מחשבות בעקבות קריאת הספר "שיעורי בית" מאת: הרב חיים נבון

זה לא ביקורת ספרים קלאסי, אלא יותר מבחר מחשבות שעלו אצלי במהלך ובעקבות קריאת הספר "שיעורי בית" של הרב חיים נבון. למי שלא מכיר, הספר עוסק במשנת הרב סולובייצ'יק על זוגיות, מיניות ומשפחה בימינו. פרקי הספר, למעט הפרק האחרון, הנם למעשה סיכום וגיבוש משנתו של הרב סולובייצ'יק בנושאים המדוברים. הפרק האחרון הוא יותר קריאת כיוון למוסד המשפחה לנוכח אתגרי המאה ה21. אם הייתי צריך לסכם את הפרק האחרון במשפט אחד הייתי אומר כך: התרבות המערבית ממיתה אסון על המשפחה המסורתית. אמנם, רק הפרק האחרון עוסק בזה ישירות, אך נראה שאמירה זו היא למעשה סיבת הורותו של הספר כולו.

אם כן, הבה נתבונן מעט באמירה הזאת.
כשאנחנו מסתכלים כיום על העולם מסביבנו אנו יכולים לראות בבירור את המשבר הפוקד את מוסד המשפחה בקרב החברה המערבית. מנגד, אם נתבונן בעולם המוסלמי, נראה שלא חלו כמעט שום שינויים ומהמורות במוסד המשפחה בחברה זו בעשורים האחרונים.
לכאורה, אם מוסד המשפחה הוא בעל ערך כה עליון בסולם העדיפויות שלנו, הקריאה שהיתה צריכה לעלות ממצב הדברים היא הקריאה הבאה: בואו נהיה חברה בעלת ערכים יותר מזרח תיכוניים, מאשר חברה בעלת ערכים מערביים.
מדוע איננו שומעים את הקריאה הזאת?
את התשובה לשאלה הזאת אשאיר לקורא (מוזמנים לשתף בתשובותיכם בתגובות).

במקום הקריאה לאמץ ערכים מזרח תיכוניים על פני הערכים המערביים, יש בספר (וכמובן, לא רק בו, אלא בצורת החשיבה שלנו בכלל) הנחה מוצנעת שהערכים המערביים שהחברה שלנו אימצה הם נתון, וכעת יש למצוא את הדרך כיצד לשמר את מוסד המשפחה בתוך תרבות מערבית. במילים אחרות, הקריאה היא: לא לזרוק את התינוק עם המים. ניתן לאמץ את התרבות המערבית, ובכך לזרוק הרבה ערכים ישנים (כדוגמת תפקידיה של האשה בבית, המבנה הפטריארכלי, החיים בחמולה ועוד), אבל לפני "פינוי האשפה" אנחנו רוצים לודא שלא זרקנו גם את מוסד המשפחה לפח.
כאן, לדעתי, מגיעה שאלה שהיא אף יותר קשה מהשאלה הקודמת: מי אמר שזה אפשרי בכלל?

מוסד המשפחה מתפרק בחברות ברחבי העולם שבהם אימצו את הערכים המערביים. זה נתון שקשה להתוכח אתו. דומני שלא קשה להצביע על התלות והסיבה לכך. כל עוד מוסד המשפחה זה מוסד עם מנהל אחד שכולם מכירים בו ומבטלים את דעתם מפני דעתו, הרי שזה מוסד שיש לו סיכוי טוב להחזיק מעמד. אבל ברגע שלמוסד יש שני ראשים, הרי שהפיצוץ במקרים רבים, סטטיסטית, זה רק שאלה של זמן. אמנם, בספר "שיעורי בית" ובספרים אחרים העוסקים בזוגיות, ניתן למצוא עצות כיצד על בני זוג להתייחס למשפחתם בכדי שזה יילקח בחשבון כחלק מפיתוחם האישי לאורך שנות בגרותם, אבל בסופו של דבר אלו עצות בלבד שלא מטפלות בשורש הענין. ושורש הענין הוא שערכי התרבות המערבית עצמם אינם יושבים טוב עם המוסד מימי טרום המודרניזם בשם המשפחה.

אנסח את הדברים בצורה קצת שונה. מוסד המשפחה בנוי על ההנחה ש"טב למיטב טן דו מלמיטב ארמלו" - טוב [לאשה] לשבת בשניים מאשר לשבת אלמנה (בענין זה ראו בספר מעמ' 50 ואילך), ולכן ברירת המחדל הוא להיות חלק ממשפחה . בחברה מערבית הכלל הזה לא מקובל, כי פעמים רבות "טב למיטב ארמלו מלמיטב טן דו". ניתן לטעון שהכלל של "טב למיטב" מצביע על משהו מטפיזי בטבעו של האדם/האשה, אבל כל עוד אנחנו מאמצים את ערכי העולם המערבי אנחנו למעשה משדרים מסרים סותרים. [ראו, אגב, במאמר הקצר שפרסמה מוריה קור בדבר הגירושין בציבור הדתי בו ניתן לראות בחוש את הבלבול הנורא שגורמים המסרים הסותרים. מצד אחד היא טוענת שההלכה היא שגורמת לעליה במספר הגירושין ולכן צריך לנהוג כחילונים, מצד שני, לדבריה, ההלכה תשמור עלינו כדי שמספרי הגירושין לא יגיעו למה שהם אצל הציבור החילוני.]

אני מסכים בכל לב לכל האמור בספר "שיעורי בית". אני קורא לכל מי שמוכן לשמוע בקולי: שימרו על נישואיכם! השקיעו בנישואין שלכם! אל תתנו לתלאות הזמן לתת את אותותיו ביחסים שלכם! אבל, אינני משוכנע שנמצאה עדיין המתכון כיצד ניתן מצד אחד לחיות בחברה מערבית ומצד שני לצפות שמוסד המשפחה לא תיפגע.