דין התורה שלי: למה צפיתי?

מסירת מודעה: הדברים הנכתבים במסגרת זאת משקפים ניסיון ממקרה יחיד של התדיינות בבית דין. כל הסקה מהמקרה הבודד הזה למקרה כללי או אחר הוא על אחריות הקורא.
טורים נוספים מסדרת "דין התורה שלי"

בשני טורים בשבוע האחרון (דין התורה שלי: מסגרת התביעה, תביעות לשון הרע) הצגתי בפניכם מקרים, מקרה אחד אמיתי ושלושה מקרים בדויים, עליהם בקשתי מכם לחוות את דעתכם ולכתוב את סברותיכם.
אני מבקש הפעם לכתוב מה אני צפיתי שיקרה. כלומר, איך אני התייחסתי למקרה של דין התורה שלי, כשקבלתי את כתב התביעה.
אקדים ואומר, שאינני רואה שום אבחנה בין המקרה שתיארתי ב"דין התורה שלי: מסגרת התביעה" לבין שלושת המקרים המתוארים ברשימה "תביעות לשון הרע". בשלושתם מדובר שהתובע טוען שהנתבע הגיש כנגדו תלונה שקרית, והנתבע טוען שהוא דבר אמת בתלונתו. במצב כזה, לענ"ד, אין זה משנה כלל אם נגרם נזק ישיר או עקיף, בגרמא או בגרמי, או בכל אופן אחר לתובע (שעליו הגישו את התלונה), כל עוד אין לתובע ראיה שהנתבע שיקר בתלונתו, אין בכלל עילה לתביעה. כלומר, אני לא רואה שום סיבה שבית הדין בכלל יתייחס לתביעה.
זה הכלל שסברת הכרס שלי הורתה לי. אני בטוח שיש גם יוצאים מן הכלל. לדוגמא, מקום שבו התובע אינו יכול להוכיח שהנתבע שיקר, אך יכול להראות כי פעל ממניעים פסולים וכד'. אך ככלל, כל עוד התובע לא יכול להוכיח שהנתבע משקר, על מה יש לו לתבוע? או במלים אחרות, כל עוד התובע לא יכול להראות שהנתבע פעל שלא כהלכה, אין לו מה לחפש בבית הדין.
כך במקרה שלנו, שהנתבעת התלוננה למעסיקה שהתובעת תקפה אותה פיזית. כך במקרה של עובדת שהתלוננה שהמנהל שלה פגע בה מינית. כך במקרה שאדם התלונן על אחר שגנב ממנו. וכך במקרה שאחד ייעץ לשני לא לעשות עסקים עם אדם אחר פן יבולע לו. בכל אחד מהמקרים הללו, אינני מצליח להבין איזו עילה לתביעה קיימת, כל עוד אין שום ראייה שהמתלונן/הנתבע לא פעל כהלכה.
כפי שאתם מן הסתם מנחשים, בית הדין לא בדיוק פעל כפי שאני צפיתי שיפעל.

מה הלאה?
לפני מספר ימים פנה אלי חבר, שאני מעריך מאד, וטען בפני שאני יותר מדי מחומם על הנושא הזה, ולכן ההגינות בכתיבה שלי נפגעת. לחיזוק דבריו, הוא הביא לדוגמא את אשר כתבתי על הזימון לבית הדין. לדבריו, העובדה שלא הדגשתי את ההבדל היסודי הקיים בין מכתב הזימון לבית הדין של הרב ערוסי, אותו הבאתי בהתחלה, לבין מכתב הזימון לבית הדין של ארץ חמדה, אותו הבאתי לאחר מכן, מראה על חוסר הגינות. במכתב הזימון של ארץ חמדה מודגש בפני המקבל (הנתבע) שיש לו אפשרות להודיע שהוא מעוניין להתדיין בפני בית דין אחר, מה שנעדר לחלוטין ממכתבי זימון של בתי דין אחרים. [נקודה זו עלתה גם בדברי חלק מהמגיבים לטור ההוא.]
אני מקבל את דברי הביקורת הללו. לאור זאת, החלטתי לקחת פסק זמן מהנושא של "דין התורה שלי" עד אחרי פסח. גם ככה התקופה שבין פורים לפסח היא תקופה מאד לחוצה אצלי. אינני בטוח שזה יעזור, שכן חלק מהסיבה שאני כל כך מחומם על הנושא הוא שלקחתי על עצמי שלא להתבטא עליו בפומבי במהלך השנה שבו התנהל דין התורה. עם זאת, אני מקווה שעד אחרי פסח אצליח להיות יותר מפוקס ולהצליח להתמקד בנושאים שעלו במהלך דין התורה שיש בהם עניין ציבורי, לדעתי, ולעשות זאת במרב ההגינות.