אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה.
אל תשלח - לשחוט, אמר לו אם כן לחנם באתי לכאן, אעשה בו חבלה ואוציא ממנו מעט דם, אמר לו אל תעש לו מאומה, אל תעש בו מום:
מחשבות והגיגים משולחנו של רב קהילה מתחיל Thoughts and Reflections of a Beginner Communal Rav
אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה.
אל תשלח - לשחוט, אמר לו אם כן לחנם באתי לכאן, אעשה בו חבלה ואוציא ממנו מעט דם, אמר לו אל תעש לו מאומה, אל תעש בו מום:
מה שפירש בקונט' דמוסגר אינו משתלח חוץ לג' מחנות מזה חזר בו דהא בפרק קמא דמגילה (ד' ח:) קאמר הא לענין שילוח זה וזה שוין
ושמא תאמר אם המוסגר טעון שלוח היאך אתה קורהו מוסגר, והרי מחוץ למחנה הוא?על זה הוא עונה שני תירוצים:
א. אפשר שבבית שחוץ למחנה הוא עומד.שזה קרוב למה שכתבנו לעיל בשם רב אחד.
ב. ומ"מ לקצת גאונים ראיתי בפירוש הסגר שהוא הקפת הצרעת בסיקרא כדי לראות מתוכה אם יפשה ויצא לחוץ.כלומר קצת גאונים הסבירו שלא המצורע מוסגר אלא הנגע. מקיפים את הנגע בעיגול אדום כדי לדעת אם אחרי שבוע הנגע התפשט.
והקשו עליו בתוספות שנראה מדבריו כי מצורע מוסגר לא היה משולח חוץ למחנה וצוותא דעלמא הוה ליה, ואילו אנן אמרינן בפ"ק דמגילה (ח' ב') גבי הא דתנן אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופרימה הא לענין שלוח זה וזה שוין, ודרשינן כל ימי אשר הנגע ימי כל ימי לרבות מצורע מוסגר,
ונראה כי רש"י ז"ל סובר כי מצורע מוסגר כיון שעדיין דינו תלוי אין לו שלוח ממש אבל יש לו ענין שלוח שאין לו לצאת חוץ בין בני אדם ואלו ישב מושבו טמא.
מי שעבר עבירה בשוגג, כגון שהרג הנפש בשגגה וחזר בתשובה, מותר להיות ש"ץ. אבל אם עשה במזיד, לא, דמ"מ יצא עליו שם רע קודם התשובה
כאשר אדם מישראל מבקש את צרכיו בראש השנה, הרי המבוקש צריך להיות לא למען התועלת שלו, כדי שיהיה לו ריבוי בעניני עולם הזה, אלא כהמשך לעבודה ד"תמליכוני עליכם":
קיום "מלוך על כל העולם כולו בכבודך", שבכל העולם תראה ותתגלה מלכותו של הקב"ה, הוא עי"ז שיהודי עוסק בעניני עולם הזה ועושה אותם "מכון לשבתו יתברך".
ומכיון שכל אחד ואחד מישראל יש לו ניצוצי קדושה השייכים לנשמתו אשר הוא (דוקא) צריך לבררם - והם מלובשים בדברים הגשמיים שקבע הקב"ה לחלקו ולעבודתו - לפיכך, מבקש אדם מישראל מהקב"ה שישפיע לו את הדברים הללו, כדי שבאמצעותם ישלים את ענין "מלוך על כל העולם כולו" השייך אליו.
(ד) וְאִם בַּהֶרֶת לְבָנָה הִוא בְּעוֹר בְּשָׂרוֹ וְעָמֹק אֵין מַרְאֶהָ מִן הָעוֹר וּשְׂעָרָה לֹא הָפַךְ לָבָן וְהִסְגִּיר הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע שִׁבְעַת יָמִים:
והסגיר - יסגירנו בבית אחד ולא יראה עד סוף השבוע, ויוכיחו סימנים עליו:
אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופרימה. אין בין טהור מתוך הסגר לטהור מתוך החלט אלא תגלחת וצפרים.
הא לענין שילוח [וטומאה] - זה וזה שוין.
