הג"ר משה פיינשטיין (אורח חיים חלק א סימן מה) נשאל אם ניתן לאפשר לעיוור להיכנס לבית הכנסת עם כלב הנחיה שלו. הוא פוסק להתיר וכראיה לדבריו הוא מביא את דברי הירושלמי:
ר' אימי מפקיד לספריא אם אתא ברנש גביכון מלכלך באורייתא לגבכון תיהוון מקבלין ליה ולחמריה ולמנוי
כלומר, ר' אמי ציווה לסופרים (תלמידי החכמים) שאם יבוא אדם אצלכם שהוא מבין בתורה - תהיו מקבלים אותו ואת חמורו ואת כליו.
מכאן מסיק ר' משה שכשם שלתלמידי חכמים מותר להשתמש בבית המדרש לצורך מאכלם ומשקם - גם כניסתו של החמור הוא לא גרוע ממאכל ומשקה. ולכן, בבתי כנסת שנבנו על תנאי ושהעם נוהג להתיר בהם אכילה ושתייה אין סיבה למנוע את כניסתו של כלב הנחיה, שכן כלב לא גרע מחמור וכניסת החמור היא לא גרועה ממאכל ומשקה.
בסוף התשובה הוא מסביר את המוטיבציה לדבריו:
ואין לנו שעה"ד גדול מזה שאם לא נתירנו יתבטל כל ימיו מתפלה בצבור וקה"ת וקריאת המגילה בצבור וגם יש ימים שהעגמת נפש גדולה מאד כגון בימים נוראים וכה"ג שרבים מתאספים עיין ברמ"א ס"ס פ"ח, שלכן ראיה גדולה שיש להתיר להסומא שהכלב שמוליכו צריך להיות אצלו תמיד, ליכנס לביהכ"נ להתפלל ולשמוע קה"ת וכדומה. אך טוב שישב סמוך להפתח שלא לבלבל את הצבור.
לאחר מכן הוא ממשיך וטוען שאולי יש לומר שהכנסת כלב הנחיה עדיפה על מאכל ומשקה, שכן הכנסת הכלב זה לצורך התפילה של בעליו, ואילו המאכל והמשקה אינם לצורך התפילה. לאור זאת יש מקום לומר שאפילו בבתי כנסיות שלא נבנו על תנאי יהיה מקום להתיר את כניסת כלב הנחיה של העיוור ובכך לתת לעיוור אפשרות להתפלל בציבור.
בספר מפניני הרב עמ' מו שכתב הרב צבי (הרשל) שכטר על רבו הג"ר יוסף דב הלוי סולובייצ'יק (שהיה גם בן-דודו של ר' משה פיינשטיין) מופיע האנקדוטה הבאה:
פעם אירע שאדם סומא שילם בעד זכות מקום-תפילה בבית הכנסת בעד הימים הנוראים, ובבואו בראש השנה לבית הכנסת, הביא אתו את כלבו, שהולך עמו תמיד לסייעו ללכת ברחוב, והביאו אל תוך בית הכנסת. המתפללים שבבית הכנסת הקפידו עליו והתרו בו שלא יכנס עם הכלב, והוא התעקש והכניסו, וברצונם למונעו בחזקה מליכנס עם הכלב דחפוהו ונפל הסומא לארץ והוזק, והגיש תביעה בבית המשפט החילוני לתשלומי נזקין נגד אנשי בית הכנסת. השופט שבבית המשפט הכריע שעניין תשלומי הנזקין תלוי בדין התורה, שאם לפי ההלכה רשאי היה להכניס את כלבו אז חייבים המתפללים בנזקיו ואם לפי ההלכה אסור היה לו להכניס את כלבו אז יהיו פטורים מלשלם דמי נזקיו. והשופט ביקש מאת רבנו לחוות את דעתו בנדון ההלכתי. ורבנו אמר לנו שאמר שלפי דעתו אסור היה להכניס את הכלב אל תוך בית הכנסת.
באנקדוטה זו לא מובאים הנימוקים לאסור - את אלו נראה בעז"ה בהזדמנות אחרת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה