האבכה בחודש החמישי?

כמעט ואין חולק על כך שמצבו של עם ישראל השתנה הרבה לטובה במאה השנים האחרונות. בהתקרב צום החמישי, תשעה באב, יש לשאול: האם עדיין יש צורך לצום כבשנים קדמוניות?

דברי הנביא
שאלה זו נשאל לראשונה, בנסיבות קצת אחרות, הנביא זכריה. זכריה נשאל בשנה הרביעית לדריוש, כאשר הנחת אבן הפינה לבית המקדש (יסוד בית ה') היה בשנה השניה לדריוש, וחנוכת בית שני היתה בשנה הששית לדריוש.
הנה דברי הנביא (זכריה פרק ז-ח):

(א) וַיְהִי בִּשְׁנַת אַרְבַּע לְדָרְיָוֶשׁ הַמֶּלֶךְ הָיָה דְבַר ה' אֶל זְכַרְיָה בְּאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַתְּשִׁעִי בְּכִסְלֵו: (ב) וַיִּשְׁלַח בֵּית אֵל שַׂר אֶצֶר וְרֶגֶם מֶלֶךְ וַאֲנָשָׁיו לְחַלּוֹת אֶת פְּנֵי ה': (ג) לֵאמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר לְבֵית ה' צְבָאוֹת וְאֶל הַנְּבִיאִים לֵאמֹר הַאֶבְכֶּה בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִשִׁי הִנָּזֵר כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי זֶה כַּמֶּה שָׁנִים: פ
(ד) וַיְהִי דְּבַר ה' צְבָאוֹת אֵלַי לֵאמֹר: (ה) אֱמֹר אֶל כָּל עַם הָאָרֶץ וְאֶל הַכֹּהֲנִים לֵאמֹר כִּי צַמְתֶּם וְסָפוֹד בַּחֲמִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי וְזֶה שִׁבְעִים שָׁנָה הֲצוֹם צַמְתֻּנִי אָנִי: (ו) וְכִי תֹאכְלוּ וְכִי תִשְׁתּוּ הֲלוֹא אַתֶּם הָאֹכְלִים וְאַתֶּם הַשֹּׁתִים: (ז) הֲלוֹא אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר קָרָא ה' בְּיַד הַנְּבִיאִים הָרִאשֹׁנִים בִּהְיוֹת יְרוּשָׁלִַם יֹשֶׁבֶת וּשְׁלֵוָה וְעָרֶיהָ סְבִיבֹתֶיהָ וְהַנֶּגֶב וְהַשְּׁפֵלָה יֹשֵׁב: פ
(ח) וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל זְכַרְיָה לֵאמֹר: (ט) כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת לֵאמֹר מִשְׁפַּט אֱמֶת שְׁפֹטוּ וְחֶסֶד וְרַחֲמִים עֲשׂוּ אִישׁ אֶת אָחִיו: (י) וְאַלְמָנָה וְיָתוֹם גֵּר וְעָנִי אַל תַּעֲשֹׁקוּ וְרָעַת אִישׁ אָחִיו אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם: (יא) וַיְמָאֲנוּ לְהַקְשִׁיב וַיִּתְּנוּ כָתֵף סֹרָרֶת וְאָזְנֵיהֶם הִכְבִּידוּ מִשְּׁמוֹעַ: (יב) וְלִבָּם שָׂמוּ שָׁמִיר מִשְּׁמוֹעַ אֶת הַתּוֹרָה וְאֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁלַח ה' צְבָאוֹת בְּרוּחוֹ בְּיַד הַנְּבִיאִים הָרִאשֹׁנִים וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל מֵאֵת ה' צְבָאוֹת: (יג) וַיְהִי כַאֲשֶׁר קָרָא וְלֹא שָׁמֵעוּ כֵּן יִקְרְאוּ וְלֹא אֶשְׁמָע אָמַר ה' צְבָאוֹת: (יד) וְאֵסָעֲרֵם עַל כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּם וְהָאָרֶץ נָשַׁמָּה אַחֲרֵיהֶם מֵעֹבֵר וּמִשָּׁב וַיָּשִׂימוּ אֶרֶץ חֶמְדָּה לְשַׁמָּה: פ
(א) וַיְהִי דְּבַר ה' צְבָאוֹת לֵאמֹר: (ב) כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת קִנֵּאתִי לְצִיּוֹן קִנְאָה גְדוֹלָה וְחֵמָה גְדוֹלָה קִנֵּאתִי לָהּ: (ג) כֹּה אָמַר ה' שַׁבְתִּי אֶל צִיּוֹן וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם וְנִקְרְאָה יְרוּשָׁלִַם עִיר הָאֱמֶת וְהַר ה' צְבָאוֹת הַר הַקֹּדֶשׁ: ס
(ד) כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים: (ה) וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ: ס
(ו) כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת כִּי יִפָּלֵא בְּעֵינֵי שְׁאֵרִית הָעָם הַזֶּה בַּיָּמִים הָהֵם גַּם בְּעֵינַי יִפָּלֵא נְאֻם ה' צְבָאוֹת: פ
(ז) כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת הִנְנִי מוֹשִׁיעַ אֶת עַמִּי מֵאֶרֶץ מִזְרָח וּמֵאֶרֶץ מְבוֹא הַשָּׁמֶשׁ: (ח) וְהֵבֵאתִי אֹתָם וְשָׁכְנוּ בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם וְהָיוּ לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים בֶּאֱמֶת וּבִצְדָקָה: ס
(ט) כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת תֶּחֱזַקְנָה יְדֵיכֶם הַשֹּׁמְעִים בַּיָּמִים הָאֵלֶּה אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה מִפִּי הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר בְּיוֹם יֻסַּד בֵּית ה' צְבָאוֹת הַהֵיכָל לְהִבָּנוֹת: (י) כִּי לִפְנֵי הַיָּמִים הָהֵם שְׂכַר הָאָדָם לֹא נִהְיָה וּשְׂכַר הַבְּהֵמָה אֵינֶנָּה וְלַיּוֹצֵא וְלַבָּא אֵין שָׁלוֹם מִן הַצָּר וַאֲשַׁלַּח אֶת כָּל הָאָדָם אִישׁ בְּרֵעֵהוּ: (יא) וְעַתָּה לֹא כַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים אֲנִי לִשְׁאֵרִית הָעָם הַזֶּה נְאֻם ה' צְבָאוֹת: (יב) כִּי זֶרַע הַשָּׁלוֹם הַגֶּפֶן תִּתֵּן פִּרְיָהּ וְהָאָרֶץ תִּתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וְהַשָּׁמַיִם יִתְּנוּ טַלָּם וְהִנְחַלְתִּי אֶת שְׁאֵרִית הָעָם הַזֶּה אֶת כָּל אֵלֶּה: (יג) וְהָיָה כַּאֲשֶׁר הֱיִיתֶם קְלָלָה בַּגּוֹיִם בֵּית יְהוּדָה וּבֵית יִשְׂרָאֵל כֵּן אוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם וִהְיִיתֶם בְּרָכָה אַל תִּירָאוּ תֶּחֱזַקְנָה יְדֵיכֶם: ס
(יד) כִּי כֹה אָמַר ה' צְבָאוֹת כַּאֲשֶׁר זָמַמְתִּי לְהָרַע לָכֶם בְּהַקְצִיף אֲבֹתֵיכֶם אֹתִי אָמַר ה' צְבָאוֹת וְלֹא נִחָמְתִּי: (טו) כֵּן שַׁבְתִּי זָמַמְתִּי בַּיָּמִים הָאֵלֶּה לְהֵיטִיב אֶת יְרוּשָׁלִַם וְאֶת בֵּית יְהוּדָה אַל תִּירָאוּ: (טז) אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ דַּבְּרוּ אֱמֶת אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם: (יז) וְאִישׁ אֶת רָעַת רֵעֵהוּ אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם וּשְׁבֻעַת שֶׁקֶר אַל תֶּאֱהָבוּ כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה אֲשֶׁר שָׂנֵאתִי נְאֻם ה': ס
(יח) וַיְהִי דְּבַר ה' צְבָאוֹת אֵלַי לֵאמֹר: (יט) כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ: פ

מהי תשובת הנביא לשאלת "האבכה בחודש החמישי"?
הנביא פותח בתוכחה לשואלים "הצום צמתוני אני?!" - מדוע אתם באים לשאול אותי?
אח"כ הנביא מזכיר את דרישת ה' לשמוע בקול "הנביאים הראשונים", אליהם לא שמעו בזמן בית ראשון, לדאוג לשכבות החלשות בחברה. אי השמיעה בקול הנביאים הראשונים הביאה להפיכת ארץ חמדה לשממה.
עתה שה' התחיל בתהליך חזרה לציון, שיוביל לפריחה מחודשת בארץ ישראל, נדרשים עם ישראל שוב למלא אחר הדרישה "דברו אמת איש את רעהו, אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם וכו'".
הנביא מסיים כאן את דבריו בנבואה: "צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ".

ושוב נשאלת השאלה, אז מה התשובה לשאלה "האבכה בחודש החמישי"?
האבן-עזרא מסביר שהתשובה טמונה בפסוק האחרון:

(יח) ויהי - עתה ישיב תשובה על שאילת הצום [...] והנה התשובה שישימו אלה הימים שהיו בוכים וסופדי' בהם ימי ששון ושמחה וישמרו מצות השם על פי הנביאים וזהו והאמת והשלום אהבו כאשר כתוב אמת ומשפט שלום וזאת התשובה שהשיב הנביא היא כנגד השואלים האבכה בחדש החמישי שלא היו שומרי' התורה שצום השם והיו שואלים אם ישמרו מה שקבלו אבות על עצמם והנה השיב הנביא יותר טוב הייתם עושים אם הייתם שומעים דברי השם ותניחו דברי האבות מאשר תשמרו דברי האבות ותניחו דברי השם הם הצדיקים הגמורים:

לדבריו, המילים "והאמת והשלום אהבו" הם תנאי - כלומר, אם את האמת והשלום תאהבו אז הצומות יהפכו לששון ולשמחה.

רבי יצחק אברבנאל כותב כך בספרו משמיע ישועה מבשר טוב (הי"ד - נבואה ב'):

אבל לענין שאלתם ובקשתם השיב הצום צמתוני אני, וענין זה המאמר הוא אצלי באחד משני אופנים, הראשון שאמר ית' הנה אני לא צויתי אתכם לצום ולספוד אותם הצומות, וזהו הצום צמתוני אני ר"ל האם צמתם מפני מצותי ובדברי, באמת לא צויתי על זה, וכיון שאתם מעצמכם צמתם גם עתה אתם תהיו האוכלים והשותים ולא תשאלו זה ממני והפה שאסר הוא הפה שהתיר, אבל אמיתת הענין הוא שאתם לא צמתם במצותי כי אם בעבור הדברים אשר קרא ה' ביד הנביאים אל ירושלים וגו' ומפני רשעתכם צמתם וספוד על מה שקרה אתכם. והאופן השני מהפירוש הוא שאמר להם שאין גאולת ישראל ותשועתם וחזרת השכינה ביניהם תלויה בצום ובהספד כי אם בתקון מעשיהם ושובם אל ה' בכל לבבם ובכל נפשם ומה איכפת ליה להקב"ה אם יאכלו או לא יאכלו:

כך מסכם הרב יואל בן נון את תשובת הנביא (זכור ושמור עמ' 451 - וראו גם כאן וכאן):

הנביא מסביר שאין צמים מפני החורבן אלא מפני הסיבות שגרמו לו, וממילא כל זמן שהסיבות שגרמו לחורבן שרירות וקיימות - הצום הכרחי ואין לבטלו. הצום הוא קריאה לתשובה ולתיקון, ואפילו אם בית המקדש יעמוד על תלו, יש להמשיך ולצום כדי למנוע חורבן. אפשר אף לומר ביתר חריפות: הסיבות לחורבן הן הן החורבן. 

