עוד על העבודה כמצווה

בעבר כתבנו על הנושא של "העבודה כמצווה" (ראו כאן).
אני קורא בימים אלה את "באור פניך יהלכון" של הג"ר אהרן ליכטנשטיין (אני עדיין באמצע, אך נהנה מאד בינתיים). החלק הראשון של הספר עוסק בנושא העבודה ועבודת ה'.
בדבריו הוא מביא שני חידושים שלא הכרתי על חשיבות העבודה.

הראשון על חשיבות אי הבטלה (עמ' 30):

מפורסמים דברי הרמב"ם שדיבר על עניין זה בהקשר הלכתי. הגמרא אומרת שהמשחק בקוביא נפסל לעדות. לדין זה מוצעים שני טעמים. לפי דעה אחת, המשחק הוא מעין גזלן, בעקבות העקרון ההלכתי "אסמכתא לא קניא"... הדעה השניה פוסלת את המהמרים משום "שאין עוסקין ביישובו של עולם", כלומר - אינם מעורבים בקידומו החיובי של העולם...
הרמב"ם פוסק כדעה השנייה, אך מנצל את ההזדמנות לאמירה כללית:
"והמשחק בקוביא עם הגוי אין בו איסור גזל, אבל יש בו איסור עוסק בדברים בטלים. שאין ראוי לאדם שיעסוק כל ימיו אלא בדברי חכמה ובישובו של עולם."

השני הוא על העבודה כעבודת ה' (עמ' 52):

בשני מקומות דורשת הגמרא, בצורה זהה, את מילותיו של הפסוק "והודעת להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון" (שמות יח כ). הדרשה פותחת כך "'והודעת להם', זה בית חייהם". באחד המקומות מפרש רש"י: "בית חייהם - תלמוד תורה" (בבא קמא ק ע"א). ואילו במקום השני, מפרש רש"י: "ללמד להם אומנות להתפרנס בו" (בבא מציעא ל ע"ב).
מכל מה שהזכרנו ניתן ללמוד שהמלאכה אינה רק חשובה כשלעצמה, אלא נחשבת כחלק חשוב מעבודת ה' הכוללת. ואם נדייק יותר, ייתכן לראותה כמעין דבר מצווה במובן המצומצם, מעל ומעבר להבנת הפעילות האנושית כולה כבעלת משמעות במסגרת עבודת ה'.