לפני שאניח את הספר מידי, אני מבקש להתייחס לעוד מאמר אחד מתוכו, שלדעתי מטיב לתאר לא רק את השוני בין "מחשבת ישראל" ל"אמונת ישראל", אלא גם את המקום בו יש לעולם הישיבתי הכי הרבה מה ללמוד (ואולי אפשר לומר: כבר למד) מהעולם האקדמי. המאמר נכתב ע"י פרופ' מנחם קלנר ושמו "בין תורת משה לבין תורת אלחנן".
המאמר מתמקד בציטוט פיסקה אחת מתוך אגרת של הג"ר אלחנן וסרמן הי"ד (קובץ מאמרים ואגרות ח"א, עמוד צה):
משכתב בביאור הגר"א על הרמב"ם "שלא ראה את הפרדס", וכוונתו להשיג על מה שכתב הרמב"ם דמעשה בראשית היא חכמת הטבע, ובודאי אם כוונת הרמב"ם כפשוטן הן דברי תימה, דמעשה בראשית אלו לומדין בכל הגימנזיות!בדברים אלו מציג ר' אלחנן וסרמן שתי הבנות אפשריות בדברי הרמב"ם אודות "מעשה בראשית": או שמדובר בחכמת הטבע - פיזיקה, או שמדובר בסודות הטבע. הר"ן בודאי סבר, כפי שכותב ר' אלחנן וסרמן, ש"מעשה בראשית" זהו הבנת "צורת" הטבע (בניגוד ל"חומר" הטבע), ואת זה "אי אפשר שיודע כי אם בשפע אלוהי נבואיי" (מדברי הר"ן).
אבל בדרשות הר"ן, דרוש א', פירש היטב את עומק כוונת הרמב"ם והכריח כפירושו, יעיין שם דיש חכמת הטבע נגלית ונסתרת, וכוונת הרמב"ם לחכמה הנסתרת שבטבע, וזה אי אפשר להשיג בשכל אנושי כי אם ברוח הקודש. עיין שם.
אך מה סבר הרמב"ם? האם הוא הסכים לר"ן?
עפ"י דברי ר' אלחנן וסרמן הר"ן בעצם רק הסביר את דברי הרמב"ם. אך מעיר פרופ' קלנר, דבר זה לא ניתן לאומרו, שהרי דברי הרמב"ם ברורים מאד שהוא אינו מדבר על סודות שניתן להגיע אליהם רק ע"י שפע אלוהי נבואי, אלא על הפיזיקה, שאריסטו הכיר. ויתרה מזאת, ברור מדברי הר"ן בעצמו שהוא לא אמר את דברו כדי להסביר את הרמב"ם, אלא כדי לחלוק עליו מכל וכל.
לאור זאת, קובע פרופ' קלנר באמירה מעט פרובוקטיבית, שלפחות עפ"י הדוגמא הזאת, "עולם המחקר מבין את הרמב"ם טוב יותר מעולם הישיבות".
ניסיתי לחשוב לעצמי האם הדוגמא בה בחר פרופ' קלנר להציג היא באמת מייצגת. אני לא בטוח באמירה הבאה, אך אני חש שבעולם החרדי היום, ובחלק מעולם הישיבות הציוניות, אכן הדוגמא הזאת היא מייצגת. אני נתקלתי בעבר בכל מיני ביטויים שמנסים להראות שבעצם כל הראשונים סברו כשיטה אחת, גם כשהשיטה הנגדית היתה כתובה אצל חלק מהראשונים במילים פשוטות שחור על גבי לבן. לעומת זאת, דומני שבחלק הארי של הישיבות הציוניות המושג של מחלוקות ראשונים ואחרונים סביב נושאים מחשבתיים והגותיים אכן מקובלת, ובמידת מה אופן הניתוח נרכש הרבה הודות לחדירה מסוימת של העולם האקדמי לכתלי בית המדרש.
10 תגובות:
האמירה הפרובוקטיבית מתייחסת כמובן בעיקר לספר מורה נבוכים, אגב לגביו באמת היא צודקת לגמרי, הרי בעולם הישיבות (לפחות זה שרואה את ר' אלחנן וסרמן כמודל) לא לומדים בכלל את מורה נבוכים.
לא רק מורה נבוכים, גם הפרקים הראשונים של הלכות יסודי התורה.
בכלל לא הבנתי
הרי ההבדל המרכזי בין מחקר ובין הלימוד, שהמחקר מתענין בדברי החכם כשלעצמו (ומכאן רבדים בגמרא, ועוד), ואילו הלימוד מתענין בדברי החכם כפי שעברו במסורת חכמי ישראל.
כמובן, יש מקרים יוצאי דופן, וצריך לשמור על יושרה, אבל בסופו של דבר, השאלה היא, למה זה באמת משנה לנו מה אמר הרמב"ם?
עבור איש המחקר, הרמב"ם היה אדם גדול, חדשן, איש אשכולות, ובאמת אין הבדל מהותי בינו ובין כל איש דגול אחר במהלך ההיסטוריה
עבור הלמדן/היהודי המאמין, הרמב"ם הוא אחד מיסודות התורה שבעל פה - בגלל שכל עם ישראל הגו בכתביו, בגלל שדבריו עברו במסורת מדור לדור (אף שיתכן שעברו עם הבנות שגויות) - לכן יש משמעות שגם אנחנו נהגה בכתביו.
טוביה,
לא הבנתי את דבריך ואת הקשרם לכאן.
אנשי המחקר טוענים שהם מבינים את הרמב"ם יותר טוב מבחורי הישיבות.
ואני אומר, שאם הכונה 'טוב יותר' היינו, יותר מדייק למה הרמב"ם עצמו התכוון, הרי שלא פעם אנשי המחקר צודקים יותר, וזה בדיוק כמו שבעלי שיטות הרבדים, פעמים רבות צודקים בכך, שהם מבינים את האמוראים הראשונים טוב יותר מאשר הראשונים על הסוגיא או אפילו מאשר האמוראים האחרונים.
עולם הישיבות, לא מעונין להבין את האמוראים הראשונים כפי שהם עצמם התכוונו, אלא איך שהם התקבלו במסורת הדורות. אז נכון שצריך להזהר מקיצוניות, אבל כל לומד רמב"ם יודע שפעמים רבות רחוק מאד להסביר אותו כפי שר' חיים מבריסק מסביר אותו, ובכל זאת דברי ר' חיים הם חלק מהתורה שבעל פה.
ההצדקה לעמדה של עולם הישיבות היא הצדקה פשוטה מאד - ללא מסורת הדורות - מה המשמעות לכך שחכם בבלי אמר כך וכך.
ובאמת עבור עולם המחקר, אין הבדל בין לחקור את דעת הרמב"ם או החזון איש או ישעיהו ליבוביץ או סארטר - העיקר להוסיף לעולם הידע האנושי.
לעומת זאת, עבור עולם הישיבות, חקירת דעת הרמב"ם, בהיותה מיסודות מסורת התורה, היא חובה. חקירת החזון איש חשובה פחות, ואילו ליבוביץ או סארטר (להבדיל) חסרי כל משמעות.
טוביה,
השאלה היא האם (ולמה) דעת הרמב"ם ברמב"ם היא פחות חשובה מאשר דעת ר' חיים ברמב"ם?
ר"צ, כל לומד יודע שאם נניח המגיד משנה והבית יוסף הבינו שדעת הרמב"ם לאיזה עניין היא באופן מסויים, גם אם עכשיו אני אבוא ואוכיח באותות ומופתים שדעתו אחרת, כבר אי אפשר להתעלם מפרשנותם.
מישקה,
נכון, אך כפי ששמעתי רק היום מהרב שכטר: גם מה שסבר הרמב"ם עצמו זה שיטת ראשונים.
'שמע האמת ממי שאמרה'.
ודאי שהחוקרים יכולים להצטרף לבית המדרש ולהביע את דעתם. הנקודה היא, שבשביל להיות רלבנטים ללימוד התורה, הם צריכים להצטרף לבית המדרש ולקבל את כלליו (בין הכללים - מה שמישקה הזכיר שאין מקום להתעלם מפירושים אחרים ברמב"ם, שאין לערב גורמים מטא-הלכתיים ועוד).
אני דווקא ראיתי במאמר הזה דוגמה לשטחיות הגובלת בדמגוגיה (אני מודה שאני בא מראש עם דעה שלילית כלפי מנחם קלנר מקריאת דברים שהוא פרסם בעבר): לוקחים כאן דוגמה קיצונית כמו ר' אלחנן וסרמן, ובוחנים אותה דווקא על רקע שאלות שבהן היותו הנציג ההשקפתי הקיצוני של עולם הישיבות בה לידי ביטוי חריף. האם יש למסקנה מהשוואה כזו ערך כלשהו מעבר לדמגוגיה צרופה? הרי אני יכול באותה מידה לקחת את ספרו של מנחם קלנר עצמו על בחירת ישראל אצל הרמב"ם (על קצה המזלג: כאשר הרמב"ם כותב "ישראל", לכל אורך משנה תורה, אין כוונתו למי שיש לו שייכות ביולוגית או משפטית לעם ישראל אלא למי שמחזיק בדעות הנכונות), להגחיך אותו באופן דומה ולהשליך מכך על כל העוסקים במחשבת ישראל.
הוסף רשומת תגובה