את התובנות שלי מספר זה ניתן לחלק לשתיים, בדיוק כפי שהספר בעצם מחולק לשתיים.
חציו הראשון של הספר מספר אודות "ראש הישיבה" הרב עמיטל, חלק שמאד נהניתי ממנו. הקורא עוקב כיצד הרב עמיטל ניצל ממוות באירופה וזכה לעלות לארץ, כיצד גדל להיות תלמיד חכם אמיתי, כיצד אמירותיו החכמות מעמיקות ומאירות באור חדש על המציאות וכיצד זכה להקים את אחת מהישיבות הגדולות והחשובות בדורנו. החלק הזה כתוב בצורה טובה, הוא מתאר את הארועים כפי שקרו, מנתח אותם, מביא תגובות מדמויות החיים עמנו על הארועים שקרו בזמנו ומלווים בציטוטים מחכימים של הרב עמיטל מאז ומהיום לאורך כל הדרך. החסרון היחיד בחלק זה הוא שהפרקים מסודרים בצורה לא כרונולוגית שאני לא הבנתי את סיבתה (ראיתי שגם למבקרים אחרים של הספר הפריע דבר זה).
החצי השני של הספר מתאר את הפוליטיקאי, השר לשעבר וראש תנועת מימד הרב עמיטל. חלק זה בעיני נכתב בשטחיות רבה עם תיאור הארועים בצורה כרונולוגית בלבד, ללא ניתוח וללא פרספקטיבה רחבה ומקיפה. אם בחלק הראשון התלבטתי אם אלישיב רייכנר הצליח לטפס מדרגת עיתונאי ופובליציסט לדרגת סופר, בחלק השני התברר לי שמדובר בעיתונאי בלבד. אנסה לתת מספר דוגמאות לשטחיות זו.
- הרב עמיטל "הפוליטיקאי" מוצג שוב ושוב ע"י רייכנר כאדם בעל ראייה פרקטית וריאלית. הקורא את הספר ללא תיאוריו של רייכנר יתקשה מאד להסכים לתארים אלו: האם אדם שתמך בהסכם אוסלו מתוך תחושה שהסכמים אלו יביאו לשלום כולל יכול להחשב כבעל ראייה ריאלית? האם אדם שראה באהוד ברק דמות של מנהיג יכול להחשב כבעל ראייה ריאלית? האם הקמת מפלגה שלא עברה את אחוז החסימה זו חשיבה פרקטית?
- רייכנר מדגיש לאורך הספר שהחלטותיו ודעותיו של הרב עמיטל גובשו לרוב סביב הציר של קידוש השם וחילול השם. כך מתאר רייכנר שהרב עמיטל חשב שיש בהפגזת כפר כנא במהלך מבצע דין וחשבון וכן בתגובתו של דוד לוי שיש לגבות מאויבינו "דם מול דם, ילד מול ילד" משום חילול השם, ולעומת זאת הוא חשב שיש בהצטרפותו לממשלה לאחר רצח רבין משום קידוש השם. אך רייכנר לא טורח לברר כיצד הרב עמיטל מגדיר מהו קידוש השם ומהו חילול השם. אני עדיין אינני מבין מדוע אין בהעברת הסכם אוסלו בכנסת תוך כדי הסתמכות על הקול הערבי ועל המיצובישי של אלכס גולדפרב משום חילול השם נורא, ומדוע אין חילול השם בחימוש כנופיות טרור בשם הסכמי אוסלו. הקורא הציני עוד עלול לחשוב שהעניין הוא "מה שאני מסכים איתו זה קידוש השם, ומה שאינני מסכים איתו זה חילול השם".
- הרב עמיטל מצוטט מספר פעמים במהלך הספר כמי שקיבל החלטות מספר פעמים על מנת שלא יגידו שמי שמאמין בה' חייב להיות ימני, ושגם דתי יכול להיות שמאלני בדעותיו. ובכן, פוק חזי מאי עמא דבר. אני חושב שניתן להראות שבכל העולם כולו ככל שאדם הוא יותר דתי כך דעותיו הן יותר ימניות. הרב מיכאל אברהם בספרו "שתי עגלות וכדור פורח", שאני בטוח שאלישיב רייכנר מכירו, העמיד נטייה זו על יסודות פילוסופיים. האם הרב עמיטל חולק על הניתוח של הרב מיכאל אברהם? כיצד הרב עמיטל מסביר את המציאות שאיננה תואמת לדבריו? את התשובות לשאלות אלו לא ניתן למצוא בספר הזה.
[על מנת למנוע טעות, אין בדבריי אלה כל ביקורת על הרב עמיטל עצמו. אין לי שום בעיה עם העובדה שאדם גדול בתורה יכול להחזיק בדעות מדיניות ופוליטיות שונות משלי. הבעיה שלי זה עם ההצגה השטחית של דעות אלו בספר הזה].
לאחר סיום הספר עדיין אין לי תשובה לשאלה: האם תלמידיו של הרב עמיטל אוהבים את ראש הישיבה ומתעלמים מקיומו של הפוליטיקאי או שרואים בשני החלקים הללו איחוד משלים. על עצמי אני יכול לאמר שהתחברתי מאד לראש הישיבה ולאמירותיו המחכימות ולפחות עד שיצא ספר יותר טוב אעדיף להתעלם מהפוליטיקאי.
אסיים עם ציטוט אחד מתוך רבים מהספר:
פעם אחת, תפס הרב בחור משיעור א' שהחליט לייחד את מרבית סדר יומו ללימוד "אורות הקודש" של הרב קוק במקום ללמוד גמרא כמקובל, וגער בו. אם אותו בחור יחזור לגמרא בעקבות הגערה, אמר, סימן שהוא באמת לא היה צריך ללמוד אורות הקודש. אבל אם ימשיך במנהגו, למרות הצעקות שספג, אז כנראה שמדובר בצורך אמיתי, וזה בסדר.
"באמונתו" - סיפורו של הרב יהודה עמיטל, מאת אלישיב רייכנר, הוצאת ידיעות ספרים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה