק דין של בית-דין ארץ-חמדה גזית בצפת קובעים כי יש להתייחס לחוק האוסר על פיטורי נשים בהריון כתואם את ערכי התורה, ולכן הוא גם מחייב (את פסק הדין במלואו ניתן לקרוא כאן). נביא כאן ציטוט מפסק הדין המובא במאמר הנ"ל:
פגיעה בנשים הרות תמעט את הילודה, מציאות שאינה יכולה להתקבל על דעת התורה. לכן נראה שאם היה כוח וסמכות לפוסקי ההלכה, הם עצמם היו מתקנים תקנה ברוח דומה. נראה שגם על חוק זה היה אומר החתם סופר את דבריו, שנאמרו במקורם ביחס לחוק מסחרי: 'התיקון שתקנו שרי הקומידאט, שאיננו נגד דין תורה אלא כתורה עשו. ואילו באו לפנינו, היינו גם כן מתקנים כן, דלא יתרבו הסרסורים יותר ממה שהיה ראוי'.
הבעיה בגישה הזו היא שהדיינים מכניסים את רגליהם לנעליהם של המחוקקים. קשה לראות את ההגיון בצעד כזה. במקרה הנוכחי, אכן האיסור לפטר אשה בהריון הוא לתקנת הנשים ההרות. אך מנגד, רבים טוענים שבמקרו התקנות הללו דווקא פוגעות בנשים ומקשות עליהן למצוא עבודה בגילאי הפוריות. האם הדיינים מכריעים שהתורה או ערכי התורה דוגלים דווקא בצד הראשון? האם יש לדיינים בכלל כלים להכריע בשאלה הזאת?
מעבר לזה, אני מבקש להצביע על נקודה נוספת בדברי הדיינים. הנה חלק מדברי הדיינים:
הדיינים מתחילים את דבריהם בהצהרה שישנה בעיה לאמץ ככלל את חוקי המדינה משום ש"גם דינא דמלכותא וגם תקנות הקהל אינן מעניקות באופן אוטומטי תוקף לכל חוקי הכנסת", אך המשך דבריהם נוגעים, להבנתי, אך ורק לדינא דמלכותא דינא ולא לתקנות הקהל.
בנוסף לכל האמור לעיל, ההתיחסויות השונות של בתי הדין לחוקי המדינה יוצרות בעיות נוספות. במאמר בתחומין לז, כותב הרב פרופ' רון קליינמן על סוגיא זו במאמר שכותרתו "באיזו מידה צריך לפסוק לפי החוק האזרחי?". לקראת סוף דבריו הוא כותב את הדברים הבאים:
קשה אפוא לחזות מראש האם דיין פלוני יאמץ חוק אלמוני. מצב זה יוצר חוסר ודאות, ולפיכך גורם להרחקת טוענים רבניים, עורכי דין ואנשים מן השורה משערי בתי הדין. גם כאשר ידועה עמדת הדיינים יש בעיה באי האחידות ביניהם. לא אחת יודע בעל דין מה חושבים דיינים לגבי תוקפם של חוקים מסוימים או של החקיקה האזרחית בכללה, ומנסה לבחור הרכב שעמדתו נוחה עבורו.[...]שתי טענות מרכזיות, קשות בעינינו, מועלות כנגד האמור, האחת נוגעת לכוונת הצדדים בעת ההתקשרות והשניה לכוונתם כעת, בבואם לבית הדין. לפי הטענה הראשונה, בני אדם אינם מתקשרים על דעת החוק, ודאי כאשר אינם יודעים את פרטיו או כאשר לא העלו על דעתם שייזקקו לאותו חוק.[...]לפי הטענה השניה, כאשר באים צדדים לבית הדין מרצונם וחותמים על שטר הבוררות, אות הוא שחפצים בפסיקה לפי "דין תורה נטו" ולאו דווקא לפי החוק. משמעות הטענה האחרנה היא, כי גם אם יש למתדיין זכות ממונית לפי החוק, בהסכמתו להתדיין בבית הדין הוא מוחל על זכות זו ומסמיך את הדיינים להתעלם מהחוק, בהתאם לשיקול דעתם.
תגובה 1:
להבנתי יש אלמנט נוסף שלא שמים לב אליו. מעבר לדינא דמלכותא ומעבר ל תקנת הקהילות--במשטר הדמוקרטי--כל אזרח מסכים מראש לתוצאות.ולכן יש לראות סכסוך כספי כהסכמה מראש לכפיפות לחוק המדינה--להזכיר כל למדינה יש תוקף גם "להרוג" כדברי שמואל במס' שבועות--ק'ו שיש לה "בעלות" על ממונו של האזרח. להבנתי רוב הדיינים אינם מכירים בלגיטימיות של המדינה ו\אן חוששים מתגובת חבריהם,
הוסף רשומת תגובה