הרב חיים דוד הלוי על קרבנות

הג"ר חיים דוד הלוי זצ"ל, רבה של תל-אביב, כתב בספרו "תורת-חיים" מאמר קצר על הקרבנות. מצאתי בו כמה פנינים.
הוא מצהיר שגם בימות המשיח יהיה צורך בקרבנות:

וגם לימות המשיח יהיה עדיין צורך בקרבנות... משום שבשלבים אלה של הגאולה יהיה העולם נוהג עדיין כמנהגו...
בני דורנו יתמהו אולי לשמוע שעוד נכון לנו בנין בית מקדש והקרבת קרבנות, ואפילו שלמים וטובים עלולים לפקפק בכך. אך נשוב להזכיר שאין כל אפשרות לחידוש עבודת ה' במקדשו ללא גילוי שכינה, כפי שהיה במשכן שבמדבר, כאשר נצטוו ישראל, "זה הדבר תעשו וירא אליכם כבוד ה'... ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים", וכפי שהיה גם במקדש ה' בירושלים לעיני כל העם, כך יהיה גם בבית השלישי. ואז כאשר נראה אש ה' רבוצה על גבי המזבח, לא נתפלא יותר על הצורך בהקרבת קרבנות, אף כי בודאי לא נוכל לתפוס ולהבין זאת בשכלנו גם אז. 

מיד אחר פיסקה זו הוא כותב את הדברים הבאים:

ומכאן שטעות חמורה בידי החושבים ואפילו מהרהרים על חידוש עבודת הקרבנות בזמנינו. בראש וראשונה מטעמים הלכתיים שאין כאן המקום לפורטם. אך עקרונית עדיין רובצת על העם קללת "ולא אריח בריח ניחוחכם". ואם היה מתחדש פולחן הקרבנות בימינו, ואפילו קרבן פסח בלבד (שרבות נכתב על האפשרות מבחינה הלכתית להקריבו בזמנינו) היה הדבר מיסב נזק חמור עד מאד, כי עבודת הקרבנות היא שלב גבוה ואחרון בעבודת ה', ותתחדש כאמור בימות המשיח שיכוף את כל ישראל ללכת בדרך התורה כמבואר לעיל. ומן הסתם נזכה אז לאות מן השמים: "זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה'". 

 כל הדברים לעיל מדברים על ימינו ועל השלב הראשון של ימות המשיח. מכאן ואילך עובר הרב הלוי לעסוק ב"אחרית הימים", שזהו שלב מאוחר יותר:

האם גם אז יהיה צורך במקדש שבו תתגלה שכינת ה' בישראל בכל הודה ותפארתה. שמא יהיה אז עדיין צורך בקרבן תמיד בוקר וערב, כפי שצריך היה להיות במשכן לפני חטא העגל, נראה לענ"ד שיתכן שלא יהיה אז צורך בקרבנות מן החי, ודי יהיה בקרבן מנחה מן הסולת והשמן.
אמרנו "יתכן", משום שזה רעיון חדשני ביותר, והנני מבססו על מקרא במלאכי: "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים". לא מצאנו בשום מקום בתנ"ך "מנחה" כקרבן בעלי חיים, ולכן נראה לענ"ד שהכונה היא לקרבן מנחה.
ידעתי ששום פרשן לא פירש המקרא כך, וגם רבותינו לא כך פירשוהו, אבל לבי אומר לי, שלא יתכן שבמקום זה בלבד יכנה הנביא קרבנות בעלי חיים בשם "מנחה", ולכן יתכן שהכונה היא כאמור לקרבן מנחה מן הסולת והשמן, שאף עליו נאמר "ריח ניחוח אשה לה'". 

הדברים הללו של הרב הלוי אינם לחלוטין מדוייקים, שכן מצאנו את הפסוק הבא שנאמר על קרבן מן החי:

וישע ה' אל הבל ואל מנחתו

את דבריו מסיים הרב הלוי שכך שחתנו, הרב אחיה אמיתי נ"י, העיר לו שכפירושו לפסוק במלאכי כתב הראי"ה קוק בעולת ראיה עמ' רצב (על זה כותב הרב הלוי: "וב"ה שזכיתי לדעת גדולים"):

בעלי חיים, הקרבים למזבח, חל בהם עצמם התקון ע"י התעלותם להיות זבח לה', שכיון שאין בהם דעת אינם מגיעים להתעלות זו כי אם במעשה הנעשה בהם בהעלות לה' דמם וחלבם, שהם עיקר מכון הנפש. משא"כ האדם, אשר בלבו המבין ישכיל את מעשה הקרבן ויתקרב אל ה' בדעתו. אבל לעתיד לבא שפע הדעת יתפשט ויחדר אפילו בבעלי החיים, "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ה'", וההקרבה שתהיה אז של מנחה, מהצומח, תערב לה' כימי עולם וכשנים קדמוניות. 

דברים דומים לאמור לעיל בנוגע לקרבנות באחרית הימים כותב הרב חיים דוד הלוי גם בשו"ת עשה לך רב (חלק ט סימן לו):

אבל בתקופת הגאולה השלימה, שעליה נאמר ביחזקאל: וזרקתי עליכם מים טהורים,,, ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר,,, ועשיתי את אשר בחוקי תלכו (לו - כה), לשם מה יהיה צורך יותר בקרבנות, אם אין חטא קרבנות למה, והלא אפילו יום - הכפורים ייהפך ליום - טוב משתה ושמחה, כשיותר לא יהיה צורך בכפרה (עיין בספרנו "עשה לך רב" חלק שמיני סימן מ"ה).
אלא שגם אז יהיה צורך במקדש, שבו תתגלה שכינת ה' בישראל בכל הודה ותפארתה, אך יתכן שאז לא יהיה צורך בקרבן תמיד בבוקר ובין - הערבים (כפי שצריך היה להיות במשכן אלמלא חטא העגל), ודי יהיה בקרבן מנחה מן הסולת והשמן ולא מבעלי - חיים. אמרנו יתכן, משום שזה רעיון חדשני ביותר, והנני מבססו על מקרא במלאכי: וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות (ג - ד). לא מצאנו בשום מקום בתנ"ך "מנחה" כקרבן בעלי - חיים, ולכן נראה לענ"ד שהכונה היא לקרבן - מנחה כמבואר בויקרא (פרק ב).
ידעתי ששום פרשן לא פירש המקרא כך, וגם רבותינו לא כך פירשוהו אבל כך לבי אומר לי שלא יתכן שבמקום זה בלבד יכנה הנביא קרבנות בעלי - חיים בשם "מנחה", ולכן יתכן שהכונה היא כאמור לקרבן מנחה מן הסולת1 והשמן שאף עליו נאמר "ריח נחח אשה לה'" (עיין רש"י שמות כ"ט - מ"א), כלומר שגם בו מתגלה שכינת ה' בישראל כשאותה אש מן השמים הרבוצה ע"ג המזבח אוכלתו.

ב.