דברי חז"ל
גם חז"ל נדרשו לשאלת תוקפם של הצומות סביב דיון בדברי המשנה בראש השנה דף יח הדנה ביציאת שלוחים לקהילות לבשר להם מתי קודש החודש:

משנה. על ששה חדשים השלוחין יוצאין: על ניסן מפני הפסח, על אב מפני התענית, על אלול מפני ראש השנה, על תשרי מפני תקנת המועדות, על כסליו מפני חנוכה, ועל אדר מפני הפורים. וכשהיה בית המקדש קיים - יוצאין אף על אייר מפני פסח קטן.

גמרא. וליפקו נמי אתמוז וטבת, דאמר רב חנא בר ביזנא אמר רב שמעון חסידא: מאי דכתיב כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה. קרי להו צום, וקרי להו ששון ושמחה, בזמן שיש שלום - יהיו לששון ולשמחה, אין שלום - צום. אמר רב פפא: הכי קאמר: בזמן שיש שלום - יהיו לששון ולשמחה, יש שמד - צום, אין שמד ואין שלום, רצו - מתענין, רצו - אין מתענין. אי הכי, תשעה באב נמי! - אמר רב פפא: שאני תשעה באב, הואיל והוכפלו בו צרות. דאמר מר: בתשעה באב חרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר.

הגמרא שואלת: מדוע שלא יצאו שלוחים גם בחודשים תמוז וטבת (להודיע על הצומות)?
בשלב זה הגמרא מדייקת מהפסוק בזכריה שיש לצומות שני מצבים: מצב שאין שלום - בו צמים, ומצב שיש שלום - בו אין צמים. רב פפא מוסיף מצב שלישי: יש שלום - אין צמים, יש שמד - צמים, אין שמד ואין שלום - רצו מתענין רצו אין מתענין.
רש"י מסביר שדברי רב פפא הם תשובת הגמרא לשאלה מדוע לא יצאו שלוחים על הצומות, וזאת מפני שבזמנם היה מצב של "אין שמד ואין שלום" וכיוון שכך לא נטריח שלוחים לצאת: "וכיון דרשות הוא - לא מטרחינן שלוחים עלייהו".
הגמרא מסיימת ואומרת שתשעה באב נמצא בדרגה אחרת משאר הצומות, ולכן שלוחים יוצאים על אב. וזאת, מפני ש"הוכפלו בו צרות".

בפשטות, העולה מדברי הגמרא הוא שאם יש שלום - הצומות מתבטלים, אם יש שמד - הצומות הם חובה, ובמצב הביניים: רצו - מתענין, רצו - אין מתענין. מלבד תשעה באב שאין בו את מצב הביניים, וכל עוד אין שלום אזי מתענים.

עתה נשאר לשאול: כיצד מקטלגים את זמנינו אנו?

אך כדי להשיב על שאלה זו, עלינו תחילה לשאול: מה הכוונה "יש שלום"?
רש"י כתב:

שיש שלום - שאין יד הגויים תקיפה על ישראל

לעומתו, כתב רמב"ן בספר תורת האדם:

יש שלום, היינו בזמן שביהמ"ק קיים, יהיו לששון ולשמחה, אין שלום, כגון בזמן חורבן ואין צרה במקום ידוע בישראל, רצו רוב ישראל ונסמכו שלא להתענות אין מטריחין עליהם להתענות (ו)אין שלוחין יוצאין. רצו רוב הצבור להתענות מתענין, ועכשיו כבר רצו ונהגו להתענות וקבלו עליהם, לפיכך אסור ליחיד לפרוץ גדרן וכ"ש בדורות הללו, שהרי בעוונותינו שרבו צרות בישראל ואין שלום, הלכך חייבין הכל להתענות מדברי קבלה ותקנות נביאים, ומסתברא דכולהו ד' צומות תענית צבור הן ונביאים גזרו אותם, וכל חומרי התענית עליהן, מפסיקין מבעו"י ואסורין ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה כת"ב, וקרא מקיש להו כת"ב, אלא האידנא כיון דבזמן דליכא צרה בטילין ורצו נהגו להתענות בהן ולא לנהוג בחומרות הללו, אבל מעיקרא תקנה ודאי אסורין הן בכולן, דלא גרע גזירת נביאים מגזירת ב"ד בתעניות אמצעיות ואחרונות, וכל דתקון נביאים כעין דאורייתא תקון וכו'

[נעיר שרבים תמהו על דברי הרמב"ן שלכאורה סותר את עצמו כשתחילה כותב "ועכשיו כבר רצו ונהגו להתענות וקבלו עליהם" ולאחר מכן כותב "ומסתברא דכולהו ד' צומות תענית צבור הן ונביאים גזרו אותם". ואכמ"ל.]

יוצא מכאן שלדברי רש"י "שלום" בסוגייתנו הכוונה אם הגויים שולטים עלינו, ולדברי רמב"ן הכוונה בזמן שבית המקדש קיים.

מעניין לציין את האופן בו ניסח הרמב"ם את ההלכה הזו (הלכות תענית פרק ה הלכה יט):

כל הצומות האלו עתידים ליבטל לימות המשיח. ולא עוד אלא שהם עתידים להיות יום טוב וימי ששון ושמחה שנאמר כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו:

פוסקי זמנינו
אז כיצד מוגדר זמנינו?
הרב דוד שלוש, בספרו "חמדה גנוזה" (קישור) כותב שיתכן והרמב"ן מודה לרש"י בפירוש הביטוי "יש שלום", והוא רק כתב "בזמן שבית המקדש קיים" כי הוא סבר שזה יתקיים באותו עת בו יתקיים "אין יד הגויים תקיפה". ולכן לדבריו יתכן ואנחנו נמצאים בתקופת "יש שלום":

לאחר דיון קצר הוא מסיק שבכל זאת נמשיך לצום בתקופתנו מכיוון שיש יהודים בעולם שעדיין נמצאים תחת יד גויים ואפילו תחת שמד, וכן שהמצב בארץ ישראל אין שונה מהותית מזו שתחת שמד (ולענ"ד יש מקום נרחב לחלוק על דברים אלו).

מעניין שהרב קוק נשאל בשנת תר"פ, עת התמנה הרברט סמואל להיות נציב בארץ ישראל, אם לא הגיעה השעה להפסיק לצום בתשעה באב. הנה תשובתו:

גם הרב חיים דוד הלוי נשאל לאחר מלחמת ששת הימים האם תשתנה מעמדה של תשעה באב (שו"ת עשה לך רב חלק א סימן יג):

עתה, אחרי שזכינו לתקומת ישראל בארצו, וביחוד אחרי מלחמת ששת הימים, כששבנו אל ירושלים העתיקה, הר - הבית ומקום המקדש, וכשכבשנו את כל שטח ארץ - ישראל לגבולותיה ההיסטוריים, האם יש יותר טעם לצום תשעה - באב, האם לא היה נכון לבטל את הצום כאות תודה לה' על כל אשר גמלנו, ולהשאיר את היום כיום אבל לאומי על חרבן בית - המקדש בלבד. ובכלל אודה לך אם תסביר לי מדוע מבטא עם ישראל את אבלו הלאומי בצום, ומה התועלת בכך. אנא תשובתך בהקדם. 

