לשנות מהמצוות עפ"י הבנתנו

התחלתי לאחרונה לתת שיעור קצר בספר "אגרא דכלה" לבעל ה"בני היששכר" על פרשת שבוע (למי שעוקב, זה במקום השיעור הקצר בתורת נחמה לייבוביץ' ע"ה). 

שימו לב לשני הקטעים הבאים מתוך ה"אגרא דכלה" על פרשת נח:

א. על הפסוק "ויזכור אלקים את נח כו' ויעבר אלקים רוח על הארץ וישכו המים":

והנה ראיתי בדברי קדשו של הרב הק' בעל אור החיים זצוק"ל שהרגיש בזאת הקושיא למה לן לידע מה עשה ד' תחבולה להשקיט המים, וכתב הוא ז"ל להיות המים נצטוו בציווי מאת הש"י לנהוג בהתגברות, הנה עשו מצות הש"י, הגם שכבר נמחה כל היקום נהגו בהתגברות לקיים ציווי הש"י כי אין להם לבקש דרשות לדרוש מדעתם דבר נגד ציווי הש"י, היינו שידרשו מדעתם כיון שכבר נמחה כל היצור שוב אין מן הצורך למצות התגברות, רק עשו שליחותם הגם שלא ידעו עוד מה טעם לזה, עד שהש"י שלח רוחו אליהם שכבר כלתה מצותן אזי נחו שקטו, ע"כ דבריו הטהורים.
והנה שמח לבי בקרבי על דבריו וטובא איכא למשמע מהדבר הזה לכל בעל נפש, דהעבד הנאמן אין לו לבקש טענה לעצמו לפטור את עצמו ממצותיו ית', הגם שידמה בדעתו וימצא איזה טעם למצוה ולפי הטעם שמצא ימצא עת שאינו נוהג הטעם הזה ועל ידי זה יבוא להפר חוקי התורה אשר מזה נתפקרו הפלסופים שבדו טעמים מלבם למצות הש"י וכאשר מצא עת שאינו נוהג הטעם אשר בדו מלבם בשכלם המזוהם התירו להפר חוקי התורה עד שיצאו מכלל כל חוקי התורה...
ובפרט בדורותינו בעוה"ר אשר רבים מהערב רב שבבני עמנו חבקו חיק נכריה חכמות חיצוניות והוציאו כל חוקי התורה בדברי הבאי עד שנתפקרו מכל חוקי התורה, ותוך עמנו הם יושבים ומכנים עצמם בשם ישראלים, לא כאלה חלק יעקב רק לעשות המצות כאשר צונו י' אלקינו, והגם שהש"י חלק ונתן מחכמתו ליראיו וגילה להם רזי דרזין וטעמי מצותיו, עכ"ז חלילה לעשות ולתלות המצוה על הטעם שנתגלה לנו לומר הנה בעת הזאת הטעם הזה איננו נוהג אזי אפטור מהמצוה, חלילה חלילה לומר כן כי הם חכמתו של יוצר בראשית ואין סוף לחכמתו ודעתו ואם כן אין סוף לטעמים שלהם, ואם הטעם הזה שאנו משיגים אינו נוהג באיזה זמן ועת, הנה עוד לאלקי מילין וטעמים עד אין סוף וחקר, הנה בשביל כך גזרו אומר חז"ל אין טעם למצות, הגם שבודאי מצוה להמציא טעמים בפרד"ס התורה כל אחד כפי אשר חלק לו הש"י בבינה, אבל חלילה לתלות יסוד דתי המצות על הטעמים, רק לעשותן מאהבה כעבד הנאמן השש ומתעלס בקיום מצות אדוניו בלי חקירת הטעם.

כלומר, יש לעשות את המצוות כפי שמופיעות בתורה (ובחז"ל) ללא קביעה ש"הזמנים השתנו" והמצוות כבר אינן רלוונטיות.

ב. בסוף הפרשה, על נס הצלתו של אברהם מכבשן האש:

ויש לפרש עוד למה לא נזכר הנס בתורה מפורש, דהנה הפרשת דרכים הביא בשם מהרמי"ט חקירה אחת וזה תוארה, מי התיר לאברהם למסור עצמו לכבשן האש הלא בן נח אינו מצווה על קידוש השם [סנהדרין עד ב] ואסור לו למסור עצמו למיתה ודמו מידו יבוקש, כי הנה הגם שקיים אברהם כל התורה כולה מעצמו [יומא כח ב], זה דוקא לחומרא, אבל מי התיר לו לקולא למסור נפשו וחיותו עבור קדושת שמו. ותירץ מהרמי"ט דמשום הכי אמרו רז"ל במדרש דבזכות יעקב ניצל אברהם, כי בזכותו לא היה כדאי להינצל דשלא כדין עשה, עכ"ד. ועיין שם בפרשת דרכים דרוש רחב.
והנה דברי מהרמי"ט אלו הם בדרך דרוש הפשט אבל המשכיל ישתומם על המראה לומר בזכות יעקב ניצל אברהם, ואברהם יהיה לו ח"ו חטא בזה, והש"י ויתעלה קראו אברהם אוהבי [ישעיה מא ח], וחשב הנסיון הזה מכלל הי' נסיונות. על כן אהוביי ידידיי קחו אמרי כי נעמו ויאירו עיניכם, התורה השלימה הזאת המצויה בידינו הוא דבר השוה לכל נפש ונפש מישראל, שהמצות שמבוארין בקום ועשה מחויב האדם לעשות, ומה שמבואר בה שלא לעשות יזהר האדם מעשות, אך אמרו רז"ל גדולה עבירה לשמה ממצוה וכו', ויעל אשת חבר הקני תוכיח [נזיר כג ב], והדבר הזה אי אפשר שיתבאר בתורה, כי הוא לפי המקום והזמן וכפי אהבת הנפש לרצון הש"י, אשר בעבור אהבתו את הש"י תסכים הנפש כמעט שתרד בגיהנם ויהיה איך שיהיה תמסור עצמה כמעט לדראון עולם אך יתקדש שמו הגדול, פוק נא חזי ויהי דוד בא עד הראש וכו' [ש"ב טו לב], שאמרו רז"ל שביקש לעבוד עבודה זרה כדי שלא יתרעם העולם על הש"י [סנהדרין קז א].
והנה הש"י ויתעלה הבוחן לבות וכליות, והוא מחדש בכל יום מעשה בראשית, הגם שהדבר הזה שלא כתורה ואין לו מקום מנוח בגבהי מרומים, הש"י ויתעלה מחדש מעניינים כאלו מעשה בראשית ומתקדש שמו הגדול בזה ביתר שאת, בין והתבונן ידיד הנעים אמרי אלה, וכבר שמענו מאוהבי הש"י בדורנו אשר אמרו אלו היינו יודעים בטוב ששכר המצות הם גיהנם, ושכר העבירות הוא גן עדן, אף על פי כן יותר יונעם לנפשנו לקיים המצות שציונו הבורא ית'.
והנה כאשר זכינו לזה יראה לנו כי כמקרה הזה קרה לאבינו אברהם, הגם שידע בטוב שהוא עושה עבירה בזה שמוסר עצמו ועונש העבירה הוא גיהנם, אף על פי כן כדי שיתקדש שמו הגדול מסר חיותו בעולם הזה ובעולם הבא עבור קדושת שמו ועשה עבירה לשמה, והנה היות הדבר הזה שלא כתורה כי הוא עבירה, אי אפשר שיתפרש בתורה כי היא רק עבירה לשמה דרך אמת לעבודתו יתברך, ואי אפשר להתפרש ולדמות מלתא למלתא, רק הוא דרך אמת נקודה הפנימית שבלב, וכבר ידעת כי מדת האמת הוא יעקב תתן אמת ליעקב [מיכה ז כ], זהו שרמזו רז"ל בזכות יעקב ניצול אברהם. ומעתה התבוננו נא ידידיי וריעיי ויונעם לחככם, והש"י יאיר עיניכם לעבודתו.

כלומר, יש פעמים שבהם מותר לאדם (ואף רצוי) שהוא יעשה עפ"י מה שהוא מבין את רצון ה', ולא עפ"י המצוה הכתובה והיבשה. 

האם אין סתירה בין שני המסרים הללו?