הקדמה (ממני: רב צעיר)
לטובת הקוראים שאינם מתמצאים:
Facebook זה אתר אינטרנט המאפשר, לכל המעוניין בכך, לפתוח מעין בלוג (כמו זה). אך בשונה מבלוג רגיל, העמוד בפייס בוק של המשתמש נגיש אך ורק לאנשים שהוא הגדיר כחבריו. הייחודיות של פייסבוק ברשת זה שרוב (אולי כל) המשתמשים, רשומים בו בשמותיהם המלאים. סביר להניח שאם אדם יירשם כאנונימי, הוא לא יצליח להתקשר לחברים (מי רוצה להיות חבר של אדם אנונימי?) וממילא אין לרישומו באתר שום תכלית.
Twitter זה אתר אינטרנט הדומה מעט בקונספט לפייסבוק, אלא שבטוויטר (שתרגומו: צירצור) כל אדם יכול להיות מנוי של מישהו אחר שמצרצר. הטוויטר מאפשר לכותב לכתוב הודעה קצרה שאינה עולה על 140 תוים (אותיות! לא מילים!), והודעה זו תישלח לכל מי שנרשם לקבל את ההודעות של אותו כותב. או לחילופין אדם יכול לבחור לכתוב הודעות לאנשים מסויימים שהוא מכיר את כתובת הטוויטר שלהם. (כל זה כתבתי, לא מתוך היכרות, אלא מהשמועה, אז תסלחו לי אם יש טעויות קטנות).
הרהורים על רשתות חברתיות (I)
אני מעלה כאן כמה מהרהורי לבי בנושא החם והמרתק של רשתות חברתיות. ההתייחסות שלי כאן תתמקד ברשתות facebook (להלן: פייס-בוק) ו- twitter (להלן: טוויטר), אבל רוב המחשבות שאני מעלה כאן רלבנטיות באופן כללי בלי קשר ייחודי לרשת זו או אחרת. יש ברשימה זו הרבה קישורים – רובם לצערי באנגלית, אבל חשבתי לצרפם בכל זאת, ולו רק בתור ביבליוגרפיה. אשמח לקבל תגובות ומחשבות מהקוראים, שודאי יכולים להאיר את הנושא מזוויות ראיה נוספות.
מהפכת הרשתות החברתיות הינה תופעה שאי אפשר להתעלם ממנה. רק לפני כחודש כתבת השער בשבועון Time היתה: "איך טוויטר תשנה לנו את צורת החיים" (לינק). הדרך שבה אנו צורכים חדשות ומידע, משפיעה לא רק על התגובה הישירה שלנו לגירויים מבחוץ, היא אפילו משפיעה על צורת החשיבה שלנו (לינק). הויכוח אם זה טוב או לא אינו רלבנטי, זו המציאות בשטח. הנוער כבר שם, ולאט לאט ישנה תזוזה גם במרכזי הכובד של מעגלי השפעה נוספים.
גם עולם התורה לא יוכל להישאר מחוץ למשחק זמן רב. כאשר כללי המשחק משתנים, רק מי שמצליח להתאים את עצמו למציאות החדשה, הוא זה שישרוד. לפני כמה זמן עלתה ב'הרהורים בלוג' התהייה: האם כדאי יותר לנסות להשפיע דרך פייס-בוק? (לינק). בכתבה לפני חודש ב-nrg (למי צרצרו הרבנים?) ניסה יונתן אוריך להתחיל לגשש ולמצוא נקודת חיבור לטוויטר. בהמשך אתייחס לטענותיו לגבי חשיבות הקיצור, אולם לעניות דעתי הוא פספס נקודה הרבה יותר חשובה בסיפור. אולם, לפני שנגיע לנקודה המכרעת בסוגיית הרשתות, נטפל בשתי נקודות חשובות נוספות.
האם יש משמעות ל- "חברותא וירטואלית"?
השאלה הראשונה שאני רוצה לעסוק בה, היא השאלה "האם יש כאן באמת משהו אמיתי?". מצב שבו יש לאדם אלפי 'חברים וירטואליים', לכאורה היה צריך להעלות גיחוך במקרה הטוב. 'לא יתכן שיש פה חברות אמיתית – זו בודאי רק אשליה' יאמרו הספקנים. יש מידה של אמת בדברים מעין אלו. חייב להיות שאנו מקריבים משהו בעומק החברות, כשאנו פורשים את רשתנו בצורה כל כך רחבה. אבל זה רחוק מלהיות כל הסיפור. בהרבה מקרים הרשתות החברתיות מעניקות לנו כלים ויכולות להתחבר לאנשים בצורה שלא יכולנו לדמיין. כמה שזה נשמע מופרך, לפעמים קשרים אלו אינם פחות מועילים מקשרים חיים אמיתיים (לינק).