שילוח - חוץ לחומת העיר.
ומה שרמז לספרי מקובלים שכתבו שלא להושיט ידים בדקני כלל אין לי עסק בנסתרות, אבל מהם ומהמונם הותרה הרצועה לגמרי בכל ארץ אטלי' שכל חכמיה מגולחי זקן ונתלים באילן גדול ר' מנחם עזרי' בעל עשרה מאמרות אבי המקובלים שהוא היה מגולח מבלי השאיר שערה א', וכן העיד עליו היש"ר מקאנדיא באילים שלו, והיה אומר שעפ"י חכמי המקובלים אין חוץ לארץ ראויה לכך, ומה אאריך במה שאין לי יד ושם בו, אבל אבותינו הנהיגו עצמם כן על צד ההכרח הגדול ולא מקור משחת ח"ו אלא בקדושה יתירה, והוא בימי גזירת תתנ"ו, והרועים וכדומה התירו גדוליהם להמכתתים רגליהם לשנות מלבוש ולגלח זקנם שלא יכירום האויבים כי אז כבר גלחו הגוים זקניהם עפ"י מעשה ממלך פולין א' שהי' סריס כמבואר בספרי הימים והתירו חז"ל שהיו בימים ההם לעשות כן, ולהיות גלוח הזקן דבר שאי אפשר להשתנות והיו נכלמים מאוד האנשים ההמה בשובם לביתם, על כן נשתרבב המנהג שלא לגדלו כלל רק סימנא בעלמא שזה יגולח ויגדל בקוצר זמן שבן לילה היה ורק אך מופלגי תורה היושבים בביתם הם מגדלים אותו, ואותן שלפני גזירה ההיא שברחו לארץ פולין לא באו לכלל זה.
בבית הכנסת בקרית שמונה כולם מתפללים בחולצות צבעוניות ולא בחולצה לבנה. בשבת הראשונה [בישיבה התיכונית בכפר הרא"ה] הסתכלו עלי לבוש ג'ינס וחולצה צבעונית ואמרו לי 'איך אתה מתלבש? זו לא שבת!' הסתכלתי על חולצות הבת הלבנות והדהויות וחשבתי לעצמי עמוק בלב 'אבל אני השקעתי הרבה יותר כסף מהחולצה הלבנה ואני מכבד הרבה יותר מכם'. זה ערער את חווית השבת שאתה באתי ולדעתי המתפללים בקרית שמונה שלובשים חולצות צבעוניות הם צדיקים לא פחות מהחבורה האשכנזית בישיבה.
לדוגמא, ישנה מצווה להרוג את עמלק, שנראית מצווה בלתי מוסרית בעליל. האפולוגטיקה הדתית המקובלת מוצאת הסברים שונים מדוע מעשה זה הוא בכל זאת מוסרי, אך אותי הם לא ממש משכנעים. הנחתי היא שישנו כאן ערך דתי, והוא דוחה את הערך המוסרי של שמירה על חיי אדם.בהצגת התזה הזאת, המחבר בעצם זורק כדור למגרשם של המאמינים החולקים על תפישתו האמונית-רציונלית. במילים אחרות, המחבר יכול לענות לכל טענותיו של דוקינס כנגד הדת בעזרת דרכו הרציונלית. אך כיצד יתמודדו כל אלו שלא מקבלים את דרכו הרציונלית לטיעונים של דוקינס?
נשאלתי אודות המנהג שהצבור אומר נקדישך ונעריצך וכו' בניגון יחד עם הש"צ בקול רם בשבתות וימים טובים ובשמחות וגיל, ועונים קדוש קדוש אחר הש"צ, האם מנהג זה נכון על פי ההלכה.
אגב הדיון במנהג הזה הוא מתייחס גם למנהג שציינתי בתחילת דברי ומביא כך:
והרה"ג רבי יצחק פלאג'י בספר יפה ללב (סימן קכה סק"ד) כתב, שהרב חסד לאלפים העיר על המנהג שנוהגים בקצת מקומות, שאחד שיש לו קול ערב עומד ליד הש"צ ומשורר הקדושה ושאר דברים שבתוך העמידה, ובפרט בימים הנוראים, ונמצא שהחזרה נאמרת בין שנים לחצאים, ולא אריך למעבד הכי, אלא הש"צ יאמר הכל. וכתב על זה, ומנהג עירנו איזמיר ואגפיה, שהמשורר מנגן מתחילת נקדישך ונעריצך עד קדוש, והש"צ אמר מקדוש קדוש והלאה, ועושים כן בפני גדולים רבני וגדולי הארץ ואין פוצה פה בדבר. עכת"ד.
לעיתים קרובות אנשים שואלים אותי מה שלומי, אך קשה לי להשיב משום שאיני יודעת. ברוב הימים יש רגעים נפלאים ורגעים קשים ורוב הזמן אני דוחפת את עצמי לעשות דברים נורמליים, על אף שאני מרגישה כמו שק איגרוף.אחד הדרכים בהם אני מביעה את עצמי הוא ע"י ציור. זה לא רק תחביב, זו הדרך החיונית והמעוררת חיות שלי להתבונן על דברים יפים ומחשבות יפות. האמנות היא גם ברומטר לתחושותי. ככל שאני יותר שמחה ושלוה, הציורים מראים אהבה ודיוק.בעדכון הזה אתן לתמונות לספר את הסיפור, עם שתי דוגמאות של תמונות חדשות.משמשים:אחרי שהוסיפו לי את השם חיה, משפחתי ואני חזרנו מבית הכנסת באפרת. עיני התמקדו באשכול משמשים שגדלו על עץ. את ילדותי ביליתי באקלים קר, כך שפרות הארץ תמיד נראו לי אקזוטיים במיוחד. אבא שלי אמר לי שהוא היה רוצה שאצייר תמונה של המשמשים, כדי לחגוג את דבר היופי הראשון שהבחנתי בו עם שמי החדש ועם התקווה לבשורות טובות.הגן הבוטני:לפני כמה חדשים, אחי דני לקח אותי לבית הקפה בגן הבוטני המהמם בירושלים. זה היה בתקופה קשה במיוחד עבורי, שהיה לי בו קושי אמיתי לראות קצת אור מעבר לחשכת מצבי. כשהלכנו דרך הגן לבית הקפה הייתי יותר מדי מדוכדכת כדי להבחין ביופי שמסביב. בבית הקפה, כשנפגשנו גם עם בת דודתי, הרגשתי החלה להשתפר. אחי דני הקריא לי דברים שכתב הרב סולובייצ'יק על איש הגורל מול על איש הייעוד. כשהוא ניצב מול סבל, איש הגורל מרגיש נחות וחסר אונים (כך בדיוק הרגשתי אז) והוא שואל מדוע הוא סובל. לעומתו, איש הייעוד משלים עם המציאות המרה ובמקום לשאול "למה?" הוא שואל "בהינתן שזה מצבי, מה עלי לעשות?".כשחזרנו דרך הגן, פסיעותי כבר לא היו כל כך כבידות וצלמתי מספר תמונות מתוך מחשבה שאולי אצייר אותם בבוא היום. דני העיר "את יודעת שבדרך לכאן בכלל לא היית במצב רוח לצלם".הציורים של הגן הבוטני מציינים את היום בו סייעו לי לקחת שליטה על חיי, להיות יצירתית ככל שאני יכולה להרשות לעצמי בהתאם למצבי, ולנסות להיות "איש הייעוד".
"מן הפנים החוצה" פירושו, להתחיל קודם כל ב"אני". ובאורח יסודי אף יותר, להתחיל בחלק הפנימי ביותר של "האני" - בפרדיגמות שלך, באופייך, ובמניעיך.
בוקר יום א' אחד ברכבת התחתית בניו-יורק. הנוסעים ישבו בשקט, אחדים קראו עיתון, אחרים היו שקועים במחשבות, וכמה נחו ועיניהם עצומות. האוירה היתה שלווה ורוגעת.באחת התחנות עלה גבר מלווה בילדיו. הילדים היו קולניים ופרועים כל כך עד שבמחי יד שינו כליל את האוירה בקרון.האב התיישב לידי ועצם את עיניו, וברור שהתעלם לחלוטין מן המצב. הילדים צרחו אלה על אלה, השליכו חפצים, אפילו משכו בעיתוניהם של היושבים. זה הפריע מאד, ובכל זאת האיש שישב לידי לא נקף אצבע.קשה היה שלא להתרגז. לא יכולתי להאמין שאדם יכול להיות כה חסר רגישות ולהניח לילדיו להשתולל בלא לעשות דבר, בלא לקבל כל אחריות. היה ברור שכל יושבי הקרון זועמים אף הם. לבסוף פניתי אליו בדברים שנדמו לי כשיא הסבלנות והאיפוק, וכך אמרתי: "אדוני, הילדים שלך ממש מפריעים לאנשים רבים. אתה לא יכול לרסן אותם מעט?"האיש הפסיק לבהות וכאילו נעשה מודע למציאות זו הפעם הראשונה, ואמר בנחת: "אתה ממש צודק. אני באמת צריך לעשות משהו בעניין. אנחנו חוזרים עכשיו מבית החולים, אמם נפטרה לפני שעה. אני לא יודע מה לעשות, וגם הם כנראה לא יודעים איך להתמודד עם זה".
לפני מספר שנים, בקהילה בארצות הברית, נמאס לרב קהילה מהפטפוט הבלתי נגמר במהלך תפילות השבת בבית הכנסת שלו. הוא החליט לקום ולעשות מעשה. לפני הימים הנוראים, בזמן שהגבאים מחלקים לחברי הקהילה דפים ובהם הסבר על האפשרות לקנות מקום לתפילות הימים הנוראים, חילק גם הוא דף לכל המתפללים. בדף היה כתוב בערך כך: "כחבר בקהילה אני ער לרעש שנוצר כתוצאה מדיבורים, אני מעוניין לשנות את המצב, ולכן מעתה אני מתחייב להימנע מלדבר במהלך התפילה". הרב פנה בשיחה לחברי הקהילה וביקש מכל מי שנושא הרעש בתפילה מטריד אותו, לחתום על הטופס ולהחזיר לו את הטופס. כעבור כמה ימים נתלתה על לוח המודעות רשימה של החותמים. לאחר שבוע אחד הרשימה כללה פחות ממחצית מחברי הקהילה, אך לאחר שהרב הזכיר את הנושא כמה פעמים ולאחר שאנשים ראו שחבריהם חתמו על ההצהרה, עלה המספר ליותר מתשעים אחוז מהמתפללים הקבועים באותו בית כנסת. יחד עם עליית מספר החותמים ירדה רמת הרעש בתפילה עד שהתפילה התנהלה בשקט מופתי.
הסיפור הזה פורסם בשעתו באינטרנט באתרים יהודיים בארצות הברית, ועורר דיונים נרחבים. חלק מהמתנגדים טענו שזה לא יחזיק להרבה זמן. אין לי את הכלים לדעת מה המצב כיום בקהילה המדוברת, אך גם אם הטענה הזו צודקת והמצב חזר לקדמותו, קשה לומר שאין רווח גם בשיפור לזמן מה, גם אם השיפור לא מחזיק מעמד לעולם. מתנגדים אחרים טענו שהמהלך של הרב אמנם משפר את איכות התפילה, אך זה בא על חשבון הרגשת הביתיות של חברי הקהילה. כלומר, בהנחה שיש אחוז מסוים של חברים המגיעים לבית הכנסת כשבראש מעייניהם החיבור החברתי שהם חשים בבית הכנסת, מהלך שיבטל לחלוטין את האפשרות להתרועע יגרום בעקיפין למספר אנשים לירידה במוטיבציה להגיע לתפילה. יהיו שיאמרו מן הסתם, שאם אותם אנשים אינם באים לבית הכנסת להתפלל עדיף שלא יבואו כלל, אך קביעה זו אינה כל כך פשוטה. החיבור לבית הכנסת, במיוחד בחו"ל, הוא חיבור לחיים יהודיים לא רק עבור אב המשפחה אלא עבור כל בני המשפחה. התרחקות של כל אדם מבית הכנסת, מאיזה סיבה שתהיה, יכולה להיות בכייה לדורות.
