יום ראשון, 24 ביוני 2012

איך הגלגל מסתובב לו

כעת, כאשר הולך ומתברר כי 300 הדירות החדשות שאמורות לפצות על הרס 30 הדירות בגבעת האולפנה הן ככל הנראה לא יותר מהבטחה שנכתבה על הקרח, צריך ונכון להסתכל גם על הצד החיובי שעשוי לצמוח מההתפכחות המאכזבת הזאת. לאחר שהוסר מעטה הצלופן הנוצץ ונחשף הריקבון המבאיש של מתווה נתניהו לפינוי-פיצוי בגבעת האולפנה, נאמני ההתיישבות ייאלצו, כך נראה, לעשות את מה שכל כך לא רצו לעשות: להיאבק. להוכיח שגם לאחר שראש הממשלה והשרים בגדו בה, ההתיישבות לא איבדה את רצון החיים שלה, את אמונתה ואת כוחה בשטח.

למשך כמה ימים, מהשבת הקודמת ועד להצבעה בכנסת ביום רביעי, הצליח נתניהו לאחז את עיני רבים ולתת תחושה שהנה נמצא ההוקוס-פוקוס שיאפשר לרבע את המעגל: גם להרוס 30 דירות של בניית קבע וגם להוציא את ההתיישבות מחוזקת. אך המתווה שגיבש נתניהו תוך עבודה בשבת התברר לבסוף כעבודה בעיניים. לא חלפו ימים רבים ונחשף כי שום נס לא קרה, והיועץ המשפטי ואנשיו לא הפכו פתאום ליקירי מועצת יש"ע. חוות הדעת של וינשטיין בה נופף נתניהו כלל לא מבטיחה שבמקרים עתידיים לא תשוב הפרקליטות ותאמץ את עמדת שלום עכשיו, הדוגלת בהרס ההתיישבות בכל מקום שניתן למצוא לכך תירוץ.
ואילו בנייתן של 300 דירות הפיצוי בבית אל כלל אינה זוכה לאישור הוד פרקליטותם...

החולשה של המעגל הפנימי מקרינה כמובן על המעגלים החיצוניים. אם בקרב המתנחלים יש בלבול וחולשת הדעת ואין נכונות למסירות נפש, התוצאה היא שגם שרים תומכי התיישבות מובהקים כיולי אדלשטיין, דניאל הרשקוביץ ועוזי לנדאו לא ממהרים לוותר על משרדיהם. ואם השרים הללו לא נותנים דוגמה לחבריהם, קשה לצפות ליותר מכך מגדעון סער, ישראל כץ, לימור לבנת ומשה כחלון. אפשר כמובן לתהות איזו תועלת יכלה לצמוח מהצבעה מצפונית של שרים שהיתה מובילה לפיטוריהם. אבל המאמץ הרב שהשקיע נתניהו כדי שאיש מבין שריו לא יתמוך בחוק הוא ההוכחה הטובה ביותר לחשיבות ההצבעה המצפונית. אפילו שר אחד ויחיד שהיה מסכן את כסאו ותומך בחוק היה גורם לטלטלה מצפונית שסביר להניח שהיתה סוחפת בעקבותיו שרים נוספים. היה חסר כאן אותו נחשון בן עמינדב שיעז לקפוץ למים. מסתבר שעוד רבים היו באים בעקבותיו, אם לא מייד אז לאחר כמה ימים או שבועות. אגב, השר הרשקוביץ שמתמודד על המשך כהונתו כיו"ר מפלגתו טעה לא רק אידיאולוגית אלא גם פוליטית כאשר לא קיבל על עצמו להיות אותו נחשון. הרשקוביץ יעשה טוב לאמת ולעצמו אם ידאג לא להיות חבר בממשלה בעת שזו תשלח את הדחפורים אל בתי גבעת האולפנה.

את הדברים הללו כתב רק לפני כשבוע עמנואל שילה בטורו בעיתון בשבע. בגליון השבוע משום מה הוא העדיף לכתוב על נושא אחר לחלוטין ואפילו לא הזכיר את נושא גבעת האולפנה. היה גם ראיון מפויס ורגוע מאד עם הרב זלמן מלמד.

איך הגלגל מסתובב לו...

9 תגובות:

אנונימי אמר/ה...

אל יתהלל חוגר כמפתח. לשמוח "לאידו" של עמנואל שילה תוכל רק כשהדירות הללו ייצאו מהנייר ויהפכו לדבר ממשי. אתה תופתע אם זה לא יקרה? אולי בסוף הגולשים כאן ייאלצו "לשמוח" לאידך...

RavTzair אמר/ה...

אין מה לשמוח לאידי. אני די מסכים עם עמנואל שילה. אני גם די בטוח שלא ייבנו עוד 300 יחידות דיור בבית אל. לפחות לא בשנה הקרובה.
אני גם די בטוח שהוא לא שינה את דעתו מאז. רק שכעת הוא לא יכול להמשיך להשמיע את אותה הדעה, ועיתונו אף מחויב להשמיע את הדעה שהוא ניסה לצייר כלא לגיטימית אך לפני שבוע.

נ.ב. בבקשה לא להגיב תחת השם "אנונימי", בחר שם אחר והגב אתו. אם אין לך רעיונות לשם, תוכל להשתמש בשם שוהם, לדוגמא.

שלמה אמר/ה...

יש ברוֹךְ לא קטן בסיפור הזה של גבעת האולפנה. הבנייה שם הייתה בעייתית ובבית אל יודעים את זה

נתנאל אמר/ה...

מעבר לדברים של שלמה (היזמים קיבלו צו הפסקת עבודות, צו הריסה וצו מניעת אכלוס והתעלמו מכולם), העיסוק הבלתי פוסק של הציונות הדתית ב־5 בתים בבית אל הוא הפסד ברמה אסטרטגית.

ישנם נושאים דחופים חשובים והרבה יותר ברמה הלאומית מ־5 הבתים של בית אל (בריאות, רווחה, חינוך ועוד), והתעקשות היתר בנושא יוצרת נזק אדיר לנושא לטווח הארוך בקרב הציבור הכללי, כמו גם נזק אדיר לציונות הדתית כתנועה.

חיבור של הבית היהודי עם הרב אמסלם הוא צעד אסטרטגי מתבקש וחיוני (חיבור חוזר של הציונות הדתית עם הציבור הספרדי המתון), אבל האם צריך לצפות מהרב אמסלם שיוותר על כל השפעה ציבורית (כלומר, יפרוש מהקואלציה) בשביל כמה בתים שנבנו באופן מפוקפק ביהודה ושומרון? התעקשות היתר על בתים / מאחזים שחוקיותם מפוקפקת תמנע כל אפשרות לחיבור עם המגזר אותו מייצג הרב אמסלם, ולטווח הארוך תוביל את הציבור הדתי לאומי אחורה, ולא קדימה.

המגיב הלא-אלמוני אמר/ה...

מי שלא נאבק בעצמו, כדאי שלא יזלזל ויוציא את הרוח מהמפרשׂים, גם אם הנאבקים קצת מזגזגים (סה"כ לא נעשה פה מעשה לא ראוי מוסרית, אלא חוסר יציבות פוליטית).

RavTzair אמר/ה...

ללא-אלמוני - אתה מתכוין לביקורת של שילה, נכון?

אלחנן אמר/ה...

אני מביא תשובה של הרב מלמד אחר העקירה, שבה מוזכרת התייחסות לשאלה שנשאלה לפני העקירה. מי שקורא את התשובה רואה שהרב מלמד הוא בהחלט "ריאל פוליטיק" ושונא לחטוף מכות בשם העיקרון המקודש. מי שיודע את התשובה, לא הופתע מכך שהרב והממשלה הגיעו להסכם.

אני אגב ממש מסכים איתו.


http://www.yeshiva.org.il/ask/?id=14164
צריך לקחת פיצויים!

הרב אליעזר מלמד
שאלות נוספות

שאלה:
אנחנו משפחה שפונתה מהגוש. שמענו שהרב אמר שכל משפחה בגוש צריכה היתה לפנות למנהלת סל"ע ולקחת את מלא הפיצויים אפילו אם זה דורש מאיתם להתפנות מרצון עד התאריך המיועד. למה? האם אלפי המשפחות שתרמו לקרן מאמין וזורע לא קיימו בכך כלום והכל היה לשווא? האם הם לא היו צריכים לתרום כי מבחינה ריאלית הכל היה אבוד?

תשובה:
קשה לי להסביר את עמדתי ולנמקה. אמנם נכון שלא עודדתי תרומות לקרן "מאמין וזורע". לגבי שאלת הפיצויים, לא היתה לי ידיעה מפורטת אם טוב לפנות למנהלת. אמנם אמרו לי שאין בזה כל יתרון, וממילא יקבלו את הכל גם אח"כ, ולכן לא אמרתי שצריך לפנות למנהלת.




בכל אופן כעיקרון סברתי שאסור שהמתנחלים היקרים יפסידו את רכושם. אם מדובר על הפסד קטן, אפשר להפסיד כדי להפגין, אבל הפסד גדול אסור להפסיד, מפני שעדיין ישנם אתגרים עצומים לכל אחד ואחד, עליהם לגדל את ילדיהם, לחנכם, לחתנם, ולפעול לקירוב הגאולה. לשם כך אסור לוותר על הפיצויים המעטים שהמדינה "הואילה" לתת למתנחלים. לא רק זה, אלא שצריך לתבוע את המדינה על כמה שיותר.

אין שום הבדל קונספטואלי בין פסיקת הרב קוק שמותר למכור בשמיטה קרקע לגוי ולא עוברים על לא תחונם כי סוף סוף אחיזתנו בארץ יוצאת נשכרת, פסיקתו של הרב מלמד שמותר להעסיק נוכרים לבניית התנחלותיות ולא עוברים על לא תחונם (מאותה סיבה), ודיל של שלושים דירות תמורת שלוש מאות.

מישקה אמר/ה...

הערה קטנה: הרב מלמד מההסכם הנוכחי הוא אביו של הרב מלמד מן התשובה שהבאת.

אלחנן האחר אמר/ה...

לא שמתי לב, אתה צודק.

ככלל זה דבר רע להשליך מעמדת אב על בנו. עם זאת נראה לי שהאב והבן שייכים לאותו קו פסיקתי.

בכל מקרה, פסיקתו של הראב אליעזר מלמד לא מתיישרת עם הדברים המאוד חריפים שהוא כתב בבשבע השבוע:
"אם ההריסה היא מפני שלדעת הממשלה או בית המשפט אסור ליהודי לגור בחבל ארץ מסוים בארץ ישראל, אזי מדובר בכפייה על דת וחובה להתקומם נגד זה בבחינת "ייהרג ובל יעבור". אמנם הוראה זו למעשה מורכבת מאוד, וברוב המקרים היא רחוקה מיישום (והלוואי ולעולם לא נצטרך לברר למעשה סוגיה נוראה זו), אולם בוודאי שמדובר במאבק חריף מאוד שכרוך במסירות נפש. כך היה המצב בעת החרבת היישובים בגוש קטיף וצפון השומרון, ומכל מיני סיבות שלא כאן המקום לפרטן, יצא בפועל שכציבור לא נהגנו כהלכה וכמתחייב מדין "ייהרג ובל יעבור". וה' ישמרנו ויצילנו שלא נגיע חס ושלום למצב דומה בעתיד."