כידוע, המסורת שבידינו מורה שבספר התורה ישנן פרשיות פתוחות ופרשיות סתומות.
בפני הראשונים עמדו שלושה מקורות קדומים להגדרת מהן פרשיות פתוחות ופרשיות סתומות:
1. תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת מגילה פרק א
פתוחה מראשה - סתומה. פתוחה מסופה - פתוחה. פתוחה מיכן ומיכן - סתומה.
2. מסכתות קטנות מסכת סופרים פרק א
איזו היא פתוחה, כל שלא התחיל בראש השיטה, ואיזו היא סתומה, כל שהניח מבאמצע השיטה. וכמה יניח בראש השיטה, ותהא נקראת פתוחה, כדי לכתוב שם של שלש אותיות. וכמה יניח באמצע השיטה, ותהא נקראת סתומה, כדי לכתוב שם של שלש אותיות.
3. הלכות קטנות לרא"ש (מנחות) הלכות ספר תורהכדאי לשים לב (1) שלא ברור למה כוונת הירושלמי "פתוחה מיכן ומיכן", וכן (2) שמה שמתאר מסכת סופרים "איזו היא פתוחה? כל שלא התחיל בראש השיטה" אינו כפי שאנו רגילים בספרי התורה שלנו, וכן (3) שבסידור קדמונים מופיע מלבד פתוחה וסתומה גם "פרשה סדורה".
כתב ר"ת: איזהו פתוחה כל שנשאר מסיום הפרשה עד סוף השיטה כשיעור ג' תיבות של ג' ג' אותיות זו היא פתוחה. ואם לא נשאר עד סוף השיטה כשיעור הזה מניח שיטה אחת כולה חלק ומתחיל בג' זו היא פתוחה. וסתומה כל שכתב תחילת שיטה וסוף שיטה ומניח חלק באמצע כדי לכתוב שם של שתי אותיות או יותר זו היא סתומה. וסדורה שכתב השיטה עד חציה או עד (שליש) שלישיתה ומתחיל לכתוב בשיטה תחתיה כנגד השיטה של עליונה זו היא סדורה. זה מצא ר"ת ז"ל בסידור קדמונים.
בעקבות זאת, מצאנו בראשונים שתי שיטות עיקריות בהגדרת אותן פרשיות פתוחות וסתומות: שיטת הרמב"ם ושיטת הרא"ש.
מחד, הרמב"ם כתב (רמב"ם הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ח הלכה א-ג):
פרשה פתוחה יש לה שתי צורות, אם גמר באמצע השיטה מניח שאר השיטה פנוי ומתחיל הפרשה שהיא פתוחה מתחלת השיטה השנייה, במה דברים אמורים שנשאר מן השיטה ריוח כשעור תשע אותיות, אבל אם לא נשאר אלא מעט או אם גמר בסוף השיטה מניח שיטה שנייה בלא כתב ומתחיל הפרשה הפתוחה מתחלת שיטה השלישית.כלומר, לדעת הרמב"ם יש שתי אפשרויות לפרשה פתוחה:
פרשה סתומה יש לה שלש צורות, אם גמר באמצע השיטה מניח ריוח כשיעור ומתחיל לכתוב בסוף השיטה תיבה אחת מתחלת הפרשה שהיא סתומה עד שימצא הריוח באמצע, ואם לא נשאר מן השיטה כדי להניח הריוח כשיעור ולכתוב בסוף השיטה תיבה אחת יניח הכל פנוי ויניח מעט ריוח מראש שיטה שנייה ויתחיל לכתוב הפרשה הסתומה מאמצע שיטה שנייה, ואם גמר בסוף השיטה מניח מתחלת שיטה שנייה כשיעור הריוח ומתחיל לכתוב הסתומה מאמצע השיטה, נמצאת אומר שפרשה פתוחה תחלתה בתחלת השיטה לעולם ופרשה סתומה תחלתה מאמצע השיטה לעולם.
1. הכתב מסתיים באמצע השורה.
2. הכתב מסתיים קרוב לסוף השורה, ואז משאירים שורה ריקה וממשיכים בתחילת השורה שלאחריו.
ומנגד, יש שלוש אפשרויות לפרשה סתומה:
1. להשאיר רווח בכתב באמצע השורה.
2. הכתב מסתיים לפני סוף השורה, ומתחיל בשורה הבאה קצת אחרי תחילת השורה.
3. הכתב מסתיים בסוף השורה, ומתחיל באמצע השורה הבאה.
הבית יוסף מסביר את שיטת הרמב"ם שהוא כשיטת סידור הקדמונים והירושלמי, דלא כמסכת סופרים (בית יוסף יורה דעה סימן רעה אות ב ד"ה ורבו הדיעות):
דבריו [של הרמב"ם] מבוארים שהם כסידור הקדמונים בצורות הפתוחה וגם בצורה ראשונה של סתומה וצורה שנייה של סתומה אומר אני שהיא הסדורה האמורה בסידור הקדמונים דסדורה מין סתומה היא כמו שכתבתי לעיל וסובר ז"ל דכל שמניח חלק בסוף שיטה ובתחלת שיטה שתחתיה לא שנא אם מתחיל לכתוב כנגד ההנחה של מעלה לא שנא אם מתחיל קודם או אחר בכל גוונא מיקריא סדורה ולאפוקי מספר התרומה שחילק ביניהם.הרא"ש, לעומת הרמב"ם, הבין אחרת (הלכות קטנות לרא"ש (מנחות) הלכות ספר תורה יג):
ואפשר שזו היא שאמרו בירושלמי מכאן ומכאן סתומה כלומר דכששייר חלק בסוף שיטה וגם בתחלת שיטה שתחתיה הויא סתומה וצורה שלישית של סתומה נלמד מדין צורה שנייה של פתוחה
ואפשר שהוא ז"ל היה מפרש הירושלמי ע"פ דרך זה ופתוחה דקתני לשון התחלה הוא והכי קאמר פתוחה מראשה אם התחיל לכתוב הפרשה מראש השיטה פרשה פתוחה היא פתוחה מסופה כלומר אבל התחיל מסוף שיטה והניח תחלתה חלק בין שסיים פרשה שלפניה בסוף שיטה שנמצא שאין ביניהם חלק אלא בראש שיטה שנייה בין שהניח חלק בסוף שיטה עליונה וגם בתחלת שיטה שנייה וזהו מכאן ומכאן בכל גווני נקראת סתומה דכל שהוא מתחיל מאמצע שיטה הויא סתומה ופירוש זה בירושלמי מרווח ממה שפירשו בו התוספות והסכים בו הרא"ש בהלכות מזוזה (סי' ה) וס"ת:
וכתב ר"ת דברייתא פליגא על סידור קדמונים דלסידור של קדמונים פתוחה היא בסוף שיטה. ולמסכת סופרים פתוחה היא בתחלת שיטה. ואם יניח בתחלת שיטה ובסוף שיטה יצא ידי שניהם. ובירושלמי דפ"ק דמגילה אמר פתוחה מראשה פתוחה פתוחה מסופה פתוחה. משמע דמכל צד מיקרי פתוחה וכן מסתבר. דחלוק הפרשיות הן שתים אחת סתומה ואחת פתוחה הסתומה היא שהריוח שבין הפרשיות סתום מכאן ומכאן. וכל שהריוח פתוח מצד אחד למעלה או למטה נקראת פתוחה. ואם סיים פרשה סתומה בסוף שיטה יניח שיטה חלק ויתחיל בשיטה השלישית והויא פרשה סתומה. כיון דאין פתוחה לא בסוף שיטה ולא בתחלת שיטה ושיטה חלק הוי כמו ריוח שבאמצע השיטה.כלומר, לדעת הרא"ש יש שלוש אפשרויות לפרשה פתוחה:
1. הכתב מסתיים באמצע השורה.
2. הכתב מסתיים רק מעט לפני סוף השורה, ומתחיל באמצע השורה שאחרי.
3. הכתב מסתיים בסוף השורה, ומתחיל באמצע השורה שאחרי.
ומנגד, יש שתי אפשרויות לפרשה סתומה:
1. להשאיר רווח בכתב באמצע השורה.
2. הכתב מסתיים קרוב לסוף השורה, ואז משאירים שורה ריקה וממשיכים בתחילת השורה שלאחריו.
הרב י"צ רימון מסכם את המחלוקת כך:
יש להדגיש שיש חשיבות רבה בהגדרת פרשה פתוחה וסתומה, כי החלפה ביניהם, כלומר, כתיבת פרשה פתוחה במקום פרשה סתומה, או פרשה סתומה במקום פרשה פתוחה, פוסלת את ספר התורה (רמב"ם שם הלכה ג):
ספר שאינו מוגה במלא וחסר אפשר לתקנו ולהגיהו כמו שבארנו, אבל אם טעה בריוח הפרשיות וכתב פתוחה סתומה או סתומה פתוחה או שהפסיק והניח פנוי במקום שאין בו פרשה או שכתב כדרכו ולא הפסיק בריוח במקום הפרשה או ששינה צורת השירות הרי זה פסול ואין לו תקנה אלא לסלק את כל הדף שטעה בו.לכן, הבית יוסף כותב שיש לכתחילה לצאת ידי שתי השיטות:
וירא שמים יצא את כולם ויעשה תמיד בענין שבפרשה פתוחה יסיים פרשה שלפניה באמצע שיטה וישתייר בסופה חלק כדי ט' אותיות ויתחיל לכתוב בראש שיטה שתחתיה ובפרשה סתומה תמיד יסיים פרשה שלפניה בתחלת שיטה ויניח חלק כדי ט' אותיות ויתחיל לכתוב בסוף אותה שיטה עצמה ולא ישנה לעשות צורה אחרת לא לפתוחה ולא לסתומה ובהכי הוי כשר בין לדברי הרמב"ם בין לדברי הרא"ש ז"ל. וכן מצאתי כתוב בביאור אורח חיים למהר"י ן' חביב ז"ל שנודע לו שסופר א' מומחה שהיה סופר על פי הרב הגדול החסיד הה"ר יצחק קאפאנטו"ן ז"ל היה נוהג לעשות כן ואף על פי שדבר זה קשה לכוין שתמיד יצא לו כן נ"ל שאם בתחלה יכתוב דף א' וישער כמה דפין יצטרכו לכתוב ס"ת מאותו כתב יוכל לשער מקום הפרשיות ויקצר שיעור אורך השיטות או יאריכם מעט עד שיצאו הפרשיות מכוונות בענין זה:וכך כתב בשלחן ערוך, והרמ"א כתב שהעיקר כדברי הרמב"ם (שולחן ערוך יורה דעה הלכות ספר תורה סימן רעה סעיף א-ב):
בצורת פתוחה וצורת סתומה יש מחלוקת בין הרמב"ם והרא"ש, וירא שמים יצא את כולם ויעשה בענין שבפרשה פתוחה יסיים פרשה שלפניה באמצע שיטה, וישתייר בסופה חלק כדי תשע אותיות, ויתחיל לכתוב בראש שיטה שתחתיה. ובפרשה סתומה, תמיד יסיים פרשה שלפניה בתחלת שיטה ויניח חלק כדי תשע אותיות, ויתחיל לכתוב בסוף אותה שיטה עצמה, ולא ישנה לעשות צורה אחרת לא לפתוחה ולא לסתומה, ובהכי הוי כשר בין להרמב"ם בין להרא"ש. הגה: ואם לא יוכל לכוין בכך, לא יסור מדברי הרמב"ם בזה, כי עליו סמכו האחרונים וכתבו שדבריו הם עיקר (מ"כ בשם חכם א'). ומ"מ אם נמצא ספר תורה שאינה כתובה לפי דבריו, אין לפוסלה, כי יש גדולים שיש להם סברות אחרות בזה (ר"י מינץ סימן ח').כל זה הוא כשכותבים ספר תורה, ואפשר עקרונית לכתוב באופן שמסתדר גם לשיטת הרמב"ם וגם לשיטת הרא"ש.
אך כשמגיעים לתפילין העניין מסתבך. בהלכות תפילין כותב השלחן ערוך (שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפילין סימן לב סעיף לו):
יעשה כל פרשיותיה פתוחות, חוץ מפרשה אחרונה הכתובה בתורה שהיא והיה אם שמוע (דברים יא, יג - כא) שיעשנה סתומה, ואם שינה, פסול. (ויש מכשירים בכולם פתוחות) מהר"ם פאדו"ה סי' ע"ז בשם אורחות חיים וב"י בשם העיטור. ובמדינות אלו נוהגים אף פרשת והיה אם שמוע בראש השיטה, כשאר הפרשיות. ולכן נהגו שפרשת קדש לי (שמות יג, א - י) והיה כי יביאך (שמות יג, יא - יז) ופרשה שמע (דברים ו, ד - ט) מתחילין בראש שיטה, ובסוף קדש לי ובסוף והיה כי יביאך מניחים חלק כדי לכתוב ט' אותיות, ובסוף שמע אין מניחים חלק, ואם מניחים הוא פחות מכדי לכתוב ט' אותיות. ופרשת והיה אם שמוע מתחילים באמצע שיטה עליונה, ומניחה לפניה חלק כדי לכתוב ט' אותיות, ונמצא ששלשה פרשיות הם פתוחות בין להרמב"ם בין להרא"ש ופרשה אחרונה היא סתומה לדעת הרמב"ם.השלחן ערוך כותב שבין פרשת "שמע" לפרשת "והיה אם שמע" צריך להיות פרשיה סתומה. הרמ"א לעומתו פסק כארחות חיים שכל הפרשיות פתוחות.
לשיטת השלחן ערוך אנחנו נתקלים בבעיה, שכן כל אחת מהפרשיות מתחילות בראש עמודה, ואז לא ניתן לכתוב באופן שיתאים גם לשיטת הרמב"ם וגם לשיטת הרא"ש. לכן מכריע השו"ע שבתפילין יכתבו כשיטת הרמב"ם. דהיינו, יתחילו את פרשת "והיה אם שמוע" באמצע השורה, לאחר רווח של ט' אותיות, ואז זה נחשב לפרשה סתומה.
הט"ז (ס"ק כו) מחדש שאפשר לעשות באופן שיתאים גם לשיטת הרמב"ם וגם לשיטת הרא"ש. לדבריו, אם יסיימו את פרשת "שמע" עם פחות מתשע אותיות לפני סוף השורה, וישאירו בתחילת פרשת "והיה אם שמע" פחות מט' אותיות (בניגוד לדברי השו"ע להשאיר יותר מט' אותיות), יחד נוצר פרשה סתומה - בצירוף הרווח הקטן בסוף הפרשה השלישית, פרשת שמע, עם הרווח הקטן בתחילת הפרשה הרביעית.
האחרונים האשכנזים כתבו לנהוג לכתחילה כדברי הט"ז. אך יש גם מהאחרונים האשכנזים שכתבו כדברי השו"ע. אך בדיעבד גם חלק מאלה שסברו כט"ז כתבו שיוצאים גם בשיטת הרמב"ם. כך לדוגמא כתב הרב צבי פסח פרנק (שו"ת הר צבי אורח חיים א סימן לג):
בענין ריוח שבין הפרשיות.
ע"ד השאלה, אם אירע שלא עשה הסופר בפרשיות של תפלין כהט"ז, וכתב פרשת והיה אם שמוע כעיקר הדין המבואר בשו"ע או"ח (סימן לב סעיף לו) שלא הניח שום ריוח בסוף שמע, כי אם בראש פרשת והיה אם שמוע הניח מלפניה ריוח של ט' אותיות. ושואל אם יש להחמיר בזה לכתחילה.
הנה, אף שנמצא גדול מפורסם, הג' מבוטשאטש בספר אשל אברהם, שמחמיר בזה ופוסל לכתחילה אם שינה הסופר מדברי הט"ז אחרי שכבר נהגו כן. מ"מ למעשה הנני מסכים להכשיר בכה"ג שכבר נכתבו כדעת מרן הב"י. מכיון שיש גדולי הדור שמפקפקים על שיטת הט"ז.
לעומת זאת, מהאחרונים הספרדים כתבו שגם בדיעבד לא יוצאים בתפילין שנכתבו כשיטת הט"ז.
כך לדוגמא הרב אבא שאול (שו"ת אור לציון חלק ב פרק ג - הלכות תפילין אות ז):
שאלה. האם בן ספרד יכול להניח תפילין שנכתבו כמנהג בני אשכנז, וכן האם בן אשכנז יכול להניח תפילין שנכתבו כמנהג בני ספרד.
תשובה. בן ספרד לא יניח תפילין שנכתבו כמנהג בני אשכנז, ואם אין לו אלא אלו, יניחם בלא ברכה, ובן אשכנז רשאי להניח תפילין שנכתבו כמנהג בני ספרד ואף לברך עליהם, ותפילין שנכתבו לפי סברת שולחן ערוך של הגאון רבי זלמן (כפי מנהג חב"ד) רשאים בני ספרד להניחם ולברך עליהם.
וכן הרב עובדיה יוסף בהערותיו על ספרו של הרב אבא שאול מסכים עמו (שו"ת יביע אומר חלק ט - אורח חיים סימן קח (הערות על אור לציון)):
בעמוד לה אות ז, תפלין שנכתבו כמנהג בני אשכנז, שעושים כד' הט"ז, שמניחים ריוח קטן לפני פרשת והיה אם שמוע פחות משיעור תשעה אותיות, ומצרפים לזה ריוח פחות מתשעה אותיות בסוף פרשת שמע, כדי שתיחשב פרשה, פסולות הן לדעת מרן. והספרדים ועדות המזרח אינם רשאים להניח תפלין כאלה, שאנו קבלנו הוראות מרן. וכבר העלתי כן בשו"ת יחוה דעת ח"ד (סי' ג), ומשם בארה. וכן מצאתי בשו"ת איש מצליח ח"א (חיו"ד סי' מד) שכתב כדברינו, שלדעת מרן אין לצרף ריוח תשעה אותיות משתי שיטות בתפלין, ואפילו בדיעבד פסול. ודלא כהט"ז. ע"ש. וכיון שהוברר לנו שרוב בני אשכנז עושים כיום כד' הט"ז, יש לפסול תפלין של האשכנזים לספרדים. וראה עוד במ"ש בני הרה"ג ר' דוד נר"ו בספר הלכה ברורה ח"ב (בקונטרס אוצרות יוסף סי' כ). ע"ש. אבל משום השינוי בצורת האותיות, בין אשכנז לספרד, אין לפסול, שאלו ואלו דברי אלהים חיים. ולכן מותר לספרדי לעלות לס"ת שכתוב בכתב אשכנזי, וכן להיפך. וכן מעשים בכל יום.יש להדגיש שיש מהאחרונים שכתבו שאין לדחות את דברי הט"ז. כך לדוגמא כתב החיד"א בענין ספרי תורה שנכתבו באופן כזה (שו"ת חיים שאל חלק א סימן נט):
ואשר שאלת ממני כי בק"ק גוריציה נמצא ס"ת שכמה פרשיות פתוחות וסתומות שאין ריוח כי אם ג' אותיות ושלחו מתם לדעת משפט הס"ת הלזה.[...] הלא טוב לנו להשוות הדעות ולומר דבדיעבד אם לא יש אלא ריוח ג' אותיות גם להרמב"ם כשר דאפושי פלוגתא לא מפשינן לומר דלהרמב"ם פסיל ולשאר פוסקים אפי' לכתחילה עושה. הלכך היה נראה להכריע כמ"ש מרן בתחילה דגם להרמב"ם כשר דיעבד. אלא כי ירא אנכי אפי' מספקות של מרן ומאחר שנטה דעתו לומר דפחות מט' אותיות קטנות להרמב"ם פסול קשה הדבר להתיר.ולענ"ד לא נכון כיום לומר שספרדי לא יוצא ידי חובה בתפילין של אשכנזי. ראשית, נאמר לי מפי מספר סופרים שכיום סופרים רבים כותבים גם לאשכנזים כשיטת הרמב"ם ולא כשיטת הט"ז. שנית, כפי שכתב הרמ"א ש"במדינות אלו" כותבים כל הפרשיות פתוחות, כך נכון לומר שכיום "במדינה זו" נוהגים לכתוב לעתים כרמב"ם ולעתים כט"ז, ולכן אין מניעה לצאת ידי חובה בשתי השיטות.
עריכה:
כעת ראיתי את מאמרו של הרב אפרים, "קווים להנחלת ההלכה למעשה בדורנו", הסוקר את שיטתו של רבו הרב אליעזר מלמד שהתפרסם בגליון תשרי תש"פ של כתב העת המעיין. הנה הדברים שהוא כותב על ההבדלים בין העדות, ויפים הדברים לענייננו:
קירוב המנהגים: זכינו בדורנו שה' קיבץ את נידחי עמו ישראל מארבע כנפות הארץ. לכל שבט ושבט יש את הגוון היפה והמיוחד שלו, ומהייחודיות שיש בכל עדה ועדה נוצרת הקשת העשירה והססגונית של 'יחד שבטי ישראל'. לכל נוסח ונוסח שער מיוחד בשמים דרכו התפילות מתקבלות.
יתירה מכך, הדרך של כל יהודי להתחבר אל שמירת המצוות היא דרך 'מוסר אביו ותורת אמו', דרך זיכרונות התפילה יחד עם אביו, החגים שנחגגו בבית הוריו, והמנהגים שהוא ראה את אימו נוהגת בהם. בניגוד לשיטת הוראה המחדדת את הבדלי הפסיקה והמנהג בין העדות השונות, כדאי להשתדל לקרב את מנהגי העדות השונות .ולהראות את המשותף הרב שביניהם.
ההיגיון העומד בבסיס המטרה לקרב את המנהגים הוא משולש. ראשית, הנטייה לחלק את עולם ההלכה באופן דיכוטומי למנהגי אשכנזים ומנהגי ספרדים רחוקה מלהיות מדוייקת. כמעט תמיד ניתן לראות שהיו מנהגים שונים ופסקים שונים הן בקהילות ספרד והן בקהילות אשכנז. פוסקי אשכנז לא נמנעו מלצטט למעשה את הפרי חדש, ופוסקי ספרד לא נמנעו מלילך בדרכם של הש"ך והט"ז. שנית, תוקפו של המנהג נובע מכך שהאדם שחי בחברה מסוימת חייב לנהוג כמנהגיה. כשהיה בן אשכנז עובר להתגורר במרוקו, הוא היה מקבל עליו את פסקי הקהילה אליה עבר. מציאות זו, שהייתה חד משמעית בגלות , השתנתה בצורה משמעותית בבואנו לארץ. כיום נחלש תוקפו של מנהג העדה מבחינה ציבורית. בני העדות השונות מתגוררים זה ליד זה, מתפללים זה עם זה ומתחתנים זה עם זה, ועל ידי כך מושפעים אלה ממנהגיהם של אלה. בנוסף לכך, המציאות של עדות רבות שחיות יחד יוצרת מקרים שבהם נדרשת הכרעה ציבורית אחידה, המכריחה אותנו לקחת בחשבון את כלל המנהגים. הסיבה השלישית היא דידקטית: כמעט תמיד קבוצת הלומדים או הקוראים היא הטרוגנית ומכילה בני עדות שונות. ככל שנרחיב יותר בהדגשת פיצול המנהגים כך נכביד יותר על הלומדים, ונאבד משאבים יקרים של זמן, יכולת קליטה וזיכרון הדרושים לנו כל כך ללימוד מעמיק של ים ההלכה.
נדגים את הדבר בסוגיית אכילת בשר 'חלק'. ישנה דעה רווחת, שבשר חלק מותר לאשכנזים ואסור לספרדים. אולם המעיין בפוסקים יראה שגם הרמ"א כתב שלכתחילה יש להחמיר ולאכול בשר חלק, ומאידך כשהיה הפסד מרובה גם פוסקי ספרד הקלו. בנוסף לכך, במדינת ישראל, אין אפשרות לנהל 'מסעדה ליוצאי ג'רבה', 'בית חולים ליוצאי גליציה' וכד'... לכן למעשה נכון יותר להציג בפני הלומדים שכיום, שההבדל בין מחירו של בשר כשר למחיר של בשר 'חלק' אינו גדול כל כך, יש מקום לבני כל העדות להחמיר לאכול 'חלק', ויש שנהגו להקל במקום הצורך.
אפשרות נוספת: פעמים שגבולותיו של מנהג עדה מסוימת מצוי במחלוקת בתוך אותה העדה. במקרה כזה נראה שכדאי ללמד את השיטה המשווה את מנהג העדה למנהגי העדות האחרות, ולא את השיטה המרחיבה את החילוק בין המנהגים.
לדוגמא: אשכנזים נוהגים שלא לאכול קטניות בפסח. גם בין פוסקי האשכנזים ישנה מחלוקת על מינים מסוימים האם הם בכלל המנהג. יש לתת יותר משקל לדעה המקילה, המקרבת בין מנהג האשכנזים ומנהג הספרדים.
