סיפור מותו של דוד המלך

חז"ל במסכת שבת מתארים את יום מותו של דוד המלך (תלמוד בבלי מסכת שבת דף ל עמוד ב):

כל יומא דשבתא הוה יתיב וגריס כולי יומא, ההוא יומא דבעי למינח נפשיה קם מלאך המות קמיה ולא יכיל ליה, דלא הוה פסק פומיה מגירסא. אמר: מאי אעביד ליה? הוה ליה בוסתנא אחורי ביתיה, אתא מלאך המות סליק ובחיש באילני, נפק למיחזי. הוה סליק בדרגא, איפחית דרגא מתותיה, אישתיק ונח נפשיה. 

ובתרגום לעברית:

כל יום השבת היה יושב (דוד) ולומד כל היום. ביום שהיה צריך למות בא מלאך המוות אליו ולא היה יכול לו (להרגו), שלא פסק פיו (של דוד) מלימודו. אמר (מלאך המוות) מה אעשה לו? היה לו (לדוד) גן מאחורי ביתו, בא מלאך המוות והרעיש בין האילנות, יצא (דוד) לראות. כאשר עלה במדרגות (לגן) נפלה מדרגה תחתיו, השתתק ונחה נפשו.

(התרגום מכאן)

דוד המלך יושב ולומד תורה כל היום. הוא יודע שהוא אמור למות ביום זה. הוא יושב ולומד כדי להגן על עצמו מפני המוות (כך פירש רש"י: שלא יקרב מלאך המות אליו, שהתורה מגינה ממות). כך מתחיל הסיפור.
אנחנו הקוראים מצפים למין מאבק בין מלאך המוות שצריך למלא את שליחותו לבין דוד המלך המתגונן מפניו ע"י לימוד התורה.
אך, הקורא נשאר בהרגשה שהתבוסה מגיעה מדי בקלות. מלאך המוות מקשקש באילן וזה מספיק כדי לגרום לדוד "להרים ידיים", לצאת החוצה, לנטוש את לימודו, ובעצם להיכנע למלאך המוות.
נדמה שהסיפור עוד יותר מפריע למי שפרקי אבות שגורים על לשונו (מסכת אבות פרק ג משנה ז):

רבי שמעון אומר המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו: 

ומה נאמר על מי שיושב בפנים ושונה ומפסיק ממשנתו כדי לצאת ולראות מדוע העצים עושים רעש?
הדברים אומרים דרשני.

דוד המלך בטבעו הוא איש שמכיל ניגודים. התורה בספר בראשית מתארת כיצד נולד זרע ישראל, וכיצד מנגד נולד זרע מואב. כך מתאר זאת הרב אליהו כי טוב (ספר הפרשיות, בראשית א' עמ' שכו):

כבר יש זרע בעולם. הן לאברהם נתת זרע, זרע קרוב נראה וגלוי והכל רואים מה רב טוב הצפון בו... אכן, גם זרע אחר הולך ובא. זרע אחר, זרע רחוק תכלית ריחוק, ממשמש ובא בעולם יחד עם הזרע הקרוב. לא יפרדו, אעפ"י שפרודים הם תכלית פירוד. כשם שהראשון מנופה ביותר מעשרים נפות עד שלא נותרה בו כל פסולת, כך זה השני מסולק מכל טוב גלוי ומכובר ביותר מעשרים כברות עד שעין אדם לא יכולה עוד להבחין בו כל טוב - כלה פסולת! כך תשורנה כל עין אדם. 'זרע אחר' ודאי. שניהם יחד נתגלגלו כל העת זה ליד זה, ושניהם גם יחד יבואו עתה בעולם!...
ומעתה ועד עת קץ ראשון, שניהם יחד יתגלגלו בעולם זה בקצהו אחד וזה בקצהו שני, עד אשר תוכן עלילות יחברם יחד.

הכל הולך אחר החיתום, וביומו האחרון סבור דוד שהוא הצליח גם לאחד בין העולם הגשמי וזה הרוחני. הוא סבור שהעצים נענים ומגיבים ללימוד תורתו, באופן הנשמע לאוזן הגשמית. הוא יוצא לראות. אין זה הפסקה ממשנתו. זו משנתו - לראות כיצד העולם הגשמי מצליח להתחבר לעולם הרוחני.
אך מעשה שטן זה היה, והעולם עוד לא היה מוכן לאיחוד בין הגשמי לרוחני. ובשעה שדוד הוטעה, הוא "עולה במדרגה" ובד בבד "נופל המדרגה". החלק הרוחני שלו נקרא לעלות למעלה, והחלק הגשמי יורד למטה.
עוד לא הגיעה השעה שהגשמי והרוחני יהיו משולבים יחד, וגם גופו ונשמתו שלו חייבים להיפרד זה מזה.

[ההשראה לדברי מהרב קוק בעין איה - קישור]