צרכי הציבור

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

התיאור הבא מבוסס על מקרה אמיתי: קהילה צעירה יחסית שיש בה הרבה ילדים קטנים. הקהילה מעוניינת לקיים קריאת מגילה ולאחר מכן לערוך אירוע קהילתי לכבוד חג הפורים. הבעיה היא שאם כל הקהילה תגיע לקריאת המגילה באותו הזמן עם כל הילדים הקטנים, הדבר ייצור רעש שבהכרח יכביד על שמיעת המגילה של כלל הציבור. בנוסף, סביר להניח שמתוך כלל המשפחות שישתתפו בקריאת המגילה, יהיו מספר הורים שיצטרכו לצאת עם ילדיהם בזמן הקריאה ובכך יפספסו חלק מהקריאה ולא יצאו ידי חובת שמיעת קריאת המגילה.

שתי הצעות לפתרון הבעיה:

אפשרות אחת היתה לקיים שתי קריאות, אחת אחרי השניה, ולהודיע שכלל ההורים מתבקשים להערך בהתאם כך שהורה אחד יגיע לקריאה הראשונה בזמן שההורה השני שומר על הילדים ולאחר מכן הם יתחלפו. בכך נרוויח שקט מרבי בזמן הקריאה. בנוסף, המתפללים ייערכו מראש לשמוע את קריאת המגילה מבלי שיצטרכו לשמור על ילדיהם ובכך יוקל עליהם לשמוע את המגילה. הבעיה בסידור הזה היא, שהפעילות הקהילתית תידחה בערך בשעה. אם מדובר בקהילה עם הרבה ילדים קטנים, יש סיכוי שהשעה הזאת היא קריטית לעצם קיום הארוע.

האפשרות השניה היתה לקיים קריאה אחת מרכזית לכולם, ולהודיע שעבור מי שלא יצא בקריאה המרכזית תתקיים קריאה זריזה נוספת מיד אחרי הקריאה המרכזית. מן הסתם בקריאה המרכזית יהיו אי אלו רעשי רקע, אך אם בעל הקורא יהיה בעל קול מספיק חזק, הוא יצליח להתגבר על רעשי הרקע. הורים שיצטרכו לצאת עם ילדיהם באמצע הקריאה או הורים שיודעים מראש שילדיהם לא ייתנו להם מנוחה בזמן הקריאה יוכלו להשתתף בקריאה הזריזה. הפעילות הקהילתית תוכל להתחיל מיד בסיום הקריאה המרכזית בהשתתפות כלל ילדי הקהילה ורוב ההורים. הבעיה בסידור הזה היא שבתוך עמנו אנו יושבים ואנחנו יודעים שאצל רבים הנסיון להישאר לקריאה נוספת, הגם שהם לא יצאו ידי חובה בקריאה הראשונה, הוא קשה מאד וסביר להניח שיהיו כאלה שלא יעמדו בו.

למעשה, בבואנו לשקול את שתי האפשרויות הללו עלינו לשאול את עצמנו שתי שאלות: האם יש ערך הלכתי בקיום פעילות קהילתית? ועד כמה מוטלת עלינו האחריות לשמירת המצוות של כל אחד מחברי הקהילה? הרי בסופו של דבר גם אם נבחר באפשרות השניה, אנו נותנים לכל אחד את האפשרות לשמוע מגילה בקריאה הזריזה. אפשר לשלב את שתי השאלות לשאלה אחת: עד כמה צריך להתחשב בפרט מול הצרכים של הכלל?

שאלות מעין אלו עולות בשלל מצבים.

ניתן עוד דוגמא אחת. קהילה מעוניינת לקיים שיעור תורה בזמן סעודה שלישית, לאחר מנחה בשבת. קבעו את זמן מנחה כך שהתפלה תסתיים צמוד לשקיעה באופן שלא יהיה כדאי לאנשים ללכת ולחזור וכך יישארו לשיעור, ובנוסף זה לא יהיה מוקדם מדי בימות החורף כך שאנשים יספיקו גם לישון וגם להתעורר בזמן לתפילה ולשיעור. מנגד, אנשים מסוימים מתלוננים על כך שמנחה מאוחרת מדי וזה לא מאפשר להם לסעוד סעודה שלישית עם משפחתם. גם כאן מתעוררות השאלות: האם הערך של קיום השיעור גובר על הערך של אנשים פרטיים שלא מעוניינים להשתתף בשיעור ולסעוד בביתם עם משפחתם? או במילים אחרות: עד כמה צריך להתחשב בפרט מול הצרכים של הכלל?

שאלות בסגנון זה לובשות צורות שונות ונפגשים בהן בהזדמנויות שונות. הן כמובן אינן קיימות רק במישור הקהילתי, אלא נמצאות גם במרחב הציבורי שלנו. הרבה מפסיקות בג"ץ המטרידות אותנו מאד בשנים האחרונות נגעו לשאלות דומות: עד כמה הרוב יכול לכפות את דעותיו על הפרט, ועד כמה הרוב צריך לקחת בחשבון שיש בתוכו פרטים שלא נוחה להם הכרעת הרוב.

הצד השווה בכל השאלות הללו הוא שלא קל להכריע בהם, ויש סיכוי טוב שבכל הכרעה יהיה מי שלא יהיה מרוצה.