הנה תשובתו (שו"ת עשה לך רב חלק א סימן יג):

כמה גדלות נשקפת מתוך השאלה ששלחו לשאול ולחלות את פני ה' אם יוסיפו להתאבל בימי הצום שנקבעו אחרי חרבן בית ראשון, כי הלא ראו כבר בעיניהם את ראשית גאולתם בעליה מבבל ואף בבנין הבית השני, ואעפי"כ לא עלה על דעת אנשי הדור ההוא לבטל את ימי הצום ללא רשות הנביא.
והרעיון הנלמד מדברי ה' ביד נביאו גדול הוא ונפלא מאד. הצום אינו לכבודו של ה' ואף לא מענינו. אם יודעת אומה לזכור ימי חרבנה ואסונה, וקובעת אותם צום ותפלה, חזקה עליה כי גם תזכה לגאולה, ולכן הצום הוא ענין לאומה ולא לאלקיה. ימי הצום הלאומיים, וביחוד תשעה באב, יום האבל הלאומי הגדול, עורר באומה הדויה והסחופה בידי אויביה, בימי עניה ומרודיה את כל זכרון מחמודיה אשר היו לה מימי קדם, אותם געגועים שלוו בבכי וצום היו הסממנים שחיזקו את רוחה בצפיתה לגאולה.
והיטיב לבטא זאת הרמב"ם בלשונו: יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהם, כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיו כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות. שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר והתודו את עונם ואת עון אבותם (הרמב"ם הלכות תענית פ"ה ה"א).
מתוך המקראות הנ"ל ברור, כי אחרי בנין המקדש ויסוד ההיכל (כאמור: ביום יוסד בית ה' צב-אות ההיכל להבנות) באה הנבואה לבטל את ימי הצום שנקבעו אחרי חרבן הבית הראשון, ומכאן שאחרי חרבן הבית השני חזרו ימי צום אלה לקדמותם. ופשוט שיש לצום בהם עד אשר נזכה לבנין בית - המקדש השלישי שעתיד להבנות במהרה בימינו. כי אף שזיכנו ה' לימי ראשית צמיחת גאולתנו, בעצמאות מדינית, הלא ברור שאין זו סוף גאולת ישראל, עד שנזכה לביאת המשיח ולבנין בית - המקדש.
ואדרבא, דוקא עתה כשכבשנו את הר - הבית כיבוש צבאי, ובכל זאת מנועים אנו מבחינת ההלכה להכנס אל המקום הקדוש, ולעבוד בו את עבודת הקודש, וכ"ש בראותנו שעדיין שועלים מהלכים בו, מה טעם לחשוב על ביטול הצום, אבל נקוה ונאמין שבקרוב בימינו נזכה לביאת משיח צדקנו ולבנין בית - המקדש, ויהפכו ימים אלה לששון ולשמחה לכל בית ישראל.

הרב הלוי עונה עפ"י דברי הנביא, וכנראה גם עפ"י דברי הרמב"ם שתלה את ביטול הצומות בימות המשיח, שללא בית מקדש יש להמשיך לצום.

הרב יעקב אריאל, התייחס לנושא זה בחודש אב שנת תשכ"ז (!) והוא דן בדברי הרמב"ם (קישור). הנה סוף דבריו:

ונלענ"ד לבאר יותר את דעת הרמב"ם בענין הצומות ע"פ הגר"א באו"ח סי' תק"נ ס"ב. מדבריו עולה שיש שתי שיטות בגדר התעניות בזמן הזה, שיטת התוס' ושיטת הרמב"ן. שיטת התוס' במגילה (ה' ב') לדעת הגר"א היא שאין תענית ציבור בבבל. ולכן דין התעניות בזמן הזה הוא כדין תעניות יחיד, שאין מפסיקין מבעו"י ואינן אסורות בה' עינויין. ורצונו לומר לענ"ד שמכיון שהתעניות תלויות ברצו - מתענין, רצו - אין מתענין, אין בהן תקנה קבועה ע"י ביה"ד הגדול, אלא כל דור ודור קובע אם להתענות או לא. ומכיון שכך נמצא שבכל דור ודור ההחלטה להתענות היא החלטה עכשווית, ולכן אין לה תוקף של בי"ד גדול כי אין גדר ציבור בבבל, ומשום כך התענית היא תענית יחיד.
ובתשעה באב שהוכפלו הצרות התקנה היא קבועה ואנו מתענין כיום בתשעה באב מכח תקנת ביה"ד הגדול בא"י בדור החורבן. ולכן רק לתשעה באב יש גדר של תענית ציבור עד היום, ומשום כך בתשעה באב התענית מתחילה מבערב וכוללת ה' עינויין.
ולדעת הרמב"ן כל התעניות נקבעו ע"י הנביאים וחז"ל לדורות. אלא שהם תיקנו שאם יהיה שלום ניתן יהיה לבטל את הצום. אולם כל עוד לא ביטלו החיוב נשאר בתוקפו כפי שנקבע ע"י הנביאים וחז"ל. ולדעתו ההבדל בין תשעה באב ליתר התעניות הוא שבתשעה באב הוכפלו בו הצרות ואין יכולת לבטלו, לכן הוא חייב בכל החומרות של הצום כפי שנקבע ע"י הנביאים וחז"ל. אך ביתר התעניות מכיון שניתן לבטלן, עצם האפשרות הזאת מקילה על חומרת התעניות ולכן אין צורך לנהוג בהן את כל החומרות של תענית ציבור. וכל זה הוא חלק מהתקנה המקורית. (ולדעתו בעל נפש יכול להחמיר על עצמו ולהתענות מבערב או לנהוג ביתר העינויים).
ולפי"ז מוסברת יותר דעת הרמב"ם שלא הביא כלל את ההבחנה בין שלום לגזירת מלכות. הרמב"ם סובר כהרמב"ן שהתקנה המקורית היתה שתעניות אלו ינהגו בכל הדורות. ואפילו בזמן המקדש. ורק כשיש סיבה להקל ניתן יהיה להקל בהן, בזמן המקדש. אך לאחר החורבן אין הדבר נתון לרצו בעלמא, אלא צריכה להיות סיבה מיוחדת במינה שתאפשר את ביטול התעניות. ולכן סתם הרמב"ם וכתב שרק בימות המשיח יתבטלו הצומות.
נמצא א"כ שלדעת הרמב"ם אין מקום כיום להקל בצומות, ואע"פ שזכינו לראות בחסדי ה' בשחרור ירושלים והמקדש לא סגי בכך אלא רק בביאת משיח צדקנו בב"א. ולדעת הרמב"ן הצומות בחזקתן עד שיוחלט אחרת. אך לשם החלטה כזאת יש צורך בבי"ד מוסכם על עם ישראל ובשלום אמיתי. ולפי המצב הנראה כיום אין לנו את שני אלו. אין בי"ד מוסכם על כלל ישראל, והשלום עדיין רחוק מאיתנו. ואע"פ שזכינו לנצחון מזהיר בע"ה, עמי ערב טרם השלימו איתנו והם עדיין זוממים להשמידנו, ה' יצילנו מידם. ובעיקר המצב הרוחני של עם ישראל רחוק לצערנו מלהיות טוב. רוב העם אינו מודע כלל לתורה ולמצוותיה, ואע"פ שרובם ככולם תינוקות שנשבו, מיהו הא גופא, כשעם ישראל מורכב ברובו מתינוקות שנשבו וההשפעה עליהם שלילית ברובה, ואע"פ שאור גדול בוקע מציון עדיין לא הספיק לגרש את החושך המכסה ארץ, אי אפשר במצב כזה לפטור אותנו מהצומות, ומבחינה רוחנית עדיין העיר אבלה וחפויה ומצפה לישועה. ישלח לנו ה' אותה בקרוב וצום הרביעי וצום החמישי... יהפוך לנו לששון ולשמחה והאמת והשלום אהבו.

 [אציין שברמה התיאורטית אינני מבין את דבריו שיש צורך בבי"ד מוסכם על עם ישראל. אני מבין מעשית שאין זה חכם שבית דין אחד יורה לצום בזמן שבית דין אחר יורה לא לצום. אך ברמה התיאורטית אם בית הדין הראשון קבע שתקנתו היא רק עד לשינוי המציאות, אז אם המציאות השתנתה הרי שתקנתם בטלה.]

לסיום, עוד שני קישורים:
- מאמר פובלציסטי של עקיבא ביגמן על תשעה באב בזמן הזה
- פסק מבית המדרש הקונסרבטיבי בעניין זה