לאמיתו של דבר, הרב המדובר פעל בחכמה רבה. הוא אמנם לקח סיכון שהמהלך שלו לא יצלח ושרק מעטים (שהוא כנראה הכין את השטח ודיבר איתם על כך עוד לפני שהוא פתח במהלך), ייאותו לחתום ולהחזיר את הטפסים, אך בסופו של דבר הוא הצליח לגייס את רוב הציבור להביע עמדה ברורה בעד הפסקת הפטפטת, עמדה שמצופה גם מהמיעוט לקבל.
רב אחר סיפר לי לאחרונה שהמצב בבית הכנסת שלו עבר את גבול הטעם הטוב והוא עמד וקרא לכל מי שהמצב מפריע לו להעיר לשכניו על מנת שהשקט ישוב לשרור בבית הכנסת. מצד אחד דפוס פעולה זה בודאי נכון, שהרי אם הייתי הולך להצגה בתיאטרון ומישהו היה יושב לידי ומפטפט ללא הרף בודאי הייתי מעיר לו, כך שאין סיבה לא לעשות זאת אם מדובר בתפילה או בקריאת התורה. מאידך, ההבדל הוא שאנחנו מעוניינים שכמה שיותר אנשים יבואו לראות את ה"הצגה" בבית הכנסת. ומצד שני, בארץ אין כל כך חשש שמישהו יעזוב קהילה אורתודוקסית בגלל שהעירו לו על דיבורים בבית הכנסת.
כאמור, המשותף לשני המקרים הוא שהרב החזיר את הכדור למגרשם של בני הקהילה להחליט עד כמה חשוב להם שהתפילה תיערך באופן מכובד ומי נותן את הטון הרוב או המיעוט. בעיני ברור שזה דפוס הפעולה היחיד שיכול להביא תוצאות לאורך זמן, בייחוד כשמדובר בפטפטת כתופעה, אך גם כשמדובר באירועים נקודתיים יותר. אם הרב רק יעמוד וידרוש על קדושת בית הכנסת, חשיבות הריכוז בתפילה וכד', אינני חושב שהוא יצליח להביא שינוי. אמנם, הכרתי גם רב ששינה את מקומו ועבר לשבת בספסלים האחוריים של בית הכנסת כדי להביע את מורת רוחו מכמות הרעש המיוצרת במקום, וזה אכן עזר. היה שקט מופתי מהספסלים האחוריים של בית הכנסת. לפחות עד שהוא חזר למקומו במזרח...
אצלינו במושב (במקור צפון אפריקאים ברובם) הסליחות ב3:45. ומתחילים שחרית קצת אחרי חמש. המשמעות היא נוכחות של שעתיים- שעתיים וחצי של נוכחות בבית הכנסת כל בוקר של חול מר״ח אלול עד יום כיפור!האנשים, רובם ככולם פנסיונרים או עובדי כפים המוסרים את נפשם לענין.הם הולכים לישון כל החודש בשעה 21:00 גג וחלקם עוד לפני, אי אפשר להתקשר אליהם אחרי 20:30.כלומר כל החודש שלהם מתארגן אחרת בלוז לטובת הסליחות! זה כל שנה מדהים אותי מחדש, ואני לומד מזה הרבה מוסר על גדרי מסירות נפש ביום יום.פרט כששואלים את עצמינו (כמו שלמדנו בישיבות בדרך כלל) מה לעשות בכדי להרגיש את אלול?התשובה הישיבתית של לימוד מהלכים באורות התשובה, הלכות תשובה שערי תשובה או אחד מהספרי מוסר האחרים לפעמים מתגמדת קצת בעיניי מול ׳פשוטי העם׳ המשנים את כל סדר יומם במשך 40 יום בכדי להגיע לסליחות ולהתכונן כראוי לימים הנוראים!לי קשה להתמיד בכל יום, אני מסתפק ברוב עד שני שליש, ואני כבר גאה. והם, בשלהם, ולא מבינים איך הרב לא מסוגל לקום באשמורת לסליחות תמידים כסדרן... עולם הפוך...
