מהי הדרך הנכונה ללמד את ספר ירמיהו?

ירמיהו של רמברנדט
מתוך: ויקיפדיה

בליל תשעה באב ניגש אלי אחד מהנערים בקהילה ובפיו שאלה: "איזה פרקים מספר ירמיהו מותר ללמוד היום?"

הסתכלתי עליו, ורציתי לשאול אותו: תגיד, לא למדת ספר ירמיהו בבית הספר רק לפני שנה או שנתיים? אתה היית אמור להיות מסוגל לענות על השאלה הזאת בעצמך.

אך מכיוון שתשעה באב אינו יום של התדיינויות, עניתי לו כמבוקשו.

עם זאת, השאלה לא הפסיקה להציק לי.

כשאני למדתי את ספר ירמיהו בתיכון השיטה היתה שמתחילים בפרק א' ומתקדמים לפי הפרקים, כשתפקיד המורה הוא לדאוג שהתלמידים יבינו מילים קשות (לדוגמא: מה זה אשפתו?) ע"י עיון במפרשים על הדף וקצת יכירו מבנה אקרוסטיכון (אני בטוח שיש מהקוראים שעד היום לא בטוחים לגמרי מה זה). בשיטה הזאת לומדים בדרך כלל מספר פרקים לא רב, בודאי שלא מספיקים את כל הספר, והתחושה שהתלמיד יוצא איתו הוא: מדובר בספר משעמם נורא, קשה להבנה, שאותו מסר חוזר בכל הפרקים.

משום מה, על אף שזרמו מאז לא מעט מים בירדן, יש לי תחושה שבמקומות רבים עדיין מלמדים באותה שיטה.

בשורות הבאות אציע איך לדעתי צריך ללמד את ספר ירמיהו.

פשוט וברור שאי אפשר להתחיל ללמוד ירמיהו מבלי להכיר את הפרקים האחרונים של ספר מלכים. לכן, הייתי מתחיל ללמוד את פרק א' בירמיהו, פרק החניכה של הנביא, ובמקביל קובע לשיעור הבא בוחן על ארבעת הפרקים האחרונים של מלכים. אפשרות אחרת, לעשות בשני השיעורים הראשונים עבודת כיתה על ארבעת הפרקים האחרונים של מלכים ורק בשיעור השלישי ללמוד יחד את פרק א' בירמיהו.

בשיעור שלאחר לימוד פרק א' והפרקים האחרונים של מלכים, הייתי מסכם בפני התלמידים את המצב הגיאו-פוליטי ששרר באזור בתקופת ירמיהו, תוך כדי שמזכירים את הארועים המרכזיים שארעו בשנים הללו: מות יאשיהו, חורבן הבית, רצח גדליה וכד'. התלמידים צריך לחוש את המצוקה ששררה באותה תקופה ולהבין מעצמם שרוב הנבואות היו נבואות פורענות קשות. אפשר לרפרף בפרקים מא' עד כ"ט ולתת דוגמאות לנבואות וביטויים קשים שהנביא משתמש בהם כדי לתת תחושה על התקופה.

עוד באותו שיעור, ומקסימום בשיעור שלאחריו אני ממליץ לדלג לפרקי הנחמה ל'-ל"א, ולהמשיך בשיעורים הבאים ללמד מפרק ל"ב עד סוף הספר (אפשר טיפה לדלג בנבואות על העמים מפרק מ"ו-נ"א).

אחרי שראינו את סוף הספר, אפשר לחזור לתחילת הספר, חזרה לפרק ב'. יש כמובן צורך לחזור ולהזכיר את הפרקים האחרונים של ספר מלכים, ואולי אף לערוך בוחן נוסף על פרקים אלו לקראת לימוד התחלת הספר.

מכאן אפשר לחזור ללימוד המסורתי והמתיש של לימוד הפרקים על הסדר, מפרק ב' ואילך. עם זאת, בהתקרב סוף השנה, נאמר מאחרי פסח, לדלג לפרק כ"ו, תוך הדגשה לתלמידים שתוכן הפרקים שדילגו עליהם כולם נבואות פורענות, מאותו הסגנון פחות או יותר של הפרקים מפרק ב' עד הפרק שהצליחו להגיע אליו.

בפרקים מכ"ו-כ"ט התלמידים צריכים לחוש את המצוקות שירמיהו חש – זה כבר לקראת סוף השנה ומשימות כמו הצגת תלמידים שימחישו את הפרקים הללו, או עבודת סיקור עיתונאי על המתחים בין הנביא לשאר הדמויות המתוארות בפרקים הללו, יתאימו מאד.

יתכן ויהיו מורים לתנ"ך שיקראו את דבריי ויאמרו לעצמם: הנה עוד אחד שיושב לו על הספה בסלון ביתו ומייעץ לנו איך ללמד. אני מציע להם במקום האמירה הנ"ל, את האמירה הבאה: הנה עוד אחד שבשנותיו בתיכון, כשהמורה לתנ"ך חשב שהוא מלמד את ספר ירמיהו, לא למד כלום מהספר, ועתה הוא השקיע וכתב 500 מילה איך לדעתו אם היו מלמדים בשיטה אחרת הוא היה יכול לקבל מזה המון.

הוראת משנה

מה שזכור לי מלימודי משנה בבית הספר הוא שלמדנו לאורך תקופה ארוכה מאד מעט מאד חומר. משהו בסגנון פרקים ספורים לאורך השנה כולה. מלימוד זה אינני יכול לומר שנשאר אתי משהו.

אני מכיר שני דרכים ללימוד אפקטיבי ומשמעותי של משנה:
א. לימוד "בקיאותי" - המטרה של לימוד זה הוא להקיף כמות גדולה של חומר באופן יחסית שטחי. ההיקף נותן ללומד מושגי יסוד, הכרות שטחית עם מספר רב של מסכתות וסדרים, והבנה של לשון חז"ל במשנה. יחד עם חזרות, לימוד כזה יכול להעניק ללומד גם צידה לטווח ארוך.
ב. לימוד "עיוני" - המטרה של לימוד זה בשלב הראשון איננו ההיקף, אלא ההבנה כיצד חז"ל ופרשני המשנה הסתכלו על המשנה. לימוד זה אמור להעניק ללומד כלים לזהות מה לכאורה חסר במשנה, מה לא מסתדר במשנה, וכד', ולרכוש את המיומנות "לשאול את השאלות הנכונות".

כעת, אם אנחנו רוצים ללמד בבתי הספר מקצוע בשם "משנה", לענ"ד צריך לשאול אלו משתי המטרות דלעיל אנו רוצים להשיג. עפ"י המטרה נוכל להגדיר מה האופן הטוב ביותר ללמוד. הניסיון לשלב בין שתי מטרות הלימוד בשלב ההוראה בבית הספר יהיה להבנתי לא מוצלח.

בבית ספר יסודי יהיה קשה ללמוד לימוד עיוני, ויש הכרח לעסוק דווקא בלימוד הבקיאותי. בחטיבה ובתיכון לעומת זאת יש חשיבות גם ללימוד העיוני, כחלק וכהשלמה ללימוד גמרא, אך אין זה אומר שבגיל הזה יהיה נכון לזנוח לחלוטין את הלימוד הבקיאותי.
אך יש לזכור, שהערך בלימוד הבקיאותי הוא דווקא בהספק ובהיקף. אם לא מגיעים להספק ולהיקף ניכרים, לא השגנו שום דבר. כיוון שכך, אם רוצים ללמד לימוד בקיאותי בגיל התיכון, אולי הצורה הנכונה לעשות זאת זה דווקא ע"י לימוד משנה יומית בתחילת היום. אם מטרת שיעור המשנה הוא לימוד בקיאותי, אזי הדבר הנכון לעשות יהיה לבטל את שיעורי משנה, ובמקום לפרוש אותם על פני כל השבוע, וכל יום להקדיש זמן קצר ללימוד בקיאות במשנה. לדוגמא, לימוד בקיאותי של שתי משניות בתחילת כל יום, יחד עם חזרה על הנלמד ביום שלפני. לימוד כזה לא אמור לקחת יותר מדקות ספורות, 10-15 דקות לכל היותר. ניתן לערוך מבחן או בוחן קצר בסיום כל זוג פרקים וכך לודא שיהיו גם חזרות שבועיות. בלימוד הבקיאותי אין צורך להיכנס לכל מיני אוקימתות שהגמרא מעמידה את המשנה, אלא להתמקד בהסבר מה כתוב במשנה. אם יש מספיק זמן אפשר להוסיף מושגים חשובים בנושא המשנה, לדוגמא: אשו משום חציו, תעשה ולא מן העשוי, וכד'.
זה באשר ללימוד הבקיאותי.

בלימוד העיוני כבר יש מקום בעיני לשיעור שלם ללימוד משנה. כאמור, מטרת הלימוד לתת לתלמיד תחושה כיצד "לשאול שאלות נכונות". הרב אליהו דורדק, עורך סדרת משנה סדורה, כותב בעמודים האחרונים של הסדרה כיצד לדעתו יש ללמוד משנה. הנה פסקה אחת מתוך דבריו (הדגש במקור):

יש לראות את המושג "הבנה" כמושג אישי וגמיש. הרי אחר כמה חזרות וודאי שההבנה תתבהר ותתעמק. כמו כן, יש תלמידים אשר יכולים להעמיק יותר מאחרים. חשוב לתלמיד לפתח חוש אישי שהחומר מובן לו לעת עתה. החוש הזה ידריך אותו לקצר בעיון או להרחיב בו. ככל שאוצר ידיעותיו גדל - כך יתעוררו אצלו שאלות עמוקות ואמיתיות יותר, ויפסקו שאלות פשוטות של הגדרות והסברים קלים. 

[במאמר מוסגר אעיר לאור דברי הרב דורדק כמה זה מסוכן ללמד ילדים אוקימתות במשנה מבלי שהם כלל הבחינו בבעיה שבגללה הוצעה האוקימתא. לימוד כזה פוגע באותו חוש אישי שעל התלמיד לפתח ביחס להבנת המשנה. שכן, התלמיד חש שהוא מבין את מילות המשנה אך המורה מלמד אותו לא לסמוך את החוש שלו שהרי הגמרא העמידה אוקימתא...]

הבעיה היחידה היא כיצד ניתן להדריך תלמידים לפתח חוש אישי כזה. לדברי הרב דורדק, החוש הזה נבנה אט אט עם ריבוי החזרות ושינון המשניות. אני מבקש להזכיר ספר שהמלצתי עליו בעבר: שיטה מחודשת של ד"ר גבריאל חזות. ספר זה, שנושאו הוא כיצד ללמוד גמרא, למעשה מתמקד ברובו בלימוד משנה בצורה עיונית. המחבר שם ממליץ למלא טבלה כזאת על כל דין ומקרה במשנה עם הטורים הבאים:

מספר	מוסר	מקרה	קביעה	נימוק
1	סתם משנה	שור שנגח את הפרה, ונמצא עוברה בצדה, ואין ידוע: אם עד שלא נגחה ילדה - אם משנגחה ילדה	משלם חצי נזק לפרה, ורביע נזק לולד	-

ע"י מילוי טבלה כזאת בצורה מדוייקת, התלמיד יוכל באמת לפתח את אותה התחושה עליה כתב הרב דורדק - הוא יבחין שהוא אינו יודע את הנימוק, שמוסר הדין אינו ברור, המחלוקת אינה מוגדרת וכד'.

לסיכום, תחושתי היא שיש עוד מקום להתקדם בו בלימוד משנה בבתי הספר. על המורה/המערכת להגדיר מה הוא מבקש להשיג בלימוד המשנה. אחרי שהוא הגדיר את מטרת הלימוד, עליו לדאוג שההספק יתאים למטרה. לאחר מכן עליו להתאים את אופי הלימוד עצמו שיתאים הן למטרה, והן להספק אותם קבע. 

אילו היה תלוי בנו [תגובה ל: מורים יקרים, מה אתם רוצים?]

את הדברים הבאים כתב חבר המשמש כמורה, כתגובה לדבריי: מורים יקרים, מה אתם רוצים?

אני אנסה להיענות לאתגר של הרב הצעיר, ולומר כיצד היתה נראית שנת הלימודים אילו הדבר היה תלוי בי.

ראשית, לא הבנתי את דבריו ביחס לחודש אייר. גם בחודש אייר צריך ללמוד. הילדים צריכים ללמוד גם על יום השואה, יום הזיכרון, יום העצמאות לג בעומר ויום ירושלים. לא הבנתי כיצד אתה מציע לפתור את בעיית החופשים. אין חופשים חריגים לתלמידים בימים אלו, מלבד יום אחרי לג בעומר. כשהילדים הולכים לישון מאוחר בגלל המדורות, ממילא אין אפשרות ללמד ביום זה.

מצד שני, ביחס לחודש אלול וחגי תשרי, אין לי אלא להסכים. ברור שתלמידים צריכים ללמוד לפני החגים. מן הראוי ששנת הלימודים תתחיל בא' באלול, ולא יהיה חופש בין יום הכיפורים לסוכות.

לגבי סוף שנת הלימודים - אפשר לתכנן נכון את השבועיים האחרונים של שנת הלימודים כדי שהתלמידים ילמדו בה. לא כ"כ לימודים סדירים, אבל הרבה ענייני חינוך מתרכזים לשבועיים האלו. בנוסף, חלוקת התעודה היא לא כמו באוניברסיטה. היא חלק מהתהליך החינוכי של התלמיד, ולכן היא לא יכולה להיעשות בחופש.


האם צריך חופש גדול?

ראשית, מנקודת מבט חינוכית, החופש הוא מרכיב מאוד חשוב בהתפתחות של הילד. זה הזמן שבו הוא עצמאי, וללא מסגרת, ו'אין הדבר תלוי אלא בו'. אם הוא כל הזמן היה במסגרת, אז הוא לא לומד להיות עצמאי. כמובן, אפשר לקצר את החופש.

עם זאת, צריך לזכור שבימי הקיץ החמים, בקושי אפשר לגרום לתלמידים ללמוד. מצב המיזוג בבתי הספר לא מוצלח, וההפסקת חמות מאוד. התוצאה - יכולת הלמידה יורדת משמעותית. כך שכדאי מאוד לנצל את הזמן הזה כזמן חופש.

ובנוסף, בתי הספר זקוקים לחודש חופש לכל הפחות, כדי להכין את בית הספר לשנת לימודים חדשה.

לכן, חופש גדול באורך של חודש - חודש וחצי הוא מתבקש. בהחלט היה סביר להחליט שהחופש יתחיל ביז בתמוז ויסתיים בא' באלול, אם רק ההורים החילונים יהיו מסוגלים לעמוד בכך ששנת הלימודים תיפתח ותסתיים בתאריכים עבריים.


אפשר להחליף ימי חופש בסוף שנת הלימודים בימי חופש במהלך החורף, שאז קשה לילדים להיות בחוץ, והם יטפסו על הקירות. האם את זה רוצים ההורים? מן הסתם, התשובה שלילית. ההורים רוצים, שהמורים יעבדו יותר. אגב, אני רוצה שהעירייה תעבוד עד 20:00, כפי שאני עובד בתור מורה, והייתי רוצה שכל משרדי הממשלה יענו גם ב21:00, כפי שאני עונה לטלפונים בשאלות כאלו. אני רוצה לראות את ההורה שמפסיד יום עבודה כדי להיפגש איתי, בלי שאני מכריח אותו. מה שיותר סביר, זה שהוא יתקשר אלי בערב, ויפצה שיהיה לי זמן לדבר איתו.

אבל היום אנחנו לא עסוקים בהתבכיינות של מורים, אלא רק בשאלה מה היה אילו הדבר היה תלוי בנו.

ברור, שמה שההורים רוצים, זה שיהיו למורים פחות ימי חופש. מה ש(מרבית) ההורים רוצים, זה לא שבתי הספר ילמדו, אלא שבתי הספר יהיו בייביסיטר שלא בתשלום. הרי היה אפשר לפתור את הדבר בצורה פשוטה - ישלמו ההורים על עוד ימי לימודים, שבהם תתקיים קייטנה, לימוד באווירה חינוכית יותר, בהתאמה של התאריכים הלועזיים לתאריכים העבריים שהוצעו כאן. אבל מה שההורים רוצים זו קייטנה כזו, בחינם.

לכך כמובן, אין שום הצדקה. למורים יש תנאי העסקה, ואם רוצים לשנות אותם, צריך לשלם. מדוע לאנשים שעובדים בהייטק מגיע הרבה כסף? כי אלו הם תנאי השוק. גם תנאי העסקה של המורים הם תנאי שוק.

ע"כ דבריו של חברי.

מפאת קוצר הזמן אסתפק בתגובה קצרה בלבד. 

לדבריו של חברי צריך לחייב תלמידים באילת ובבאר שבע בפחות בחינות בגרות מאשר תלמידים בחספין ובצפת, הרי האקלים ההררי כל כך הרבה נח ללמידה מאשר האקלים בדרום. אם הבעיה היא החום, אך הערך החינוכי מחייב שיתקיימו לימודים, אז צריך למצוא את הדרך, התקציב והאמצעים שבו יוכלו התלמידים ללמוד והמורים ללמד. 

ובגדול, זו טענתי העיקרית. תפסיקו להגיד להורים מה הם רוצים (לפחות במקרה שלי, אני לא שואף לבייביסיטר שלא בתשלום. אם אני אחשוב שצריך בייביסיטר לא יהיה לי שום בעיה לשלם על השירות אותו אקבל). תתחילו להגיד מה צריך להיות לדעתכם. אם צריך ללמד והבעיה היא כסף, אז תגידו שהבעיה היא כסף. זה לגיטימי לגמרי בעיני. אבל לפחות בואו נסתנכרן על הדרישות שלנו מהמערכת. 

בעניין הורים שמתקשרים למורים: אני שומע את הטענה הזאת הרבה, ולא מבין אותה. יש היום אי-מייל. אני ממליץ לכל מורה שהורה מתקשר אליו, לבקש מההורה לשלוח לו אימייל עם פירוט הנושא עליו הוא מעוניין לדבר, והמורה ישיב במייל באיזה שעה נח לו שההורה יתקשר אליו (או לחילופין ייתן בחירה של שתיים או שלוש משבצות זמן, עם צפייה שההורה יבחר אחד. וברור שבכל משבצת זמן יש גם שעת סיום). אני יודע שיש מנהלים שדורשים מהמורים שלהם לענות לטלפונים של הורים בכל שעה - זו פשוט חוצפה! 

בעניין חודש אייר. אין לי הצעה קונקרטית איך לפתור את בעיית החופשים התכופים בחודש זה. אבל הייתי רוצה שנסכים שיש כאן בעיה שמן הסתם אם רוצים ניתן להציע כמה אפשרויות לפתרון. 

מורים יקרים, מה אתם רוצים?

לרוב, מציגים את תלונות ההורים על מערכת החינוך ושנת הלימודים כסוג של מלחמה בין ההורים למורים. דא עקא שרוב המורים שאני מכיר הם גם הורים! יתרה מכך, לכאורה אותם מורים שהם גם הורים הם אלו שיכולים לראות את כלל המערכת, הן את הצרכים של ההורים והן את צרכי המערכת. לכן, הייתי מעוניין, שבמקום לקרוא עוד מאמר ועוד מאמר מהורים שאינם מורים על לקויות מערכת החינוך, שנשמע את קולם של ההורים שהנם מורים. השאלות הבאות אינן באות על מנת לקנטר את המורים, אלא באמת נסיון מצידי לקרוא למורים להביע את קולם כאנשי חינוך בנושאים שמטרידים אותי ועוד הורים לילדים במערכת.

ובכן, מורים יקרים, מה אתם רוצים?
- תחילת שנת הלימודים הוקדמה בכמה ימים על מנת להקל על ההורים ולקצר את החופש הגדול. אך מה סוברים המורים? האם הם היו רוצים להחיל שנת לימודים שלושה ימים בלבד לפני ראש השנה? האם אינכם רואים ערך בכך שילדים ילמדו בבית הספר על חודש אלול וראש השנה?
- וכעת ששנת הלימודים מתחילה שבוע שלם לפני ראש השנה, האם זה בסדר בעיניכם, כאנשי חינוך? האם יש לכם מספיק זמן להכין את התלמידים ליום הדין?
- האם אתם סבורים שזה חלק מתפקידכם ללמד את התלמידים על חג הסוכות? אם כן, מתי בדיוק אתם מתכננים לעשות זאת?
- האם אתם מרוצים מכך שלילדיכם יש חודשיים נתק ממסגרת לימודית? האם הם זקוקים לכל כך הרבה חופש?
- מה דעתכם על כך שבחודש אייר יש כמעט מדי שבוע יום ללא לימודים, דבר שיוצר כמעט רצף, שמתחיל מראש חודש אדר ומסתיים בסיוון, של שבועות לא-מלאים של לימודים? האם זה משרת את מלאכת החינוך שאתם עסוקים בה?
- למה אתם משלימים עם זה שמובן מאליו שבשבועיים האחרונים של שנת הלימודים, הילדים לא לומדים שום דבר? [הצעת פתרון: לחלק תעודות שבוע או שבועיים אחרי תחילת החופש. אבל אז המורים יצטרכו לעבוד במהלך החופש שלהם על מנת להכין את התעודות...]
- מה בדיוק הרציונל החינוכי בסיום הלימודים מוקדם בצום עשרה בטבת? האם יש עניין להפוך את היום לששון ולשמחה אצל ילדינו כבר כעת? (על צום גדליה איני שואל, כי אני אסיר תודה על כך שאין חופש איסרו-חג ראש השנה).

בנוסף, הייתי רוצה לשמוע מהמורים את דעתם בנושא מתן תמריצים כספיים ואחרים למורים טובים במערכת. האם אתם תומכים במתן תמריצים כאלה? אלו יעדים מדידים ניתן לתת על מנת למדוד מורים טובים?

בחינות המיצ"ב: אני לא מבין מה רע במבחן ארצי הבוחן את יכולות התלמיד לענות על השאלות על החומר אותו הוא היה אמור ללמוד. מאידך, אני מבין שקיומו של המבחן הכניס את המערכת לסוג של סחרור. אך מי אשם בסחרור הזה? האם עצם קיומו של המבחן?

מורים יקרים, אנא השמיעו את קולכם.

ולאלה מכם שאינם מורים, אתם מוזמנים להוסיף שאלות בתיבת התגובות.

4 הערות על דו"ח תקנוני הממ"ד של נאמני תורה ועבודה

בימים האחרונים מתנהל דיון באתר "כיפה" בנושא נייר עמדה שהפיצו נאמני תורה ועבודה בנושא התקנונים של בתי ספר בחמ"ד (ראו כאן, כאן וכאן). את הדו"ח עצמו תוכלו לראות כאן.

הנה מספר הערות בנושא:

1. הדו"ח פותח בתיאור הבא:

המקרה הראשון שהביא אותנו לעסוק בסוגיה היה בשנת תש"ע, עת קיבלנו, במסגרת מוקד הפניות שלנו ל"צדק חברתי בחינוך הדתי", פניה מהורים שבאו לרשום את בנם לבי"ס ממ"ד הפועל כתלמוד תורה. ההורים, המגדירים עצמם כחוזרים בתשובה, נענו ע"י המנהל כי הוא אינו יכול לקבל את בנם משום שאימו אינה מכסה את הראש ביותר מ-80% מהראש (ציטוט דבריו). פנינו לגופים הממשלתיים ונענינו כי בית הספר נהג ע"פ תקנון בית הספר ועל כן אין ביכולתם לאכוף אחרת. סיפורו של הילד, שנאלץ להרשם במוסד אחר, הוביל אותנו לבחון את הסוגיה.

אלא מאי? שלא נמצא תקנון כזה! באף אחד מהתקנונים שהובאו בנייר העמדה, לא נמצא תקנון הקובע כי על האמא של התלמיד/ה לכסות את ראשה! ידיעה על אי מציאת התקנון הנ"ל לא נמצאת בנייר העמדה, אגב.

מה כן נמצא? שבתי ספר קובעים כי על ההורים להגיע לבית הספר ב"לבוש דתי" - חצאית וכיסוי ראש לנשים. האם יש מה להשוות בין המקרים?

2. הדו"ח מפנה לכך שיש דגש רב על שיש ללבוש חולצות המכסות את המרפק. 

אינני אוהב לעסוק בנושא הזה, אך אני חייב להעיר הערה:

כשאני הייתי בבית ספר יסודי, רוב הבנים והבנות הגיעו עם חולצות עד המרפק. זה לא היה בגלל שהיה לבית הספר תקנון, אלא בגלל שבזמנו (זה לא היה לפני כל כך הרבה שנים) אם היית נכנס לחנות ומבקש חולצה עם שרוול קצר, היית מקבל חולצה עם שרוולים עד המרפק. כיום, חולצה הנמכרת כחולצה בעלת שרוול קצר פירושה היא שיש סיכוי טוב שהיא מכסה את הכתפיים. 

זו מציאות שאינני חושב שיש מישהו שיכול להתכחש אליה, והציבור הדתי-לאומי (לפחות זה שאני חי בקרבו) אימץ את שינוי האופנה הזו. 

המסקנה מדברי הוא שקשה לומר שיש כאן מגמת התחרדות, ולכאורה יש כאן מגמה הפוכה (בבתי הספר חסרי התקנון).

3. לפני זמן לא רב התלונן בפני ר"מ בישיבה תיכונית על כך שבערב לימוד הורים וילדים לקראת מתן תורה שהתקיים בבית המדרש של הישיבה הגיעה אחת האמהות לבושת מכנסיים צמודים. האם יהיה זה נכון להרים גבה אם בשנה הבאה הישיבה התיכונית תקבע בתקנון שלה איך על האמהות להגיע לשערי הישיבה? 

האם צריך להיות הבדל בין ישיבה תיכונית לבית ספר יסודי? יכול להיות, ואפשר לדון על זה.  

4. אינני יכול לומר שאני מרוצה מכך שבבית הספר של ילדי מופיע בתקנון שעל הבנות מכיתה ג' ומעלה להגיע עם חולצות 3/4. הייתי מעדיף אם בית הספר היה עומד על עיקר הדין בהלכה שבמקרה הזה גם תואם את האופן בו הולכות הרבה מהאמהות. אך ככלל, אני מעדיף את דברי הרב קוק: 

הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק, אינם קובלים על הכפירה אלא מוסיפים אמונה, אינם קובלים על הבערות אלא מוסיפים חכמה.

אם נאמני תורה ועבודה סבורים שיש כאן השתלטות והתעמרות של גורמים מסוימים על הציבור הדתי השפוי, שיתכבדו ויקימו בתי ספר עם תקנונים המוצאים חן בעיניהם, והציבור יצביע ברגליים. 

אחזור לסיום על דברים שכתבתי בעבר. ילדי לומדים בבית ספר תורני שאני מאד מרוצה ממנו. ההרשמה לבית הספר מדי שנה עולה על מספר הילדים שבית הספר והעירייה מוכנים לקבל, ומדי שנה ילדים נדחים. למרות הביקוש הגבוה לבית הספר, לא נרשמה בבתי הספר האחרים בעיר שום תכונה וניסיון למשוך תלמידים אליהם. איך זה יתכן? היכן קנאת הסופרים?

לקראת תחילת שנת הלימודים

לרגל תחילת שנת הלימודים הממשמשת ובאה אני חורג מהרגלי ומבקש לשתף בשתי סיטואציות שמצאתי את עצמי, או יותר נכון את אחד מילדי, בהם במהלך שנת הלימודים שעברה. זאת, מתוך תקווה שאנשי החינוך הקוראים את הבלוג הזה, וממונים להיות שליחינו לחנך את ילדינו ילמדו מטעויותיהם של אחרים.

הבן שלי זכה בשנה החולפת במחנכת איכותית מאד, חכמה ומבינה עניין. באמת שאין לי שום טענות אליה, ההיפך הוא הנכון יש לי רק שבחים. גם המקרה הבא, שהינו טעות מצערת, הוא מבחינתי בגדר טעות שיכולה לקרות לכל אחד. ומקרה שהיה כך היה.

כאב, אחד מתפקידי העיקריים הוא לחתום על כמעט כל נייר שהילדים שלי מקבלים בבית הספר, ובכלל זה גם מבחנים. קרה שהבן שלי הגיש לי מבחן לחתום עליו, לקחתי את המבחן לידי והתחלתי לעבור על כל השאלות בהן הבן שלי טעה בתשובה. והנה אני רואה שבשתי תשובות הבן שלי כתב את התשובה הנכונה אך כתב ידו לא היה מספיק ברור והמורה הורידה לו נקודות מכיוון שהיא חשבה שהוא כתב תשובה לא נכונה. הראיתי לבן שלי שאם הוא היה כותב יותר ברור הוא היה מקבל ציון גבוה יותר. הבן שלי לא היה מוכן להסתפק בזה, אז אמרתי לו שהוא יכול לקחת את המבחן חזרה למורה שלו ולהראות לה שהיא לא הבינה את מה שהוא כתב, אך מרב הסיכויים הם שהמורה תגיד לו שלא מגיע לו עוד ניקוד מכיוון שהוא היה צריך לכתוב בכתב יותר ברור.

כעבור מספר ימים נזכרתי באותו מבחן ובאותה שיחה עם בני, ושאלתי אותו מה התחדש ואם הוא הראה את המבחן למורה שלו. הבן שלי ענה לי: "היא אמרה שכתבתי את זה אחרי שהיא החזירה את המבחנים". סוף הסיפור הוא לא ממש חשוב (פניתי למורה והיא נסתה למזער נזקים), הנזק נעשה: הבן שלי למד מהמורה שלו שאפשר לרמות ע"י שינוי תשובות המבחן לאחר קבלת הציון. אינני חושב שמדובר בנזק עצום, ובכל זאת עוד רגע של מחשבה היו יכולים למנוע את הנזק הזה.

הסיפור השני הוא על מורה שלמקצוע שאותו היא מלמדת התלמידים נדרשו להביא הרבה ציוד מהבית בכל שבוע, וכהרגלם של תלמידים היא כאלה ששכחו מידי שבוע להביא את הציוד. בשעת מעשה לא היה לי מושג כיצד המורה מתמודדת עם תופעת שכיחת הציוד, למעט פתק להורים על כך שילדם לא הביא את הציוד שלו, שגם אני קיבלתי כמותו כמה פעמים במשך השנה. כשהסתיימה שנת הלימודים וילדי יצאו לחופש, פתאום התחלתי לשמוע את אחד מילדי אומר לאחים שלו שוב ושוב "את הסיפורים שלך תספר לסבתא שלך", "אתה יודע מה? את זה תספר לסבתא שלך" (כך, גם כשהסבתא היתה בבית באותו זמן). התברר לי שמדי שבוע התלמיד שהיה שוכח את ציודו היה מספר למורה כל מיני "סיפורי סבתא", והיא היתה מפטירה כנגדו "את זה תספר לסבתא שלך". כך למדו התלמידים מדי שבוע פרק בהלכות נימוסים. שוב, זה לא נעשה בזדון, פשוט המורה לא היתה ערה לכך שכל דיבור שלה, ובודאי דיבור שחוזר על עצמו, משפיעה על התלמידים שלה. שוב, עוד רגע של מחשבה מצד המורה, היה יכול לשפר בהרבה את הרושם שהשאירה על תלמידיה.

האם יש מגזר תורני? בית המשפט יקבע!

סיפור שמתרחש בימים אלו בעיר מודיעין.

במודיעין ישנם חמשה בתי ספר ממלכתיים-דתיים, ואחד שהוא ממלכתי-דתי-תורני. בעבר פעל בעיר בית ספר תורני פרטי בעל אוריינטציה חרדית, שהעירייה פעלה לסגור תוך שהיא מבטיחה להקים בית ספר תורני שיתן מענה לציבור התורני. העירייה אכן הצליחה לסגור את בית הספר ההוא, או ליתר דיוק לגרום להם לצאת מהעיר, והקימה במקומה בית ספר ממלכתי-תורני. בית הספר התורני מפריד בין בנים לבנות כבר מכיתה א' ומקיים יום לימודים ארוך עם תגבור תורני מורגש (בשיטת ברקאי).

העירייה הקציבה עבור בית הספר התורני שתי כיתות למחזור, דהיינו כיתה אחת של בנים וכיתה אחת של בנות. אלא מאי? שרשימת התלמידים המעוניינים (או ליתר דיוק, שהוריהם מעוניינים) להרשם לבית הספר התורני גדול בהרבה ממה שיכול כיתה אחת להכיל. לפי מספרים לא רשמיים שמסתובבים ישנם כ90-100 בנים נרשמים לכיתה א' לשנה הבאה, מתוכם יש כ25 אחים ממשיכים (שיש להם אחים בוגרים בבית הספר) שהכלל על פיו פועלת העירייה קובעת שיש להם זכות קדימה להתקבל. מה שמשאיר בסופו של דבר כ70 תלמידים רשומים שמתוכם יתקבלו כ7-10.

העירייה אינה מוכנה לפתוח כיתה נוספת משום שהיא טוענת שזה יחליש את בתי הספר הממ"ד האחרים בעיר (טענת ה"יחליש" לדעתי חלשה מאד. אינני מבין מדוע זה אמור לקרות. בני שיחי בויכוח הזה לעולם יטענו "תראה מה קרה ב...", ועל טענה זו אני מודה שאין לי תשובה. עם זאת, מעולם לא הבנתי מדוע תיאורטית זה אמור לגרום להחלשות). בנוסף, סגן ראש העיר האחראי על תיק החינוך מעולם לא גילה אהדה יתרה לציבור שמגדיר את עצמו "תורני" (הוא כמובן דתי), נתון שלא עוזר במקרה הזה.

הורים של תלמידים שנרשמו לכיתה א' שנה הבאה, שסיכוייהם להתקבל הם כאמור קטנים ביותר, הגישו עתירה לבית המשפט. הם דורשים מהעירייה לפתוח שתי כיתות בנים בשנת הלימודים הבאה. טענתם היא שהם תורניים ושהעירייה לא יכולה לא לתת מענה לצרכיהם ולומר להם להסתפק בממ"ד. כפי שהעירייה לא יכולה לומר להורה ממ"ד לשלוח את ילדו לחינוך ממלכתי, גם אין העירייה יכולה לקבוע להורה תורני שעליו לשלוח את ילדו לבית ספר שאינו תורני. או במילים אחרות: הם בעצם מבקשים מבית המשפט לקבוע האם ישנו מגזר "תורני", או שה"תורני" וה"ממלכתי-דתי" זה היינו הך.

עד כמה שידוע לי, הדיון יתקיים ביום ראשון. יהיה מעניין.

עוד על בתי ספר תורניים

קצת הרחבה על דברים שכתבנו כאן, ומן הסתם יהיה גם לזה המשך.

בשבועות האחרונים הרב אליעזר מלמד (קישור1, קישור2) הקדיש את פינתו בעיתון "בשבע" לסוגיית בתי הספר התורניים. העמדה העקרונית של הרב מלמד היא שיש לשאוף שכל החינוך הציוני-דתי יהיה תחת קורת גג אחת, אך רק בתנאי שכל קבוצה תקבל את מה שבעיניה חשוב. אם מגיעים למצב שקבוצה אחת דורכת על חברתה ולא מתחשבת בה, אזי עדיף להפריד בין ממ"ד רגיל לתורני, כאשר העדיפות היא שבית הספר התורני יהיה גם כן ממלכתי ולא פרטי.
אך מהם הדרישות העקרוניות שעליהם אסור לקבוצה התורנית לוותר? בטורים האחרונים הרב מלמד לא כתב בפירוש מה הם העקרונות שעליהם אסור לקבוצה התורנית לוותר, אלא רק ברמז. את הדברים הוא כתב בערך לפני שנתיים (קישור):
דוגמאות לנושאים שגרמו לפיצול ופתרונם
הפרדה בין בנים לבנות: עמדת ההלכה שצריך להפריד בין בנים לבנות כבר מכיתה א'. במקומות בהם לא ניתן להפריד, מפני שמספר הילדים והמשאבים הכלכליים אינם מאפשרים זאת, הרי זו שעת הדחק, ואפשר להקל בכיתות הנמוכות שביסודי.
הוספת שיעורי קודש: כאשר ישנה דרישה לתוספת שיעורי קודש שאינה מוסכמת על כל ההורים, אפשר להוסיף שיעורי קודש למעוניינים לאחר שעות הלימוד המשותפות לכולם. כאשר הדרישה עמוקה יותר ולא ניתן להגשימה אחר שעות הלימוד - עדיף לפצל את הכיתות למגמות: באחת יוסיפו לימודי קודש, בשנייה ילמדו כרגיל, ובשלישית יוסיפו לימוד מדעים. מכל מקום, השהייה של כולם יחד במסגרת בית ספר אחד תתרום לכולם.
לבוש צנוע לבנות: העמדה העקרונית צריכה להיות על פי גדרי ההלכה (כדוגמת שרוולים עד אחר המרפק), אותה צריך ללמד ועליה צריכים לחזור. אולם ההקפדה בפועל יכולה להיות מעט פחות דקדקנית.

נחלק את דבריו לשני חלקים:
א. חלק אחד זה הדרישה לגבי הפרדה ולגבי לבוש הבנות - לצערי, אני בהחלט מאמין שדברים אלו היוו עילה לפיצול בתי ספר במקומות מסויימים. לכשעצמי אינני מסכים שגדרי ההלכה מחייבים הפרדה מכיתה א' או שרוולים מתחת למרפק (ראו מאמרו של הרב הנקין בתחומין האחרון, כ"ט, ראוי להדגיש גם שאין בהליכה אחר הרב הנקין "חיפוש אחר קולות", אלא הליכה אחר המנהג שהיה מקובל בדורות האחרונים בקרב נשות ובנות רבנים). בודאי שאינני חושב שראוי להפריד על נושאים אלו בתי ספר. עם זאת, נושאים מעין אלו יכולים למצוא את פתרונם במערכת הממלכתית-ציבורית משום שהן אינן דורשות תקציבים עודפים (על אף שגם זה איננו מדוייק שכן הפרדת כיתות בהרבה מקרים כן מצריך תוספת תקציבית).
ב. החלק השני הוא התגבור התורני. בעיני, זה מה שצריך לעמוד במרכזו של בית ספר תורני. יותר מזה, על זה ראוי לפצל בתי ספר. עם זאת, כדי להוסיף תגבור תורני בהכרח צריך להפוך את בית הספר לחצי פרטי כי אין תקציב מוגדר לשעות תגבור. הפיכת בית הספר לחצי פרטי בהכרח יביא איתו את הבעיות והטענות שבתי הספר התורניים מתמודדים מולם, כדוגמת: סגירות בפני אוכלוסיות מסויימות, אלטיזם וכו'.

כאשר אני התחלתי לחשוב על בית ספר יסודי עבור בני, עשיתי חושבים, לקחתי בחשבון את שעות העבודה שלי ושל רעייתי, ואת העובדה שבני היה רגיל ליום לימודים ארוך בגן. מהר מאד הגעתי למסקנה שהדבר הכי חשוב לי זה שהבן שלי יהיה במסגרת חינוכית עד אחרי הצהריים. בעיני, הערך החינוכי שילד בגיל יסודי נמצא במסגרת מוגדרת ומסודרת עד השעה בה הוא יוצא משטח בית הספר (בשעה 15:30 או 16:00), הוא הרבה יותר חשוב מכל ערך אחר: הנהלה תורנית יותר או תורנית פחות, מורה תורנית יותר או תורנית פחות, לימוד של עוד פרק או פחות פרק. מה יעשו הילדים באותה מסגרת מסודרת, היה פחות חשוב לי, העיקר שבני יהיה במסגרת מסודרת וחינוכית.
תיאורטית אם היה בית ספר דתי עם יום לימודים ארוך שבו יש תגבור במקצוע חשבון, פיסיקה או מחשבים מול בית ספר עם יום לימודים קצר שבו יש תגבור תורני, הייתי מעדיף לשלוח לבית הספר בו יש יום לימודים ארוך. זאת, משום הערך החינוכי שהבן שלי לא ירגיש שלהיות עוד כמה שעות בבית הספר זה עונש. בפועל בית הספר התורני הציע יום לימודים ארוך (יחד עם הפרדת כיתות, מורים תורניים ועוד), בניגוד לבתי הספר הממ"ד האזוריים בהם יום הלימוד הוא קצר.
בבית הספר הממ"ד האזורי הציעו להורים המעוניינים בכך לרשום את ילדיהם לחוגים (תורניים ואחרים) לשעות הצהריים. מיותר לציין שיש הבדל עצום בין חוגים המועברים ע"י גורם חיצוני לבית הספר לבין פעילות שבית הספר מרכז, כמו גם בין מדריך לא מקצועי לבין מורה מקצועי/ת. בנוסף, ממה ששמעתי (ויכול להיות שמאז זה השתנה), חוגים אלו קיימים רק עבור ילדים בכיתות א' עד ג'. ילד בכיתה ד' כבר אמור לחזור לביתו בכוחות עצמו עם מפתח והוא יכול להיות לבד בבית עד שהוריו יחזרו מהעבודה. כך הילד לומד עקרון חינוכי חשוב, שהוא עשוי לפגוש בו גם בקרב הוריו וחבריהם, שככל שמתבגרים צריך ללמוד פחות.
מעולם לא הבנתי כיצד הורים מוכנים לסבול מציאות עקומה כזו. בטח ובטח כשמדובר בהורים המשקיעים תמיד ברכישת הדברים הכי טובים והכי יקרים עבור ילדיהם. לא ערכתי בדיקה מקפת, אך עד כמה שידוע לי בסופו של יום אני גם משלם פחות על יום לימודים ארוך בבית הספר התורני מאשר מה שהורה משלם על חוגים תורניים בצהרון של בית הספר הממ"ד.

מבחינת יום הלימודים הארוך אכן מצאתי בבית הספר התורני את ששאפתי אליו. עם זאת, לי ברור שזהו לא פתרון לכלל המערכת. ברגע שבית ספר משדר להורים (ובייחוד לאמהות, כמובן) שהם נדרשים להתלבש בצורה מסויימת, פירושו של דבר שהם משדרים שהם לא מעוניינים בילדים של הורים המתלבשים אחרת. כל עוד עושים זאת, לא ניתן לטעון מנגד שאנחנו פתוחים לקבל את הציבור המסורתי והדתי הרחב. אם צוות בית הספר יתחיל לשדר במקום זאת, שהוא בעד הפצת תגבור תורני מקסימלי לילדים יחד עם הקפדה רצינית בקיום מצוות, אני חושב שבית הספר יצליח למשוך גם ציבורים לא תורניים אך איכותיים (דתיים ומסורתיים) המעוניינים שילדיהם ילמדו כמה שיותר, אך הם אינם מוכנים להיות תורניים עפ"י ההגדרות המקובלות. כלומר, בית הספר צריך לדאוג לחינוך הילדים ולא להגדרת האוכלוסייה ממנה יבואו הילדים שיתחנכו. זה יותר קשה, אך כל עוד לא יעשו זאת זה יהיה רק בבחינת בריחה מהבעיה (ואני את נפשי הצלתי) במקום הצבת פתרון למערכת החולה.

אנשים תורניים ובתי ספר תורניים

על דברי מהשבוע שעבר שאינני מקבל את ההגדרה הרווחת של "תורניות", אני מרגיש צורך להוסיף שגם אינני יודע כיצד מוגדר ה"תורני". על פי החלוקה אצלי בראש - אדם השולח את ילדיו לבית-ספר חילוני הוא חילוני (על אף שאני יודע שיש הרבה מסורתיים ביניהם, על זה אולי בהזדמנות אחרת), אדם השולח את ילדיו לחינוך חרדי הוא חרדי ואדם השולח את ילדיו לבית ספר דתי הוא דתי.
אני שולח את בני לבית ספר תורני, אבל אני מכיר אנשים שיוגדרו תורניים (על פי המדדים המקובלים) השולחים את ילדיהם לבתי ספר לא-תורניים, ואני מכיר אנשים לא-תורניים השולחים את ילדיהם לבית הספר התורני. כך שהמדד הזה כנראה לא עובד, גם לשיטתו של מי שסובר שיש מקום להגדרת "תורני".

הסיבה שאני חוזר לנושא הזה שוב, הוא בגלל שאני גם רוצה לומר מילה טובה על הקבוצה המוגדרת כ"תורנית". בשנים האחרונות מדברים הרבה על ההפרדה בין בתי הספר הממ"ד הרגילים לבתי הספר התורניים. בכל הויכוח הזה, נדמה לי שחסר האלמנט החשוב ביותר וזה שבית הספר הממ"ד איננו מתאים לאוכלוסייה הדתית-לאומית. הציבור הדתי-לאומי הינו ציבור בורגני מאד ומשכיל מאד, יחסית לכל מגזר אחר בארץ. היה מתבקש שההורה המשכיל והבורגני, שבהרבה מהמקרים גם עובד בעבודה טובענית מאד, ישלח את ילדיו לחינוך ברמה גבוהה מאד (שוב, ביחס לכל אוכלוסיה אחרת). בפועל, בתי הספר הממ"ד אינם מספקים את הסחורה. בראש ובראשונה בגלל יום הלימודים הקצר.
הקבוצה היחידה שקמה והבינה שיש כאן משהו לא הגיוני היא הקבוצה התורנית. הם הבינו שלא יכול להיות שילד יקבל בבית חינוך ברמה מסויימת ובבית הספר הרמה והדרישות הלימודיות יהיו נמוכות בהרבה.

עם זאת, על אף שהמוסדות התורניים (ודברי מכוונים כעת בדווקא לבתי הספר היסודיים) הם דבר כל כך מתבקש והגיוני, אני חושב שהתורניים היו צריכים לעשות עוד חצי צעד. בית הספר התורני מוצג לציבור כמוסד המתעתד להצמיח ילדיים תורניים. לדעתי, כרטיס הביקור הנכון של בתי הספר הללו (לפחות אלו הנמצאים בסביבות עירוניות ולא ביישובים ובריכוזים תורניים) צריך להיות "תגבור תורני". ההבדל הוא במוכנות לקבל אנשים שאינם תורניים לבית הספר. אם כרטיס הביקור הוא "תגבור תורני", אזי בית הספר מעוניין לקבל כל ילד וללמד אותו תורה, וכמה שיותר תורה. אבל באופן בו בתי הספר מוצגים כיום המטרה היא ללמד ילדים שהוריהם רוצים שהם יהיו תורניים.
כלומר, לדעתי האידיאל היה בית ספר עם תקנון וכללים נוקשים לגבי אופן ההתנהגות בבית הספר, אך הפתוח גם לקבל אנשים שלא מתנהגים באופן זה בבתיהם. העיקר הוא שהם מעוניינים שילדיהם ילמדו תורה ברמה גבוהה.

כתבתי כאן הרבה ברמזים. אם תהיה התעניינות בנושא מצד הקוראים, אשמח להרחיב בהזדמנות אחרת.