בנוסף ניתן לטעון שהערך האמיתי של טוויטר איננו קשור כלל לפן הוירטואלי, אלא ליכולת שלו למנף קשרים וירטואליים לכדי קשרים חיים ואמיתיים (לינק). ציירו לעצמכם את המשל הבא (הוא לא קרה באמת, אבל מי יודע...): 'רב צעיר' קופץ לעיה"ק ירושלים לקנות ספרים. הוא שולח צרצור קצר בטוויטר לגבי תוכניותיו (ברור שזו במה יותר נוחה לעניין מאשר על גבי הבלוג עצמו או באי-מייל). 'סגן צעיר' (שמחובר גם הוא לטוויטר ועוקב אחרי 'רב צעיר') שמעולם לא זכה לפגוש את 'רב צעיר' פנים אל פנים, רואה שיש כאן הזדמנות ויוצר קשר שמוביל למפגש. זו רק דוגמא אחת קטנה. אני אישית באמת מחובר לטוויטר, ובזכותו יצא לי לפגוש אנשים שבלעדיו היו חולפים על פני ללא משים. שימוש אנונימי ברשתות חברתיות או בבלוג אכן מפספס חלק מיתרונות אלו (ראו דיון מעניין בנושא כאן).
צד אחר של המטבע הוא היכולת של רשתות אלו להעניק לנו נגיעה אישית לאנשים רחוקים מאיתנו (גיאוגרפית, תרבותית, דתית וכו'). כאן ניקח לדוגמא את הסיפור של הבחירות באיראן [אינני יודע מה יהיה שם כשירד האבק, אבל כל עוד קיים סיכוי שנזכה לראות נס גלוי מתחולל ממש מתחת לאף, אני מנסה לעקוב ולא להיות בבחינת 'איננו מכיר בניסו' (נידה לא.)]. כאשר קוראים את הצרצורים המגיעים משם, מצעירים המסכנים נפשם מול משטר אכזרי ועוין, אי אפשר שלא לחוש בפחד ולדאוג קצת לשלומם. אל אף שבימים כתיקנם חלקם בודאי מוכנים ללא היסוס לזרוק אותי לים, קשה למי שלבו בקרבו להישאר אדיש לגורלם. מהצד השני, גם כאשר ברור שטוויטר לא גרמה להתקוממות, ההרגשה שקולם נשמע בעולם, בודאי נותנת לאנשים דחיפה פסיכולוגית שאת ערכה קשה למדוד. הדוגמא שהבאתי כאן אמנם קיצונית, אבל ממחישה בצורה חזקה את הפוטנציאל העצום.
האם הקיצור הוא דבר טוב?
העניין השני מתייחס למעלת הקיצור. אין ספק שיש מעלות רבות הנובעות מהיכולת להיות קצר וקולע. חז"ל כבר עמדו על זה במאמרם "לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה" (פסחים ג:). בעניין הזה ניתן ללמוד הרבה מהבלוג של סט גודין (Seth Godin). בבדיקה מלפני שבוע נמצא שיש לו למעלה מ-282,606 קוראים רשומים. הצד החזק שלו (שמושך כל כך הרבה קוראים), הוא יכולתו להעביר מסר חזק במספר שורות בודדות. כפי שכבר הזכרתי תרבות הקיצור גורמת לנו לשינוי בדפוסי החשיבה שלנו ואין זה דבר של מה בכך.
יחד עם זאת, יש נטייה ליחס חשיבות רבה מדי למגבלת 140 התווים. במקרים רבים מגבלה זו אינה אלא אשליה אופטית – שהרי ניתן להשחיל לתוך ה"מסר" קישור לרשימת בלוג, שאורכה כאורך הגלות. תרבות הכאן ועכשיו מתחילה הרבה לפני הרשתות החברתיות והעובדה שהם מאמצים תרבות זו, הוא רק סימפטום ולא לב העניין.
ועכשיו מכיוון שרשימה זו מתחילה להיות ארוכה יתר על המידה - לנקודה המרכזית בעיני נגיע בע"ה רק בשבוע הבא. בינתיים יש כאן חומר למחשבה. תגובות וצרצורים יתקבלו כאמור, בברכה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה