ר' שאול שיף פרסם את רשימותיו בעיתון הצופה במשך עשרות שנים. לאחר שהעיתון שבק חיים הוא ממשיך לפרסם את רשימותיו בעלון שבועי המופץ בדואר האלקטרוני למעוניינים (ניתן לפנות למייל: schiffs at 013 dot net dot il). יובהר שהדברים המתפרסמים במדור זה משקפים את דעותיו של הכותב והינם על אחריותו, ואינם בהכרח משקפים את עמדותי.
מחשב דרבנן
בעוד הציבור החרדי נקרא כמעט מדי יום מעל דפי מודעות וכרוזים להוציא את המחשב מביתו בשל הנזקים החינוכיים והמוסריים שהוא גורם_ הנה זכה אברהם גבירץ, אברך צעיר חרדי ירושלמי, לעשות את הבלתי יאומן: להנפיק מחשב, שזכה לתעודת הכשר של בית הדין המיוחד לענייני מחשבים. בית הדין בהרכב הרבנים החשובים : הרה"ג נתן גשטטנר, יצחק זילברשטיין, ט.ז.אולמן ושריאל רוזנברג, מעדיף אומנם שבתי ישראל יהיו נקיים ממחשבים. ברם, "רבים הם הצריכים למחשב לצורך פרנסתם וכדו'. מה מאוד שמחנו כאשר באו לפנינו אנשי חברת "גבירץ" והציגו בפנינו מחשב אשר חסום בפני כל מרעין בישין". גבירץ שלא ראה מימיו איך נראה בית ספר תיכון מבפנים ולא עבר שום קורס בתקשורת אלקטרונית או הי-טק _ הוא גאון בתחום המחשבים והטלפונים הסלולריים ואין ספק כלל כי אם מדינת ישראל הייתה מגייסת אותו לשורותיה_ הוא היה מפיל את כל אתרי האינטרנט של החמאס , חיזבאללה וממשלת איראן בתוך כמה שעות. אולי כדאי שבעלי התוכנה והאתר של "רימון" יחברו אליו ויחדיו יעשו סדר בעולם המחשבים , למניעת נזקים מנערינו וזקנינו השובבים. לברור פרטים אפשר לפנות לטלפון : 3100140 - 057
דברים שבשיגרה - מה אתה יודע?
קורא יקר תרגיש בנוח, 98 אחוז מהנשאלים אינם יודעים את התשובה לשאלות הבאות:
מדוע כורכים 7 כריכות על הזרוע בעת הנחת התפילין, מדוע אומרים רק חצי הלל בראש חודש,
מדוע בסוף "אז ישיר" אומרים פעמיים ה' ימלוך לעולם ועד, ומוסיפים בארמית ה' מלכותה וכו',
מדוע ב"הלל" מכפילים את פסוקי "אודך" ו"אנא ה' הושיע נא" וכו' וכמו-כן הפסוקים שלאחריהם,
מדוע יש שמונה חוטים בכל כנף של הציצית, האם הפסוק הנאמר בהגבהת התורה : "וזאת התורה אשר שם משה וכו' על-פי ה' ביד משה" הוא פסוק אחד ואם לאו מהיכן לקוח כל פסוק, מדוע אומרים בתפילת שחרית בשבת "נעריצך" ואילו במוסף "כתר". ???
להיוודע ולהיגלות
בביקורת שנערכה על-ידי מפקח היחידה הארצית לאכיפת חוק איסור הונאה בכשרות בסופר מרקט "קלאב זול" שבמתחם קניון "גמרון" בבית החולים "שיבא"- תל השומר, רמת-גן, נמצא כי חנות זו, על-פי דברי בעליה, לא מכרה את החמץ לגוי ערב חג הפסח. לאמור: כל המוצרים בחנות הינם בחזקת " חמץ שעבר עליו הפסח" ואסורים בהנאה. המכשלה חמורה במיוחד, הואיל והבאים בשערי בית החולים סבורים כי המקום כשר בשל היותו ממוקם במתחם בית חולים ממשלתי אשר על-פי הנוהל חייב להיות כשר. ימחה הציבור בפני הנהלת בית החולים וימנע רגליו ממקום זה.
הפסל בהר-ציון
כתב רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים, הרב שמואל רבינוביץ' שליט"א, לראש עיריית ירושלים:
"הובא לידיעתי כי הוצב פסל בדמות דוד המלך ע"ה בחזית קבר דוד המלך ע"ה בהר ציון. אני פונה אליך גם בשמו של הגר"א נבנצאל שליט"א כדלקמן: בראש וראשונה יש לבחון את הנושא ההלכתי שבדבר , גם אם הוסרו מהפסל אברי גוף מסויימים. מקום קדוש_יש לעשות הכול כדי שרבים יפקדו אותו ויתפללו בו תוך חיזוק קדושתו וביצור מעמדו ולא חלילה להפכו לחול ולמקום תיירותי. לפלא בעיני שנושא זה תואם רק אם ישיבת התפוצות וראשיה ולא עם המרכז הארצי לפיתוח מקומות קדושים או איתי, שוודאי היינו מסיבים את תשומת לבכם לתקלה זו."
יצויין, כמובן, כי לא יכול להיות שום קשר בין הפסל לבין פניו של דוד המלך, וגורמים שהנצרות היא תחום התמחותם טוענים כי פני הפסל זהים לפניו של "אותו האיש" על פי המקובלות בכנסיות ובבתי תיפלתם.
לא ברור כיצד ראשי ישיבת התפוצות אפשרו את הקמת הפסל, בעוד בעבר הם הרעישו עולמות נגד הכנסיות והמיסיון. עתה מתנהל בירור בדבר הקשר שבין ראשי הישיבה לבין "קרן הידידות" של אקשטיין ושלוחותיה האוונגליסטיות. כותב שורות אלו פנה בראשית השבוע לבית הדין של העדה החרדית בירושלים, להזמין לדין תורה בפניהם את ראש עיריית ירושלים [בעת הקמת הפסל] הרב אורי לופוליאנסקי ואת ראשי ישיבת התפוצות שבהר-ציון.
צדיקים שכיפרו
בספר "זיכרון לראשונים" מובא, כי בו זמנית גרו בקאלוש [קאליש] שלושה כוהנים גאוני עולם. השלושה: רבי בנימין רפפורט מחבר הספר "גבולות בנימין", רבי שמעון הכהן ורבי יוסף, אביו של מחבר "קצות החושן". בתחילת שנת תקל"א הודיעו בחלום לרבי בנימין שנגזרה גזירה על העיר ורק במיתת ג' הכוהנים תנצל העיר. ונרמז הדבר בפסוק: "יוסף איננו [אביו של קצות החושן] ושמעון איננו [רבי שמעון הכהן] ואת בנימין תקחו [רבי בנימין הכהן רפפורט]". וכך קרה. השלושה נפטרו במשך חמישה שבועות והאחרון שבהם היה רבי בנימין[ כ"א כסלו תקל"א] ויהי לפלא. [אוצר הידיעות א']
יום חמישי, 30 באפריל 2009
יום רביעי, 29 באפריל 2009
מדרש לפרשת אחרי מות - קדושים
רבי פנחס בשם רבי לוי אמר: משל לבן מלך שגס לבו עליו והיה למד לאכול בשר נבילות וטריפות. אמר המלך: זה יהיה תדיר על שולחני ומעצמו הוא נדור. כך לפי שהיו ישראל להוטים אחר עבודת כוכבים במצרים והיו מביאים קרבניהם לשעירים דכתיב (ויקרא טז) "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים" ואין שעירים אלו אלא שדים, שנאמר: (דברים לב) "ויזבחו לשדים" ואין שדים אלו אלא שעירים שנא' (ישעיה יג) "ושעירים ירקדו שם" והיו מקריבין קרבניהם באיסור במה ופורעניות באות עליהם. אמר הקב"ה: יהיו מקריבין לפני בכל עת קרבנותיהן באהל מועד והן נפרשים מעבודת כוכבים והם ניצולים הה"ד "איש איש מבית ישראל וגו'":
מדרש זה מדבר אודות מצוות שחוטי חוץ. בתקופת המדרש היה אסור על אדם מישראל לשחוט בהמה מחוץ לאהל מועד. דהיינו, כל השחיטות היו צריכות להעשות בקדושה - שחיטת חולין היתה אסורה. התורה מנמקת את סיבת האיסור בפסוק "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים". המדרש מוסיף ומבאר כיצד איסור שחוטי חוץ ימנע את השחיטה לשעירים. עפ"י המדרש עם ישראל משולים לבן מלך שהיה אוכל בשר נבילות וטריפות, שכנראה אינם לפי כבודו, והפתרון לבעיה לדעת המלך הוא שהבן יתחיל לאכול על שלחן המלך.
אני מעוניין להצביע על נקודה אחת במדרש זה. עפ"י המדרש הסיבה שבן המלך אוכל נבילות וטריפות הוא ש"גס לבו עליו". ההסבר הפשוט לביטוי זה הוא שהבן לא מרגיש מחוייב לרמות הנימוסים המצופות בחברה בה הוא חי. כיוון שכך, הוא אוכל כל דבר שהוא חפץ בו באותו רגע, גם אם אין זה מתאים למעמד החברתי שלו. המלך איננו מנסה לחנך מחדש את הבן, אלא למנוע ממנו מצב שהוא ירצה בכלל לאכול מאכלים מעין אלו, שכן אתה הוא אוכל על שלחן המלך. אך מה עם האובססיה שלו "לחטוא" - לאכול את אותם מאכלים? המלך כנראה מאמין שעם הזמן בן-המלך יתרגל למעמד שלו, כאוכל על שלחן המלך, ומעצמו יבין שאל לו לאכול נבילות וטריפות.
עפ"י המדרש הנמשל הוא עם ישראל שהתרגלו במצרים להקריב קורבנות לשעירים. הקב"ה עתה צריך לחנך את עם ישראל שאין הם צריכים לפנות לגורמים שוליים וחסרי חשיבות כדוגמת השעירים, שכן עתה הם נמצאים בצילו של הקב"ה והם יכולים לפנות ישירות אליו. כמו המלך, אין הוא מחנך אותם מחדש, אלא דואג שבפועל הם באמת יגיעו למלך לעיתים קרובות, כך הוא ימנע מהם את הצורך לפנות לאותם שעירים. כמו המלך שמחנך את בנו בדרך עקיפה, כך הקב"ה איננו מצווה ישירות על חינוך מחדש של עם ישראל, אלא על דרך בו הם מעצמם יבינו שפנייה לשעירים היא איוולת.
האם דרך זו צלחה? אני חושב שהעובדה שהאיסור על שחוטי חוץ השתנה כאשר ישראל נכנסו לארץ מוכיח שהאובססיה שהיתה בקרב חלקים מהעם לפנות לשעירים פשוט נמוגה עם השנים בהם הם הורגלו לאכול על שלחן המלך.
מדרש זה מדבר אודות מצוות שחוטי חוץ. בתקופת המדרש היה אסור על אדם מישראל לשחוט בהמה מחוץ לאהל מועד. דהיינו, כל השחיטות היו צריכות להעשות בקדושה - שחיטת חולין היתה אסורה. התורה מנמקת את סיבת האיסור בפסוק "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים". המדרש מוסיף ומבאר כיצד איסור שחוטי חוץ ימנע את השחיטה לשעירים. עפ"י המדרש עם ישראל משולים לבן מלך שהיה אוכל בשר נבילות וטריפות, שכנראה אינם לפי כבודו, והפתרון לבעיה לדעת המלך הוא שהבן יתחיל לאכול על שלחן המלך.
אני מעוניין להצביע על נקודה אחת במדרש זה. עפ"י המדרש הסיבה שבן המלך אוכל נבילות וטריפות הוא ש"גס לבו עליו". ההסבר הפשוט לביטוי זה הוא שהבן לא מרגיש מחוייב לרמות הנימוסים המצופות בחברה בה הוא חי. כיוון שכך, הוא אוכל כל דבר שהוא חפץ בו באותו רגע, גם אם אין זה מתאים למעמד החברתי שלו. המלך איננו מנסה לחנך מחדש את הבן, אלא למנוע ממנו מצב שהוא ירצה בכלל לאכול מאכלים מעין אלו, שכן אתה הוא אוכל על שלחן המלך. אך מה עם האובססיה שלו "לחטוא" - לאכול את אותם מאכלים? המלך כנראה מאמין שעם הזמן בן-המלך יתרגל למעמד שלו, כאוכל על שלחן המלך, ומעצמו יבין שאל לו לאכול נבילות וטריפות.
עפ"י המדרש הנמשל הוא עם ישראל שהתרגלו במצרים להקריב קורבנות לשעירים. הקב"ה עתה צריך לחנך את עם ישראל שאין הם צריכים לפנות לגורמים שוליים וחסרי חשיבות כדוגמת השעירים, שכן עתה הם נמצאים בצילו של הקב"ה והם יכולים לפנות ישירות אליו. כמו המלך, אין הוא מחנך אותם מחדש, אלא דואג שבפועל הם באמת יגיעו למלך לעיתים קרובות, כך הוא ימנע מהם את הצורך לפנות לאותם שעירים. כמו המלך שמחנך את בנו בדרך עקיפה, כך הקב"ה איננו מצווה ישירות על חינוך מחדש של עם ישראל, אלא על דרך בו הם מעצמם יבינו שפנייה לשעירים היא איוולת.
האם דרך זו צלחה? אני חושב שהעובדה שהאיסור על שחוטי חוץ השתנה כאשר ישראל נכנסו לארץ מוכיח שהאובססיה שהיתה בקרב חלקים מהעם לפנות לשעירים פשוט נמוגה עם השנים בהם הם הורגלו לאכול על שלחן המלך.
יום שלישי, 28 באפריל 2009
ליום העצמאות, מאת: הרב שמואל דוד
את הדברים הבאים פירסם הרב שמואל דוד, רב העיר עפולה, בקרב תושבי עירו. תודתנו לבנו, עזרי, שהעביר לנו את הדברים עם הרשות לפרסמם כאן.
הודו לה' כי טוב
הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו
שהקים לנו מדינה בשנת תשח כי לעולם חסדו
והגן עליה עד שניצחנו במלחמת השחרור כי לעולם חסדו
וניצח עבורנו במלחמת ששת הימים כי לעולם חסדו
והגן עליה בשאר המלחמות כי לעולם חסדו
ושומר עליה בכל יום מפני הזאבים שמסביב כי לעולם חסדו
וייבש את ביצותינו כי לעולם חסדו
ופיתח לנו את ארצנו כי לעולם חסדו
ופיתח בה טכנולוגות מן המתקדמות בעולם כי לעולם חסדו
וקבץ בה את נפוצותינו כי לעולם חסדו
וממלא בה ישיבות ותלמודי תורה כי לעולם חסדו
ויש לנו בה שפע של פירות וירקות כי לעולם חסדו
על אחת כמה וכמה, טובה כפולה ומכופלת למקום עלינו שעשה לנו את כל אלה, והרבה יותר מזה.
לפיכך אנחנו חייבים להודות, להלל, לשבח, לפאר, לרומם, להדר ולקלס למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלה: הוציאנו מגלות לגאולה, ומיגון לשמחה, ומאבל ליום טוב ומאפלה לאור גדול ונאמר לפניו הללויה.
שהקים לנו מדינה בשנת תשח כי לעולם חסדו
והגן עליה עד שניצחנו במלחמת השחרור כי לעולם חסדו
וניצח עבורנו במלחמת ששת הימים כי לעולם חסדו
והגן עליה בשאר המלחמות כי לעולם חסדו
ושומר עליה בכל יום מפני הזאבים שמסביב כי לעולם חסדו
וייבש את ביצותינו כי לעולם חסדו
ופיתח לנו את ארצנו כי לעולם חסדו
ופיתח בה טכנולוגות מן המתקדמות בעולם כי לעולם חסדו
וקבץ בה את נפוצותינו כי לעולם חסדו
וממלא בה ישיבות ותלמודי תורה כי לעולם חסדו
ויש לנו בה שפע של פירות וירקות כי לעולם חסדו
על אחת כמה וכמה, טובה כפולה ומכופלת למקום עלינו שעשה לנו את כל אלה, והרבה יותר מזה.
לפיכך אנחנו חייבים להודות, להלל, לשבח, לפאר, לרומם, להדר ולקלס למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלה: הוציאנו מגלות לגאולה, ומיגון לשמחה, ומאבל ליום טוב ומאפלה לאור גדול ונאמר לפניו הללויה.
מזמור של פסח ויום העצמאות
"הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו.
יאמרו גאולי ה', אשר גאלם מיד צר.
ומארצות קבצם, ממזרח וממערב, מצפון ומים".
א. על איזה זמן מדבר המשורר בקודש, מתי היה בהסטוריה שה' קבץ את עם ישראל ממזרח וממערב, מצפון ומים? הלוא הגלות הראשונה היתה למצרים בלבד, והשניה היתה לבבל ולאשור, ולא לארבע רוחות השמים, ואם כן ודאי שהפרק מדבר על שיבת ציון שבימינו! והוא מתאר ארבעה סוגים של התמודדות עם העליה ארצה.
הראשון שבהם הוא: "תעו במדבר בישימון דרך". דוגמא בולטת לכך היא העליה מאתיופיה, שצעדו במדבריות אפריקה: "רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף".
ההתמודדות השניה המוזכרת בפרק היא: "יושבי חושך וצלמות, אסירי עוני וברזל". דוגמא ברורה לכך היא יהדות ברית המועצות, היו שם גם אסירי עוני, אותם שפוטרו מעבודה לאחר שהגישו בקשת עליה לישראל, והם הפכו לעניים, והיו גם אסירי ברזל, שהושמו מאחורי סורג ובריח, אסירי ציון!
סוג התמודדות נוסף הוא: "אוילים מדרך פשעם ומעוונותיהם יתענו, כל אוכל תתעב נפשם ויגיעו עד שערי מוות". אותם שנהיו חולים בדרך הארוכה ארצה.
הסוג הרביעי הוא: "יורדי הים באניות... ויאמר ויעמד רוח סערה ותרומם גליו". דוגמא טובה הם המעפילים.
על כולם אומר המשורר בקודש: "יודו לה' חסדו, ונפלאותיו לבני אדם".
ב. להלן אומר המשורר: "ישם נהרות למדבר, ומוצאי מים לצמאון, ארץ פרי למלחה מרעת יושבי בה". ומיד אחר כך: "ישם מדבר לאגם מים, וארץ ציה למוצאי מים". דבר והיפוכו! הפרק מסביר כי הארץ הפכה למדבר מרעת יושבי בה, אולם כאשר רק עם ישראל חזר לארץ, מיד המדבר הפך למקום פורח. מי ראה זאת, אם לא הדור של שבי ציון בדור שלנו?!
ג. הפרק מסיים: "יראו ישרים וישמחו... מי חכם וישמור אלה, ויתבוננו חסדי ה'". הישרים רואים את מעשי ה', וגם אם אלה אינם על פי הבנתם, או על פי הדרך שהם חשבו לנכון, הם ישרים והם מתיישרים על פיה. החכמים האמיתיים, אלה שאינם בזים ליום קטנות, הם מתבוננים ורואים את נפלאותיו של ה', ויודעים להודות לו.
יום שני, 27 באפריל 2009
הרב שלמה דיכובסקי על יום העצמאות
בעיתון בשבע האחרון התקיים ראיון (קישור) עם הרב שלמה דיכובסקי, שפרש לאחרונה משנים רבות בהם כיהן כדיין בבתי הדין. דבריו של הרב דיכובסקי תמיד מאירים ומעניינים, וגם בראיון זה הוא לא מכזיב. בסוף הראיון הוא נשאל על יום העצמאות:
אנחנו עומדים בפתחו של יום העצמאות. מה מנהג הרב ביום זה?
"יום העצמאות בתל אביב זה יום שאומרים בו הלל, יום שיש בו תפילה חגיגית. אני פה רב של בית הכנסת בת"א, אז כך אני נוהג פה. בירושלים, יש מקומות שמתנהגים אחרת, תלוי איפה. אני נוהג כפי שמתנהגים בבית הכנסת, לפי מנהג המקום. כמובן, שאקפיד ללכת לבית כנסת מתאים".
מה היחס ההשקפתי של הרב ליום הזה?
"האם אני רואה במדינה ערך חיובי? כן, בוודאי שכן. הלוואי שהמדינה תדע למלא את תפקידה, ובאמת הערך היהודי שלה יהיה ערך אמיתי ולא ערך חולף. זה תלוי עד כמה המנהיגים ישכילו להוליך את המדינה בדרך כזאת שהמדינה תהיה יהודית. אנחנו מצפים".
מה הרב חושב על הגדרת המדינה כ'ראשית צמיחת גאולתנו'?
"איך אומר הרמב"ם בסוף הלכות מלכים? 'כל אלו הדברים לא יידע אדם איך יהיו עד שיהיו'. בכדי לדעת אם זו ראשית צמיחת גאולתנו צריך לראות את הגאולה כשתהיה, ואז נדע איך זה התחיל. אז איך אני יודע אם זה ראשית צמיחת גאולתנו? בע"ה, כשיגיע משיח - מוצאי שביעית כבר עברנו, פסח עברנו, ברכת החמה עם כל הרמזים מסביב גם זה עברנו - אם כל הרמזים יועילו ותהיה הגאולה, אז נוכל לעשות חיבור ולומר: זה התחיל פה".
זה קצת מאכזב שהאדם שקורא לדיינים לקחת אחריות בפסיקותיהם, פותר את התייחסותו ליום העצמאות ב"מנהג המקום". מאידך, יש בזה משהו מאד אמיתי - שהמנהגים צומחים מלמטה מהעם והרבנים מקבלים את זה כמחייב. בכל מקרה, מצאתי בדבריו עניין ונקודות למחשבה.
אנחנו עומדים בפתחו של יום העצמאות. מה מנהג הרב ביום זה?
"יום העצמאות בתל אביב זה יום שאומרים בו הלל, יום שיש בו תפילה חגיגית. אני פה רב של בית הכנסת בת"א, אז כך אני נוהג פה. בירושלים, יש מקומות שמתנהגים אחרת, תלוי איפה. אני נוהג כפי שמתנהגים בבית הכנסת, לפי מנהג המקום. כמובן, שאקפיד ללכת לבית כנסת מתאים".
מה היחס ההשקפתי של הרב ליום הזה?
"האם אני רואה במדינה ערך חיובי? כן, בוודאי שכן. הלוואי שהמדינה תדע למלא את תפקידה, ובאמת הערך היהודי שלה יהיה ערך אמיתי ולא ערך חולף. זה תלוי עד כמה המנהיגים ישכילו להוליך את המדינה בדרך כזאת שהמדינה תהיה יהודית. אנחנו מצפים".
מה הרב חושב על הגדרת המדינה כ'ראשית צמיחת גאולתנו'?
"איך אומר הרמב"ם בסוף הלכות מלכים? 'כל אלו הדברים לא יידע אדם איך יהיו עד שיהיו'. בכדי לדעת אם זו ראשית צמיחת גאולתנו צריך לראות את הגאולה כשתהיה, ואז נדע איך זה התחיל. אז איך אני יודע אם זה ראשית צמיחת גאולתנו? בע"ה, כשיגיע משיח - מוצאי שביעית כבר עברנו, פסח עברנו, ברכת החמה עם כל הרמזים מסביב גם זה עברנו - אם כל הרמזים יועילו ותהיה הגאולה, אז נוכל לעשות חיבור ולומר: זה התחיל פה".
זה קצת מאכזב שהאדם שקורא לדיינים לקחת אחריות בפסיקותיהם, פותר את התייחסותו ליום העצמאות ב"מנהג המקום". מאידך, יש בזה משהו מאד אמיתי - שהמנהגים צומחים מלמטה מהעם והרבנים מקבלים את זה כמחייב. בכל מקרה, מצאתי בדבריו עניין ונקודות למחשבה.
מודעה ליום העצמאות של מדינת...
המודעה הבאה בדבר חגיגות יום העצמאות פורסמה בירושלים ע"י עיריית ירושלים:
עכשיו בואו נסתכל בחלק התחתון שלה:
ולמי שעוד לא ראה, הנה מבט מקרוב על תמונת הכרזת המדינה מחלקה התחתון של המודעה:
כן כן, לא טעיתם. זה אכן דגל אש"ף מאחורי גבו של דוד בן-גוריון...
תודה לדוד א. על הסקופ ולרועי בעל המצלמה.
יום שבת, 25 באפריל 2009
התות והשפיות - תגובה לתגובה
ראשית, להווי ידוע שכפי שפורסם כבר עשרות פעמים מעל במה זו: דברים המתפרסמים בבלוג זה הינם להלכה ולא למעשה.
כעת ניגש לעניין. מספר הערות שלי על דבריו של הרב יהודה הלוי עמיחי בעניין כשרות תותי השדה.
א. אינני יודע מה ביקש הרב עמיחי להראות מהקישור שהביא לעלון של הרב לאנדאו בני ברק. בעלון זה (שהתפרסם לקראת ט"ו בשבט התשס"ט - שיא עונת התותים) כתוב שמותר לאכול תותים שעברו בדיקה מדגמית. אני הכרתי את העלון הזה בטרם כתבתי את הרשימה בנושא התותים והתלבטתי אם להביא אותו לחיזוק לדבריי. בודאי שאינני רואה כיצד זה מחזק את דבריו של הרב עמיחי.
ב. מכון התורה והארץ פרסמו את עניין התותים לפחות בשלוש במות ברשת. בהתחלה כפי שכתב הרב עמיחי רק בבמות קטנות יחסית. לאחרונה הם התראיינו בנושא גם לאחד מאתרי האינטרנט הפופולאריים ביותר בארץ. כל זאת, מבלי שפורסם כל מחקר מקיף בנושא ומבלי להסביר דברים מינימליים לציבור כדוגמת מה נשתנה בחמש השנים האחרונות וכד'. את כל זה כתב הרב עמיחי בתגובתו וחוץ מהניסוח אין אף תוספת שלי.
אני אמנם רב צעיר, אך לעולם לא יעלה בדעתי, לדוגמא, להוציא הודעה לקהילה שלי, שמהשבת הבאה אנו נשנה את אחד המנהגים בקהילתנו, מבלי לתת אפילו הסבר מינימלי. לרוב אני מקבל ביקורת בנפש חפיצה (וזה גם אחת המטרות המוצהרות של הבלוג הזה - קבלת ביקורת), אך הפעם לדעתי על אנשי המכון לבדוק את עצמם היטב לפני שהם מפנים את הביקורת אלי.
ג. לצערי, הרב עמיחי לא התייחס כלל לפער שיש לכאורה בין הגורמים המקצועיים הטוענים שניתן לראות את התולעים בעיניים לבין הציבור שמעולם לא חזה בתולעים אלו. אני חושב שזה חידוש גדול להגיד שיש חרקים הנראים לעין ולכן הם אסורים, אך הציבור לא יוכל לראותם בעיניו ולבדוק בעצמו את הימצאותם. [לענ"ד אין להשוות את העניין כלל לירקות עלים. כל אחד שגדל בבית שצרכו ירקות עלים לפני עידן חסלט יודע שעקרת הבית הממוצעת היתה מוצאת חרקים על כמעט כל סוגי ירקות העלים (ומי שצורך כמויות גדולות של ירקות חסלט יודע שגם שם לפעמים ניתן למצוא אי אלו יצורים). מה שאין כן בתותים שאינני מכיר אף עקרת בית שמצאה באופן תדיר, או אפילו באופן נדיר, חרקים]. ככלל, מוזר בעיני לטעון שיש כיום על התותים נקודות חומות הנראות לעין שלא היו בעבר, ושרק מעטים מאד בציבור (הדתי והלא-דתי, היהודי והלא יהודי) הבחין בכך.
על עניין "לימוד הזכות" שהזכיר הרב עמיחי, אתייחס במועד אחר.
לסיכום העניין הזה, מבחינתי, אני ממליץ לקוראים לעיין גם בדיון מרתק שפורסם ב"המעיין" טבת ה'תשס"ז - קישור (פורסם כתגובה למאמר הזה מגליון תשרי ה'תשס"ז). זכור הרב "מענה לשון" לטוב, שהפנה אותי למאמרים אלו.
כעת ניגש לעניין. מספר הערות שלי על דבריו של הרב יהודה הלוי עמיחי בעניין כשרות תותי השדה.
א. אינני יודע מה ביקש הרב עמיחי להראות מהקישור שהביא לעלון של הרב לאנדאו בני ברק. בעלון זה (שהתפרסם לקראת ט"ו בשבט התשס"ט - שיא עונת התותים) כתוב שמותר לאכול תותים שעברו בדיקה מדגמית. אני הכרתי את העלון הזה בטרם כתבתי את הרשימה בנושא התותים והתלבטתי אם להביא אותו לחיזוק לדבריי. בודאי שאינני רואה כיצד זה מחזק את דבריו של הרב עמיחי.
ב. מכון התורה והארץ פרסמו את עניין התותים לפחות בשלוש במות ברשת. בהתחלה כפי שכתב הרב עמיחי רק בבמות קטנות יחסית. לאחרונה הם התראיינו בנושא גם לאחד מאתרי האינטרנט הפופולאריים ביותר בארץ. כל זאת, מבלי שפורסם כל מחקר מקיף בנושא ומבלי להסביר דברים מינימליים לציבור כדוגמת מה נשתנה בחמש השנים האחרונות וכד'. את כל זה כתב הרב עמיחי בתגובתו וחוץ מהניסוח אין אף תוספת שלי.
אני אמנם רב צעיר, אך לעולם לא יעלה בדעתי, לדוגמא, להוציא הודעה לקהילה שלי, שמהשבת הבאה אנו נשנה את אחד המנהגים בקהילתנו, מבלי לתת אפילו הסבר מינימלי. לרוב אני מקבל ביקורת בנפש חפיצה (וזה גם אחת המטרות המוצהרות של הבלוג הזה - קבלת ביקורת), אך הפעם לדעתי על אנשי המכון לבדוק את עצמם היטב לפני שהם מפנים את הביקורת אלי.
ג. לצערי, הרב עמיחי לא התייחס כלל לפער שיש לכאורה בין הגורמים המקצועיים הטוענים שניתן לראות את התולעים בעיניים לבין הציבור שמעולם לא חזה בתולעים אלו. אני חושב שזה חידוש גדול להגיד שיש חרקים הנראים לעין ולכן הם אסורים, אך הציבור לא יוכל לראותם בעיניו ולבדוק בעצמו את הימצאותם. [לענ"ד אין להשוות את העניין כלל לירקות עלים. כל אחד שגדל בבית שצרכו ירקות עלים לפני עידן חסלט יודע שעקרת הבית הממוצעת היתה מוצאת חרקים על כמעט כל סוגי ירקות העלים (ומי שצורך כמויות גדולות של ירקות חסלט יודע שגם שם לפעמים ניתן למצוא אי אלו יצורים). מה שאין כן בתותים שאינני מכיר אף עקרת בית שמצאה באופן תדיר, או אפילו באופן נדיר, חרקים]. ככלל, מוזר בעיני לטעון שיש כיום על התותים נקודות חומות הנראות לעין שלא היו בעבר, ושרק מעטים מאד בציבור (הדתי והלא-דתי, היהודי והלא יהודי) הבחין בכך.
על עניין "לימוד הזכות" שהזכיר הרב עמיחי, אתייחס במועד אחר.
לסיכום העניין הזה, מבחינתי, אני ממליץ לקוראים לעיין גם בדיון מרתק שפורסם ב"המעיין" טבת ה'תשס"ז - קישור (פורסם כתגובה למאמר הזה מגליון תשרי ה'תשס"ז). זכור הרב "מענה לשון" לטוב, שהפנה אותי למאמרים אלו.
יום שישי, 24 באפריל 2009
התות והשפיות - תגובה מאת: הרב יהודה עמיחי
אחד מעובדי מכון התורה והארץ ביקש מהרב יהודה עמיחי להגיב לדברים שכתבתי כאן בעניין תולעים בתותי השדה. להלן תגובתו כפי שהועברה אלי. תגובה קצרה שלי לדבריו תתפרסם בעז"ה ביום ראשון בערב.
שלום וברכת ד'
קיבלתי את דברך בעניין המאמר של "הרב הצעיר". אינני יודע מיהו הרב הצעיר, ומהם דעותיו ומחשבותיו. אולם זאת ידעתי שהציניות וחוסר היושר מככבים בדברים, האמירה כאילו מכון התורה והארץ כעת פירסם על התותים שהם אסורים, הם למיטב שגגה, שהרי כבר בניסן תשס"ח (למעלה משנה) בתשובה לשאלה באתר ישיבה (קישור) מופיע כתשובה לשאלה שאין לאכול תותים. לאחר מכן במשך השנה יש עוד תשובות בעניין איסור אכילת התותים. כך שלומר שרק כעת מכון התורה והארץ פרסם לאסור זה במקרה הטוב שגגה ובמקרה הרע ציניות חצופה ולשון הרע.
מאז שהתגלה נושא החרקים בתות השדה (לפני כשנה וחצי) כל גופי הכשרות פרסמו לאסור אכילת תותים, ואפילו הורידו הכשרים ממוצרים מסוימים שהכילו תות שדה. כולל הרב לאנדאו בני ברק וכן העדה החרדית, שארית ישראל, חב"ד, הרב וויא שליט"א, ואפילו הרבנות הראשית לישראל הביאה הודעה זו בשם העדה החרדית.
מכון התורה והארץ לא פירסם את הדבר ולא הפיץ, לא בחוברות "אמונת עתיך" ולא בספרים וכנסים, אומנם כאשר נשאלנו ענינו שלצערנו אין לאכול תותים אלא בדרכים מסוימות (קילוף, חיתוך, ריסוק וכדו') דבר שמוריד מאד את הטעם וההנאה מאכילת התות.
מכון התורה והארץ רואה את עצמו כגוף שבא לעזור לחקלאים ולצרכנים לשמור את מצוות התלויות בארץ. ותפקידו למצוא פתרונות מעשיים ויישומיים. לפני כשנה וחצי כשהתגלה עניין החרקים בתות שדה החלו לעבוד על נסיון לפתור את הבעיה על הדרך ההלכתית הטובה ביותר, ואנשי המחקר והחקלאים החלו לעלות רעיונות כיצד להתמודד אם השאלה החדשה. במשך השנה נעשו נסיונות רבים, והושקעה מחשבה הלכתית וחקלאית כיצד להתגבר על התופעה החדשה.
לשאלת כתב yent שפנה בתחילת מאי, הובהר לו שמכון התורה והארץ אוסר לאכול את התותים הללו, וכמו כן כבר צויין כבר אז בכתבה שיש נסיון לפתרון של הבעיה - קישור.
ב"ה לאחר זמן מה התגלה הפתרון כיעיל, וב"ה מכון התורה והארץ זכה שוב להביא לציבור הרחב אפשרות לאכול תותי שדה כשרים למהדרין.
לגבי השאלה ההלכתית אינני חושב שאינטרנט הוא מקום לברורים הלכתיים. בכל אופן אין חולק וגם מכון התורה והארץ מסכים עם דברי הראשונים והאחרון וכפי שכנסם הראשון לציון הגרע"י שליט"א שחרק שלא רואים בעין אין לאסור, אולם מה נעשה שהחרקים המדוברים נראים בעין כאשר הם עוברים ממקום למקום, אמנם כשהם מוסתרים, אפשר לראות אותם כנקודה חומה, אולם לא להבחין בהם כבעלי חיים בעלי רגלים וידים, אולם בשעה שהם זזים ממקום למקום אפשר לראות אותם, (כאותה כנימה, המכוסה ולא זזה, ורק בתנועה היא ניכרת), ועל כן דינם כדבר שנראה לעין ואין להתיר אותם באכילה. אפשר אולי ללמד זכות על מי שאכל, כדרכו של בעל ערוך השלחן המלמד זכות על כל אחד מישראל, אולם ברור שאם אפשר להגיע למצב שלא צריך ללמד זכות אלא אפשר לאכול לכתחילה ולמהדרין הרי שעדיף טפי. ובכך אפשר לראות את דרכו של מכון התורה והארץ, שרוצה להביא את עם ישראל למצב של לכתחילה ולא ללמד זכות.
השאיפה להתעלות היא הדרך הנכונה ולא להעלים עין ממה שאנו יודעים.
על כן לדעתי צריך להודות לכל מי שעסק ועוסק בשאיפה להתקדמות ולהטהרות ולהביא לעם ישראל מפירות הארץ הקדושה והטהורה.
בברכת התורה והארץ
יהודה הלוי עמיחי
מכון התורה והארץ
שלום וברכת ד'
קיבלתי את דברך בעניין המאמר של "הרב הצעיר". אינני יודע מיהו הרב הצעיר, ומהם דעותיו ומחשבותיו. אולם זאת ידעתי שהציניות וחוסר היושר מככבים בדברים, האמירה כאילו מכון התורה והארץ כעת פירסם על התותים שהם אסורים, הם למיטב שגגה, שהרי כבר בניסן תשס"ח (למעלה משנה) בתשובה לשאלה באתר ישיבה (קישור) מופיע כתשובה לשאלה שאין לאכול תותים. לאחר מכן במשך השנה יש עוד תשובות בעניין איסור אכילת התותים. כך שלומר שרק כעת מכון התורה והארץ פרסם לאסור זה במקרה הטוב שגגה ובמקרה הרע ציניות חצופה ולשון הרע.
מאז שהתגלה נושא החרקים בתות השדה (לפני כשנה וחצי) כל גופי הכשרות פרסמו לאסור אכילת תותים, ואפילו הורידו הכשרים ממוצרים מסוימים שהכילו תות שדה. כולל הרב לאנדאו בני ברק וכן העדה החרדית, שארית ישראל, חב"ד, הרב וויא שליט"א, ואפילו הרבנות הראשית לישראל הביאה הודעה זו בשם העדה החרדית.
מכון התורה והארץ לא פירסם את הדבר ולא הפיץ, לא בחוברות "אמונת עתיך" ולא בספרים וכנסים, אומנם כאשר נשאלנו ענינו שלצערנו אין לאכול תותים אלא בדרכים מסוימות (קילוף, חיתוך, ריסוק וכדו') דבר שמוריד מאד את הטעם וההנאה מאכילת התות.
מכון התורה והארץ רואה את עצמו כגוף שבא לעזור לחקלאים ולצרכנים לשמור את מצוות התלויות בארץ. ותפקידו למצוא פתרונות מעשיים ויישומיים. לפני כשנה וחצי כשהתגלה עניין החרקים בתות שדה החלו לעבוד על נסיון לפתור את הבעיה על הדרך ההלכתית הטובה ביותר, ואנשי המחקר והחקלאים החלו לעלות רעיונות כיצד להתמודד אם השאלה החדשה. במשך השנה נעשו נסיונות רבים, והושקעה מחשבה הלכתית וחקלאית כיצד להתגבר על התופעה החדשה.
לשאלת כתב yent שפנה בתחילת מאי, הובהר לו שמכון התורה והארץ אוסר לאכול את התותים הללו, וכמו כן כבר צויין כבר אז בכתבה שיש נסיון לפתרון של הבעיה - קישור.
ב"ה לאחר זמן מה התגלה הפתרון כיעיל, וב"ה מכון התורה והארץ זכה שוב להביא לציבור הרחב אפשרות לאכול תותי שדה כשרים למהדרין.
לגבי השאלה ההלכתית אינני חושב שאינטרנט הוא מקום לברורים הלכתיים. בכל אופן אין חולק וגם מכון התורה והארץ מסכים עם דברי הראשונים והאחרון וכפי שכנסם הראשון לציון הגרע"י שליט"א שחרק שלא רואים בעין אין לאסור, אולם מה נעשה שהחרקים המדוברים נראים בעין כאשר הם עוברים ממקום למקום, אמנם כשהם מוסתרים, אפשר לראות אותם כנקודה חומה, אולם לא להבחין בהם כבעלי חיים בעלי רגלים וידים, אולם בשעה שהם זזים ממקום למקום אפשר לראות אותם, (כאותה כנימה, המכוסה ולא זזה, ורק בתנועה היא ניכרת), ועל כן דינם כדבר שנראה לעין ואין להתיר אותם באכילה. אפשר אולי ללמד זכות על מי שאכל, כדרכו של בעל ערוך השלחן המלמד זכות על כל אחד מישראל, אולם ברור שאם אפשר להגיע למצב שלא צריך ללמד זכות אלא אפשר לאכול לכתחילה ולמהדרין הרי שעדיף טפי. ובכך אפשר לראות את דרכו של מכון התורה והארץ, שרוצה להביא את עם ישראל למצב של לכתחילה ולא ללמד זכות.
השאיפה להתעלות היא הדרך הנכונה ולא להעלים עין ממה שאנו יודעים.
על כן לדעתי צריך להודות לכל מי שעסק ועוסק בשאיפה להתקדמות ולהטהרות ולהביא לעם ישראל מפירות הארץ הקדושה והטהורה.
בברכת התורה והארץ
יהודה הלוי עמיחי
מכון התורה והארץ
יום חמישי, 23 באפריל 2009
אז מה היה לנו, מאת: חיים ולדומירסקי
ראשית אבקש מחילה מרבבות הקוראים בארץ ובתפוצות על היעדרות המדור בחודש האחרון עקב עבודות השירות בביתי להם נידונתי בתקופה האחרונה ושבוע נופש בבסיס צאלים. אולם זה בדיוק הזמן להפקת לקחים. אז תיכנסו פה לאיזה ח' ונתחיל.
תקופת הפרה-פסח
כידוע המאבק כנגד נקיונות הפסח אבוד מראש. משפטי ה "אבל זה חג החירות" ו"למה את חושבת שלמגירה של הגרביים שלי יגיע חמץ" יישארו לנצח טיעוני סרק. והטיעון הדבילי ביותר שאת הנקיונות נעשה אחרי פסח מעולם לא עמד במבחן המציאות ומאז יציאת מצרים לא נצפתה ולו משפחה אחת שעושה נקיון פסח לאחר הפסח. ע"כ לא אשחית על כך מילים ורק אומר - "אבק זה לא חמץ, ילדים זה לא קרבן פסח ובדיחה שמספרים אותה 100 פעם מפסיקה להצחיק".
ליל הסדר
· המצוה החשובה ביותר בפסח הינה מצוות "והגדת לאביך, לאמך ולכל מי שאיתרע מזלו להיות איתך בשולחן". זוהי מצווה על הבייני"ש הצעיר שחזר חדור מוטיבציה מהישיבה להסביר להוריו ולאחיו את סודות החג כפי שניסה להבין ללא הצלחה מעולת ראיה על ההגדה, לנזוף בהם על כך שהם אומרים שמפלס היין ירד בעזרת אליהו הנביא ולהסביר להם שכזית מצה זה בעצם שיעור אבטיח שיש לבלוס ב7.8 שניות עד לאובדן חושים.
· דגש חשוב שלמדתי השנה בקשר לאפיקומן – לא מספיק לשמור על הילדים ערים עד לגניבת האפיקומן חשוב שהם גם יהיו ערים כשצריך לחשוף איפה הוא נמצא. בדידי הווה עובדא.
· הידעת ? - השיר "עשרים תפוחים היו על העץ אחד נפל והתפוצץ. תשע עשרה תפוחים ..." נחשב במשך שנים לשיר הכי מרוח בעולם עד שהגיע השיר "אחד מי יודע" ועקף אותו בסיבוב
· אילו קירבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה לפחות היה לנו טיול נחמד בסיני.
חול המועד
לזכר היתקעותם של בנ"י 40 שנה במדבר רווח המנהג בישראל לצאת לטיולים ולהיתקע 40 שעות בפקקים. אמנם ישנם כאלו שעבורם הפקקים הם גם סוג של חוויה – הם שומעים מוזיקה כל הדרך, משחקים משחקי חברה ונהנים מהחיים גם בפקק אבל גם להם יום אחד יהיו ילדים. אלו מאיתנו הנוסעים עם הילדים מגיעים מצויידים מראש בשלל משחקים - משחק ה"אבא הוא לקח לי זה שלי", משחק ה"תירגעו אנחנו כבר מגיעים", משחק ה"אני סופר עד 3 פעם אחרונה", משחק ה"אני סופר עד 3 פעם אחרונה ודי", משחק ה"זהו, עכשיו מישהו מקבל כאן עונש", משחק ה"למה נסעת מכאן אתה לא יודע שיש כאן פקקים" ועוד שלל משחקים שנשמח לחלוק עימכם.
המימונה
אכן אין ספק כי המופלטה, המכילה כמות אנרגיה השווה לזו שהוטלה על הירושימה, הינה מעדן מלכים. אולם לצד המופלטה נמצאים על השולחן העצמים הבלתי מזוהים הבאים – קערה בעלת נוזל לבן שמס' כפיות תקועות בה, תמרים עם גרגרים לבנים, גזרים השוחים בתוך נוזל ממותק. בקיצור חבר'ה, תסעדו, תרבחו, מה שבא לכם – אבל עדיף להתרכז במופלטות.
משחקי זיכרון
היהדות מלאה במשחקים לשיפור הזיכרון. בין הפופולריים שבהם הוא משחק ה"זכור את העונה" שבו השחקן שפיספס צריך לחזור 10 צעדים אחורה לתחילת התפילה ו"זכור את התאריך" שנהגו לשחק בראשי חדשים (כותב טור זה באופן אישי כבר התפלל בעבר כ4 תפילות עמידה רצוף עקב כרטיס הזיכרון הקטן שבראשו) אולם ללא ספק - משחק "ספירת העומר" בהוצאת חז"ל הוא האכזרי שבהם – יום אחד פיספסת - יצאת מהמשחק - נתראה בשנה הבאה. קצת רחמים! אולי משהו כמו 3 פסילות ?
ברכת חמה
כידוע מדי 28 שנה השמש נמצאת בדיוק באותו מצב שהיתה אמורה להיות אם היא היתה מתנהגת כמצופה ממנה וקצת מעגלת פינות, מאחר שמסתבר שהשמש אוהבת שברים לא רציונליים כנראה שהמחזוריות צריכה לגדול למשהו כמו 2800 שנים אבל נעזוב את זה כרגע. נתקלתי בפרסום לספר של חב"ד בשם "ברכת החמה" בין שאר המשפטים המופיעים בפרסומת נתקלתי בשורה הבאה "האם הארץ לעולם עומדת או שמא השמש במרכז כדעת הכופרים" – כפי הנראה חב"ד שרויים עדיין במחלוקת קשה עם גליליאו גליליי, מה שאומר שיש להם 2 מחלוקות קשות עם המדע המודרני – הראשונה כזכור שייכת לתחום הרפואה ההלכתית בנוגע לקביעת זמן המוות.
לקוראי הבלוג: הטור הזה מתפרסם בעלון "עולם קטן" תמורת תשלום גבוה. אנחנו זוכים בו בחינם, על דעת זה שקוראים יגיבו ויהללו את כותב הדברים. אז אם הגעתם עד למשפט הזה כנראה שנהנתם ממנו קצת, אז תלחצו על תיבת התגובות ותשאירו תגובה (רצוי שהוא יכיל את המילה "חזק" לפחות פעם אחת).
תקופת הפרה-פסח
כידוע המאבק כנגד נקיונות הפסח אבוד מראש. משפטי ה "אבל זה חג החירות" ו"למה את חושבת שלמגירה של הגרביים שלי יגיע חמץ" יישארו לנצח טיעוני סרק. והטיעון הדבילי ביותר שאת הנקיונות נעשה אחרי פסח מעולם לא עמד במבחן המציאות ומאז יציאת מצרים לא נצפתה ולו משפחה אחת שעושה נקיון פסח לאחר הפסח. ע"כ לא אשחית על כך מילים ורק אומר - "אבק זה לא חמץ, ילדים זה לא קרבן פסח ובדיחה שמספרים אותה 100 פעם מפסיקה להצחיק".
ליל הסדר
· המצוה החשובה ביותר בפסח הינה מצוות "והגדת לאביך, לאמך ולכל מי שאיתרע מזלו להיות איתך בשולחן". זוהי מצווה על הבייני"ש הצעיר שחזר חדור מוטיבציה מהישיבה להסביר להוריו ולאחיו את סודות החג כפי שניסה להבין ללא הצלחה מעולת ראיה על ההגדה, לנזוף בהם על כך שהם אומרים שמפלס היין ירד בעזרת אליהו הנביא ולהסביר להם שכזית מצה זה בעצם שיעור אבטיח שיש לבלוס ב7.8 שניות עד לאובדן חושים.
· דגש חשוב שלמדתי השנה בקשר לאפיקומן – לא מספיק לשמור על הילדים ערים עד לגניבת האפיקומן חשוב שהם גם יהיו ערים כשצריך לחשוף איפה הוא נמצא. בדידי הווה עובדא.
· הידעת ? - השיר "עשרים תפוחים היו על העץ אחד נפל והתפוצץ. תשע עשרה תפוחים ..." נחשב במשך שנים לשיר הכי מרוח בעולם עד שהגיע השיר "אחד מי יודע" ועקף אותו בסיבוב
· אילו קירבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה לפחות היה לנו טיול נחמד בסיני.
חול המועד
לזכר היתקעותם של בנ"י 40 שנה במדבר רווח המנהג בישראל לצאת לטיולים ולהיתקע 40 שעות בפקקים. אמנם ישנם כאלו שעבורם הפקקים הם גם סוג של חוויה – הם שומעים מוזיקה כל הדרך, משחקים משחקי חברה ונהנים מהחיים גם בפקק אבל גם להם יום אחד יהיו ילדים. אלו מאיתנו הנוסעים עם הילדים מגיעים מצויידים מראש בשלל משחקים - משחק ה"אבא הוא לקח לי זה שלי", משחק ה"תירגעו אנחנו כבר מגיעים", משחק ה"אני סופר עד 3 פעם אחרונה", משחק ה"אני סופר עד 3 פעם אחרונה ודי", משחק ה"זהו, עכשיו מישהו מקבל כאן עונש", משחק ה"למה נסעת מכאן אתה לא יודע שיש כאן פקקים" ועוד שלל משחקים שנשמח לחלוק עימכם.
המימונה
אכן אין ספק כי המופלטה, המכילה כמות אנרגיה השווה לזו שהוטלה על הירושימה, הינה מעדן מלכים. אולם לצד המופלטה נמצאים על השולחן העצמים הבלתי מזוהים הבאים – קערה בעלת נוזל לבן שמס' כפיות תקועות בה, תמרים עם גרגרים לבנים, גזרים השוחים בתוך נוזל ממותק. בקיצור חבר'ה, תסעדו, תרבחו, מה שבא לכם – אבל עדיף להתרכז במופלטות.
משחקי זיכרון
היהדות מלאה במשחקים לשיפור הזיכרון. בין הפופולריים שבהם הוא משחק ה"זכור את העונה" שבו השחקן שפיספס צריך לחזור 10 צעדים אחורה לתחילת התפילה ו"זכור את התאריך" שנהגו לשחק בראשי חדשים (כותב טור זה באופן אישי כבר התפלל בעבר כ4 תפילות עמידה רצוף עקב כרטיס הזיכרון הקטן שבראשו) אולם ללא ספק - משחק "ספירת העומר" בהוצאת חז"ל הוא האכזרי שבהם – יום אחד פיספסת - יצאת מהמשחק - נתראה בשנה הבאה. קצת רחמים! אולי משהו כמו 3 פסילות ?
ברכת חמה
כידוע מדי 28 שנה השמש נמצאת בדיוק באותו מצב שהיתה אמורה להיות אם היא היתה מתנהגת כמצופה ממנה וקצת מעגלת פינות, מאחר שמסתבר שהשמש אוהבת שברים לא רציונליים כנראה שהמחזוריות צריכה לגדול למשהו כמו 2800 שנים אבל נעזוב את זה כרגע. נתקלתי בפרסום לספר של חב"ד בשם "ברכת החמה" בין שאר המשפטים המופיעים בפרסומת נתקלתי בשורה הבאה "האם הארץ לעולם עומדת או שמא השמש במרכז כדעת הכופרים" – כפי הנראה חב"ד שרויים עדיין במחלוקת קשה עם גליליאו גליליי, מה שאומר שיש להם 2 מחלוקות קשות עם המדע המודרני – הראשונה כזכור שייכת לתחום הרפואה ההלכתית בנוגע לקביעת זמן המוות.
לקוראי הבלוג: הטור הזה מתפרסם בעלון "עולם קטן" תמורת תשלום גבוה. אנחנו זוכים בו בחינם, על דעת זה שקוראים יגיבו ויהללו את כותב הדברים. אז אם הגעתם עד למשפט הזה כנראה שנהנתם ממנו קצת, אז תלחצו על תיבת התגובות ותשאירו תגובה (רצוי שהוא יכיל את המילה "חזק" לפחות פעם אחת).
שביבים (פרשת תזריע - מצורע) / שאול שיף
ר' שאול שיף פרסם את רשימותיו בעיתון הצופה במשך עשרות שנים. לאחר שהעיתון שבק חיים הוא ממשיך לפרסם את רשימותיו בעלון שבועי המופץ בדואר האלקטרוני למעוניינים (ניתן לפנות למייל: schiffs at 013 dot net dot il). יובהר שהדברים המתפרסמים במדור זה משקפים את דעותיו של הכותב והינם על אחריותו, ואינם בהכרח משקפים את עמדותי.
"ועל ארץ חמדה טובה ורחבה שרצית והנחלת"
בברכת "מעין שבע" כתוב: "ועל תנובת השדה ועל ארץ חמדה טובה ורחבה שרצית והנחלת לאבותינו וכו' ".כותב הרה"ג מרן רבי אברהם אלקנה כהנא שפירא זצ"ל בחידושיו להגדה של פסח {"היושבת בגנים"}: הלשון "ורצית" ביחס להנחלת הארץ דווקא צריך ביאור.
ויש לפרש, שבא להדגיש שארץ ישראל לא באה אלינו בגזילה כטענת אומות העולם כנגד ישראל, כדרשת חז"ל [מובאת בפירוש רש"י בתחילת פרשת בראשית] על הכתוב [תהילים קיא ו] "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים". לכן אנו אומרים בברכה, שארץ ישראל ניתנה לנו ברצון ה' ["שרצית"] והדבר מתאים ומדויק על-פי הפסוק בתהילים [מד ד] "כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו, כי ימינך וזרועך ואור פניך כי רציתם".
"יעוררו עלינו מלחמה וחרב"
כותב הרמב"ם באיגרת תימן על הישמעאלים: " ואנחנו עם היותנו סובלים מהכנעתם ושקרותם ופחזנותם מה שאין ביכולת האדם לסבלו, ושבנו [והפכנו, ונעשינו] כמו שאמר הנביא: "ואני כחרש לא אשמע , וכאלם לא יפתח פיו", וכמו שיסרונו [ לימדונו מוסר] החכמים ז"ל שנסבול שקרי הישמעאלים וכזבם, ונשמע ונדום, ושמו הערתם על זה על דרך החידוד משמות בניו [של ישמעאל] : "ומשמע ודומה ומשא"[בראשית כה יד] : שמע ודום ושא. וכבר הרגלנו עצמנו , גדולים וקטנים לסבול הכנעתם, כמו שציוה ישעיה ואמר: "גוי נתתי למכים ולחיי למרטים"[ישעיהו נ. ו] _ ועם זה כולו לא נמלט מחוזק רעתם והתפרצם בכל עת, וכל אשר נסבול כדי לעמוד עמהם בשלום יעוררו עלינו מלחמה וחרב, כמו שאמר דוד: "אני שלום וכי אדבר המה למלחמה". [מתוך איגרות הרמב"ם, מהדורה שלימה מדויקת עפ"י כתבי יד מאת הרב יצחק שילת שליט"א]
ובפרקי דרבי אליעזר [פרק לב] כתוב: ולמה נקרא שמו ישמעאל, שעתיד הקב"ה לשמוע בקול נאקת העם ממה שעתידים בני ישמעאל לעשות בארץ באחרית הימים. לפיכך נקרא שמו ישמעאל, שנאמר [תהילים] ישמע אל ויענם.
"בחצרות בית ה'"
על הפסוק בתהילים [קטז יט] והנאמר ב"הלל": "בחצרות בית ה' בתוככי ירושלים הללויה, כותב הצדיק המקובל, רבי יהודה זאב לעבאוויטש שליט"א [בני-ברק] בספרו "מנחת יהודה" על ספר תהילים:
"עלה בדעתי יום ג' פרשת שלח תשמ"א בין מנחה למעריב בעת אמירת תהילים עבור בריאות האדמו"ר מלעלוב זצ"ל, לפי מה שאמרו חז"ל בברכות [דף ל' עמוד א'] בעניין תפילה. היה עומד בחוץ לארץ יכוון לארץ ישראל , ועיין רבינו יונה[ברכות דף כ' עמוד ב' מדפי הרי"ף דיבור המתחיל:היה עומד בחו"ל] היינו, גם-כן לירושלים וקודש הקודשים... ונמצא אפילו מי שמעולם לא דרכו רגליו בארץ ישראל, אבל התפילה שמכווין כנגד קודש הקודשים, ממילא במקום שאדם חושב_ שם הוא ממש. ולפי זה גם כן חשבתי מה שאמר זקיני [הכוונה לדוד המלך שהוא מצאצאיו] בתהילים "בחצרות", אפילו בגלות שזה נחשב לחוץ ובחצר, ובכל זאת[קיימת אפשרות להיות ב-] "בית ה' בתוככי ירושלים"."
הללו את ה' כל גויים...כי גבר עלינו חסדו
אמר הרה"ק רבי אברהם מפוריסוב זצ"ל בשם החוזה מלובלין זצ"ל: הקושיא על הפסוק ידועה, וכי הגויים צריכים להלל את ה' על שחסדו גבר על ישראל?
אלא, מעשה בנוכרי שהיה שונא ישראל מובהק, וביותר היה שונאו של חסיד אחד, שהיה עובד ה' מופלא מאשמורת הבוקר ועד שעת לילה מאוחרת. חפר הנוכרי בור עמוק בדרכו של החסיד והיה בטוח שהחסיד לא יבחין בבור מפאת החשכה השוררת עדיין בשעות הבוקר המוקדמות. מה עשה הקב"ה, זימן לחסיד אורח חשוב והשניים שוחחו בדברי תורה עד שעת לילה מאוחרת, וממילא החסיד קם מאוחר יותר, כשהיום כבר האיר. ראה החסיד את הבור שכרה הנוכרי ועקף אותו. ראהו הגוי הולך לבית כנסת, ושאלו מדוע אחר קום היום. סיפר לו החסיד על האורח שבא לפתע פתאום לביתו. אז שיבח הנוכרי את ה' יתברך שהציל את החסיד ממות_בלא שהחסיד ידע על כך. וזהו פרוש הפסוק: רק הגויים יודעים כמה רעות הם זוממים נגדנו ואיך שהקב"ה מפר את עצתם, ואילו בנו מתקיים אין בעל הנס מכיר בנסו.
תזכורת ליהודי-ישראלי בבית הלבן ושות' בישראל
"בזוהר הקדוש [שמות דף צז עמוד ב'] נאמר, כי במלחמת גוג ומגוג ישתתפו גם מבני ישראל. והתקשו הצדיקים להבין הכיצד יכול יהודי ליטול חלק במלחמת גוג ומגוג נגד יהודים?
ועיין תרגום יהונתן בן עוזיאל בפרשת בשלח על הפסוק: ואמר פרעה לבני ישראל... אלין דתן ואבירם דמשתיירין במצרים וכו', ולמרות כל הנסים הגדולים שראו מה שעשה ה' להוציאנו ממצרים, עם כל זה עמדו הם במרדם ועוד היו בעצה לרדוף אחרי ישראל, ואחר כך במחלוקת של קורח שהיצו על בני ישראל לחלוק על משה רבנו. ומעתה אין תימה שיימצאו בריונים שיעזרו לגוג ללחום נגד מלך המשיח".
["וזאת ליהודה"]
"ועל ארץ חמדה טובה ורחבה שרצית והנחלת"
בברכת "מעין שבע" כתוב: "ועל תנובת השדה ועל ארץ חמדה טובה ורחבה שרצית והנחלת לאבותינו וכו' ".כותב הרה"ג מרן רבי אברהם אלקנה כהנא שפירא זצ"ל בחידושיו להגדה של פסח {"היושבת בגנים"}: הלשון "ורצית" ביחס להנחלת הארץ דווקא צריך ביאור.
ויש לפרש, שבא להדגיש שארץ ישראל לא באה אלינו בגזילה כטענת אומות העולם כנגד ישראל, כדרשת חז"ל [מובאת בפירוש רש"י בתחילת פרשת בראשית] על הכתוב [תהילים קיא ו] "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים". לכן אנו אומרים בברכה, שארץ ישראל ניתנה לנו ברצון ה' ["שרצית"] והדבר מתאים ומדויק על-פי הפסוק בתהילים [מד ד] "כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו, כי ימינך וזרועך ואור פניך כי רציתם".
"יעוררו עלינו מלחמה וחרב"
כותב הרמב"ם באיגרת תימן על הישמעאלים: " ואנחנו עם היותנו סובלים מהכנעתם ושקרותם ופחזנותם מה שאין ביכולת האדם לסבלו, ושבנו [והפכנו, ונעשינו] כמו שאמר הנביא: "ואני כחרש לא אשמע , וכאלם לא יפתח פיו", וכמו שיסרונו [ לימדונו מוסר] החכמים ז"ל שנסבול שקרי הישמעאלים וכזבם, ונשמע ונדום, ושמו הערתם על זה על דרך החידוד משמות בניו [של ישמעאל] : "ומשמע ודומה ומשא"[בראשית כה יד] : שמע ודום ושא. וכבר הרגלנו עצמנו , גדולים וקטנים לסבול הכנעתם, כמו שציוה ישעיה ואמר: "גוי נתתי למכים ולחיי למרטים"[ישעיהו נ. ו] _ ועם זה כולו לא נמלט מחוזק רעתם והתפרצם בכל עת, וכל אשר נסבול כדי לעמוד עמהם בשלום יעוררו עלינו מלחמה וחרב, כמו שאמר דוד: "אני שלום וכי אדבר המה למלחמה". [מתוך איגרות הרמב"ם, מהדורה שלימה מדויקת עפ"י כתבי יד מאת הרב יצחק שילת שליט"א]
ובפרקי דרבי אליעזר [פרק לב] כתוב: ולמה נקרא שמו ישמעאל, שעתיד הקב"ה לשמוע בקול נאקת העם ממה שעתידים בני ישמעאל לעשות בארץ באחרית הימים. לפיכך נקרא שמו ישמעאל, שנאמר [תהילים] ישמע אל ויענם.
"בחצרות בית ה'"
על הפסוק בתהילים [קטז יט] והנאמר ב"הלל": "בחצרות בית ה' בתוככי ירושלים הללויה, כותב הצדיק המקובל, רבי יהודה זאב לעבאוויטש שליט"א [בני-ברק] בספרו "מנחת יהודה" על ספר תהילים:
"עלה בדעתי יום ג' פרשת שלח תשמ"א בין מנחה למעריב בעת אמירת תהילים עבור בריאות האדמו"ר מלעלוב זצ"ל, לפי מה שאמרו חז"ל בברכות [דף ל' עמוד א'] בעניין תפילה. היה עומד בחוץ לארץ יכוון לארץ ישראל , ועיין רבינו יונה[ברכות דף כ' עמוד ב' מדפי הרי"ף דיבור המתחיל:היה עומד בחו"ל] היינו, גם-כן לירושלים וקודש הקודשים... ונמצא אפילו מי שמעולם לא דרכו רגליו בארץ ישראל, אבל התפילה שמכווין כנגד קודש הקודשים, ממילא במקום שאדם חושב_ שם הוא ממש. ולפי זה גם כן חשבתי מה שאמר זקיני [הכוונה לדוד המלך שהוא מצאצאיו] בתהילים "בחצרות", אפילו בגלות שזה נחשב לחוץ ובחצר, ובכל זאת[קיימת אפשרות להיות ב-] "בית ה' בתוככי ירושלים"."
הללו את ה' כל גויים...כי גבר עלינו חסדו
אמר הרה"ק רבי אברהם מפוריסוב זצ"ל בשם החוזה מלובלין זצ"ל: הקושיא על הפסוק ידועה, וכי הגויים צריכים להלל את ה' על שחסדו גבר על ישראל?
אלא, מעשה בנוכרי שהיה שונא ישראל מובהק, וביותר היה שונאו של חסיד אחד, שהיה עובד ה' מופלא מאשמורת הבוקר ועד שעת לילה מאוחרת. חפר הנוכרי בור עמוק בדרכו של החסיד והיה בטוח שהחסיד לא יבחין בבור מפאת החשכה השוררת עדיין בשעות הבוקר המוקדמות. מה עשה הקב"ה, זימן לחסיד אורח חשוב והשניים שוחחו בדברי תורה עד שעת לילה מאוחרת, וממילא החסיד קם מאוחר יותר, כשהיום כבר האיר. ראה החסיד את הבור שכרה הנוכרי ועקף אותו. ראהו הגוי הולך לבית כנסת, ושאלו מדוע אחר קום היום. סיפר לו החסיד על האורח שבא לפתע פתאום לביתו. אז שיבח הנוכרי את ה' יתברך שהציל את החסיד ממות_בלא שהחסיד ידע על כך. וזהו פרוש הפסוק: רק הגויים יודעים כמה רעות הם זוממים נגדנו ואיך שהקב"ה מפר את עצתם, ואילו בנו מתקיים אין בעל הנס מכיר בנסו.
תזכורת ליהודי-ישראלי בבית הלבן ושות' בישראל
"בזוהר הקדוש [שמות דף צז עמוד ב'] נאמר, כי במלחמת גוג ומגוג ישתתפו גם מבני ישראל. והתקשו הצדיקים להבין הכיצד יכול יהודי ליטול חלק במלחמת גוג ומגוג נגד יהודים?
ועיין תרגום יהונתן בן עוזיאל בפרשת בשלח על הפסוק: ואמר פרעה לבני ישראל... אלין דתן ואבירם דמשתיירין במצרים וכו', ולמרות כל הנסים הגדולים שראו מה שעשה ה' להוציאנו ממצרים, עם כל זה עמדו הם במרדם ועוד היו בעצה לרדוף אחרי ישראל, ואחר כך במחלוקת של קורח שהיצו על בני ישראל לחלוק על משה רבנו. ומעתה אין תימה שיימצאו בריונים שיעזרו לגוג ללחום נגד מלך המשיח".
["וזאת ליהודה"]
יום רביעי, 22 באפריל 2009
מדרש לפרשת תזריע - מצורע
אמר רבי לוי בשם רב חמא ברבי חנינא: צער גדול היה לו למשה בדבר הזה. כך הוא כבודו של אהרן אחי להיות רואה את הנגעים? אמר לו הקדוש ברוך הוא: ולא נהנה ממנו כ"ד מתנות כהונה?! במתלא אמרי דאכיל בהדי קולא ילקי בהדי קילא:
המדרש מתאר שהיה למשה צער על כך שלאהרן ניתן התפקיד המבזה כביכול לראות נגעים. תשובתו של הקב"ה היא שאהרון שנהנה מכ"ד מתנות הכהונה יכול גם לראות נגעים, כפי שהמשל אומר שהאוכל מחלקי העץ האכילים יוכל ללקות מחלקי העץ הקשים.
אם היינו חושבים כיצד היינו מצפים לראות את המדרש הזה, לכאורה היינו מצפים שהוא ייכתב הפוך קצת. מדרשים דומים לזה בדרך כלל אומרים משהו בסגנון כזה: בשכר ראיית הנגעים זכה בכ"ד מתנות כהונה. אבל הנימה במדרש הזה הוא שונה (ואף הפוך): כיוון שהוא זכה בכ"ד מתנות כהונה הוא צריך לראות נגעים. ראיית הנגעים, עפ"י האופן המתואר במדרש, איננו תוספת לתפקיד של הכהן, אלא חלק מהותי ממנו.
זה גם מהות המשל העממי: האדם הלוקה מחלקו הקשה של העץ איננו יכול להתלונן, שכן הוא גם אוכל מחלקו הרך של העץ. הקשר הוא מודע - אין חלוקה בין הדברים. מי שהוא כהן ונהנה ממנעמי המעמד הגבוה, עליו מוטלת החובה והאחריות לראות נגעים.
הנלמד ממדרש זה הוא שאין מעמד ללא אחריות.
מעניין להוסיף כאן עוד קטע מהמדרש לקראת סוף הפרשה:
והיה בעור בשרו לנגע צרעת לפי שבעוה"ז הכהן רואה את הנגעים אבל לעוה"ב אמר הקב"ה אני מטהר אתכם הה"ד וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם.
על פי הדרך בה הלכנו, אפשר לומר גם במדרש זה חידוש דומה. לעולם הבא יתגלה שגם מעמדו של הקב"ה עצמו הוא מעמד המלווה באחריות של ראיית הנגעים, בדיוק כמו זה של הכהן.
המדרש מתאר שהיה למשה צער על כך שלאהרן ניתן התפקיד המבזה כביכול לראות נגעים. תשובתו של הקב"ה היא שאהרון שנהנה מכ"ד מתנות הכהונה יכול גם לראות נגעים, כפי שהמשל אומר שהאוכל מחלקי העץ האכילים יוכל ללקות מחלקי העץ הקשים.
אם היינו חושבים כיצד היינו מצפים לראות את המדרש הזה, לכאורה היינו מצפים שהוא ייכתב הפוך קצת. מדרשים דומים לזה בדרך כלל אומרים משהו בסגנון כזה: בשכר ראיית הנגעים זכה בכ"ד מתנות כהונה. אבל הנימה במדרש הזה הוא שונה (ואף הפוך): כיוון שהוא זכה בכ"ד מתנות כהונה הוא צריך לראות נגעים. ראיית הנגעים, עפ"י האופן המתואר במדרש, איננו תוספת לתפקיד של הכהן, אלא חלק מהותי ממנו.
זה גם מהות המשל העממי: האדם הלוקה מחלקו הקשה של העץ איננו יכול להתלונן, שכן הוא גם אוכל מחלקו הרך של העץ. הקשר הוא מודע - אין חלוקה בין הדברים. מי שהוא כהן ונהנה ממנעמי המעמד הגבוה, עליו מוטלת החובה והאחריות לראות נגעים.
הנלמד ממדרש זה הוא שאין מעמד ללא אחריות.
מעניין להוסיף כאן עוד קטע מהמדרש לקראת סוף הפרשה:
והיה בעור בשרו לנגע צרעת לפי שבעוה"ז הכהן רואה את הנגעים אבל לעוה"ב אמר הקב"ה אני מטהר אתכם הה"ד וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם.
על פי הדרך בה הלכנו, אפשר לומר גם במדרש זה חידוש דומה. לעולם הבא יתגלה שגם מעמדו של הקב"ה עצמו הוא מעמד המלווה באחריות של ראיית הנגעים, בדיוק כמו זה של הכהן.
יום שלישי, 21 באפריל 2009
כשרות תות שדה - מחפש מעט שפיות...
לפני שבועיים, ימים אחדים לפני חג הפסח פרסמו מספר גופים שאסור לאכול תותים. לא ראיתי שום דיון הלכתי כלשהוא בנושא מפורסם לאחרונה, אך מכון התורה והארץ העבירו הודעות בנושא לאתר YNET והרב שמואל אליהו הגיב גם כן בנושא - הנה הקישור לידיעה בYNET יהדות.
היום פורסם באותו אתר (קישור) ידיעה האומרת שמכון התורה והארץ נותנת הכשר לתותים שגדלו באופן מיוחד שאין בו תולעים.
מעבר לציניות שבדבר שהגוף שפרסם את האיסור בתזמון מעט מוזר (בימים האחרונים של העונה) מפרסם מיד לאחר מכן שיש לקנות רק מחברה מסחרית מסויימת, הייתי מצפה למעט תוכן הלכתי - על מה מבוססת ההודעה האוסרת? האם לדעת מכון התורה והארץ יש להסיר את תעודות הכשרות ממסעדות המגישות תות שדה?
למי שלא מכיר את הנושא, הנה שתי מקורות שכדאי להכיר (ההדגשות שלי):
א. תשובת הג"ר משה פיינשטיין (שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ד סימן ב):
שמעתי איזה אנשים אמרו בשמי איזו סברה בעניין התולעים הקטנים שנודע שנמצאים בהרבה ממיני הירקות. והנה ידוע שלא אמרתי בזה שום הכרעה. ולהיפך דעתי נוטה יותר להקל, וכמו שהזכרת בשאלה, שאתה ובני הרה"ג מוהר"ר שלו' ראובן שליט"א כתבתם לי, שאפשר שדבר שלא נראה למעשה להדיא לעינים אינו אסור, ולכל הפחות אינו בחשיבות בריה שלא תיבטל בתערובת כדאיתא בשו"ע יו"ד סי' ק', וזה נוסף ללימוד הזכות שמוזכר בערוך השולחן סימן ק' סעיפים י"ג - י"ח, או שאפשר לסמוך על דעת הסוברים שבריה בטלה בקרוב לאלף, או שבריה שאינה קיימת לעולם בעין בפני עצמה והיא נדבקת בתערובת וא"א להפרידה משם - בטלה, או משום שרבנן לא גזרו שבריה לא תיבטל בדבר מאוס שנפשו של אדם קצה בו.
וגם כמו שאמרתי לך ולעוד הרבה אנשים שבכלל יש חשיבות גדולה בהלכה למנהג העולם ולהיכא עמא דבר, ואסור להוציא לעז על דורות הקדמונים שלא הקפידו בדברים אלה משום שלא ידעו מהם. ועל כן אמרתי שבלי לעיין היטב בדבר, שזה זה קשה לי כעת, אי אפשר להכריע לחומרא ולפרסם שיש איסור בדבר, וכל שכן שאין רצוני שיזכירו שמי כאחד מהאוסרים.
ב. תשובת הג"ר עובדיה יוסף (שו"ת יחווה דעת חלק ו סימן מז):
האם יש איסור בתולעים הנמצאים במים או בפירות גם כשאינם נראים לעין כלל, אלא רק על ידי מיקרוסקופ?
תשובה: הדבר ברור שכל מה שאסרה תורה בדברים התלויים בבדיקה על ידי ראיה, אינם אלא על ידי ראיה טבעית, כי האדם יראה לעינים, ולמראה עיניו ישפוט, אבל לא על ידי ראיה במיקרוסקופ וזכוכית מגדלת. ולכן תולעים שאינם נראים לעין כלל, אין בהם שום איסור, אע"פ שנראים הם ע"י זכוכית מגדלת ומיקרוסקופ...
בסיכום: תולעים הנמצאים במים ובפירות שאינם נראים לעין כלל, אלא רק על ידי מיקרוסקופ, אין בהם שום איסור כלל, לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים.
גם הג"ר שלמה זלמן אוירבך מסכים לעיקרון שדבר שאינו נראה לעין אינו בכלל איסור תולעים, והוא גם מוסיף (שו"ת מנחת שלמה תנינא (ב - ג) סימן סג):
גם לא מסתבר שהראשונים כמלאכים ח"ו נכשלו בזה, כי לא ברור כל מה שאומרים שזה נתחדש רק בזמננו מפני הריסוס והזיבול הכימי
אם יש ביד מי מהקוראים מאמר הלכתי המסביר את הודעתיהם של מכון התורה והארץ, אשמח לקבל ולפרסם.
היום פורסם באותו אתר (קישור) ידיעה האומרת שמכון התורה והארץ נותנת הכשר לתותים שגדלו באופן מיוחד שאין בו תולעים.
מעבר לציניות שבדבר שהגוף שפרסם את האיסור בתזמון מעט מוזר (בימים האחרונים של העונה) מפרסם מיד לאחר מכן שיש לקנות רק מחברה מסחרית מסויימת, הייתי מצפה למעט תוכן הלכתי - על מה מבוססת ההודעה האוסרת? האם לדעת מכון התורה והארץ יש להסיר את תעודות הכשרות ממסעדות המגישות תות שדה?
למי שלא מכיר את הנושא, הנה שתי מקורות שכדאי להכיר (ההדגשות שלי):
א. תשובת הג"ר משה פיינשטיין (שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ד סימן ב):
שמעתי איזה אנשים אמרו בשמי איזו סברה בעניין התולעים הקטנים שנודע שנמצאים בהרבה ממיני הירקות. והנה ידוע שלא אמרתי בזה שום הכרעה. ולהיפך דעתי נוטה יותר להקל, וכמו שהזכרת בשאלה, שאתה ובני הרה"ג מוהר"ר שלו' ראובן שליט"א כתבתם לי, שאפשר שדבר שלא נראה למעשה להדיא לעינים אינו אסור, ולכל הפחות אינו בחשיבות בריה שלא תיבטל בתערובת כדאיתא בשו"ע יו"ד סי' ק', וזה נוסף ללימוד הזכות שמוזכר בערוך השולחן סימן ק' סעיפים י"ג - י"ח, או שאפשר לסמוך על דעת הסוברים שבריה בטלה בקרוב לאלף, או שבריה שאינה קיימת לעולם בעין בפני עצמה והיא נדבקת בתערובת וא"א להפרידה משם - בטלה, או משום שרבנן לא גזרו שבריה לא תיבטל בדבר מאוס שנפשו של אדם קצה בו.
וגם כמו שאמרתי לך ולעוד הרבה אנשים שבכלל יש חשיבות גדולה בהלכה למנהג העולם ולהיכא עמא דבר, ואסור להוציא לעז על דורות הקדמונים שלא הקפידו בדברים אלה משום שלא ידעו מהם. ועל כן אמרתי שבלי לעיין היטב בדבר, שזה זה קשה לי כעת, אי אפשר להכריע לחומרא ולפרסם שיש איסור בדבר, וכל שכן שאין רצוני שיזכירו שמי כאחד מהאוסרים.
ב. תשובת הג"ר עובדיה יוסף (שו"ת יחווה דעת חלק ו סימן מז):
האם יש איסור בתולעים הנמצאים במים או בפירות גם כשאינם נראים לעין כלל, אלא רק על ידי מיקרוסקופ?
תשובה: הדבר ברור שכל מה שאסרה תורה בדברים התלויים בבדיקה על ידי ראיה, אינם אלא על ידי ראיה טבעית, כי האדם יראה לעינים, ולמראה עיניו ישפוט, אבל לא על ידי ראיה במיקרוסקופ וזכוכית מגדלת. ולכן תולעים שאינם נראים לעין כלל, אין בהם שום איסור, אע"פ שנראים הם ע"י זכוכית מגדלת ומיקרוסקופ...
בסיכום: תולעים הנמצאים במים ובפירות שאינם נראים לעין כלל, אלא רק על ידי מיקרוסקופ, אין בהם שום איסור כלל, לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים.
גם הג"ר שלמה זלמן אוירבך מסכים לעיקרון שדבר שאינו נראה לעין אינו בכלל איסור תולעים, והוא גם מוסיף (שו"ת מנחת שלמה תנינא (ב - ג) סימן סג):
גם לא מסתבר שהראשונים כמלאכים ח"ו נכשלו בזה, כי לא ברור כל מה שאומרים שזה נתחדש רק בזמננו מפני הריסוס והזיבול הכימי
אם יש ביד מי מהקוראים מאמר הלכתי המסביר את הודעתיהם של מכון התורה והארץ, אשמח לקבל ולפרסם.
הרהורים על הלכה וערכים - חלק ה
רשימה ששית בסדרה מאת: הרב יואב שטרנברג, בעל אתר הלכה פסוקה ואברך במכון ארץ חמדה.
לרשימה הראשונה: הרהורים על הלכה וערכים - מבוא
לרשימה השנייה: הרהורים על הלכה וערכים - חלק א
לרשימה השלישית: הרהורים על הלכה וערכים - חלק ב
לרשימה הרביעית: הרהורים על הלכה וערכים - חלק ג
לרשימה החמישית: הרהורים על הלכה וערכים - חלק ד
עד היום, עסקנו בפתרונות שמבחינה מסויימת, עוקפים את הבעיה. היום נתחיל 'לאחוז את השור בקרניו' - כיצד מתמודדים עם מצב שבו ההלכה משקפת ערך מסויים, ואדם מאמין בערך אחר.
מהי הלכה
ראשית, אני רוצה להגדיר את המושג 'הלכה' - מיהו הגורם המוסמך לקבוע מהי ההלכה?
הדיון בשאלה זו קיים בראשונים סביב הסוגיא ההלכתית של דיין שטעה. שכן, כדי לדון בדינו של דיין שטעה, ראשית יש לקבוע כיצד מחליטים אם הדיין טעה. האם כל מי שחושב אחרת הוא טועה?
הגמרא (סנהדרין ו.; שם לג.) מבחינה בין שני סוגי טעויות אפשריות - טעות בדבר משנה וטעות בשיקול הדעת. במקרה של טעות בדבר משנה, הטעות היא מוחלטת, ולכן הדין אינו דין. לעומת זאת, טעות בשיקול הדעת פירושה שהטעות אינה מוחלטת, ובאופן עקרוני, אף שמדובר בטעות, הדין דין.
לא נאריך בשיטות הראשונים (כדאי לעיין בדברי הרא"ש פרק ד סימן ו באריכות) אבל באופן כללי ניתן לומר, שהלכה פסוקה ומוחלטת בתלמוד הבבלי היא טעות בדבר משנה. הוא הדין לפסיקה שנעשתה מתוך הנחה עובדתית שהתבררה כלא נכונה.
אולם, בכל מצב שיש מחלוקת - בין אם מדובר במחלוקת ראשונים או אחרונים - אי אפשר לומר שמדובר בטעות מוחלטת. אין מי שיכול לומר שדעתו של הרמב"ם / הריב"ש / הש"ך / החתם סופר / ר' חיים פלאג'י וכן הלאה היא טעות במובן המוחלט של המילה.
עם זאת, כאשר יש מחלוקת בין הפוסקים, וישנו מנהג ברור לפסוק כדעה אחת (-המכונה בפי חז"ל והראשונים 'סוגיין דעלמא') הרי שפוסק שאין לו עמדה ברורה, צריך 'לשחות עם הזרם'. ואם הוא פסק כדעה אחת, ואח"כ התברר לו שהרוב פוסקים כדעה אחרת, זוהי 'טעות בשיקול הדעת'.
אולם, היות שגם דעת המיעוט לגיטימית, הרי שמי שמחזיק בדעה זו בתורת ודאי, אינו נחשב כטועה כלל.
לכן, קביעה ערכית הנוגדת הלכה פסוקה בגמרא מהווה התנגדות בין הלכה לערך. אולם, קביעה ערכית, הנוגדת את הדעה המקובלת בתחום מסויים, אך לא את כל הדעות, איננה בהכרח התנגשות של הלכה וערכים.
לכן לדוגמא, אדם יכול להחזיק מבחינה ערכית בעמדתו של הרמב"ם בסוגיית מורדת, למרות שהזרם המרכזי בהלכה אינו כדעת הרמב"ם. אולם, אדם המחזיק בדעה שאשה יכולה להצטרף למנין, נמצא במסלול התנגשות עם ההלכה.
חשוב לציין, שהעמדה הערכית אינה כלי יחיד לבחינת עמדה הלכתית. נניח שישנה מחלוקת בין שני פוסקים. אני כלומד יכול לקבוע שדעתו של אחד מהם נראית לי יותר במישור הערכי, אולם כפרשנות בסוגיא, אני חושב שעמדה זו קשה מאוד. נניח שהדעה הפשוטה יותר בהבנת הסוגיא, אך הקשה לי מבחינה ערכית, היא הדעה המקובלת - האם במקרה כזה אני יכול לומר שהשיקול הערכי מספיק כדי להחזיק בעמדה שאני מודה שהיא קשה כפירוש לסוגיא? אני סבור שהשיקול הערכי חשוב, אך הוא לא השיקול היחיד.
הכרעה הלכתית מספק והכרעה ערכית מספק
מי שיש לו עמדה הלכתית ברורה, בוודאי שרשאי לנהוג על פיה - הלכה למעשה. אולם, בדרך כלל, אדם אינו מחזיק בעמדה הלכתית בצורה מוחלטת, כאשר הוא יודע שדעתו היא דעת מיעוט בפוסקים. האם יש לדבר חשיבות בהקשר של עמדתו הערכית?
אני חושב שברור שאין אפשרות להחליט על ערכים 'מספק'. או שמאמינים במשהו אחד, או שמאמינים במשהו אחר. אפשר גם להחליט שלא יודעים. אבל לא שייך לומר שהכרעה הלכתית מספק, תיצור הכרעה ערכית מספק.
לכן, אדם שמחזיק בעמדה ערכית מסויימת, אך הוא מודע לכך, שמרבית הפוסקים חושבים אחרת ממנו, ומספק הוא מחמיר כדעתם איננו נמצא במסלול של 'התנגשות' בעיני. הוא חושב דבר אחד, אך כיוון שיתכן שהוא טועה, הוא 'מחמיר' גם כמו האפשרות השניה. כמובן, שאם דעת רוב הפוסקים לקולא, הוא רשאי 'להחמיר' בהתבסס על עמדתו הערכית ההפוכה.
נמצא, שהתנגשות ערכית קיימת אך ורק כאשר אדם מחזיק בדעה, שאין לה שום בסיס הלכתי בחז"ל, בראשונים ובאחרונים. בכל מקרה אחר, אדם רשאי לפסוק כדעת המיעוט, וגם אם הוא יחמיר כדעת הרוב, אין הכרח שהדבר עומד בסתירה לעמדתו הערכית.
הבעיה היא, שמרבית הבעיות הגדולות נמצאות במקום הזה - בעמדות ערכיות, שאין להם שום קשר להלכה - אין דעת פוסק, חי או מת, שהחזיק בעמדה ערכית כאלו הלכה למעשה. חלק נכבד מהבעיות הקשורות למעמד האישה, למעמדם של אומות העולם ולשלל תחומים נוסף, מרוכז במקום הזה.
עמדת המוצא האישית שלי היא, שבמקרה שכזה, התורה באה ללמד אותנו, שהעמדה הערכית שבה אנחנו מחזיקים כיום איננה נכונה. שימו לב, אין בהלכה הרבה תחומים שאינם שנויים במחלוקת. אבל הבעיות הערכיות שבהם אנו דנים כעת נמצאות במקום שבו מאז ומעולם היתה זו התפיסה הדתית. טיעון כמו 'המוסר שלנו נכון, והמוסר שכל הפוסקים משקפים מאז ומעולם אינו נכון' כמוהו כמו הטיעון 'ראוי לעבור מיום מנוחה כל 7 ימים ליום מנוחה כל 5 ימים'. העובדה ששבת היא אירוע החוזר על עצמו אחת ל 7 ימים, נמצאת בקונצנזוס באותה המידה שמעמד הנשים בתורה שונה מזה של הגברים. ואם נרצה, האבחנה בין גברים לנשים, כמוה כאבחנה בין כהנים לוים וישראלים. אין מה לעשות חוץ מאשר להכיר בכך שהתורה מציגה חברה מעמדית!!!
עם זאת, חשוב לציין, שהחזקה בעמדה לפיה בחברה יש מעמדות, אין פירושה אימוץ העמדה, השוביניסטית במלואה. הרמב"ם לדוגמא, חשב שלא ראוי שאשה תצא מפתח ביתה יותר מאשר פעם בחודש (הלכות אישות יג, יא) אבל חשב גם ש'אין האשה כשבויה שתיבעל לשנוי לה', ואשה יכולה לדרוש מבעלה לגרשה אם הוא מאוס בעיניה (שם יד, ו). לכן, לעמדה המוסרית המקובלת היום יש מקום, גם אחרי הקביעה המעמדית העקרונית של התורה. אלא שיש ליצור את הסינטזה הנכונה, בין העמדה המוסרית, ובין העמדות שהתורה מציגה.
מפורסמים דברי הרמב"ם (הלכות ממרים ב, א):
בית דין גדול שדרשו באחת מן המידות כפי מה שנראה בעיניהם שהדין כך, ודנו דין. ועמד אחריהם בית דין אחר, ונראה לו טעם אחר לסתור אותו, הרי זה סותר ודן כפי מה שנראה בעינייו. שנאמר: אל השופט אשר יהיה בימים ההם. אינך חייב ללכת אלא אחר בית דין שבדורך.
מדברי הרמב"ם משתמע, שגם עמדה הלכתית שלא היתה קיימת מעולם, יכולה להיווצר על ידי דרשת הפסוקים בדרך שונה מזו של קודמינו. בהקשר של שינוי מוסרי כותב הרב קוק (אגרות הראי"ה חלק א סימן צ):
ואם תיפול שאלה על איזה משפט שבתורה, שלפי מושגי המוסר יהיה נראה שצריך להיות מובן באופן אחר, אז אם באמת על פי בית דין הגדול יוחלט שזה המשפט לא נאמר כי אם באותם התנאים שכבר אינם, ודאי ימצא על זה מקור בתורה.
השתמשתי בשני מקורות אלו, אם כי כמובן ישנם מקורות רבים נוספים הדנים באפשרות שבזמן כלשהו בעתיד, ההלכה תשתנה, בצורה משמעותית יותר או משמעותית פחות. כאמור, את הפוסט הבא, שיהיה האחרון בסידרה, נקדיש לדיון בסוגיא זו.
לרשימה הראשונה: הרהורים על הלכה וערכים - מבוא
לרשימה השנייה: הרהורים על הלכה וערכים - חלק א
לרשימה השלישית: הרהורים על הלכה וערכים - חלק ב
לרשימה הרביעית: הרהורים על הלכה וערכים - חלק ג
לרשימה החמישית: הרהורים על הלכה וערכים - חלק ד
עד היום, עסקנו בפתרונות שמבחינה מסויימת, עוקפים את הבעיה. היום נתחיל 'לאחוז את השור בקרניו' - כיצד מתמודדים עם מצב שבו ההלכה משקפת ערך מסויים, ואדם מאמין בערך אחר.
מהי הלכה
ראשית, אני רוצה להגדיר את המושג 'הלכה' - מיהו הגורם המוסמך לקבוע מהי ההלכה?
הדיון בשאלה זו קיים בראשונים סביב הסוגיא ההלכתית של דיין שטעה. שכן, כדי לדון בדינו של דיין שטעה, ראשית יש לקבוע כיצד מחליטים אם הדיין טעה. האם כל מי שחושב אחרת הוא טועה?
הגמרא (סנהדרין ו.; שם לג.) מבחינה בין שני סוגי טעויות אפשריות - טעות בדבר משנה וטעות בשיקול הדעת. במקרה של טעות בדבר משנה, הטעות היא מוחלטת, ולכן הדין אינו דין. לעומת זאת, טעות בשיקול הדעת פירושה שהטעות אינה מוחלטת, ובאופן עקרוני, אף שמדובר בטעות, הדין דין.
לא נאריך בשיטות הראשונים (כדאי לעיין בדברי הרא"ש פרק ד סימן ו באריכות) אבל באופן כללי ניתן לומר, שהלכה פסוקה ומוחלטת בתלמוד הבבלי היא טעות בדבר משנה. הוא הדין לפסיקה שנעשתה מתוך הנחה עובדתית שהתבררה כלא נכונה.
אולם, בכל מצב שיש מחלוקת - בין אם מדובר במחלוקת ראשונים או אחרונים - אי אפשר לומר שמדובר בטעות מוחלטת. אין מי שיכול לומר שדעתו של הרמב"ם / הריב"ש / הש"ך / החתם סופר / ר' חיים פלאג'י וכן הלאה היא טעות במובן המוחלט של המילה.
עם זאת, כאשר יש מחלוקת בין הפוסקים, וישנו מנהג ברור לפסוק כדעה אחת (-המכונה בפי חז"ל והראשונים 'סוגיין דעלמא') הרי שפוסק שאין לו עמדה ברורה, צריך 'לשחות עם הזרם'. ואם הוא פסק כדעה אחת, ואח"כ התברר לו שהרוב פוסקים כדעה אחרת, זוהי 'טעות בשיקול הדעת'.
אולם, היות שגם דעת המיעוט לגיטימית, הרי שמי שמחזיק בדעה זו בתורת ודאי, אינו נחשב כטועה כלל.
לכן, קביעה ערכית הנוגדת הלכה פסוקה בגמרא מהווה התנגדות בין הלכה לערך. אולם, קביעה ערכית, הנוגדת את הדעה המקובלת בתחום מסויים, אך לא את כל הדעות, איננה בהכרח התנגשות של הלכה וערכים.
לכן לדוגמא, אדם יכול להחזיק מבחינה ערכית בעמדתו של הרמב"ם בסוגיית מורדת, למרות שהזרם המרכזי בהלכה אינו כדעת הרמב"ם. אולם, אדם המחזיק בדעה שאשה יכולה להצטרף למנין, נמצא במסלול התנגשות עם ההלכה.
חשוב לציין, שהעמדה הערכית אינה כלי יחיד לבחינת עמדה הלכתית. נניח שישנה מחלוקת בין שני פוסקים. אני כלומד יכול לקבוע שדעתו של אחד מהם נראית לי יותר במישור הערכי, אולם כפרשנות בסוגיא, אני חושב שעמדה זו קשה מאוד. נניח שהדעה הפשוטה יותר בהבנת הסוגיא, אך הקשה לי מבחינה ערכית, היא הדעה המקובלת - האם במקרה כזה אני יכול לומר שהשיקול הערכי מספיק כדי להחזיק בעמדה שאני מודה שהיא קשה כפירוש לסוגיא? אני סבור שהשיקול הערכי חשוב, אך הוא לא השיקול היחיד.
הכרעה הלכתית מספק והכרעה ערכית מספק
מי שיש לו עמדה הלכתית ברורה, בוודאי שרשאי לנהוג על פיה - הלכה למעשה. אולם, בדרך כלל, אדם אינו מחזיק בעמדה הלכתית בצורה מוחלטת, כאשר הוא יודע שדעתו היא דעת מיעוט בפוסקים. האם יש לדבר חשיבות בהקשר של עמדתו הערכית?
אני חושב שברור שאין אפשרות להחליט על ערכים 'מספק'. או שמאמינים במשהו אחד, או שמאמינים במשהו אחר. אפשר גם להחליט שלא יודעים. אבל לא שייך לומר שהכרעה הלכתית מספק, תיצור הכרעה ערכית מספק.
לכן, אדם שמחזיק בעמדה ערכית מסויימת, אך הוא מודע לכך, שמרבית הפוסקים חושבים אחרת ממנו, ומספק הוא מחמיר כדעתם איננו נמצא במסלול של 'התנגשות' בעיני. הוא חושב דבר אחד, אך כיוון שיתכן שהוא טועה, הוא 'מחמיר' גם כמו האפשרות השניה. כמובן, שאם דעת רוב הפוסקים לקולא, הוא רשאי 'להחמיר' בהתבסס על עמדתו הערכית ההפוכה.
נמצא, שהתנגשות ערכית קיימת אך ורק כאשר אדם מחזיק בדעה, שאין לה שום בסיס הלכתי בחז"ל, בראשונים ובאחרונים. בכל מקרה אחר, אדם רשאי לפסוק כדעת המיעוט, וגם אם הוא יחמיר כדעת הרוב, אין הכרח שהדבר עומד בסתירה לעמדתו הערכית.
הבעיה היא, שמרבית הבעיות הגדולות נמצאות במקום הזה - בעמדות ערכיות, שאין להם שום קשר להלכה - אין דעת פוסק, חי או מת, שהחזיק בעמדה ערכית כאלו הלכה למעשה. חלק נכבד מהבעיות הקשורות למעמד האישה, למעמדם של אומות העולם ולשלל תחומים נוסף, מרוכז במקום הזה.
עמדת המוצא האישית שלי היא, שבמקרה שכזה, התורה באה ללמד אותנו, שהעמדה הערכית שבה אנחנו מחזיקים כיום איננה נכונה. שימו לב, אין בהלכה הרבה תחומים שאינם שנויים במחלוקת. אבל הבעיות הערכיות שבהם אנו דנים כעת נמצאות במקום שבו מאז ומעולם היתה זו התפיסה הדתית. טיעון כמו 'המוסר שלנו נכון, והמוסר שכל הפוסקים משקפים מאז ומעולם אינו נכון' כמוהו כמו הטיעון 'ראוי לעבור מיום מנוחה כל 7 ימים ליום מנוחה כל 5 ימים'. העובדה ששבת היא אירוע החוזר על עצמו אחת ל 7 ימים, נמצאת בקונצנזוס באותה המידה שמעמד הנשים בתורה שונה מזה של הגברים. ואם נרצה, האבחנה בין גברים לנשים, כמוה כאבחנה בין כהנים לוים וישראלים. אין מה לעשות חוץ מאשר להכיר בכך שהתורה מציגה חברה מעמדית!!!
עם זאת, חשוב לציין, שהחזקה בעמדה לפיה בחברה יש מעמדות, אין פירושה אימוץ העמדה, השוביניסטית במלואה. הרמב"ם לדוגמא, חשב שלא ראוי שאשה תצא מפתח ביתה יותר מאשר פעם בחודש (הלכות אישות יג, יא) אבל חשב גם ש'אין האשה כשבויה שתיבעל לשנוי לה', ואשה יכולה לדרוש מבעלה לגרשה אם הוא מאוס בעיניה (שם יד, ו). לכן, לעמדה המוסרית המקובלת היום יש מקום, גם אחרי הקביעה המעמדית העקרונית של התורה. אלא שיש ליצור את הסינטזה הנכונה, בין העמדה המוסרית, ובין העמדות שהתורה מציגה.
מפורסמים דברי הרמב"ם (הלכות ממרים ב, א):
בית דין גדול שדרשו באחת מן המידות כפי מה שנראה בעיניהם שהדין כך, ודנו דין. ועמד אחריהם בית דין אחר, ונראה לו טעם אחר לסתור אותו, הרי זה סותר ודן כפי מה שנראה בעינייו. שנאמר: אל השופט אשר יהיה בימים ההם. אינך חייב ללכת אלא אחר בית דין שבדורך.
מדברי הרמב"ם משתמע, שגם עמדה הלכתית שלא היתה קיימת מעולם, יכולה להיווצר על ידי דרשת הפסוקים בדרך שונה מזו של קודמינו. בהקשר של שינוי מוסרי כותב הרב קוק (אגרות הראי"ה חלק א סימן צ):
ואם תיפול שאלה על איזה משפט שבתורה, שלפי מושגי המוסר יהיה נראה שצריך להיות מובן באופן אחר, אז אם באמת על פי בית דין הגדול יוחלט שזה המשפט לא נאמר כי אם באותם התנאים שכבר אינם, ודאי ימצא על זה מקור בתורה.
השתמשתי בשני מקורות אלו, אם כי כמובן ישנם מקורות רבים נוספים הדנים באפשרות שבזמן כלשהו בעתיד, ההלכה תשתנה, בצורה משמעותית יותר או משמעותית פחות. כאמור, את הפוסט הבא, שיהיה האחרון בסידרה, נקדיש לדיון בסוגיא זו.
יום שני, 20 באפריל 2009
12 שנה לפטירת מורנו הגאון ר' שמואל גרינפלד זצ"ל
ביום א', כ"ז בניסן ה'תשנ"ז, היום הראשון של זמן קיץ בישיבת "שבות ישראל", נהרג ר' שמואל גרינפלד בתאונת דרכים בדרך מאפרת לירושלים בשעה שנסע עם משפחתו להזמין תפילין לקראת בר המצוה של בנו. הדברים הבאים נכתבו לזכרו ע"י ר' דורון יעקב תלמידו. למי שלא זכה להכיר את האיש רק נאמר שהרבה יותר ממה שיש כאן היה בו. יהי רצון שזכותו יגן עלינו ועל כל ישראל.
י"ב שנים עברו מאז נלקח מאתנו בחתף הרב שמואל, ועדיין דאבון פטירתו צורב בלבנו, משל נפל הדבר רק ביום אתמול. במחיצתו זכיתי לשהות באחת משנותיי המכריעות, בתקופה שבה התעצבו אישיותי ומידותיי ותפיסת העולם האישית החלה להתגבש. תקופת שנה איננה זמן ארוך, וכבר עברו עליי תקופות ארוכות יותר בלווית מורים ומחנכים; אבל ר' שמואל היה איש כובש, עם נוכחות חזקה ועם הבעה עצמתית, עד שקשה היה להתעלם ממנו אפילו בהיכרות קצרה. לפיכך זיכרונו של ר' שמואל וזיכרון פועלו טבועים בי עד היום.
הרבה מעשיות בר' שמואל שבים ומהדהדים בי עד היום, ורבו הם מִסַּפֵּר. קווים רבים אפשר לשרטט לאישיותו רבת הגוונים – סוערת ונלהבת ועם זאת צנועה ושלווה. גדלותו בתורה ובקיאותו המדהימה בש"ס ובפוסקים הן מן המפורסמות, ובעל אכסניה זו כבר הטעים לנו מעט מזה אשתקד (קישור). הידע הרב שצבר והבקיאות המופלאה שלו במקורות לא הייתה כישרון טכני, המאפשר לפלוט ידע מבלי לעַבְּדו. לבקיאות שלו היה ממד של עומק, ותמיד נבעה מתוך הבט עיוני ואחר ניתוח ובירור מקיף של הנלמד. לחביבות ולאדיבות שהרעיף על תלמידיו לא היה גבול. הוא השתדל והתאמץ רבות להשיג את קרבת התלמידים ולהתחבר אליהם, ואף משפחתו תבדל"א זכורה לטוב על כך. במסגרת זו מבקש אני להאיר פן אחד מתוך פנים הרבה שהיו לר' שמואל, פן שהוא עיקרי לדעתי.
היטב ניכרה בו היכולת להשתנות ולהתחדש, ולא רק בדיבורים בעלמא, מן השפה ולחוץ. השינויים החדים שעבר בתפיסתו המחשבתית יעידו על כך. פעם חרדי אדוק, פעם חב"דניק, ובערוב ימיו אימץ תפיסה "ציונית דתית" לכאורה. המתבונן מן הצד עשוי לאבחן אצל ר' שמואל חוסר יציבות ואישיות רעועה לכאורה, אבל מי שהכירו מקרוב הבין שאין זו אלא תחושת האמת שפעפעה בו, עד כי תורֶה לו דרכה ותוביל אותו אחריה.
אל העולם הדתי הלאומי הוא נכנס לאחר שנחשף לכתבי הרב קוק. את הלימוד בתורת הרב לא השאיר ר' שמואל רק לרמה האינטלקטואלית. הרושם העמוק שהותירו בו הובילו אותו למפנה מעשי, והוא פנה לממשיכי דרכו של הרב קוק וביקש להיכלל עמם במחיצתם. לדעתי גם הביקורת שהייתה לו כלפי העולם החרדי תרמה לשינוי שחל בו. ביקורת זו, אף על פי שנזהר היה מלהשמיעה ברבים, לא הצטמצמה לעולם המחשבה בלבד, אלא תורגמה אצלו לעולם המעשה. אינני חושב שאפשר היה לכנותו 'ממלכתי' או 'מזרחיסטי'. על המדינה ועל מנהיגיה לא חסך ביקורת. החיבור שלו לעולם הציוני היה עצמאי, ולא כמשתרך אחַר מחנה זה או אחֵר. בשנה שלימד בישיבה נבחר ר' שמואל להעביר את השיעור בבוקרו של יום העצמאות, שיעור שהיה רגיל להימסר מפי מובילים בתפיסה הציונית הדתית (לרוב ר"מים במרכז הרב). זכור אני שדיבר בשבח הנס הלאומי של הניצחון במלחמה וקיבוץ הגלויות, ובתהליך הגאולה שהוא מסמן.
ממנו למדתי שאיסור 'גנבת דעת' (במובנו החדש – שימוש ברעיונותיו של חברו בלי רשות) נאמר גם כלפי מי שגונב את דעת עצמו, כלומר מי שחוזר על שיעורים ועל רעיונות שאמר או כתב בעצמו בעבר. תמיד היה אומר שצריך ללמוד הכול מחדש ולהעלות מחשבות ופירושים חדשים בעת הלימוד. אין זה משנה אם אלו אותם הפירושים שעלו בראשו של הלומד בעברוֹ, העיקר שלא יציץ במחברות של הלימוד הקודם. זאת הייתה הסיבה העיקרית שלא נודע לנו על דבר הספר שחיבר, 'בית השואבה', עד אחר זמן רב. הוא טען שקשה היה לו מלכתחילה לפרסם את הספר, ועכשיו שנתפרסם הפך הכתוב בו לתורה ישנה, שאין בה עניין לתלמידיו. חפץ היה ללמד אותם דברים חדשים.
אמר החכם מכל האדם: 'יש דבר שיאמר ראה זה חדש הוא כבר היה לעֹלמים אשר היה מלפנֵנו' (קהלת א, י). החדשנות של ר' שמואל לא נבעה מפשרנות כל שהיא או מניסיון להתאים את ההלכה למציאות העכשווית. השאיפה שלו הייתה לשוב למקורות, להיצמד לקמאיות ולהלכה הגרעינית, לקלף ממנה את התוספות והמנהגים שנספחו אליה במהלך הדורות ולקיים את העיקר. פעם שאל אותי אם אוכל לספר לו על מנהגים מיוחדים שנהגו יהודי עדן ותימן. משניסיתי לענות לו, אמר לי בבקיאותו מיד על כל מנהג מה מקורו ומניין התגלגל, אך לא היה ספק בתשובתי. 'אינני צריך חומרות. אני מחפש את המנהגים המקִלים שנהגתם' אמר. אני מאמין שהיה לו במידע הזה צורך מעשי – לחשוף יהדות מקורית ולהגיע למכנה משותף המאחד את כלל עדות ישראל.
היכולת שלו לבחון דברים מחדש התחדדה לי במעשה שהיה. מבית המדרש באפרת אפשר להשקיף למרחוק על כיפת הסלע. בוקר אחד, בעת שזהב הכיפה התנוצץ לעברנו כשהילכנו בשביל בואכה בית המדרש, אמר לי פתאום: 'מי אמר לנו שזה (בהצבעה) הר הבית? מניין הביטחון שאין הכוונה להר אחר בסביבה?" נפלאתי מאוד על האמירה הזאת, והשתוממתי כשעה חדא על העובדה שר' שמואל לא חשש להגות רעיונות הפוכים ממה שמקובל מאוד אצל הכול. אני בטוח שבמקרה הזה ידע את מה שנכתב בנושא מיקומו של בית המקדש (ובכלל עניין הקודש והמקדש העסיק אותו מאוד), והשאלה שלו באה ממקום של ידיעה והכרה, ולא בבחינת שאלת תם.
הוא סיפר לי לא אחת על מאמציו לקיים מצוות נדירות או מצוות שבעולם המודרני מעטים הם העוסקים בהם – פדיון פטר חמור, שילוח הקן, קצירת חטים למצוֹת הפסח (וכמובן אפייתן בערב פסח, או אפילו בליל הפסח עצמו אם חל במוצאי שבת), תכלת, עלייה להר הבית וכיוצא באלו. לבד מהערך העצמי שבקיום המצוות הללו, היו הן לר' שמואל חלק מן הלימוד בעצמו. מאמין היה שלימוד תורה הוא תהליך שמוביל למעשיוּת, שאינו מסתיים בבית המדרש.כזה היה האיש וכאלו היו מעשיו – יחיד ומיוחד, שקשה למצוא לו שותפים בתפיסת העולם. אבל העצמה והאמונה שהורו את דרכו הרשימו את הסובבים אותו. תלמידיו ומכיריו חשים היו במידת האמת שניחן בה, ובוודאי היה בה ממד משפיע ומחנך. יהי זכרו צרור בצרור חיינו, ותורתו ודרכו יוסיפו ללוות אותנו במסילה הועלה בית א-ל.
י"ב שנים עברו מאז נלקח מאתנו בחתף הרב שמואל, ועדיין דאבון פטירתו צורב בלבנו, משל נפל הדבר רק ביום אתמול. במחיצתו זכיתי לשהות באחת משנותיי המכריעות, בתקופה שבה התעצבו אישיותי ומידותיי ותפיסת העולם האישית החלה להתגבש. תקופת שנה איננה זמן ארוך, וכבר עברו עליי תקופות ארוכות יותר בלווית מורים ומחנכים; אבל ר' שמואל היה איש כובש, עם נוכחות חזקה ועם הבעה עצמתית, עד שקשה היה להתעלם ממנו אפילו בהיכרות קצרה. לפיכך זיכרונו של ר' שמואל וזיכרון פועלו טבועים בי עד היום.
הרבה מעשיות בר' שמואל שבים ומהדהדים בי עד היום, ורבו הם מִסַּפֵּר. קווים רבים אפשר לשרטט לאישיותו רבת הגוונים – סוערת ונלהבת ועם זאת צנועה ושלווה. גדלותו בתורה ובקיאותו המדהימה בש"ס ובפוסקים הן מן המפורסמות, ובעל אכסניה זו כבר הטעים לנו מעט מזה אשתקד (קישור). הידע הרב שצבר והבקיאות המופלאה שלו במקורות לא הייתה כישרון טכני, המאפשר לפלוט ידע מבלי לעַבְּדו. לבקיאות שלו היה ממד של עומק, ותמיד נבעה מתוך הבט עיוני ואחר ניתוח ובירור מקיף של הנלמד. לחביבות ולאדיבות שהרעיף על תלמידיו לא היה גבול. הוא השתדל והתאמץ רבות להשיג את קרבת התלמידים ולהתחבר אליהם, ואף משפחתו תבדל"א זכורה לטוב על כך. במסגרת זו מבקש אני להאיר פן אחד מתוך פנים הרבה שהיו לר' שמואל, פן שהוא עיקרי לדעתי.
היטב ניכרה בו היכולת להשתנות ולהתחדש, ולא רק בדיבורים בעלמא, מן השפה ולחוץ. השינויים החדים שעבר בתפיסתו המחשבתית יעידו על כך. פעם חרדי אדוק, פעם חב"דניק, ובערוב ימיו אימץ תפיסה "ציונית דתית" לכאורה. המתבונן מן הצד עשוי לאבחן אצל ר' שמואל חוסר יציבות ואישיות רעועה לכאורה, אבל מי שהכירו מקרוב הבין שאין זו אלא תחושת האמת שפעפעה בו, עד כי תורֶה לו דרכה ותוביל אותו אחריה.
אל העולם הדתי הלאומי הוא נכנס לאחר שנחשף לכתבי הרב קוק. את הלימוד בתורת הרב לא השאיר ר' שמואל רק לרמה האינטלקטואלית. הרושם העמוק שהותירו בו הובילו אותו למפנה מעשי, והוא פנה לממשיכי דרכו של הרב קוק וביקש להיכלל עמם במחיצתם. לדעתי גם הביקורת שהייתה לו כלפי העולם החרדי תרמה לשינוי שחל בו. ביקורת זו, אף על פי שנזהר היה מלהשמיעה ברבים, לא הצטמצמה לעולם המחשבה בלבד, אלא תורגמה אצלו לעולם המעשה. אינני חושב שאפשר היה לכנותו 'ממלכתי' או 'מזרחיסטי'. על המדינה ועל מנהיגיה לא חסך ביקורת. החיבור שלו לעולם הציוני היה עצמאי, ולא כמשתרך אחַר מחנה זה או אחֵר. בשנה שלימד בישיבה נבחר ר' שמואל להעביר את השיעור בבוקרו של יום העצמאות, שיעור שהיה רגיל להימסר מפי מובילים בתפיסה הציונית הדתית (לרוב ר"מים במרכז הרב). זכור אני שדיבר בשבח הנס הלאומי של הניצחון במלחמה וקיבוץ הגלויות, ובתהליך הגאולה שהוא מסמן.
ממנו למדתי שאיסור 'גנבת דעת' (במובנו החדש – שימוש ברעיונותיו של חברו בלי רשות) נאמר גם כלפי מי שגונב את דעת עצמו, כלומר מי שחוזר על שיעורים ועל רעיונות שאמר או כתב בעצמו בעבר. תמיד היה אומר שצריך ללמוד הכול מחדש ולהעלות מחשבות ופירושים חדשים בעת הלימוד. אין זה משנה אם אלו אותם הפירושים שעלו בראשו של הלומד בעברוֹ, העיקר שלא יציץ במחברות של הלימוד הקודם. זאת הייתה הסיבה העיקרית שלא נודע לנו על דבר הספר שחיבר, 'בית השואבה', עד אחר זמן רב. הוא טען שקשה היה לו מלכתחילה לפרסם את הספר, ועכשיו שנתפרסם הפך הכתוב בו לתורה ישנה, שאין בה עניין לתלמידיו. חפץ היה ללמד אותם דברים חדשים.
אמר החכם מכל האדם: 'יש דבר שיאמר ראה זה חדש הוא כבר היה לעֹלמים אשר היה מלפנֵנו' (קהלת א, י). החדשנות של ר' שמואל לא נבעה מפשרנות כל שהיא או מניסיון להתאים את ההלכה למציאות העכשווית. השאיפה שלו הייתה לשוב למקורות, להיצמד לקמאיות ולהלכה הגרעינית, לקלף ממנה את התוספות והמנהגים שנספחו אליה במהלך הדורות ולקיים את העיקר. פעם שאל אותי אם אוכל לספר לו על מנהגים מיוחדים שנהגו יהודי עדן ותימן. משניסיתי לענות לו, אמר לי בבקיאותו מיד על כל מנהג מה מקורו ומניין התגלגל, אך לא היה ספק בתשובתי. 'אינני צריך חומרות. אני מחפש את המנהגים המקִלים שנהגתם' אמר. אני מאמין שהיה לו במידע הזה צורך מעשי – לחשוף יהדות מקורית ולהגיע למכנה משותף המאחד את כלל עדות ישראל.
היכולת שלו לבחון דברים מחדש התחדדה לי במעשה שהיה. מבית המדרש באפרת אפשר להשקיף למרחוק על כיפת הסלע. בוקר אחד, בעת שזהב הכיפה התנוצץ לעברנו כשהילכנו בשביל בואכה בית המדרש, אמר לי פתאום: 'מי אמר לנו שזה (בהצבעה) הר הבית? מניין הביטחון שאין הכוונה להר אחר בסביבה?" נפלאתי מאוד על האמירה הזאת, והשתוממתי כשעה חדא על העובדה שר' שמואל לא חשש להגות רעיונות הפוכים ממה שמקובל מאוד אצל הכול. אני בטוח שבמקרה הזה ידע את מה שנכתב בנושא מיקומו של בית המקדש (ובכלל עניין הקודש והמקדש העסיק אותו מאוד), והשאלה שלו באה ממקום של ידיעה והכרה, ולא בבחינת שאלת תם.
הוא סיפר לי לא אחת על מאמציו לקיים מצוות נדירות או מצוות שבעולם המודרני מעטים הם העוסקים בהם – פדיון פטר חמור, שילוח הקן, קצירת חטים למצוֹת הפסח (וכמובן אפייתן בערב פסח, או אפילו בליל הפסח עצמו אם חל במוצאי שבת), תכלת, עלייה להר הבית וכיוצא באלו. לבד מהערך העצמי שבקיום המצוות הללו, היו הן לר' שמואל חלק מן הלימוד בעצמו. מאמין היה שלימוד תורה הוא תהליך שמוביל למעשיוּת, שאינו מסתיים בבית המדרש.כזה היה האיש וכאלו היו מעשיו – יחיד ומיוחד, שקשה למצוא לו שותפים בתפיסת העולם. אבל העצמה והאמונה שהורו את דרכו הרשימו את הסובבים אותו. תלמידיו ומכיריו חשים היו במידת האמת שניחן בה, ובוודאי היה בה ממד משפיע ומחנך. יהי זכרו צרור בצרור חיינו, ותורתו ודרכו יוסיפו ללוות אותנו במסילה הועלה בית א-ל.
תזכורת: זכרונות מהשואה - סיפורים באנגלית
מוזמנים לקרוא: Holocaust Memoirs
יהי נשמתם של בני משפחתי שנספו בשואה צרורה בצרור החיים:
מרים אשת מרדכי (אם סבי)
בנימין בן מרדכי (אח סבי) ומשפחתו
שמעון בן מרדכי (אח סבי)
יצחק בן מרדכי (אח סבי)
משה בן מרדכי (אח סבי) ומשפחתו
שמואל בן אלעזר (אח סבתי)
אלישבע בת אלעזר (אחות סבתי)
ה' יקום דמם
יהי נשמתם של בני משפחתי שנספו בשואה צרורה בצרור החיים:
מרים אשת מרדכי (אם סבי)
בנימין בן מרדכי (אח סבי) ומשפחתו
שמעון בן מרדכי (אח סבי)
יצחק בן מרדכי (אח סבי)
משה בן מרדכי (אח סבי) ומשפחתו
שמואל בן אלעזר (אח סבתי)
אלישבע בת אלעזר (אחות סבתי)
ה' יקום דמם
יום ראשון, 19 באפריל 2009
אהוב את המלאכה
כבר כתבנו כאן פעם על ספרו של הרב דר' בנימין לאו "חכמים" שחלקו הראשון סובב סביב הפרק הראשון של פרקי אבות. בפרקי אבות השבת למדנו את דבריו של שמעיה:
אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות ואל תתודע לרשות.
הרב בני לאו מסביר ששמעיה ואבטליון חיו בתקופת מלחמת האחים בין הורקנוס ואריסטובלוס, ולאור התקופה הוא מסביר את דבריו של שמעיה (כרך א' עמ' 139):
ניתן להבין היטב את הקביעה "אל תתודע לרשות". זוהי אמירה ברורה. כשמתנהלת מלחמת אחים, אין לנקוט עמדה. כל נקיטת עמדה תערער את מקומך. הפרושים מנחים את תלמידיהם לפסוע צעד אחורנית ולא להתערב במדיניות הממלכה. לאחר שנים רבות של מדינה חשמונאית שבה הפקידות מסואבת ומתייונת אנו יכולים להקשיב לקול הקורא: "אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות". חוזרים לעבודה ולמלאכה. זוהי אמירה הצומחת על רקע אכזבה מהמדינה היהודית שלא צלחה. השררה השחיתה את המידות וערערה את כל היסודות.
ניתן להבין את דבריו בשני כיוונים:
א. הקריאה "אהוב את המלאכה" היא נכונה תמיד, אך חכמים הבינו את נכונותה רק על רקע התנאים ההיסטוריים ששררו באותה תקופת שפל.
ב. הקריאה "אהוב את המלאכה" היא נכונה רק בתקופה שאכן הרבנות מסואבת ומושחתת, אך בתקופה בריאה עם שלטון בריא יש להעדיף את הרבנות על פני המלאכה.
הרב דר' בני לאו לא מבהיר לאיזה משתי ההבנות הוא נוטה. האם יש בעיה אמונית להגיד איזה מהם? האם יושבי בית המדרש חייבים לומר דווקא את הראשון ולא את השני?
נקודה למחשבה.
אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות ואל תתודע לרשות.
הרב בני לאו מסביר ששמעיה ואבטליון חיו בתקופת מלחמת האחים בין הורקנוס ואריסטובלוס, ולאור התקופה הוא מסביר את דבריו של שמעיה (כרך א' עמ' 139):
ניתן להבין היטב את הקביעה "אל תתודע לרשות". זוהי אמירה ברורה. כשמתנהלת מלחמת אחים, אין לנקוט עמדה. כל נקיטת עמדה תערער את מקומך. הפרושים מנחים את תלמידיהם לפסוע צעד אחורנית ולא להתערב במדיניות הממלכה. לאחר שנים רבות של מדינה חשמונאית שבה הפקידות מסואבת ומתייונת אנו יכולים להקשיב לקול הקורא: "אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות". חוזרים לעבודה ולמלאכה. זוהי אמירה הצומחת על רקע אכזבה מהמדינה היהודית שלא צלחה. השררה השחיתה את המידות וערערה את כל היסודות.
ניתן להבין את דבריו בשני כיוונים:
א. הקריאה "אהוב את המלאכה" היא נכונה תמיד, אך חכמים הבינו את נכונותה רק על רקע התנאים ההיסטוריים ששררו באותה תקופת שפל.
ב. הקריאה "אהוב את המלאכה" היא נכונה רק בתקופה שאכן הרבנות מסואבת ומושחתת, אך בתקופה בריאה עם שלטון בריא יש להעדיף את הרבנות על פני המלאכה.
הרב דר' בני לאו לא מבהיר לאיזה משתי ההבנות הוא נוטה. האם יש בעיה אמונית להגיד איזה מהם? האם יושבי בית המדרש חייבים לומר דווקא את הראשון ולא את השני?
נקודה למחשבה.
שבת כדור הארץ
בדרך כלל הציבור הדתי מפגר מעט אחרי הציבור החילוני בכל מה שקשור למודעות לנושאים האקולוגיים. אך השבת נפל דבר בישראל - בכל בתי הכנסת עברו למצב ירוק: לא היו עלונים!
בבית הכנסת שלי כמעט ואף אחד לא קורא עלונים בכל שבתות השנה, כך שלא הרגשתי שום שינוי. מה היה אצלכם? האם התפילה היתה רועשת יותר? או שמא, שקטה יותר? האם בכלל שמו לב לחסרון?
אני ממליץ שבכל שנה שנופל חול המועד וחג בסמיכות לשבת, באופן שהמו"לים של העלונים לא מצליחים להדפיס את מרכולתם, יפרסמו בריש גלי שהציבור הדתי מקיים "שבת ירוקה" להגברת המודעת לסביבה. אפשר אפילו שחברות התיירות הפונים לציבור הדתי יוציאו כמה שבועות קודם לכן עלון יפה ומושקע המסביר על החשיבות של המיזם.
בכל מקרה, אני מחכה לראות אם המעלעל ימצא על מה לכתוב השבוע...
בבית הכנסת שלי כמעט ואף אחד לא קורא עלונים בכל שבתות השנה, כך שלא הרגשתי שום שינוי. מה היה אצלכם? האם התפילה היתה רועשת יותר? או שמא, שקטה יותר? האם בכלל שמו לב לחסרון?
אני ממליץ שבכל שנה שנופל חול המועד וחג בסמיכות לשבת, באופן שהמו"לים של העלונים לא מצליחים להדפיס את מרכולתם, יפרסמו בריש גלי שהציבור הדתי מקיים "שבת ירוקה" להגברת המודעת לסביבה. אפשר אפילו שחברות התיירות הפונים לציבור הדתי יוציאו כמה שבועות קודם לכן עלון יפה ומושקע המסביר על החשיבות של המיזם.
בכל מקרה, אני מחכה לראות אם המעלעל ימצא על מה לכתוב השבוע...
יום חמישי, 16 באפריל 2009
רשמים מכֶנֶס "פה סח" ה'תשס"ט, מאת: הרב "מענה לשון"
ביום שני האחרון, י"ט בניסן התשס"ט, התקיים בירושלים הכנס השנתי השלישי של "שוחרי לשון הקודש". משתתפי הכנס, הבאים מחלקים שונים ומגוונים בחברה הדתית והחרדית ברחבי הארץ, התאגדו יחד לכינוס זה שכותרתו "ורוממנו מכל לשון", סביב העיסוק במגוון נושאים לשוניים. בכנס השתתפו הפעם יותר מהכנס אשתקד (כשישים איש ואשה). חלק מהמשתתפים הכירו זה את זה מתוך התכתבויות בדוא"ל על לשון הקודש, ולחלקם היה זה המפגש הראשון פנים אל פנים.
את הכנס כיבד בהשתתפותו נשיא האקדמיה ללשון עברית, פרופ' משה בר אשר נר"ו. הפתעה נוספת, שהיתה מרנינה ומחַזקת עבור משתתפי הכנס היתה השתתפותו של ד"ר רחמים מלמד כהן (ה' ירפאהו ויחזקהו עמו"ש!), החולה במחלת ניוון שרירים ומשותק בכל גופו (למעט עיניו), אשר הגיע לכנס במסירות נפש על כסא גלגלים, ואף הכין במיוחד לכנס הרצאה בתחום הלשון בעזרת קריצות עינו אשר נקלטות במחשבו המיוחד.
לאחר תפלת מנחה מדויקת (מבחינה לשונית) שהוביל ר' דוד כוכב, הושמעו י"ג הרצאות קצרות, במגוון סוגיות לשוניות, בהנחייתו של הרב יואל קטן (ר"מ בישיבת שעלבים וראש מכון שלמה אומן).
את המושב הראשון פתח מארגן הכנס, הרב יצחק פרנק (מחבר מילון ארמי-עברי-אנגלי לתלמוד) והציג את פירושו של מורו הרב פרופ' ע"צ מלמד (שיום פטירתו הט"ו חל לאחרונה) למילה "מחלוקת". בכמה מקומות השתמשו חז"ל במילה זו במשמעה המקראי (=קבוצה, מפלגה, מחלקה), ולא במשמעות המאוחרת המקובלת היום (ויכוח). כך, למשל, ניתן להבין אל נכון את השבח בכך ש"מחלוקת שהיא לשם שמים" - סופה להתקיים!
אחריו הקריא בנו, ר' אוריאל פרנק, את הרצאת ד"ר רחמים מלמד כהן (אחיינו של ר' ע"צ מלמד), שדנה בבן ה"תם" בהגדה של פסח, שבירושלמי מופיע בלשון (פחות "נקיה":) "טִפֵּש".
ר' אמתי בן דוד (מח"ס שיחת חולין) הדגים כיצד מילים השגורות בפי דוברי העברית הישראלית (כגון: אחוז, לפתן, ותיק, יוצא-דופן, ושוליים) מהווים מכשול כשניגשים ללימוד תורה. אמנם, אין הוא מסיק מכאן שיש להפסיק את השימוש בדיבור היומיומי בעברית (כדעת האדמו"ר מסאטמר, בעל "ויואל משה"), אלא רק לפרסם תהליכים לשוניים אלה, ולפתח מודעות אצל תלמידנו לרובדי הלשון השונים ע"מ שיזהרו בלימודם בתורה שבכתב ושבעל פה. באופן זה לא יפלו במלכודת ההנחה שהם כבר מבינים את הפירוש המדויק של כל מילה בקריאת מקורותינו הקדושים.
ר' יהושע שטיינברג דן במחלוקת המפרשים מהי משמעות המלה "פסח" בלשון תורה וחז"ל, ור' יעקב לויפר דן בפירוש השורש פס"ח והקרובים לו (פסע, פשח...).
ר' מנחם גולדברגר דן בשאלת זיהוי צמחי משנת כלאים, ובפרט בזיהוי הקישואים והמלפפונים.
את המושב הראשון חתם ר' יהושע בוך בהרצאתו המסעירה בנושא "ברכת החמה ושאר המאורות". הוא הציע לפרש שאין הברייתא שבבבלי (ברכות נט/ב) יוצאת מידי פשוטה, ואין בלשון הברייתא קביעת זמן מסוים לברכה על החמה (וכפשט התוספתא), ובניגוד למשמעות דברי אביי בסוגיית התלמוד הבבלי. פירוש מחודש זה, שמשתמע ממנו פירוש של הברייתא שלא כדברי האמורא אביי, זכה למחאת נמרצת מפי ר' אמתי בן דוד, והובהר כי הדברים מושמעים לעיון ולא להלכה למעשה, ועד לתחילת מחזור השמש הבא נקווה שיתבררו ויתלבנו הדברים בעזרת אליהו הנביא.
בתחילת המושב השני הרצה ר' דוד כוכב על המבטא הנכון של העיצורים בלשון הקודש. באותו תחום עסק ר' יוסף שלמה מאיר (העובד עם חותנו, הרב המבורגר מבני ברק, במכון מורשת אשכנז). הוא הצביע על זיקת המבטא הגלילי המשתקף בתלמוד הירושלמי ("לישנא קלילא") למבטאים אשכנזיים מאוחרים, בנוגע לדילוג עיצורים (חב/חייב), לחוסר הקפדה על העיצורים הגרוניים (ר' לייזר) ועוד. כנגד ניסיון זה להראות על רצף מבטא זה מימי חז"ל, הוצע ע"י אחד השומעים (דוד ויסקוט, קרית ארבע) לראות במבטאים האשכנזיים כמושפעים מן הדיבור האירופאי, עקב הדמיון הרב בין תופעות לשוניות באידיש המקבילות למבטא האשכנזי של העברית.
ר' ליאור יעקובי דן בקשרים שבין ה"בלשן" לבין ה"בלש", וביניהם לשורש בל"ס, שבמילים כמו "אוצר בלוס" שבחז"ל, ו"בולס שקמים" שבמקרא.
מר אברהם נפח עסק בפרשת השבוע, "ביום השמיני", והדגים בסיפור הראשון את הבלבולים שיש ללומדים בהבנת סיפורי התורה. בהרצאתו הצביע על כמה נקודות, כגון:
1. "ה' נראָה אליכם" מתייחס רק לאותו הפסוק (אל קרבן השלמים בלבד);
2. אש לא יצאה מהשמים אלא מאת ה';
3. הוא הדגיש את ההבדלים הגדולים בין "לשרוף", "להקטיר", ו"להבעיר" (להאכיל).
ומשמעות נוספת של "ותאכל האש", בקשר לאכילה (כביכול כאכילת בעלי ברית). בשולי הדברים הצביע על תופעה מעניינת בלשון התורה: התורה לפעמים חורגת מהלשון "המדויקת" על מנת ליצור קשרים לשוניים בין דברים שונים. כמו כאן ש"אכילת" האש את בני אהרן נכתבה בלשון ייחודית זו ע"מ לקשור זאת ל"אכילת" האש את הקרבן, אף שהמונח "המדוקדק יותר" היה "שריפה" ולא "אכילה".
אחרון אחרון היה הרב אליהו לוין אשר פתח במאמר ששלח הרב מיכאל דושינסקי מפראג ע"פ פירוש האברבנאל בעניין מי קראה את שמו של משה (יוכבד ולא בת פרעה!).
בהרצאתו שלו דן הרב לוין בעניין שְׁוָא באותיות דומות, שאע"פ שמלמדים בביה"ס שהוא נע (ע"פ כללי אליהו בחור), אין זה פשוט כלל וכלל.
נסיים במקור מעניין בשבח הדיבור בלשון הקודש שהובא בכנס: דברי רבי יוסף חיים מבגדד, בעל הבן איש חי (דרוש ט"ז בספר אות חיים, ירושלים התשנ"ח):
בא הכתוב לְלַמֵּד, כי לאו בלימוד התורה בלבד תחנך את הנער, אלא גם ...בלשון הקודש, שהוא חלקם של ישראל, אשר נכתבה התורה הקדושה בה, ואשר הוא עתיד להיות עיקר הלשונות, שכל הבריות ידברו בו, כמו שארז"ל על פסוק 'אז אהפך אל עמים שפה ברורה' (צפניה ג, ט) - איך יהיה איש הישראלי חסר ממנו? שאינו יודעו לדבר בו היטב כראוי! ופה עירינו, אפילו החכמים - אינם יודעים לדבר לשון הקודש צח, וגם לא לכתוב מכתב בלשון הקודש צח, אלא מגמגמים בו, וכל שכן המון העם - וזה גנאי גדול. ועוד, צחות לשה"ק והבנתו - זה נוגע גם להלכות ודיני התורה...
וכ"אסמכתא" לעיסוק בענייני לשון הקודש בחולו של מועד צויינה הקפדתו של האדמו"ר רבי שמואל משינובא לדבר בחוה"מ רק בלשה"ק (כמו שאדמו"רים רבים הקפידו על כך בכל שבת קודש).
נקווה שנזכה כולנו ללמוד וללמד לשמור ולעשות את כל דברי התורה בדקדוק ובאהבה.
בהזדמנות זו נאחל למשפחת פרנק מזל טוב ורוב נחת לרגל הולדת הבת מרים לר' אוריאל ולאה. שיזכו לגדלה לאהבת תורת ישראל, ארץ ישראל, עם ישראל ולשון ישראל.
את הכנס כיבד בהשתתפותו נשיא האקדמיה ללשון עברית, פרופ' משה בר אשר נר"ו. הפתעה נוספת, שהיתה מרנינה ומחַזקת עבור משתתפי הכנס היתה השתתפותו של ד"ר רחמים מלמד כהן (ה' ירפאהו ויחזקהו עמו"ש!), החולה במחלת ניוון שרירים ומשותק בכל גופו (למעט עיניו), אשר הגיע לכנס במסירות נפש על כסא גלגלים, ואף הכין במיוחד לכנס הרצאה בתחום הלשון בעזרת קריצות עינו אשר נקלטות במחשבו המיוחד.
לאחר תפלת מנחה מדויקת (מבחינה לשונית) שהוביל ר' דוד כוכב, הושמעו י"ג הרצאות קצרות, במגוון סוגיות לשוניות, בהנחייתו של הרב יואל קטן (ר"מ בישיבת שעלבים וראש מכון שלמה אומן).
את המושב הראשון פתח מארגן הכנס, הרב יצחק פרנק (מחבר מילון ארמי-עברי-אנגלי לתלמוד) והציג את פירושו של מורו הרב פרופ' ע"צ מלמד (שיום פטירתו הט"ו חל לאחרונה) למילה "מחלוקת". בכמה מקומות השתמשו חז"ל במילה זו במשמעה המקראי (=קבוצה, מפלגה, מחלקה), ולא במשמעות המאוחרת המקובלת היום (ויכוח). כך, למשל, ניתן להבין אל נכון את השבח בכך ש"מחלוקת שהיא לשם שמים" - סופה להתקיים!
אחריו הקריא בנו, ר' אוריאל פרנק, את הרצאת ד"ר רחמים מלמד כהן (אחיינו של ר' ע"צ מלמד), שדנה בבן ה"תם" בהגדה של פסח, שבירושלמי מופיע בלשון (פחות "נקיה":) "טִפֵּש".
ר' אמתי בן דוד (מח"ס שיחת חולין) הדגים כיצד מילים השגורות בפי דוברי העברית הישראלית (כגון: אחוז, לפתן, ותיק, יוצא-דופן, ושוליים) מהווים מכשול כשניגשים ללימוד תורה. אמנם, אין הוא מסיק מכאן שיש להפסיק את השימוש בדיבור היומיומי בעברית (כדעת האדמו"ר מסאטמר, בעל "ויואל משה"), אלא רק לפרסם תהליכים לשוניים אלה, ולפתח מודעות אצל תלמידנו לרובדי הלשון השונים ע"מ שיזהרו בלימודם בתורה שבכתב ושבעל פה. באופן זה לא יפלו במלכודת ההנחה שהם כבר מבינים את הפירוש המדויק של כל מילה בקריאת מקורותינו הקדושים.
ר' יהושע שטיינברג דן במחלוקת המפרשים מהי משמעות המלה "פסח" בלשון תורה וחז"ל, ור' יעקב לויפר דן בפירוש השורש פס"ח והקרובים לו (פסע, פשח...).
ר' מנחם גולדברגר דן בשאלת זיהוי צמחי משנת כלאים, ובפרט בזיהוי הקישואים והמלפפונים.
את המושב הראשון חתם ר' יהושע בוך בהרצאתו המסעירה בנושא "ברכת החמה ושאר המאורות". הוא הציע לפרש שאין הברייתא שבבבלי (ברכות נט/ב) יוצאת מידי פשוטה, ואין בלשון הברייתא קביעת זמן מסוים לברכה על החמה (וכפשט התוספתא), ובניגוד למשמעות דברי אביי בסוגיית התלמוד הבבלי. פירוש מחודש זה, שמשתמע ממנו פירוש של הברייתא שלא כדברי האמורא אביי, זכה למחאת נמרצת מפי ר' אמתי בן דוד, והובהר כי הדברים מושמעים לעיון ולא להלכה למעשה, ועד לתחילת מחזור השמש הבא נקווה שיתבררו ויתלבנו הדברים בעזרת אליהו הנביא.
בתחילת המושב השני הרצה ר' דוד כוכב על המבטא הנכון של העיצורים בלשון הקודש. באותו תחום עסק ר' יוסף שלמה מאיר (העובד עם חותנו, הרב המבורגר מבני ברק, במכון מורשת אשכנז). הוא הצביע על זיקת המבטא הגלילי המשתקף בתלמוד הירושלמי ("לישנא קלילא") למבטאים אשכנזיים מאוחרים, בנוגע לדילוג עיצורים (חב/חייב), לחוסר הקפדה על העיצורים הגרוניים (ר' לייזר) ועוד. כנגד ניסיון זה להראות על רצף מבטא זה מימי חז"ל, הוצע ע"י אחד השומעים (דוד ויסקוט, קרית ארבע) לראות במבטאים האשכנזיים כמושפעים מן הדיבור האירופאי, עקב הדמיון הרב בין תופעות לשוניות באידיש המקבילות למבטא האשכנזי של העברית.
ר' ליאור יעקובי דן בקשרים שבין ה"בלשן" לבין ה"בלש", וביניהם לשורש בל"ס, שבמילים כמו "אוצר בלוס" שבחז"ל, ו"בולס שקמים" שבמקרא.
מר אברהם נפח עסק בפרשת השבוע, "ביום השמיני", והדגים בסיפור הראשון את הבלבולים שיש ללומדים בהבנת סיפורי התורה. בהרצאתו הצביע על כמה נקודות, כגון:
1. "ה' נראָה אליכם" מתייחס רק לאותו הפסוק (אל קרבן השלמים בלבד);
2. אש לא יצאה מהשמים אלא מאת ה';
3. הוא הדגיש את ההבדלים הגדולים בין "לשרוף", "להקטיר", ו"להבעיר" (להאכיל).
ומשמעות נוספת של "ותאכל האש", בקשר לאכילה (כביכול כאכילת בעלי ברית). בשולי הדברים הצביע על תופעה מעניינת בלשון התורה: התורה לפעמים חורגת מהלשון "המדויקת" על מנת ליצור קשרים לשוניים בין דברים שונים. כמו כאן ש"אכילת" האש את בני אהרן נכתבה בלשון ייחודית זו ע"מ לקשור זאת ל"אכילת" האש את הקרבן, אף שהמונח "המדוקדק יותר" היה "שריפה" ולא "אכילה".
אחרון אחרון היה הרב אליהו לוין אשר פתח במאמר ששלח הרב מיכאל דושינסקי מפראג ע"פ פירוש האברבנאל בעניין מי קראה את שמו של משה (יוכבד ולא בת פרעה!).
בהרצאתו שלו דן הרב לוין בעניין שְׁוָא באותיות דומות, שאע"פ שמלמדים בביה"ס שהוא נע (ע"פ כללי אליהו בחור), אין זה פשוט כלל וכלל.
נסיים במקור מעניין בשבח הדיבור בלשון הקודש שהובא בכנס: דברי רבי יוסף חיים מבגדד, בעל הבן איש חי (דרוש ט"ז בספר אות חיים, ירושלים התשנ"ח):
בא הכתוב לְלַמֵּד, כי לאו בלימוד התורה בלבד תחנך את הנער, אלא גם ...בלשון הקודש, שהוא חלקם של ישראל, אשר נכתבה התורה הקדושה בה, ואשר הוא עתיד להיות עיקר הלשונות, שכל הבריות ידברו בו, כמו שארז"ל על פסוק 'אז אהפך אל עמים שפה ברורה' (צפניה ג, ט) - איך יהיה איש הישראלי חסר ממנו? שאינו יודעו לדבר בו היטב כראוי! ופה עירינו, אפילו החכמים - אינם יודעים לדבר לשון הקודש צח, וגם לא לכתוב מכתב בלשון הקודש צח, אלא מגמגמים בו, וכל שכן המון העם - וזה גנאי גדול. ועוד, צחות לשה"ק והבנתו - זה נוגע גם להלכות ודיני התורה...
וכ"אסמכתא" לעיסוק בענייני לשון הקודש בחולו של מועד צויינה הקפדתו של האדמו"ר רבי שמואל משינובא לדבר בחוה"מ רק בלשה"ק (כמו שאדמו"רים רבים הקפידו על כך בכל שבת קודש).
נקווה שנזכה כולנו ללמוד וללמד לשמור ולעשות את כל דברי התורה בדקדוק ובאהבה.
בהזדמנות זו נאחל למשפחת פרנק מזל טוב ורוב נחת לרגל הולדת הבת מרים לר' אוריאל ולאה. שיזכו לגדלה לאהבת תורת ישראל, ארץ ישראל, עם ישראל ולשון ישראל.
יריד מוסד הרב קוק ה'תשס"ט
על אף שהתלבטתי תחילה אם לטרוח ולהגיע ליריד של מוסד הרב קוק, מפאת חוסר מקום בספריה בביתי, כשמצאתי את עצמי לא רחוק מבנין מוסד הרב קוק הבוקר מספר דקות לעשר החלטתי שאני לא מסוגל לעמוד בפיתוי. היריד נפתח מספר דקות באיחור ואני יחד עם עשרות האנשים (!) שהמתינו בחוץ לפתיחת הדלתות נכנסנו פנימה.
משום מה, משנה לשנה אני מוצא את עצמי יותר ויותר ביקורתי כלפי הוצאת מוסד הרב קוק. אינני יודע אם זה ביקורת מוצדקת או לא. תשפטו אתם.
מגיעה למוסד הרב קוק מילה טובה על זה שהם השתפרו פלאים בהכנה לקראת היריד. כבר לפני מספר שבועות קיבלתי במייל קטלוג של הספרים ביריד ובמהלך חג הפסח קיבלתי בדואר את הקטלוג המלא. גם אתר האינטרנט של ההוצאה לאור מכיל את כל הספרים עם המחירים המעודכנים ליריד של השנה. עם זאת, ראוי שבקטלוגים יופיעו הספרים החדשים לא רק תחת "ספרים חדשים" אלא גם בתוך הרשימה האלפביתית של כל הספרים. כך גם מי שלא יודע שספר מסוים יוצא עתה לאור מחדש יוכל למצוא אותו. היו גם ספרים ביריד שלא מצאתי בקטלוגים. כך לדוגמא ראיתי ספר, שנראה מאד מעניין, בשם "ראשונים לציון הנה הנם" של גאולה בת-יהודה שלא הצלחתי למצוא בקטלוגים. הספר עוסק ברבנים מהדור האחרון שהיו חובבי ציון גדולים. בין הרבנים עליהם כותבת המחברת: הגרש"ז אוירבך, האדמו"ר החלוץ – הרב ישעיהו שפירא, הרב שילה רפאל (כמדומני שהיה בנה של המחברת) ועוד. כבתו של הרב יהודה לייב מיימון, הספר נראה במבט ראשון ככרך שביעי של "שרי המאה".
רכשתי ביריד את ספרו של הרב פרופ' אליעזר ברקוביץ' "ההלכה כוחה ותפקידה", בעקבות המלצות חמות של כמה מקוראי הבלוג.
בנוסף החלטתי לרכוש את ארבעת הכרכים (בראשית - ויקרא) של "חמשה חומשי תורה עם פירוש אור החיים", מכיוון שיש לי תוכניות להתחיל ללמוד חלק מפירושו ואני מעדיף הוצאה שיש בה הערות שוליים שיעזור לי. לפני שלוש שנים (אולי אני מגזים וזה רק שנתיים) רכשתי ביריד את אחד הספרים האיכותיים ביותר שהם הוציאו, ספר "משנת ראובן". הספר מכיל את פירושי הראשונים על מסכת אבות. אך עד עתה יצא לאור רק חלק א' על פרקים א-ב. מאז, כל שנה אני מחכה ומצפה אולי סוף סוף יצא חלק נוסף (או חלקים נוספים) ואני מתאכזב. כיוון שהשנה קיבלתי קטלוג מראש, ידעתי לא לצפות למצוא את חלק ב', אך נזכרתי בזה כשרכשתי את האור-החיים ושאלתי את עצמי כמה שנים אצטרך לחכות עד שיצאו הכרכים הנוספים. בכל מקרה, הסט נראה מושקע, וההערות נראות מחכימות ובאורך הנכון. עם זאת, מכיוון שמוסד הרב קוק מחזיק בזכויות ספריו של הרב ראובן מרגליות, חשבתי שהיה מן הראוי שבהוצאה זו של האור-החיים יוסיפו כהערות שוליים את הערותיו של הרב מרגליות בספרו נר-למאור, שכיום יוצא בהוצאת צילום שקשה לקרוא. אך זה כנראה יותר מדי לצפות.
ניתן למצוא ביריד את הספר המצוין "פני ספר תהילים" (מומלץ מאד לכל מי שלומד/מלמד תהילים) ב24 שקלים בלבד, מחיר כמעט מגוחך עבור ספר זה.
התאכזבתי משתי ההגדות של פסח החדשים שיצאו לאור השנה: הגדה של פסח – הגר"א, והגדה של פסח – גאוני ליטא. ההגדה של הגר"א מכיל את פירוש הגר"א להגדה ללא תוספות הנראות לעין בתוספת ליקוט מספרי הגר"א. גם הגדת גאוני ליטא מכיל ליקוט מספרים שונים של עניינים הקשורים להגדה. אינני מחובבי הליקוטים על ההגדה, וכיוון שכך אין הגדות אלו עולים במעלתם על עוד מאות הגדות הקיימים בשוק: הגדת הבן-איש-חי, השפת אמת, המשך-חכמה וכו'.
אחד הספרים שהופיעו השנה מחדש זה "הכוזרי השני – מטה דן" לרבי דוד בניטו. הספר זכה לאחרונה לסקירה ב"ספרים בלוג" (באנגלית) – כאן, עם קישורים למהדורות קודמות שניתן להוריד מהרשת וקישור לרשימה עם תמונה מהמחבר. הספר נמכר ב30 שקלים ביריד. אך יש לדעת, שספרים ש"הופיעו מחדש", אינם מודפסים מחדש אלא רק מצולמים מההוצאה הקודמת שלהם, ללא גופנים חדשים וסידור חדש על פני העמוד.
משום מה, משנה לשנה אני מוצא את עצמי יותר ויותר ביקורתי כלפי הוצאת מוסד הרב קוק. אינני יודע אם זה ביקורת מוצדקת או לא. תשפטו אתם.
מגיעה למוסד הרב קוק מילה טובה על זה שהם השתפרו פלאים בהכנה לקראת היריד. כבר לפני מספר שבועות קיבלתי במייל קטלוג של הספרים ביריד ובמהלך חג הפסח קיבלתי בדואר את הקטלוג המלא. גם אתר האינטרנט של ההוצאה לאור מכיל את כל הספרים עם המחירים המעודכנים ליריד של השנה. עם זאת, ראוי שבקטלוגים יופיעו הספרים החדשים לא רק תחת "ספרים חדשים" אלא גם בתוך הרשימה האלפביתית של כל הספרים. כך גם מי שלא יודע שספר מסוים יוצא עתה לאור מחדש יוכל למצוא אותו. היו גם ספרים ביריד שלא מצאתי בקטלוגים. כך לדוגמא ראיתי ספר, שנראה מאד מעניין, בשם "ראשונים לציון הנה הנם" של גאולה בת-יהודה שלא הצלחתי למצוא בקטלוגים. הספר עוסק ברבנים מהדור האחרון שהיו חובבי ציון גדולים. בין הרבנים עליהם כותבת המחברת: הגרש"ז אוירבך, האדמו"ר החלוץ – הרב ישעיהו שפירא, הרב שילה רפאל (כמדומני שהיה בנה של המחברת) ועוד. כבתו של הרב יהודה לייב מיימון, הספר נראה במבט ראשון ככרך שביעי של "שרי המאה".
רכשתי ביריד את ספרו של הרב פרופ' אליעזר ברקוביץ' "ההלכה כוחה ותפקידה", בעקבות המלצות חמות של כמה מקוראי הבלוג.
בנוסף החלטתי לרכוש את ארבעת הכרכים (בראשית - ויקרא) של "חמשה חומשי תורה עם פירוש אור החיים", מכיוון שיש לי תוכניות להתחיל ללמוד חלק מפירושו ואני מעדיף הוצאה שיש בה הערות שוליים שיעזור לי. לפני שלוש שנים (אולי אני מגזים וזה רק שנתיים) רכשתי ביריד את אחד הספרים האיכותיים ביותר שהם הוציאו, ספר "משנת ראובן". הספר מכיל את פירושי הראשונים על מסכת אבות. אך עד עתה יצא לאור רק חלק א' על פרקים א-ב. מאז, כל שנה אני מחכה ומצפה אולי סוף סוף יצא חלק נוסף (או חלקים נוספים) ואני מתאכזב. כיוון שהשנה קיבלתי קטלוג מראש, ידעתי לא לצפות למצוא את חלק ב', אך נזכרתי בזה כשרכשתי את האור-החיים ושאלתי את עצמי כמה שנים אצטרך לחכות עד שיצאו הכרכים הנוספים. בכל מקרה, הסט נראה מושקע, וההערות נראות מחכימות ובאורך הנכון. עם זאת, מכיוון שמוסד הרב קוק מחזיק בזכויות ספריו של הרב ראובן מרגליות, חשבתי שהיה מן הראוי שבהוצאה זו של האור-החיים יוסיפו כהערות שוליים את הערותיו של הרב מרגליות בספרו נר-למאור, שכיום יוצא בהוצאת צילום שקשה לקרוא. אך זה כנראה יותר מדי לצפות.
ניתן למצוא ביריד את הספר המצוין "פני ספר תהילים" (מומלץ מאד לכל מי שלומד/מלמד תהילים) ב24 שקלים בלבד, מחיר כמעט מגוחך עבור ספר זה.
התאכזבתי משתי ההגדות של פסח החדשים שיצאו לאור השנה: הגדה של פסח – הגר"א, והגדה של פסח – גאוני ליטא. ההגדה של הגר"א מכיל את פירוש הגר"א להגדה ללא תוספות הנראות לעין בתוספת ליקוט מספרי הגר"א. גם הגדת גאוני ליטא מכיל ליקוט מספרים שונים של עניינים הקשורים להגדה. אינני מחובבי הליקוטים על ההגדה, וכיוון שכך אין הגדות אלו עולים במעלתם על עוד מאות הגדות הקיימים בשוק: הגדת הבן-איש-חי, השפת אמת, המשך-חכמה וכו'.
אחד הספרים שהופיעו השנה מחדש זה "הכוזרי השני – מטה דן" לרבי דוד בניטו. הספר זכה לאחרונה לסקירה ב"ספרים בלוג" (באנגלית) – כאן, עם קישורים למהדורות קודמות שניתן להוריד מהרשת וקישור לרשימה עם תמונה מהמחבר. הספר נמכר ב30 שקלים ביריד. אך יש לדעת, שספרים ש"הופיעו מחדש", אינם מודפסים מחדש אלא רק מצולמים מההוצאה הקודמת שלהם, ללא גופנים חדשים וסידור חדש על פני העמוד.
שביבים (פרשת שמיני) / שאול שיף
ר' שאול שיף פרסם את רשימותיו בעיתון הצופה במשך עשרות שנים. לאחר שהעיתון שבק חיים הוא ממשיך לפרסם את רשימותיו בעלון שבועי המופץ בדואר האלקטרוני למעוניינים (ניתן לפנות למייל: schiffs at 013 dot net dot il). יובהר שהדברים המתפרסמים במדור זה משקפים את דעותיו של הכותב והינם על אחריותו, ואינם בהכרח משקפים את עמדותי.
הבובות של "חומקה"
המפגש הראשון שלי עם מוראות השואה היה בגיל שש פלוס. באותם ימים גרתי ברחוב הרב קוק 36 בתל-אביב. במספר 32 גרה על הגג בחדר עלוב "חומקה". כך כינו את נחמה, שמעולם לא ידעתי את שם משפחתה. היא הייתה גלמודה, צנומה, לחייה שקועות ובגדיה מטולאים. שערה מעולם לא טופח והיא דיברה בשטף, בעיקר באידיש, וכשהייתה מברכת מישהו לשלום, אמרה באנגלית עילגת: אני מברכת אותך במיטב הברכות { wish you with my best whishes} למיטב זכרוני, היה זה המשפט היחיד השלם שידעה לומר באנגלית. מיד לאחר אימי השואה היגרה לארה"ב, שם שהתה תקופה קצרה ביותר ועלתה לישראל אל הבלתי נודע. השואה ערערה את שלמות נפשה ובלילות, לעתים קרובות, ניתן היה לשמוע את צעקותיה שעלו מחדרה. שכניה לא הצליחו מעולם לקלוט אלו מלים הכילו צעקות השבר הללו.
ילדי השכונה כמו כל הילדים, ראו בה כתובת נוחה להתעללות, והם עזבוה לנפשה רק לאחר שהייתה פורצת בבכי מר. משנרגעה, הייתה שרה לה באידיש בקול מרוסק : "אין איך בין חומקה גיבליבען אליין אליין" [ואני חומקה נשארתי לבדי לבדי].
השכנים הטובים העסיקו אותה בעבודות ניקיון קלות ומהכספים האלה התקיימה עד ליום שבו חלתה. פתאום חומקה לא נראתה ברחוב הרב קוק, והילדים המשיכו לרדוף אחרי חתולים או לטפס על עצי התות הגבוהים העתיקים.
ויהי היום וגברת פוגל ממספר 34 הודיעה לראשי המשפחות כי חומקה שבקה חיים לכל חי והיא נקברה בבית העלמין ביפו. גברת שולמית דיסנצ'יק ע"ה, רעייתו של אריה דיסנצ'יק ואמו של עידו דיסנצ'יק -עורכי מעריב, החליטה לעשות מעשה ולפקוד את חדרה של חומקה. אולי מהממצאים שם יוודעו יותר פרטים על עברה. יצחק סעתי ואני הקטן הצטרפנו אליה מלאי סקרנות ושטופי פחד. הדלת של החדר הקטן שבעליית הגג נפתחה בקלות ולנגד עינינו נגלו עשרות בובות. ממין זכר ומהמין הנשי. על כל בובה היה שם: חיימ'קה, טויבע, זיסל, מוישה ... לחלקן היא ניפחה את הבטן כסימן להריון. על כל בובה היה כיתוב ביידיש: זיא איז געווען א שיינהייט פון א מיידל [היא הייתה נערה יפהפיה]. או: ער איז געווען א וילדער קאפ [הוא היה ראש פרוע-הכוונה למוח חריף], יוסל א-צדיקל. ועל אחת כתבה: אוי מיין טאטע , מיין טאטע [אוי אבי אבי]. כולן היו מסודרות על מיטתה במעין אליפסה וביניהן הייתה נרדמת בימים ובלילות. לא הבנתי בדיוק מה שעיני רואות, אבל דודתי חנה לאה ע"ה, שדאגה מדי פעם לארוחותיה של חומקה, הייתה מספרת לי שוב ושוב על חומקה, כדי שאסכים לאכול עוד כפית ועוד ביס. ולא אחת הייתה היא פורצת בבכי ושרה במנגינה של חומקה: ואני חנה לאה נשארתי לבד לבד...
והיו דרשניות
בגיליון הקודם סיפרנו על אישה שהייתה לאדמו"רית, קיבלה "קוויטלך" [פתקים] ופעלה ישועות.והיו הדרשניות. ד"ר יעל לוין איתרה כמה מהן בבית העלמין הישן בפראג. על מצבתה של רבקה [נפטרה בשנת של"ט] בת ר' שבתי הורוויץ, מנהיג קהילת פראג וסבו של ר' ישעיהו הורוויץ, השל"ה הקדוש,
חרות בין היתר: "לדרוש ולפרש המחזור לבנות ישראל בטעמה". התארים "חכמנית דרשנית" רשומים על מצבתה של שפרה אופנהיים, אשתו השנייה של ר' דוד אופנהיים, רבה של פראג ובתו של ר' בנימין וואלף שפירא, רבה של בוהמיה. אסנת בת המאה השבע עשרה, בתו של ר' שמואל ברזאני, ראש הישיבה בעמדיה, כורדיסתאן, ואשתו של ר' יעקב מזרחי, שירש את מקומו של חמיו ובהמשך היה לראש הישיבה במוצול, הייתה תלמידת חכמים. זו לימדה בישיבת בעלה בחייו ועמדה בראשה לאחר פטירתו. באחת מן האיגרות העבריות שחיברה, מעידה היא על עצמה שהייתה: "מלמדת תורה ומוכחת ודורשת לטבילה ולשבת ולנדה ולתפילה וכיוצא". בסיפרה "שמחת תורה ליד לרבקה טיקטינר" כותבת ד"ר לוין, כי על מצבתה של אשה בשם שרה [נפטרה רצ"ב] חרותות בין היתר המלים: "הגתה בתורה בעמידה ובישיבה". על מצבת פיגלא [שפ"ט], בתו של המהר"ל מפראג, חקוק בין היתר: "ופיה פתוח בחכמה, לשונה בחסד ותורה, למודה בדעת ובינה-בכל דינים דבהגמרא".
הסרת תפילין בראש חודש
הגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל הנהיג במניינו שבחדר הסמוך לדירתו שבפנימית הישיבה, שכל הציבור יסירו את התפילין קודם לאמירת הקדיש שלפני מוסף. אלא שהקפיד מאוד שלא יניחו את התפילין בלתי מכורכים, אלא בדווקא לגוללן כראוי קודם התחלת מוסף [וראה "מפניני הרב" להרב צבי שכטר]. ופעם אירע שהבחור הצעיר ששמשו טעה, והתחיל להתפלל מוסף טרם כרך את תפיליו [של עצמו] ובאמצע התפילה שבלחש נגע בו הרב על אצבעותיו של הלה, שהיה עומד בתפילה על ידו, ורמז לו שיכרוך את תפיליו תיכף-באמצע תפילתו.
המפגש הראשון שלי עם מוראות השואה היה בגיל שש פלוס. באותם ימים גרתי ברחוב הרב קוק 36 בתל-אביב. במספר 32 גרה על הגג בחדר עלוב "חומקה". כך כינו את נחמה, שמעולם לא ידעתי את שם משפחתה. היא הייתה גלמודה, צנומה, לחייה שקועות ובגדיה מטולאים. שערה מעולם לא טופח והיא דיברה בשטף, בעיקר באידיש, וכשהייתה מברכת מישהו לשלום, אמרה באנגלית עילגת: אני מברכת אותך במיטב הברכות { wish you with my best whishes} למיטב זכרוני, היה זה המשפט היחיד השלם שידעה לומר באנגלית. מיד לאחר אימי השואה היגרה לארה"ב, שם שהתה תקופה קצרה ביותר ועלתה לישראל אל הבלתי נודע. השואה ערערה את שלמות נפשה ובלילות, לעתים קרובות, ניתן היה לשמוע את צעקותיה שעלו מחדרה. שכניה לא הצליחו מעולם לקלוט אלו מלים הכילו צעקות השבר הללו.
ילדי השכונה כמו כל הילדים, ראו בה כתובת נוחה להתעללות, והם עזבוה לנפשה רק לאחר שהייתה פורצת בבכי מר. משנרגעה, הייתה שרה לה באידיש בקול מרוסק : "אין איך בין חומקה גיבליבען אליין אליין" [ואני חומקה נשארתי לבדי לבדי].
השכנים הטובים העסיקו אותה בעבודות ניקיון קלות ומהכספים האלה התקיימה עד ליום שבו חלתה. פתאום חומקה לא נראתה ברחוב הרב קוק, והילדים המשיכו לרדוף אחרי חתולים או לטפס על עצי התות הגבוהים העתיקים.
ויהי היום וגברת פוגל ממספר 34 הודיעה לראשי המשפחות כי חומקה שבקה חיים לכל חי והיא נקברה בבית העלמין ביפו. גברת שולמית דיסנצ'יק ע"ה, רעייתו של אריה דיסנצ'יק ואמו של עידו דיסנצ'יק -עורכי מעריב, החליטה לעשות מעשה ולפקוד את חדרה של חומקה. אולי מהממצאים שם יוודעו יותר פרטים על עברה. יצחק סעתי ואני הקטן הצטרפנו אליה מלאי סקרנות ושטופי פחד. הדלת של החדר הקטן שבעליית הגג נפתחה בקלות ולנגד עינינו נגלו עשרות בובות. ממין זכר ומהמין הנשי. על כל בובה היה שם: חיימ'קה, טויבע, זיסל, מוישה ... לחלקן היא ניפחה את הבטן כסימן להריון. על כל בובה היה כיתוב ביידיש: זיא איז געווען א שיינהייט פון א מיידל [היא הייתה נערה יפהפיה]. או: ער איז געווען א וילדער קאפ [הוא היה ראש פרוע-הכוונה למוח חריף], יוסל א-צדיקל. ועל אחת כתבה: אוי מיין טאטע , מיין טאטע [אוי אבי אבי]. כולן היו מסודרות על מיטתה במעין אליפסה וביניהן הייתה נרדמת בימים ובלילות. לא הבנתי בדיוק מה שעיני רואות, אבל דודתי חנה לאה ע"ה, שדאגה מדי פעם לארוחותיה של חומקה, הייתה מספרת לי שוב ושוב על חומקה, כדי שאסכים לאכול עוד כפית ועוד ביס. ולא אחת הייתה היא פורצת בבכי ושרה במנגינה של חומקה: ואני חנה לאה נשארתי לבד לבד...
והיו דרשניות
בגיליון הקודם סיפרנו על אישה שהייתה לאדמו"רית, קיבלה "קוויטלך" [פתקים] ופעלה ישועות.והיו הדרשניות. ד"ר יעל לוין איתרה כמה מהן בבית העלמין הישן בפראג. על מצבתה של רבקה [נפטרה בשנת של"ט] בת ר' שבתי הורוויץ, מנהיג קהילת פראג וסבו של ר' ישעיהו הורוויץ, השל"ה הקדוש,
חרות בין היתר: "לדרוש ולפרש המחזור לבנות ישראל בטעמה". התארים "חכמנית דרשנית" רשומים על מצבתה של שפרה אופנהיים, אשתו השנייה של ר' דוד אופנהיים, רבה של פראג ובתו של ר' בנימין וואלף שפירא, רבה של בוהמיה. אסנת בת המאה השבע עשרה, בתו של ר' שמואל ברזאני, ראש הישיבה בעמדיה, כורדיסתאן, ואשתו של ר' יעקב מזרחי, שירש את מקומו של חמיו ובהמשך היה לראש הישיבה במוצול, הייתה תלמידת חכמים. זו לימדה בישיבת בעלה בחייו ועמדה בראשה לאחר פטירתו. באחת מן האיגרות העבריות שחיברה, מעידה היא על עצמה שהייתה: "מלמדת תורה ומוכחת ודורשת לטבילה ולשבת ולנדה ולתפילה וכיוצא". בסיפרה "שמחת תורה ליד לרבקה טיקטינר" כותבת ד"ר לוין, כי על מצבתה של אשה בשם שרה [נפטרה רצ"ב] חרותות בין היתר המלים: "הגתה בתורה בעמידה ובישיבה". על מצבת פיגלא [שפ"ט], בתו של המהר"ל מפראג, חקוק בין היתר: "ופיה פתוח בחכמה, לשונה בחסד ותורה, למודה בדעת ובינה-בכל דינים דבהגמרא".
הסרת תפילין בראש חודש
הגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל הנהיג במניינו שבחדר הסמוך לדירתו שבפנימית הישיבה, שכל הציבור יסירו את התפילין קודם לאמירת הקדיש שלפני מוסף. אלא שהקפיד מאוד שלא יניחו את התפילין בלתי מכורכים, אלא בדווקא לגוללן כראוי קודם התחלת מוסף [וראה "מפניני הרב" להרב צבי שכטר]. ופעם אירע שהבחור הצעיר ששמשו טעה, והתחיל להתפלל מוסף טרם כרך את תפיליו [של עצמו] ובאמצע התפילה שבלחש נגע בו הרב על אצבעותיו של הלה, שהיה עומד בתפילה על ידו, ורמז לו שיכרוך את תפיליו תיכף-באמצע תפילתו.
מדרש לפרשת שמיני
הפעם רק הערה קצרה על המדרש:
א"ר הונא: בשלשה מקומות כעס משה ונתעלמה ממנו הלכה, ואלו הן: בשבת ובכלי מתכות ואונן. בשבת מנין? שנאמר: (שמות טו) "ויותירו אנשים ממנו וגו'" כיון שכעס שכח לומר להם הלכות שבת. אמר להם: (שם) "הוא אשר דבר ה' אכלוהו היום כי שבת היום לה'". ובכלי מתכות מנין? שנאמר: (במדבר לא) "ויקצוף משה על פקודי החיל" וכיון שכעס נתעלמה ממנו הלכה שכח לומר להם הלכות כלי מתכות וכיון שלא אמר משה אמר אלעזר הכהן תחתיו, שנאמר: (שם) "ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא" אמר להם למשה רבי צוה ולא צוה. באונן מנין? שנאמר: "ויקצוף על אלעזר ועל איתמר" וכיון שכעס נתעלמה ממנו הלכה שאונן אסור לאכול בקדשים.
א"ר הונא: בשלשה מקומות כעס משה ונתעלמה ממנו הלכה, ואלו הן: בשבת ובכלי מתכות ואונן. בשבת מנין? שנאמר: (שמות טו) "ויותירו אנשים ממנו וגו'" כיון שכעס שכח לומר להם הלכות שבת. אמר להם: (שם) "הוא אשר דבר ה' אכלוהו היום כי שבת היום לה'". ובכלי מתכות מנין? שנאמר: (במדבר לא) "ויקצוף משה על פקודי החיל" וכיון שכעס נתעלמה ממנו הלכה שכח לומר להם הלכות כלי מתכות וכיון שלא אמר משה אמר אלעזר הכהן תחתיו, שנאמר: (שם) "ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא" אמר להם למשה רבי צוה ולא צוה. באונן מנין? שנאמר: "ויקצוף על אלעזר ועל איתמר" וכיון שכעס נתעלמה ממנו הלכה שאונן אסור לאכול בקדשים.
המדרש מתאר שלושה ארועים בהם כעס משה. כתוצאה מכך נתעלמה ממנו ההלכה. שלושת המקרים בהם שכח את ההלכה הם: שבת לגבי המן, הכשרת כלי המתכת לאחר המלחמה עם מדין ודיני אונן באכילת קורבנות המופיעים בפרשה שלנו.
על פי הידוע לי, הדרך לנתח מדרש מהסוג הזה הוא למצוא את המכנה המשותף בין שלושת המקרים המופיעים ברשימה. ברשימה המופיעה כאן המכנה המשותף הוא מעברים בין קיצוניות אחת לשניה: בין מוות לחיים, בין טומאה לטהרה ובין חול לקודש.
נדמה שיש שתי אפשרויות להסביר מה המסר שהמדרש הזה רוצה להעביר ללומד.
אפשרות אחת באה להדגיש את עוצמתו של הכעס. כאשר אדם כועס, אפילו יהיה זה אדם בדרגתו של משה, הכעס גורם לאיבוד הגבולות וזה מקשה על האדם להבחין בין מציאויות שונות.
אפשרות שניה להסביר זה שהמדרש בא להדגיש את אישיותו של משה. כפי שהכוזרי כותב על משה בתחילת המאמר הראשון, משה היה מעין חצי אדם חצי מלאך. קשה לדמיין כיצד אדם שדיבר פנים אל פנים עם הקב"ה היה גם מתעסק בטרוניות הקטנות של העם. אך גדולתו של משה נתנה בידו גם את הכח לעשות את עירבוב הרשויות הזו. אך כאשר הוא כעס, איבד משה רבינו את היכולת להבין ולהתחבר להלך המחשבה של האדם הפשוט. משה רבינו בשעת כעסו, לא יכל להבין כיצד אדם לא אוכל קדשים כשהרשות בידו או כיצד אדם מסוגל להכניס כלי טמא למקום טהור או כיצד אדם לא מבחין בין שבת לימות החול. את כושר ההבחנה שהיה למשה בימים כתיקונם, איבד בשעת כעסו.
יום שישי, 10 באפריל 2009
תוכנית הכנס השנתי השלישי של שוחרי לשון הקודש
לתועלת הציבור אני לוקח פסק זמן מהחופש שלי ומפרסם כאן את תוכנית הכנס השנתי השלישי של שוחרי לשון הקודש.
הכנס השנתי השלישי של שוחרי לשון הקודש
יתקיים בס"ד בחג המצות ביום שני, י"ט בניסן התשס"ט בשעה 13:45
בבית הכנסת אהל משה, שכונת סנהדריה המורחבת (מעלות דושינסקי 9), ירושלים.
תוכנית הכנס:
13:45 - תפילת מִנחה
מושב ראשון (14:00 - 15:30)
מחלוקת לשם שמים (זכרון לרב פרופ' ע"צ מלמד) - הרב יצחק פרנק
העברית המחודשת - המפריע הגדול ללומד הישראלי בדורנו - הרב אמתי בן דוד
משמעות המלה "פסח" בלשון תורה וחז"ל - הרב יהושע שטיינברג
פירוש השורש פס"ח והקרובים לו (פסע, פשח...) - ר' יעקב לויפר
מסורות הזיהו של צמחי משנת כלאים - הרב מנחם גולדברגר
ברכת החמה ושאר המאורות - הרב יהושע בוך
עיון לשוני בנוסח ברכת החמה - ר' אוריאל פרנק
מושב שני (15:45 - 17:30)
מבטא לשון הקודש כהלכתו - הרב דוד כוכב
'לישנא דירושלמי', זיקת המבטא הגלילי למבטאים אשכנזיים - הרב יוסף שלמה מאיר
המלים "עוני" ו"ייסורים" והמסר הגנוז בהן - הרב שמואל יעקובוביץ
בלשן בולש "בלס" - ר' ליאור יעקובי
היום השמיני - מר אברהם נפח
מֹשֶׁה - מִי קָרְאָה שְׁמוֹ? - מאמר ששלח הרב מיכאל דושינסקי מפראג
שְׁוָא באותיות דומות - ר' אליהו לוין
מַנחה: הרב יואל קטן, ר"מ בישיבת שעלבים, ראש מכון שלמה אומן
הכניסה ללא תשלום
עזרת נשים פתוחה
הזמנים משוערים וללא התחייבות...
פסח שמח וכשר!
הכנס השנתי השלישי של שוחרי לשון הקודש
יתקיים בס"ד בחג המצות ביום שני, י"ט בניסן התשס"ט בשעה 13:45
בבית הכנסת אהל משה, שכונת סנהדריה המורחבת (מעלות דושינסקי 9), ירושלים.
תוכנית הכנס:
13:45 - תפילת מִנחה
מושב ראשון (14:00 - 15:30)
מחלוקת לשם שמים (זכרון לרב פרופ' ע"צ מלמד) - הרב יצחק פרנק
העברית המחודשת - המפריע הגדול ללומד הישראלי בדורנו - הרב אמתי בן דוד
משמעות המלה "פסח" בלשון תורה וחז"ל - הרב יהושע שטיינברג
פירוש השורש פס"ח והקרובים לו (פסע, פשח...) - ר' יעקב לויפר
מסורות הזיהו של צמחי משנת כלאים - הרב מנחם גולדברגר
ברכת החמה ושאר המאורות - הרב יהושע בוך
עיון לשוני בנוסח ברכת החמה - ר' אוריאל פרנק
מושב שני (15:45 - 17:30)
מבטא לשון הקודש כהלכתו - הרב דוד כוכב
'לישנא דירושלמי', זיקת המבטא הגלילי למבטאים אשכנזיים - הרב יוסף שלמה מאיר
המלים "עוני" ו"ייסורים" והמסר הגנוז בהן - הרב שמואל יעקובוביץ
בלשן בולש "בלס" - ר' ליאור יעקובי
היום השמיני - מר אברהם נפח
מֹשֶׁה - מִי קָרְאָה שְׁמוֹ? - מאמר ששלח הרב מיכאל דושינסקי מפראג
שְׁוָא באותיות דומות - ר' אליהו לוין
מַנחה: הרב יואל קטן, ר"מ בישיבת שעלבים, ראש מכון שלמה אומן
הכניסה ללא תשלום
עזרת נשים פתוחה
הזמנים משוערים וללא התחייבות...
פסח שמח וכשר!
יום שלישי, 7 באפריל 2009
חג שמח!
בשנת תקע"ד (1814) מספרת אגדה משיחית אחת כשנודעה בעולם מפלתו של נפוליון ודבר הישלחו לאי אלבה, ראו יהודי פולין, המצפים למשיח, כי תוחלתם נכזבה. כל התקוות המזהירות על גוג ומגוג וביאת המשיח עלו בתוהו, היאוש התחיל לקנן בלבבות. כבר נלאו ישראל נשוא עול הגלות הקשה וכובד הגזירות, ואחרי המאורעות, שזיעזעו את כל מוסדי ארץ, נכספו למנוחה ולחירות. את הזמן ההוא, מספרת האגדה, מצא הרבי מלובלין מוכשר להחיש בו את הקץ. הימים ימי אביב היו, לפני חג הפסח. 'בניסן נגאלו ישראל ובניסן עתידין להגאל'. הוא לקח לעזרתו את "היהודי", את רבי אייזי'ל מקאלוב ואת רבי מרדכי מטשרנוביל, שיכוונו גם הם את הכוונות הדרושות ויעזרו לו בהבאת המשיח. בלילה הראשון של חג הפסח בשעת עריכת הסדר, כשישבו הרבי ותלמידיו ביחודים והמתקת הדינין, אמר פתאום הרבי: 'כל העניין נתקלקל. הרבנית שיינדיל עושה ל"יהודי" מעשים אשר לא יעשו. מפירה את שמחת ומעכבת אותו מעבודת קירוב הגאולה. רבי אייזיק'ל מקאלוב מגיד את ההגדה בשפה המאדיארית. בטשרנוביל אבד האפיקומן וטרודים לחפשו. אם ירצה השם נגמור את העניין בשמחת תורה, ואם יעלה הדבר בידינו יידחה תשעה באב לגמרי.
[מתוך: בין פשיסחא ללובלין, רבינוביץ]
חג כשר ושמח לכל הקוראים ולכל בית ישראל, שנזכה לאכול מן הזבחים ומן הפסחים אשר יגיע דמם על קיר מזבחך לרצון ונשיר שיר חדש על גאולתינו ועל פדות נפשינו.
הבלוג יחזור לפעילות בעז"ה לאחר החג.
[מתוך: בין פשיסחא ללובלין, רבינוביץ]
חג כשר ושמח לכל הקוראים ולכל בית ישראל, שנזכה לאכול מן הזבחים ומן הפסחים אשר יגיע דמם על קיר מזבחך לרצון ונשיר שיר חדש על גאולתינו ועל פדות נפשינו.
הבלוג יחזור לפעילות בעז"ה לאחר החג.
יום שני, 6 באפריל 2009
שביבים (פסח) / שאול שיף
ר' שאול שיף פרסם את רשימותיו בעיתון הצופה במשך עשרות שנים. לאחר שהעיתון שבק חיים הוא ממשיך לפרסם את רשימותיו בעלון שבועי המופץ בדואר האלקטרוני למעוניינים (ניתן לפנות למייל: schiffs at 013 dot net dot il). יובהר שהדברים המתפרסמים במדור זה משקפים את דעותיו של הכותב והינם על אחריותו, ואינם בהכרח משקפים את עמדותי.
היד שנשתרבבה
באותם ימים שניטש בישראל הויכוח הגדול סביב עניין תחיית העם היהודי, היה אבא זצ"ל [רבה האחרון של ורשה] עומד וטוען על-דבר המטרה העיקרית: להחדיר את התורה בחיי ארץ ישראל ולקדשה בקדושת עם ישראל.
מתנגדיו הרבנים היו מחייכים כנגדו ואומרים לו:
"ר' שלמה – דוד רחימא, מה הוא סח ועל מה הוא חולם? מטרה זו שעליה מדבר מר היא רחוקה מאד ואך תמימות יתירה היא לקוות שניתן להשיגה".
דברים אלו גרמו לו לאבא צער עמוק. עמד וסח להם מעשה ביד שנשתרבבה ונתמשכה.
כשאנו מתבוננים במעשה הגאולה הראשונה, דהיינו יציאת-מצרים, אנו רואים כי הניצן הראשון של מעשה הגאולה היה המעשה בבת פרעה, אשר ירדה אל היאור ומצאה שם את התיבה עם הילד הבוכה, הלא הוא משה רבנו. היה זה מעשה-ההצלה הראשון שגרר בעקבותיו את כל מעשי הגאולה. אף שמו של משה רבנו נקרא על שם מעשה זה: "כי מן המים משיתיהו", ומזה באה כל ההשתלשלות של יציאת מצרים.
והנה במעשה זה גופו אירע דבר מוזר ופלאי. כאשר עמדה בת פרעה על שפת היאור וראתה את התיבה למרחוק, פשטה את ידה לקראתה כדי לקחתה. כיון שראו נערותיה כשהיא פושטת את ידה צחקו לה ואמרו: היאך את רוצה להשיג את התיבה. הלא רחוקה היא וידך קצרה? השפילה בת פרעה עיניה מחמת כלימה שנכלמה על מה שעשתה. אך ברגע זה התרחש הנס המופלא, וידה הפשוטה הלכה ונשתרבבה ונתמשכה יותר ויותר, עד שהגיעה אל התיבה.
דבר זה – המשיך אבי הרב – בא ללמדנו, כי אם יש רצון להגיע אל המטרה, אין המרחק מפריע. ברם, ברצון בלבד לא סגי, "ווילן (רצון באידיש) אינו משמש כלום." ראשית כל צריך לפשוט את היד, למתחה ולאמצה ככל האפשר, כדי להגיע אל המטרה. היד גמישה היא להפליא. בכח הרצון היא מסוגלת להשתרבב ולהשתרבב עד אשר תגיע אל המטרה, ותהא זו רחוקה כמה שתהיה.
וסיים הרב ואמר:
כלום אותם ראשוני העולים לארץ ישראל בימי שלטון התורקים, ואף אלה שבאו אחריהם בימי המנדט, כלום ראו לפניהם את הדרך. וכי ידעו היאך יגיעו אל המטרה. החשבון המעשי השקול בודאי שלא הוסיף להם עידוד לעלייתם, אלא מאי – הרצון העז והאמיתי עמד להם והיד נשתרבבה ונתמשכה...
(מתוך "בגלגולי השנה" לד"ר ש.ז. כהנא ז"ל )
לאות על הבתים
הרה"ג ר' ראובן מאדעס ז"ל, הזכיר בפני בעל "אבן ישראל" מסדיגורא זי"ע, את התוי"ט במסכת דמאי (פ"ז מ"ג בד"ה ומעשר שני באחרונה) שכתב שם: ושמעתי שמן הכתוב "וישם את השפחות וילידיהן ראשונה ואת לאה וילדיה אחרונים ואת רחל ואת יוסף אחרונים" (בראשית ל"ג ב') יש תשובה להשואל על הפסוק (חגי ב' ט') "גדול יהי' כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון". כידוע, הפסוק הזה מדבר מהבית השני ונאמר עליו "אחרון" ונמצא שח"ו לא יקום עוד בית שלישי? אבל מהכתוב הנ"ל מוכח שאין שום ראיה. שהרי הכתוב לא נמנע מלקרוא "אחרונים" לאמצעיים (היינו לאה וילדיה) אע"פ שיש עוד אחרים אחריהם, והיינו, שכלפי הקודמים אליהם קרויים אחרונים, וכמו כן כאן הבית שיבנה לעתיד במהרה בימינו יהי' אחרון לזה השני. וכתב עוד שם התוי"ט שזכיתי אני להביא עד שני ועל פי שניהם יקום דבר. בפרשת שמות (שמות ד' ח') כתיב "והיה אם לא יאמינו לך ולא ישמעו לקול האות הראשון והאמינו לקול האות האחרון (שם ט') והי' אם לא יאמינו גם לשני האותות האלה וגו' ולקחת ממימי היאר וגו' והי' לדם ביבשת", הרי לך מזה שאחרי שאמר שאם לא יאמינו לקול האות האחרון, שוב אמר אות שלישי, עכ"ל התויו"ט.
ואחרי שהציע הרה"ג הנ"ל את דברי התויו"ט לפני מרן זי"ע ענה לו מרן תיכף ומיד (רמז לסיוע דברי התויו"ט) הרי כתוב "והי' הדם לכם לאות על הבתים" (שמות י"ב י"ג) פי' שהדם שהוא בעצם האות השלישי, עכ"ז קראה התורה לאות השני בשם אחרון זה לכם לאות על הבתים, פי' על בניין בית המקדש השלישי, שהגם שכתוב על הבית השני אחרון היינו אחרון להקודם לו.
אילו נתן לנו את השבת ולא נתן לנו את התורה דיינו
וקשה דמה די בזה בלי קבלת התורה?
וי"ל דידוע דתכלית קיום התורה והמצוה הוא למען האמין בה' ולדבקה בו. והנה ע"י קבלת השבת בקדושה וטהרה יוכל לבא לאמונה שלמה, ולכן אף אם לא היה נותן לנו את התורה היינו יכולים להשיג האמונה ע"י השבת. ואך הקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו נתן לנו את התורה למען יחקקו תורת ה' ומצותיו בכל איברנו ולהיות ראויים להשראת השכינה, ע"ד אהל שכן באדם (תהלים ע"ח, ס).
ועוי"ל: איתא בגמ' (קדושין ל' ע"ב) בראתי יצה"ר ובראתי לו תורה תבלין, פי' דע"י אור התורה מתבטל היצר הרע. ונמצא דניתנה תורה למען ביטול הסטרא אחרא ממציאותה, ולכן היה די בנתינת השבת אף בלי קריבה להר סיני לקבל התורה.
באותם ימים שניטש בישראל הויכוח הגדול סביב עניין תחיית העם היהודי, היה אבא זצ"ל [רבה האחרון של ורשה] עומד וטוען על-דבר המטרה העיקרית: להחדיר את התורה בחיי ארץ ישראל ולקדשה בקדושת עם ישראל.
מתנגדיו הרבנים היו מחייכים כנגדו ואומרים לו:
"ר' שלמה – דוד רחימא, מה הוא סח ועל מה הוא חולם? מטרה זו שעליה מדבר מר היא רחוקה מאד ואך תמימות יתירה היא לקוות שניתן להשיגה".
דברים אלו גרמו לו לאבא צער עמוק. עמד וסח להם מעשה ביד שנשתרבבה ונתמשכה.
כשאנו מתבוננים במעשה הגאולה הראשונה, דהיינו יציאת-מצרים, אנו רואים כי הניצן הראשון של מעשה הגאולה היה המעשה בבת פרעה, אשר ירדה אל היאור ומצאה שם את התיבה עם הילד הבוכה, הלא הוא משה רבנו. היה זה מעשה-ההצלה הראשון שגרר בעקבותיו את כל מעשי הגאולה. אף שמו של משה רבנו נקרא על שם מעשה זה: "כי מן המים משיתיהו", ומזה באה כל ההשתלשלות של יציאת מצרים.
והנה במעשה זה גופו אירע דבר מוזר ופלאי. כאשר עמדה בת פרעה על שפת היאור וראתה את התיבה למרחוק, פשטה את ידה לקראתה כדי לקחתה. כיון שראו נערותיה כשהיא פושטת את ידה צחקו לה ואמרו: היאך את רוצה להשיג את התיבה. הלא רחוקה היא וידך קצרה? השפילה בת פרעה עיניה מחמת כלימה שנכלמה על מה שעשתה. אך ברגע זה התרחש הנס המופלא, וידה הפשוטה הלכה ונשתרבבה ונתמשכה יותר ויותר, עד שהגיעה אל התיבה.
דבר זה – המשיך אבי הרב – בא ללמדנו, כי אם יש רצון להגיע אל המטרה, אין המרחק מפריע. ברם, ברצון בלבד לא סגי, "ווילן (רצון באידיש) אינו משמש כלום." ראשית כל צריך לפשוט את היד, למתחה ולאמצה ככל האפשר, כדי להגיע אל המטרה. היד גמישה היא להפליא. בכח הרצון היא מסוגלת להשתרבב ולהשתרבב עד אשר תגיע אל המטרה, ותהא זו רחוקה כמה שתהיה.
וסיים הרב ואמר:
כלום אותם ראשוני העולים לארץ ישראל בימי שלטון התורקים, ואף אלה שבאו אחריהם בימי המנדט, כלום ראו לפניהם את הדרך. וכי ידעו היאך יגיעו אל המטרה. החשבון המעשי השקול בודאי שלא הוסיף להם עידוד לעלייתם, אלא מאי – הרצון העז והאמיתי עמד להם והיד נשתרבבה ונתמשכה...
(מתוך "בגלגולי השנה" לד"ר ש.ז. כהנא ז"ל )
לאות על הבתים
הרה"ג ר' ראובן מאדעס ז"ל, הזכיר בפני בעל "אבן ישראל" מסדיגורא זי"ע, את התוי"ט במסכת דמאי (פ"ז מ"ג בד"ה ומעשר שני באחרונה) שכתב שם: ושמעתי שמן הכתוב "וישם את השפחות וילידיהן ראשונה ואת לאה וילדיה אחרונים ואת רחל ואת יוסף אחרונים" (בראשית ל"ג ב') יש תשובה להשואל על הפסוק (חגי ב' ט') "גדול יהי' כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון". כידוע, הפסוק הזה מדבר מהבית השני ונאמר עליו "אחרון" ונמצא שח"ו לא יקום עוד בית שלישי? אבל מהכתוב הנ"ל מוכח שאין שום ראיה. שהרי הכתוב לא נמנע מלקרוא "אחרונים" לאמצעיים (היינו לאה וילדיה) אע"פ שיש עוד אחרים אחריהם, והיינו, שכלפי הקודמים אליהם קרויים אחרונים, וכמו כן כאן הבית שיבנה לעתיד במהרה בימינו יהי' אחרון לזה השני. וכתב עוד שם התוי"ט שזכיתי אני להביא עד שני ועל פי שניהם יקום דבר. בפרשת שמות (שמות ד' ח') כתיב "והיה אם לא יאמינו לך ולא ישמעו לקול האות הראשון והאמינו לקול האות האחרון (שם ט') והי' אם לא יאמינו גם לשני האותות האלה וגו' ולקחת ממימי היאר וגו' והי' לדם ביבשת", הרי לך מזה שאחרי שאמר שאם לא יאמינו לקול האות האחרון, שוב אמר אות שלישי, עכ"ל התויו"ט.
ואחרי שהציע הרה"ג הנ"ל את דברי התויו"ט לפני מרן זי"ע ענה לו מרן תיכף ומיד (רמז לסיוע דברי התויו"ט) הרי כתוב "והי' הדם לכם לאות על הבתים" (שמות י"ב י"ג) פי' שהדם שהוא בעצם האות השלישי, עכ"ז קראה התורה לאות השני בשם אחרון זה לכם לאות על הבתים, פי' על בניין בית המקדש השלישי, שהגם שכתוב על הבית השני אחרון היינו אחרון להקודם לו.
אילו נתן לנו את השבת ולא נתן לנו את התורה דיינו
וקשה דמה די בזה בלי קבלת התורה?
וי"ל דידוע דתכלית קיום התורה והמצוה הוא למען האמין בה' ולדבקה בו. והנה ע"י קבלת השבת בקדושה וטהרה יוכל לבא לאמונה שלמה, ולכן אף אם לא היה נותן לנו את התורה היינו יכולים להשיג האמונה ע"י השבת. ואך הקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו נתן לנו את התורה למען יחקקו תורת ה' ומצותיו בכל איברנו ולהיות ראויים להשראת השכינה, ע"ד אהל שכן באדם (תהלים ע"ח, ס).
ועוי"ל: איתא בגמ' (קדושין ל' ע"ב) בראתי יצה"ר ובראתי לו תורה תבלין, פי' דע"י אור התורה מתבטל היצר הרע. ונמצא דניתנה תורה למען ביטול הסטרא אחרא ממציאותה, ולכן היה די בנתינת השבת אף בלי קריבה להר סיני לקבל התורה.
(מרן ר' יש"י מבוהוש זי"ע – פאר ישראל)
אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו
לכאורה תמוה מאמר זה מאד מאד, וכי היה לנו די אילו רק קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה? וי"ל בדרך זו: כי הנה העיקר היא ההכנה, ואם האדם מכין את עצמו ומקבל עליו עול מלכותו ית' ורוצה בקיום המצות, אפי' אם ישנן כמה מצות שאין בידו לקיימן נחשב הדבר לפני הקב"ה כאילו קיימן. וזהו "אילו קרבנו לפני הר סיני" היינו: אילו הייתה בידם רק אותה ההכנה שהכינו את עצמם בקרבתם לפני הר סיני ברצון גמור לקבל את התורה "דיינו", הי' די להם בזה, כי בעיני הקב"ה הי' נחשב כאילו קבלוה וקיימוה.
(מרן אדמוה"ז מסדיגורא זי"ע – מכתבי בנו ר' שלמה'ניו זי"ע)
מסודות ההכתרה
בהקדמה לספה"ק 'מגיד דבר ליעקב' מובא, שהמגיד ממעזריטש זי"ע העיד על מרן ה'בעל שם טוב' הק' זי"ע, שע"י שמות של מלאכים מסויימים ידע הבעש"ט מה יהיה בכל חודש ניסן [ראש השנה למלכים] בכל שנה ושנה ואיזה ממונים יתמנו על העולם, וכך ידע איך להתנהג עם אותן שרים הממונים.
כמיהה לצאת מן הגלות
ב'ארץ צבי' מביא הגה"צ צבי פרומר מקוז'יגלוב זצוק"ל קושיית ה'פרי מגדים' (כפתיחה להלכות ק"ש) מאי שנא מצות זכירת מצרים שיש בפסח מבשאר ימות השנה כולה שיש חובה על האדם לזכור את יום יציאת מצרים כל ימי חייו? ומיישב הפמ"ג שבפסח צריך להרבות בסיפור יציאת מצרים ואילו בימות השנה צריך רק להזכיר יצי"מ.
ומבאר הגה"צ מקוז'גליוב דבפסח צריך להרבות בסיפור יציאת מצרים, כי ע"י הסיפור מתעוררת בלילה הזה אצל כל נפש יהודי הכמיהה ליציאה מן הגלות וממ"ט שערי טומאה (היינו כל אחד לפום שיעוריה דליביה, דכמה שהוא שקוע בחומר ומשקיע בעבודה ליטהר, כך יוכל ליגאל ולצאת לאור עולם בחג זה), ולכן יש עניין להרבות בסיפור יצי"מ, כדי שיזכה לצאת יותר מן האפילה שהוא שרוי בה, משא"כ בכל השנה כולה, שאין סגולה זו סגי בהזכרה בעלמא.
קורבן פסח
מובא בהגש"פ 'אמרי קודש' (קלפהולץ) ב"חסל סדור פסח", שבשנת תרצ"ד רצה הגה"צ רבי שמעון סופר זצ"ל אב"ד ערלוי, להקריב קרבן פסח בירושלים, וכאשר ביקש מבן אחיו הרה"ג רבי אברהם דוד שרייבר ז"ל שישתדל אצל השלטון שיוכלו להקריב קרבן פסח, שלח הלה את בנו שיסע להרה"ק רבי אהרן מבעלזא זי"ע וישאל את פה קדשו אם מותר להקריב בזמן הזה קרבן פסח. כששטח את שאלתו לפני הרה"ק מבעלזא, ביקש ממנו שיעיין בשו"ת 'יד דוד' להגאון רבי דוד (פרידמן) קרלינר ז"ל הנמצא בביהמ"ד ויאמר לו מה דעתו בנידון. לאחר שעיין בספר חזר ואמר למהר"א שה'יד דוד' אוסר להקריב קרבן פסח בזה"ז, נענה הרה"ק מבעלזא, שאם כן אין להקריב. ואעפ"כ לאחר מלחמת העולם השניה, כאשר עלה הרה"ק מבעלזא לארץ ישראל בשנת תש"ד, הגיע לירושלים ביום ט"ז שבט, ולאחר כמה ימים ביקש מאנשי ביתו שיראו למצוא עבורו דירה בתל-אביב, והוסיף "ואם אפשר, הייתי רוצה להיות בתל-אביב כבר בשבת הבאה", אך מחמת סיבות שונות נשתהה הדבר ונדחה מיום אל יום. או אז הביע את רצונו שעכ"פ בפסח רוצה להיות בתל-אביב.
והסביר אחיו הגה"צ רבי מרדכי רוקח מביילגורייא זצוק"ל את טעמו שלא רצה בשום אופן להישאר בירושלים על חג הפסח, כיון שאפשר לפרש דעת ה'חתם סופר' שנוטה לומר שמותר להקריב קרבן פסח בזה"ז, לכן לא רצה להיות בירושלים בפסח כדי לא להיכנס בחשש חיוב הקרבת קרבן פסח.
קדש ורחץ
הרה"ק רבי מאיר מפרעמישלאן זי"ע היה נותן רמז בסימנים אלו (מובא ב'דברי מאיר'), שהרוצה להתקדש ולהתרחץ מעוונתיו, אזי אחת העצות לזה היא שירבה בצדקה, כמובא בדניאל ( ד', כד) "וחטאך בצדקה פרוק", ולזה ירמזו "כרפס יחץ" לתת כרים וכסתות לעניים ולפרוס להם מפִּתּוֹ, שיחלק להם את פרוסת לחמו ויטול את כרו להביאו לעני, ועוד זאת "מגיד רחצה" שתיכף ומיד כשיכנס עני לביתו יאמר לו שירחוץ ויטול ידיו לסעודה, ואם אתה עושה כן סופך שתגיע לקדושה ותפרוק חטאיך בזכות הצדקה.
אז רוב נסים הפלאת
בעיר שאץ התגוררה הרבנית מרים חיה ע"ה, בתו של הרה"ק רבי מאיר מפרעמישלאן זי"ע, אשת חבר של הרה"ק רבי יואל משאץ זי"ע (מצאצאי הרה"ק רבי יחיאל מיכל המגיד מזלאטשוב זי"ע) אשר נפטר בדמי ימיו, ואחרי הסתלקותו התפרסמה זוגתו כפועלת ישועות ועושה פלא. אף היא היתה נקראת "די רעבעצין מיט די שטעקען" (-הרבנית עם המקל, כי עם המקל של אביה הק' פעלה ישועות בקרב הארץ) ומזה פירנסה את ביתה, כי רבים הביאו לה פתקאות ופדיונות שתתפלל בעדם כנהוג אצל האדמו"רים (ואכן הקימה בית נאמן בישראל, בנין וחתנין רבנן גדולים וקדושים, הרה"ק רבי שלום מאסקאוויטש זצוק"ל שנתעטר כאדמו"ר משאץ והתגורר בלונדון היה מיוצ"ח).
פעם אחת הגיע ה'אהבת ישראל' מוויז'ניץ זי"ע לשבות שב"ק בשאץ כדי לבקר את אחיו, ומאוד השתוקק לפגוש את הרבנית משאץ, מחמת היותה בתו של הרה"ק מפרעמישלאן, אך כדי שלא לגרום חלישות הדעת לאחיו החליט ללכת בשתיקה בלא גבאים ומשמשים, כדי שאף אחד לא ידע אודות ביקורו. ואכן בשעת הכושר כאשר לא היה מסובב ומלווה עם משמשיו, פגש ברבי אברהם'לה שפירא שהיה אז כילד בן עשר, ושאל אותו אם הוא יודע היכן מתגוררת הרבנית משאץ, משנענה לו בחיוב ושאין הדרך ארוכה כ"כ, התלווה אליו עד שהגיעו לביתה ודפקו על הדלת. משפתחה הרבנית וראתה את האורח החשוב קיבלה אותו בכבוד גדול והכניסתו לביתה ואף כיבדה אותו לשבת.
ויהי מיד כשנתיישב ה'אהבת ישראל' פתח ושאל את הרבנית, לאחר שהתנצל בפניה שלא תהיה לה שום קפידה על שהוא שואל אותה שאלות_ שאלה: "מהיכן יש לכם הכח לפעול ישועות ולעשות נסים לישראל, הלא גם לנו היתה דודה, בתו של הרה"ק ה'תורת חיים' שהיתה אשה חשובה וצדקנית (לא ידוע לי לאיזה מן הבנות נתכוון) ואעפ"כ לא זכתה להיות פועלת ישועות (כאומר שלכך צריך כח התורה שאין לנשים – ועי' ברכות יז.), ומנין זכיתם אתם שתוכלו לעשות אותות ומופתים?", השיבה לו הרבנית תשובה סתומה ובלתי מובנת ואמרה "מלייבלע גנב". התפלא ה'אהבת ישראל' על תשובתה, אך היא בשלה "כן, כן, וויזניצע'ר רבי, מלייבלע גנב", והתחילה לספר:
מנהג היה לו לאבי הק' זי"ע, שבכל שנה במוצאי יום הקדוש היה נעמד ליד חלון ביתו, וכל בני העיר עברו לתת ידם לידו הק' כדי לזכות לקבל ברכה שנה טובה. בפערמישלאן היה גר יהודי ושמו לייבלע שפרנסתו ועסקו היה לגנוב ולגזול מאנשים רח"ל (בימים ההם היה מצבם הכלכלי של ישראל בכי רע, ובלית ברירה היו אנשים שלא עמדו בנסיון והצורכו לגנוב כדי לפרנס את בני ביתם, ומאידך גיסא התפרנסו רבים כשומרי עסקי העשירים מחמת רבוי הגנבים). שנה אחת התחשק לו לקבל ברכת שנה טובה מאבי הרבי, אך ידע שבודאי לא יאות בכך והוא לא יסכים לברכו, כי בזה כאילו נותן לו הסכמה לגזול את בני העיר. לפיכך חיכה לשעת הכושר, וכשלפתע הבחין שהרבי תפוס בשרעפיו, הלך מיד ונגע בידו הק' ורצה להסתלק מיד. אך אבי הק' שעיניו היו פקוחות הרגיש מיד מי נגע בו, ותיכף התחיל להטיף לו דברי מוסר וכיבושין "לא די שאת אחיך הנך גונב במשך כל ימות השנה, כי רצית לגנוב גם אותי?", בשמוע לייבלע כך התאושש וענה על אתר "וכי יעלה על דעת הרבי שרצוני הוא שיברכני להצליח לגזול את מי שלא פסקו עליו כך, חס ושלום. ברצותי להתברך שאם נפסק בשמים על אחד שיפסיד את כספו בגניבה, 'אזכה' אני להיות הגנב ולא אחרים..." וזכה אותו הגנב שאבי הק' נהנה מתשובתו, ונתן לו את ידו וברכו בשנה טובה. "כששמעתי כך, נגשתי אח"כ אל אבי ובקשתי ממנו גם אני כדברים האלה, שאם נפסק על איש יהודי להיחלץ מצרותיו ולהיוושע בדרך נס ופלא ממכאוביו אהיה אני השליחה להצילו, והסכים לדברי ובירך אותי בכך, ומכח אותה ברכה הנני זוכה לפעול ישועות עבור ישראל", סיימה הרבנית משץ את דבריה לה'אהבת ישראל', וביארה לו שזו היתה כוונתה באומרה שזכתה לברך את ישראל על ידי "לייבלע גנב"...
אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו
לכאורה תמוה מאמר זה מאד מאד, וכי היה לנו די אילו רק קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה? וי"ל בדרך זו: כי הנה העיקר היא ההכנה, ואם האדם מכין את עצמו ומקבל עליו עול מלכותו ית' ורוצה בקיום המצות, אפי' אם ישנן כמה מצות שאין בידו לקיימן נחשב הדבר לפני הקב"ה כאילו קיימן. וזהו "אילו קרבנו לפני הר סיני" היינו: אילו הייתה בידם רק אותה ההכנה שהכינו את עצמם בקרבתם לפני הר סיני ברצון גמור לקבל את התורה "דיינו", הי' די להם בזה, כי בעיני הקב"ה הי' נחשב כאילו קבלוה וקיימוה.
(מרן אדמוה"ז מסדיגורא זי"ע – מכתבי בנו ר' שלמה'ניו זי"ע)
מסודות ההכתרה
בהקדמה לספה"ק 'מגיד דבר ליעקב' מובא, שהמגיד ממעזריטש זי"ע העיד על מרן ה'בעל שם טוב' הק' זי"ע, שע"י שמות של מלאכים מסויימים ידע הבעש"ט מה יהיה בכל חודש ניסן [ראש השנה למלכים] בכל שנה ושנה ואיזה ממונים יתמנו על העולם, וכך ידע איך להתנהג עם אותן שרים הממונים.
כמיהה לצאת מן הגלות
ב'ארץ צבי' מביא הגה"צ צבי פרומר מקוז'יגלוב זצוק"ל קושיית ה'פרי מגדים' (כפתיחה להלכות ק"ש) מאי שנא מצות זכירת מצרים שיש בפסח מבשאר ימות השנה כולה שיש חובה על האדם לזכור את יום יציאת מצרים כל ימי חייו? ומיישב הפמ"ג שבפסח צריך להרבות בסיפור יציאת מצרים ואילו בימות השנה צריך רק להזכיר יצי"מ.
ומבאר הגה"צ מקוז'גליוב דבפסח צריך להרבות בסיפור יציאת מצרים, כי ע"י הסיפור מתעוררת בלילה הזה אצל כל נפש יהודי הכמיהה ליציאה מן הגלות וממ"ט שערי טומאה (היינו כל אחד לפום שיעוריה דליביה, דכמה שהוא שקוע בחומר ומשקיע בעבודה ליטהר, כך יוכל ליגאל ולצאת לאור עולם בחג זה), ולכן יש עניין להרבות בסיפור יצי"מ, כדי שיזכה לצאת יותר מן האפילה שהוא שרוי בה, משא"כ בכל השנה כולה, שאין סגולה זו סגי בהזכרה בעלמא.
קורבן פסח
מובא בהגש"פ 'אמרי קודש' (קלפהולץ) ב"חסל סדור פסח", שבשנת תרצ"ד רצה הגה"צ רבי שמעון סופר זצ"ל אב"ד ערלוי, להקריב קרבן פסח בירושלים, וכאשר ביקש מבן אחיו הרה"ג רבי אברהם דוד שרייבר ז"ל שישתדל אצל השלטון שיוכלו להקריב קרבן פסח, שלח הלה את בנו שיסע להרה"ק רבי אהרן מבעלזא זי"ע וישאל את פה קדשו אם מותר להקריב בזמן הזה קרבן פסח. כששטח את שאלתו לפני הרה"ק מבעלזא, ביקש ממנו שיעיין בשו"ת 'יד דוד' להגאון רבי דוד (פרידמן) קרלינר ז"ל הנמצא בביהמ"ד ויאמר לו מה דעתו בנידון. לאחר שעיין בספר חזר ואמר למהר"א שה'יד דוד' אוסר להקריב קרבן פסח בזה"ז, נענה הרה"ק מבעלזא, שאם כן אין להקריב. ואעפ"כ לאחר מלחמת העולם השניה, כאשר עלה הרה"ק מבעלזא לארץ ישראל בשנת תש"ד, הגיע לירושלים ביום ט"ז שבט, ולאחר כמה ימים ביקש מאנשי ביתו שיראו למצוא עבורו דירה בתל-אביב, והוסיף "ואם אפשר, הייתי רוצה להיות בתל-אביב כבר בשבת הבאה", אך מחמת סיבות שונות נשתהה הדבר ונדחה מיום אל יום. או אז הביע את רצונו שעכ"פ בפסח רוצה להיות בתל-אביב.
והסביר אחיו הגה"צ רבי מרדכי רוקח מביילגורייא זצוק"ל את טעמו שלא רצה בשום אופן להישאר בירושלים על חג הפסח, כיון שאפשר לפרש דעת ה'חתם סופר' שנוטה לומר שמותר להקריב קרבן פסח בזה"ז, לכן לא רצה להיות בירושלים בפסח כדי לא להיכנס בחשש חיוב הקרבת קרבן פסח.
קדש ורחץ
הרה"ק רבי מאיר מפרעמישלאן זי"ע היה נותן רמז בסימנים אלו (מובא ב'דברי מאיר'), שהרוצה להתקדש ולהתרחץ מעוונתיו, אזי אחת העצות לזה היא שירבה בצדקה, כמובא בדניאל ( ד', כד) "וחטאך בצדקה פרוק", ולזה ירמזו "כרפס יחץ" לתת כרים וכסתות לעניים ולפרוס להם מפִּתּוֹ, שיחלק להם את פרוסת לחמו ויטול את כרו להביאו לעני, ועוד זאת "מגיד רחצה" שתיכף ומיד כשיכנס עני לביתו יאמר לו שירחוץ ויטול ידיו לסעודה, ואם אתה עושה כן סופך שתגיע לקדושה ותפרוק חטאיך בזכות הצדקה.
אז רוב נסים הפלאת
בעיר שאץ התגוררה הרבנית מרים חיה ע"ה, בתו של הרה"ק רבי מאיר מפרעמישלאן זי"ע, אשת חבר של הרה"ק רבי יואל משאץ זי"ע (מצאצאי הרה"ק רבי יחיאל מיכל המגיד מזלאטשוב זי"ע) אשר נפטר בדמי ימיו, ואחרי הסתלקותו התפרסמה זוגתו כפועלת ישועות ועושה פלא. אף היא היתה נקראת "די רעבעצין מיט די שטעקען" (-הרבנית עם המקל, כי עם המקל של אביה הק' פעלה ישועות בקרב הארץ) ומזה פירנסה את ביתה, כי רבים הביאו לה פתקאות ופדיונות שתתפלל בעדם כנהוג אצל האדמו"רים (ואכן הקימה בית נאמן בישראל, בנין וחתנין רבנן גדולים וקדושים, הרה"ק רבי שלום מאסקאוויטש זצוק"ל שנתעטר כאדמו"ר משאץ והתגורר בלונדון היה מיוצ"ח).
פעם אחת הגיע ה'אהבת ישראל' מוויז'ניץ זי"ע לשבות שב"ק בשאץ כדי לבקר את אחיו, ומאוד השתוקק לפגוש את הרבנית משאץ, מחמת היותה בתו של הרה"ק מפרעמישלאן, אך כדי שלא לגרום חלישות הדעת לאחיו החליט ללכת בשתיקה בלא גבאים ומשמשים, כדי שאף אחד לא ידע אודות ביקורו. ואכן בשעת הכושר כאשר לא היה מסובב ומלווה עם משמשיו, פגש ברבי אברהם'לה שפירא שהיה אז כילד בן עשר, ושאל אותו אם הוא יודע היכן מתגוררת הרבנית משאץ, משנענה לו בחיוב ושאין הדרך ארוכה כ"כ, התלווה אליו עד שהגיעו לביתה ודפקו על הדלת. משפתחה הרבנית וראתה את האורח החשוב קיבלה אותו בכבוד גדול והכניסתו לביתה ואף כיבדה אותו לשבת.
ויהי מיד כשנתיישב ה'אהבת ישראל' פתח ושאל את הרבנית, לאחר שהתנצל בפניה שלא תהיה לה שום קפידה על שהוא שואל אותה שאלות_ שאלה: "מהיכן יש לכם הכח לפעול ישועות ולעשות נסים לישראל, הלא גם לנו היתה דודה, בתו של הרה"ק ה'תורת חיים' שהיתה אשה חשובה וצדקנית (לא ידוע לי לאיזה מן הבנות נתכוון) ואעפ"כ לא זכתה להיות פועלת ישועות (כאומר שלכך צריך כח התורה שאין לנשים – ועי' ברכות יז.), ומנין זכיתם אתם שתוכלו לעשות אותות ומופתים?", השיבה לו הרבנית תשובה סתומה ובלתי מובנת ואמרה "מלייבלע גנב". התפלא ה'אהבת ישראל' על תשובתה, אך היא בשלה "כן, כן, וויזניצע'ר רבי, מלייבלע גנב", והתחילה לספר:
מנהג היה לו לאבי הק' זי"ע, שבכל שנה במוצאי יום הקדוש היה נעמד ליד חלון ביתו, וכל בני העיר עברו לתת ידם לידו הק' כדי לזכות לקבל ברכה שנה טובה. בפערמישלאן היה גר יהודי ושמו לייבלע שפרנסתו ועסקו היה לגנוב ולגזול מאנשים רח"ל (בימים ההם היה מצבם הכלכלי של ישראל בכי רע, ובלית ברירה היו אנשים שלא עמדו בנסיון והצורכו לגנוב כדי לפרנס את בני ביתם, ומאידך גיסא התפרנסו רבים כשומרי עסקי העשירים מחמת רבוי הגנבים). שנה אחת התחשק לו לקבל ברכת שנה טובה מאבי הרבי, אך ידע שבודאי לא יאות בכך והוא לא יסכים לברכו, כי בזה כאילו נותן לו הסכמה לגזול את בני העיר. לפיכך חיכה לשעת הכושר, וכשלפתע הבחין שהרבי תפוס בשרעפיו, הלך מיד ונגע בידו הק' ורצה להסתלק מיד. אך אבי הק' שעיניו היו פקוחות הרגיש מיד מי נגע בו, ותיכף התחיל להטיף לו דברי מוסר וכיבושין "לא די שאת אחיך הנך גונב במשך כל ימות השנה, כי רצית לגנוב גם אותי?", בשמוע לייבלע כך התאושש וענה על אתר "וכי יעלה על דעת הרבי שרצוני הוא שיברכני להצליח לגזול את מי שלא פסקו עליו כך, חס ושלום. ברצותי להתברך שאם נפסק בשמים על אחד שיפסיד את כספו בגניבה, 'אזכה' אני להיות הגנב ולא אחרים..." וזכה אותו הגנב שאבי הק' נהנה מתשובתו, ונתן לו את ידו וברכו בשנה טובה. "כששמעתי כך, נגשתי אח"כ אל אבי ובקשתי ממנו גם אני כדברים האלה, שאם נפסק על איש יהודי להיחלץ מצרותיו ולהיוושע בדרך נס ופלא ממכאוביו אהיה אני השליחה להצילו, והסכים לדברי ובירך אותי בכך, ומכח אותה ברכה הנני זוכה לפעול ישועות עבור ישראל", סיימה הרבנית משץ את דבריה לה'אהבת ישראל', וביארה לו שזו היתה כוונתה באומרה שזכתה לברך את ישראל על ידי "לייבלע גנב"...
[הגדה של פסח מפי סופרים וספרים]
יום ראשון, 5 באפריל 2009
מי עדיף - רשע או שאינו יודע לשאול?
הרבי מפיסצנה הי"ד, אש קודש, פסח ת"ש:
מזה שבאותו הפסוק רמזה התורה תשובה לבן רשע, רמזה תשובה לשאינו יודע לשאול, "והגדת לבנך וכו' בעבור זה עשה ה' לי וכו'". פשוט אפשר לומר שבאמת אין כוונת התורה שנרחיק אפילו את הבן רשע, רק כיוון ששניהם הם בבחינת שאינו יודע לשאול ולפתוח בקדושה, זה שאינו יודע לגמרי לשאול, והרשע יודע ידיעות לא טובות, ואת הטובות אינו יודע לשאול, לכן לשניהם משיבה התורה בפסוק אחד, איך לפתוח להם בקדושה ואיך לקרבם, רק לשאינו יודע לגמרי, די בוהגדת וכו', ובזה את פתח לו. ולהרשע שיש לו ידיעות לא טובות ובשביל זה אינו יודע לשאול בקדושה צריך להיות מקודם הקהה את שניו ובזה את פתח לו ותקרבהו.
הרבי מלובביץ' זצ"ל, שערי הגדה, הגדה של פסח היכל מנחם, עמ' קמד:
מדוע השאינו יודע לשאול מופיע אחרון בין ארבעת הבנים, מקום שלכאורה מתאים לרשע? ללמדך כי הבורות וה"עם-הארצות" גרועים מן הכל. הרשע שאודותיו אנו מדברים, למד תורה וגם קיים מצוות, אלא שסטה מהדרך וברגע כמימרא ביכלתו לעשות תשובה ולהיות צדיק גמור. לעומתו, מי שאינו יודע לשאול, הרי גם לאחר שיעשה תשובה, יצטרך ללמוד עוד הרבה עד שידע כיצד להיות צדיק גמור.
למי שזקוק למשפטי קישור כדי להבין מה הקשר בין שני הקטעים דלעיל, בעצם יש כאן שני קטבים של התלבטות לא פשוטה. את ההתלבטות מיטב לבטא הרב מיכאל אברהם (אנוש כחציר, הארה 10, עמ' 194-197):
לאור דברינו עולה שהיגררות אחרי היצר הטוב אינה מצב חיובי לחלוטין. מבחינות מסויימות היא אפילו מצב גרוע יותר מאשר בחירה ברע. הבוחר ברע הוא לפחות בוחר, בעוד שהנגרר לטוב אמנם עושה טוב, אולם למעשה לא הוא עצמו עושה זאת, אלא יצרו. אם כן, ישנה זוית ראייה שמבחינתה בחירה ברע טובה יותר מאשר היגררות לטוב. זהו אדם אוטונומי יותר, שמביא לידי ביטוי את צלם אלוקים שבו.
...
זוהי קביעה שעלולה להתקבל בצורה לא אוהדת, בעיקר בעולם דתי, ובכלל בעולם אידיאולוגי. בעולמות כאלו ישנה חשיבות רבה לתכנים עצמם, ולפעמים לא מספיק מדגישים את חשיבותה של הבחירה כלעצמה.
מזה שבאותו הפסוק רמזה התורה תשובה לבן רשע, רמזה תשובה לשאינו יודע לשאול, "והגדת לבנך וכו' בעבור זה עשה ה' לי וכו'". פשוט אפשר לומר שבאמת אין כוונת התורה שנרחיק אפילו את הבן רשע, רק כיוון ששניהם הם בבחינת שאינו יודע לשאול ולפתוח בקדושה, זה שאינו יודע לגמרי לשאול, והרשע יודע ידיעות לא טובות, ואת הטובות אינו יודע לשאול, לכן לשניהם משיבה התורה בפסוק אחד, איך לפתוח להם בקדושה ואיך לקרבם, רק לשאינו יודע לגמרי, די בוהגדת וכו', ובזה את פתח לו. ולהרשע שיש לו ידיעות לא טובות ובשביל זה אינו יודע לשאול בקדושה צריך להיות מקודם הקהה את שניו ובזה את פתח לו ותקרבהו.
הרבי מלובביץ' זצ"ל, שערי הגדה, הגדה של פסח היכל מנחם, עמ' קמד:
מדוע השאינו יודע לשאול מופיע אחרון בין ארבעת הבנים, מקום שלכאורה מתאים לרשע? ללמדך כי הבורות וה"עם-הארצות" גרועים מן הכל. הרשע שאודותיו אנו מדברים, למד תורה וגם קיים מצוות, אלא שסטה מהדרך וברגע כמימרא ביכלתו לעשות תשובה ולהיות צדיק גמור. לעומתו, מי שאינו יודע לשאול, הרי גם לאחר שיעשה תשובה, יצטרך ללמוד עוד הרבה עד שידע כיצד להיות צדיק גמור.
למי שזקוק למשפטי קישור כדי להבין מה הקשר בין שני הקטעים דלעיל, בעצם יש כאן שני קטבים של התלבטות לא פשוטה. את ההתלבטות מיטב לבטא הרב מיכאל אברהם (אנוש כחציר, הארה 10, עמ' 194-197):
לאור דברינו עולה שהיגררות אחרי היצר הטוב אינה מצב חיובי לחלוטין. מבחינות מסויימות היא אפילו מצב גרוע יותר מאשר בחירה ברע. הבוחר ברע הוא לפחות בוחר, בעוד שהנגרר לטוב אמנם עושה טוב, אולם למעשה לא הוא עצמו עושה זאת, אלא יצרו. אם כן, ישנה זוית ראייה שמבחינתה בחירה ברע טובה יותר מאשר היגררות לטוב. זהו אדם אוטונומי יותר, שמביא לידי ביטוי את צלם אלוקים שבו.
...
זוהי קביעה שעלולה להתקבל בצורה לא אוהדת, בעיקר בעולם דתי, ובכלל בעולם אידיאולוגי. בעולמות כאלו ישנה חשיבות רבה לתכנים עצמם, ולפעמים לא מספיק מדגישים את חשיבותה של הבחירה כלעצמה.
ר' אריה לוין, הקומיקס ועזרת הנשים
בעיתון בשבע של השבת האחרונה (ניתן להוריד כאן) הופיע עמוד אחד מתוך ספר הקומיקס החדש על ר' אריה לוין מאת עדי דוד. הסיפור בקומיקס מסופר ע"י אדם המעוטף בטלית ומעוטר בתפילין, דבר שלא הבנתי למה הוא נצרך, אבל ניחא. הסיפור המובא בעיתון הוא כדלהלן:
עוד בזמן הבריטים היה ר' אריה מתפלל בכותל.
יום אחד, כשהתפלל, שמע קול בכי מעזרת הנשים.
הוא חכה שהאשה המתייפחת תצא מעזרת הנשים.
הוא שאל אותה למה היא בוכה והיא סיפרה לו שבנה מאושפז בבית החולים למצורעים.
מאז המפגש עם האם הבוכה הקפיד ר' אריה לבקר בקביעות בבית החולים למצורעים.
זה הסיפור. הסיפור הוא נחמד מאד. אלא מאי? שהוא משכתב את ההיסטוריה. בתקופה האמורה, עד כמה שידוע לי, לא היתה עזרת נשים בכותל, כפי שניתן לראות בתמונה הבאה (שהוא מזמן מעט יותר מוקדם, אך לא השתנה הרבה עד הזמן המדובר):
אם זה היה נצרך לסיפור, אז עוד ניחא. אבל מה היה רע אם היה מסופר:
יום אחד, כשהתפלל, שמע אשה אחת בוכה. הוא חכה שהאשה תסיים להתפלל ואז שאל אותה...
ולמען הסר ספק, בספרו של שמחה רז בו מופיע הסיפור הזה אין מילה על עזרת נשים.
עוד בזמן הבריטים היה ר' אריה מתפלל בכותל.
יום אחד, כשהתפלל, שמע קול בכי מעזרת הנשים.
הוא חכה שהאשה המתייפחת תצא מעזרת הנשים.
הוא שאל אותה למה היא בוכה והיא סיפרה לו שבנה מאושפז בבית החולים למצורעים.
מאז המפגש עם האם הבוכה הקפיד ר' אריה לבקר בקביעות בבית החולים למצורעים.
זה הסיפור. הסיפור הוא נחמד מאד. אלא מאי? שהוא משכתב את ההיסטוריה. בתקופה האמורה, עד כמה שידוע לי, לא היתה עזרת נשים בכותל, כפי שניתן לראות בתמונה הבאה (שהוא מזמן מעט יותר מוקדם, אך לא השתנה הרבה עד הזמן המדובר):
אם זה היה נצרך לסיפור, אז עוד ניחא. אבל מה היה רע אם היה מסופר:
יום אחד, כשהתפלל, שמע אשה אחת בוכה. הוא חכה שהאשה תסיים להתפלל ואז שאל אותה...
ולמען הסר ספק, בספרו של שמחה רז בו מופיע הסיפור הזה אין מילה על עזרת נשים.
יום שבת, 4 באפריל 2009
תזכורת: ביעור יין הקדוש בקדושת שביעית בערב פסח
בשנת השמיטה תשס"ח נמכרו ברשתות השיווק השונות בקבוקי יין הקדושים בקדושת שביעית במסגרת אוצר בית-דין של הרבנות הראשית לישראל. דבר זה התחדש בשמיטה האחרונה ולא היה בשמיטות שקדמו. לפיכך, יש סיכוי טוב שלאנשים שקונים ברשתות אלו יש בבית יין או מיץ ענבים הקדוש בקדושת שביעית.
ישנו דין שכאשר מסתיים העונה החקלאית של מוצר הקדוש בקדושת שביעית, צריך לבער אותו. דין זה נלמד מהפסוק "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול". העונה החקלאית של יין הקדוש בקדושת שביעית מסתיים בערב פסח. לפיכך, מי שיש בביתו יין יותר משיעור המספיק לשלוש סעודות (אני מניח שבקבוק אחד נחשב לשיעור שלוש סעודות) צריך לקיים ביעור ליין.
המנהג הרווח הוא שאת הביעור יש לקיים ע"י הפקרת היין. מוציאים את היין מחוץ לבית ואומרים לפני שלושה שאנו מפקירים את היין. לאחר הודעת ההפקר אדם יכול לשוב ולזכות ביין ולהכניסם לביתו.
עוד בנושא זה ניתן לקרוא - כאן.
ישנו דין שכאשר מסתיים העונה החקלאית של מוצר הקדוש בקדושת שביעית, צריך לבער אותו. דין זה נלמד מהפסוק "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול". העונה החקלאית של יין הקדוש בקדושת שביעית מסתיים בערב פסח. לפיכך, מי שיש בביתו יין יותר משיעור המספיק לשלוש סעודות (אני מניח שבקבוק אחד נחשב לשיעור שלוש סעודות) צריך לקיים ביעור ליין.
המנהג הרווח הוא שאת הביעור יש לקיים ע"י הפקרת היין. מוציאים את היין מחוץ לבית ואומרים לפני שלושה שאנו מפקירים את היין. לאחר הודעת ההפקר אדם יכול לשוב ולזכות ביין ולהכניסם לביתו.
עוד בנושא זה ניתן לקרוא - כאן.
יום חמישי, 2 באפריל 2009
רשימות לקראת פסח שהתפרסמו כאן בעבר
רשימות שהתפרסמו כאן בבלוג לקראת פסח בשנה שעברה:
- ארבע - מי יודע? חמשה - מי יודע? - על המספר ארבע וחמש בהגדה של פסח וליל הסדר.
- שיעור כזית בליל הסדר
- סיפור וזכירה - על סיפור יציאת מצרים וזכירת יציאת מצרים
- קטניות
- מוציא מצה - על מצות רכות ומצות קשות
- ארבע - מי יודע? חמשה - מי יודע? - על המספר ארבע וחמש בהגדה של פסח וליל הסדר.
- שיעור כזית בליל הסדר
- סיפור וזכירה - על סיפור יציאת מצרים וזכירת יציאת מצרים
- קטניות
- מוציא מצה - על מצות רכות ומצות קשות
שביבים (פרשת צו) / שאול שיף
ר' שאול שיף פרסם את רשימותיו בעיתון הצופה במשך עשרות שנים. לאחר שהעיתון שבק חיים הוא ממשיך לפרסם את רשימותיו בעלון שבועי המופץ בדואר האלקטרוני למעוניינים (ניתן לפנות למייל: schiffs at 013 dot net dot il). יובהר שהדברים המתפרסמים במדור זה משקפים את דעותיו של הכותב והינם על אחריותו, ואינם בהכרח משקפים את עמדותי.
ברכת החמה-נשים : הכרעת הרבי מלובביץ'
בשיחת האדמו"ר זי"ע בשבת פרשת החודש ה'תשמ"א [בהתקרב יום ברכת החמה] הביע את דעתו הברורה שנשים תברכנה בעצמן ברכת החמה בשם ומלכות וברוב עם. האדמו"ר הזכיר את הברור ופשוט, שחייבת להיות "הפרדה גמורה בין האנשים להנשים כדי שלא יבואו לידי תערובות וכו'".
ובשו"ת מנחת יצחק מובא: "נאמר לי דהמנהג של ירושלים דנשים מברכות, וכן נראה, דהרי כן סבירא ליה להגאון מהרי"ל דיסקין ז"ל...אשר היה מרא דארעא דישראל... ולכן בוודאי אין לשנות מהמנהג ,ורק שלא יברכו בכנפיא ובקיבוץ הקהל".
מנהגי וורמיישא: "באו כל הקהל מבלעדי הנשים והילדים"."ובמדינת אונגארן [הונגריה] ואגפי-ה לא הוו נהגו נשים לברך".
וישנן קהילות שבהן נהוג שהנשים שומעות הברכה מפי הש"ץ ויוצאות ידי חובתן בברכתו [שו"ת יחוה דעת] "ומכל מקום אם אישה תברך ברכת החמה אין לומר דהויא ברכה לבטלה".
*
כתב הגאון בעל "פנים מאירות": וכן אירע בניסן תפ"ט שהיינו מצפים לברך ברכת החמה והיו עננים ולא נראה גוף השמש, והוראתי לברך על-כל-פנים בלא שם ומלכות, וסמכתי על הראב"ד שכתב שכל הברכות שבפרק הרואה בלא שם ומלכות. אבל לדינא נראה לי לברך אף בשם ומלכות.
ובשנת תקמ"ה היה מופת בקהילת "קעלין" [סמוכה לפראג, צ'כיה]. באותם ימים היה מזג האוויר חורפי ביותר. כפור ושלג. בשחרית כ"ה בניסן יצא כל הקהל מבית הכנסת הגדול לראות אולי בכל זאת תזרח השמש. "הערלים בראותם צאתנו לקידוש החמה, היו מלעיגים עלינו. אבל בחסד ה' עלינו , באותו רגע אשר התאספו כל הקהל מחוץ לשער בית הכנסת ועיניהם ולבם אל אביהם שבשמים, נתפזרו העננים ויצאה החמה וזרחה על פני כל הארץ. מיד פתח כל הקהל פיו בשבח והודיה, ובירכו ברכת "עושה מעשה בראשית". וידעו כל הגויים כי שם ה' נקרא עלינו והוא חפץ בנו. [שלמה איילבירט/בעולם החסידות]
מי מכיר מי יודע?
כותב ר' שבח קנעביל [בן הגאון וכו' מוהר"ר אליעזר ליפמן זצ"ל אבדק"ק ראזינטוב] בהגדה לפסח שהוציא לאור עם פירושיו בשנת תש"ח [הוצאת פלדהיים-ניו-יורק] : "ארבעת המאמרים: אדיר במלוכה, אדיר הוא יבנה וכו', אחד מי יודע וחד גדיא, נראה שנתווספו להגדה בזמן מאוחר יותר. בכולם אין רמז שיש בהם איזה שייכות להגדת ליל פסח. גם לא נודע מי חיברם ומי סיפח אותם להגדה של פסח. יש לשער שהיו שירי-עם ששרו אותם בכל השנה, ובכדי לשמח במיוחד את הילדים שלא ישנו ועושי סדר לילי פסח_סיפחו אותם להגדה. לאחדים יש ניגונים מיוחדים ויהודי אשכנז מזמרים אותם בהם".
לבוש לבן ועטור שטריימל
עורך ”המעין" [מוסד יצחק ברויאר/ישיבת שעלבים], חמדת לבבי, הרב יואל קטן הי"ו, פרסם בחוברת ניסן תשס"ט, מעשה שהיה עם ה"דבר אברהם" והרב קוק זצ"ל, ששמע מידידי [להבדיל בין החיים למתים] הרב ישראל שורין זצ"ל [ארה"ב-אפרת]. סיפור לא מוכר ומיוחד :
"סיפר לי הרב יצחק פייבלזון ז"ל , שהיה מלווהו של הרב מקובנה, ר' אברהם דובער כהנא שפירא בעל ה"דבר אברהם" זצ"ל בשנת תרפ"ד, כאשר הפליג לאמריקה עם הרב קוק זצ"ל במשלחת לגיוס כספים לישיבות [השלישי במשלחת, הרמ"מ עפשטיין זצ"ל ראש ישיבת חברון כבר היה באמריקה]:
הגיע ערב שבת באניה עליה הפלגנו, ואחרי שהכין את עצמו הרב מקובנה לשבת אמר לי: "בוא וניכנס אל הרב קוק". הלכנו לתאו של הרב קוק ומצאנוהו יושב לבוש לבן ועטור שטריימל. אחרי שהתיישבנו התחיל הרב קוק לדבר על קדושת עם ישראל וקדושת ארץ ישראל וקדושת השבת, והמשיך כך כשעה תמימה. כשיצאנו מתאו של הרב קוק היה הרב מקובנה נרגש מאוד, ופנה אליי ואמר: "אילו היו אומרים לי עכשיו שהרב קוק הוא המשיח הייתי מאמין!" בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל ובשביעי של פסח, כידוע, מתנוצץ אורו של משיח. אחכה לו בכל יום שיבוא.
ומה בדבר 4 כוסות?
בהגדת "שיח הפסח", אוסף תשובות ואמירות מפי מרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א, שכתב וליקט נכדו הרב אי"ש שטינמן שליט"א, מובאת שאלה על "מה נשתנה". "למה אין מזכירים בקושיות של "מה נשתנה" את השינוי, שבלילה הזה שותים ארבע כוסות, מה שאין עושים כן בכל הלילות. ואין לומר משום שזה דרבנן, דהלא הטיבול הוא גם מדרבנן, ומרור בזמן הזה דרבנן כמו שכתב המשנה ברורה, וההסיבה לרוב הפוסקים גם דרבנן. ותירץ, שכיוון שבכל שבת רגילים לשתות יין ואע"פי שלא ארבע כוסות מ"מ הרי שותים בקידוש ביום ובלילה ובהבדלה שוב אין שתיית היין שינוי גדול כל-כך משאר שבתות השנה. ובפרט לדברי הרמב"ם שכתב דגם בסעודה שלישית יש לשתות יין. ואע"פי שכאן שותים 4 כוסות בסעודה אחת מכל-מקום עצם השתייה אינה חידוש כל-כך.
סגולת הסגולות לרווקים
סיפרתי למורי ורבי, קדוש ישראל, הרה"ג יעקב עדס שליט"א, כי באחרונה רבו הפניות של אמהות המצרות על כך, שבניהן הגיעו לגיל מבוגר והם עדיין רווקים. אמר לי הרב : נא עיין במדרש רבה, פרשת אמור, פרשה כ"ז –ב'. עיינתי. וכך נאמר: "ר' תנחומא פתח [איוב מ"א] מי הקדימני ואשלם תחת כל השמים לי הוא זה. רווק הדר במדינה ונותן שכר סופרים ומשנים אמר הקב"ה עלי לשלם גמולו ושכרו וליתן לו בן זכר". עד כאן. לאמור: סגולה של ר' תנחומא לרווקים, לאמץ ילד בתלמוד תורה וכו' ולשלם את שכר הלימוד שלו. הכוונה שכר לימוד תורה. התעניינתי, ואכן לא מעט רווקים שעשו שימוש בסגולה זו, שאינה זולה, זכו להיכנס תחת החופה ודי מהר הכניסו בן בכור, בבריתו של אברהם אבינו.
עלו בעקבות שוד
אבקש את סליחת הקוראים שאני עובר לענייני חולין. במרכז הקליטה ברעננה נמצאת עתה משפחה כהת-עור שעלתה באחרונה[בסיועה של עמותת נפש בנפש] מיוסטון טקסס. לדבריהם, כבר הוריהם התגיירו והם יהודים לכל דבר. הבעל מאוד מחוזר כאן, בגלל התמחותו בתחום מאוד יחודי בענף המחשבים. מובטחת לו בע"ה תעסוקה, ובינתיים הוא ורעייתו לומדים עברית. מדוע עלו? אחת הסיבות ולא האחרונה: אנשים יוצאים ממרכזי הקניות אל מגרש החנייה ובעודם ישובים במכוניתם, מופנה אליהם אקדח והשודד אינו מבקש דבר זולת אוכל. זוהי עתה תופעה נפוצה, ונראה כי השודדים הם מפליטי סופת הקטרינה, שאיבדו את ביתם בניו-אורליאנס.ארה"ב במצב רוח קודר. מצער לראות כיצד חנויות היוקרה כמעט ריקות מאדם ומוכרי תכשיטים בעגלות [כל דבר בחמישה דולר] בשדרה החמישית במנהטן מבוקשים במיוחד.
ברכת החמה-נשים : הכרעת הרבי מלובביץ'
בשיחת האדמו"ר זי"ע בשבת פרשת החודש ה'תשמ"א [בהתקרב יום ברכת החמה] הביע את דעתו הברורה שנשים תברכנה בעצמן ברכת החמה בשם ומלכות וברוב עם. האדמו"ר הזכיר את הברור ופשוט, שחייבת להיות "הפרדה גמורה בין האנשים להנשים כדי שלא יבואו לידי תערובות וכו'".
ובשו"ת מנחת יצחק מובא: "נאמר לי דהמנהג של ירושלים דנשים מברכות, וכן נראה, דהרי כן סבירא ליה להגאון מהרי"ל דיסקין ז"ל...אשר היה מרא דארעא דישראל... ולכן בוודאי אין לשנות מהמנהג ,ורק שלא יברכו בכנפיא ובקיבוץ הקהל".
מנהגי וורמיישא: "באו כל הקהל מבלעדי הנשים והילדים"."ובמדינת אונגארן [הונגריה] ואגפי-ה לא הוו נהגו נשים לברך".
וישנן קהילות שבהן נהוג שהנשים שומעות הברכה מפי הש"ץ ויוצאות ידי חובתן בברכתו [שו"ת יחוה דעת] "ומכל מקום אם אישה תברך ברכת החמה אין לומר דהויא ברכה לבטלה".
*
כתב הגאון בעל "פנים מאירות": וכן אירע בניסן תפ"ט שהיינו מצפים לברך ברכת החמה והיו עננים ולא נראה גוף השמש, והוראתי לברך על-כל-פנים בלא שם ומלכות, וסמכתי על הראב"ד שכתב שכל הברכות שבפרק הרואה בלא שם ומלכות. אבל לדינא נראה לי לברך אף בשם ומלכות.
ובשנת תקמ"ה היה מופת בקהילת "קעלין" [סמוכה לפראג, צ'כיה]. באותם ימים היה מזג האוויר חורפי ביותר. כפור ושלג. בשחרית כ"ה בניסן יצא כל הקהל מבית הכנסת הגדול לראות אולי בכל זאת תזרח השמש. "הערלים בראותם צאתנו לקידוש החמה, היו מלעיגים עלינו. אבל בחסד ה' עלינו , באותו רגע אשר התאספו כל הקהל מחוץ לשער בית הכנסת ועיניהם ולבם אל אביהם שבשמים, נתפזרו העננים ויצאה החמה וזרחה על פני כל הארץ. מיד פתח כל הקהל פיו בשבח והודיה, ובירכו ברכת "עושה מעשה בראשית". וידעו כל הגויים כי שם ה' נקרא עלינו והוא חפץ בנו. [שלמה איילבירט/בעולם החסידות]
מי מכיר מי יודע?
כותב ר' שבח קנעביל [בן הגאון וכו' מוהר"ר אליעזר ליפמן זצ"ל אבדק"ק ראזינטוב] בהגדה לפסח שהוציא לאור עם פירושיו בשנת תש"ח [הוצאת פלדהיים-ניו-יורק] : "ארבעת המאמרים: אדיר במלוכה, אדיר הוא יבנה וכו', אחד מי יודע וחד גדיא, נראה שנתווספו להגדה בזמן מאוחר יותר. בכולם אין רמז שיש בהם איזה שייכות להגדת ליל פסח. גם לא נודע מי חיברם ומי סיפח אותם להגדה של פסח. יש לשער שהיו שירי-עם ששרו אותם בכל השנה, ובכדי לשמח במיוחד את הילדים שלא ישנו ועושי סדר לילי פסח_סיפחו אותם להגדה. לאחדים יש ניגונים מיוחדים ויהודי אשכנז מזמרים אותם בהם".
לבוש לבן ועטור שטריימל
עורך ”המעין" [מוסד יצחק ברויאר/ישיבת שעלבים], חמדת לבבי, הרב יואל קטן הי"ו, פרסם בחוברת ניסן תשס"ט, מעשה שהיה עם ה"דבר אברהם" והרב קוק זצ"ל, ששמע מידידי [להבדיל בין החיים למתים] הרב ישראל שורין זצ"ל [ארה"ב-אפרת]. סיפור לא מוכר ומיוחד :
"סיפר לי הרב יצחק פייבלזון ז"ל , שהיה מלווהו של הרב מקובנה, ר' אברהם דובער כהנא שפירא בעל ה"דבר אברהם" זצ"ל בשנת תרפ"ד, כאשר הפליג לאמריקה עם הרב קוק זצ"ל במשלחת לגיוס כספים לישיבות [השלישי במשלחת, הרמ"מ עפשטיין זצ"ל ראש ישיבת חברון כבר היה באמריקה]:
הגיע ערב שבת באניה עליה הפלגנו, ואחרי שהכין את עצמו הרב מקובנה לשבת אמר לי: "בוא וניכנס אל הרב קוק". הלכנו לתאו של הרב קוק ומצאנוהו יושב לבוש לבן ועטור שטריימל. אחרי שהתיישבנו התחיל הרב קוק לדבר על קדושת עם ישראל וקדושת ארץ ישראל וקדושת השבת, והמשיך כך כשעה תמימה. כשיצאנו מתאו של הרב קוק היה הרב מקובנה נרגש מאוד, ופנה אליי ואמר: "אילו היו אומרים לי עכשיו שהרב קוק הוא המשיח הייתי מאמין!" בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל ובשביעי של פסח, כידוע, מתנוצץ אורו של משיח. אחכה לו בכל יום שיבוא.
ומה בדבר 4 כוסות?
בהגדת "שיח הפסח", אוסף תשובות ואמירות מפי מרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א, שכתב וליקט נכדו הרב אי"ש שטינמן שליט"א, מובאת שאלה על "מה נשתנה". "למה אין מזכירים בקושיות של "מה נשתנה" את השינוי, שבלילה הזה שותים ארבע כוסות, מה שאין עושים כן בכל הלילות. ואין לומר משום שזה דרבנן, דהלא הטיבול הוא גם מדרבנן, ומרור בזמן הזה דרבנן כמו שכתב המשנה ברורה, וההסיבה לרוב הפוסקים גם דרבנן. ותירץ, שכיוון שבכל שבת רגילים לשתות יין ואע"פי שלא ארבע כוסות מ"מ הרי שותים בקידוש ביום ובלילה ובהבדלה שוב אין שתיית היין שינוי גדול כל-כך משאר שבתות השנה. ובפרט לדברי הרמב"ם שכתב דגם בסעודה שלישית יש לשתות יין. ואע"פי שכאן שותים 4 כוסות בסעודה אחת מכל-מקום עצם השתייה אינה חידוש כל-כך.
סגולת הסגולות לרווקים
סיפרתי למורי ורבי, קדוש ישראל, הרה"ג יעקב עדס שליט"א, כי באחרונה רבו הפניות של אמהות המצרות על כך, שבניהן הגיעו לגיל מבוגר והם עדיין רווקים. אמר לי הרב : נא עיין במדרש רבה, פרשת אמור, פרשה כ"ז –ב'. עיינתי. וכך נאמר: "ר' תנחומא פתח [איוב מ"א] מי הקדימני ואשלם תחת כל השמים לי הוא זה. רווק הדר במדינה ונותן שכר סופרים ומשנים אמר הקב"ה עלי לשלם גמולו ושכרו וליתן לו בן זכר". עד כאן. לאמור: סגולה של ר' תנחומא לרווקים, לאמץ ילד בתלמוד תורה וכו' ולשלם את שכר הלימוד שלו. הכוונה שכר לימוד תורה. התעניינתי, ואכן לא מעט רווקים שעשו שימוש בסגולה זו, שאינה זולה, זכו להיכנס תחת החופה ודי מהר הכניסו בן בכור, בבריתו של אברהם אבינו.
עלו בעקבות שוד
אבקש את סליחת הקוראים שאני עובר לענייני חולין. במרכז הקליטה ברעננה נמצאת עתה משפחה כהת-עור שעלתה באחרונה[בסיועה של עמותת נפש בנפש] מיוסטון טקסס. לדבריהם, כבר הוריהם התגיירו והם יהודים לכל דבר. הבעל מאוד מחוזר כאן, בגלל התמחותו בתחום מאוד יחודי בענף המחשבים. מובטחת לו בע"ה תעסוקה, ובינתיים הוא ורעייתו לומדים עברית. מדוע עלו? אחת הסיבות ולא האחרונה: אנשים יוצאים ממרכזי הקניות אל מגרש החנייה ובעודם ישובים במכוניתם, מופנה אליהם אקדח והשודד אינו מבקש דבר זולת אוכל. זוהי עתה תופעה נפוצה, ונראה כי השודדים הם מפליטי סופת הקטרינה, שאיבדו את ביתם בניו-אורליאנס.ארה"ב במצב רוח קודר. מצער לראות כיצד חנויות היוקרה כמעט ריקות מאדם ומוכרי תכשיטים בעגלות [כל דבר בחמישה דולר] בשדרה החמישית במנהטן מבוקשים במיוחד.
מדרש לפרשת צו
"ועל כל פשעים תכסה אהבה" - תפלה שנתפלל משה עליו. ומה נתפלל משה עליו? רבי מנא דישאב ור' יהושע דסיכנין בשם ר' לוי: מתחלת הספר ועד כאן כתיב (ויקרא א) וערכו בני אהרן (שם) וזרקו בני אהרן (שם) ונתנו בני אהרן, אמר משה לפני הקב"ה: הבור שנואה ומימיה חביבין?! חלקת כבוד לעצים בשביל בניהן, דתנינן תמן: כל העצים כשרים למערכה חוץ משל זית ושל גפן, ולאהרן אין אתה חולק לו כבוד בשביל בניו? אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך שבשבילך אני מקרבו ולא עוד אלא שאני עושה אותו עיקר ובניו טפלים (שם ו) צו את אהרן ואת בניו לאמר:
המדרש מספר שמשה התפלל על אחיו, אהרן. מתחילת ספר ויקרא כל הפעולות מתייחסות לבניו "בני אהרן" ומשה תבע את כבודו של אהרון שיקבל מקום של כבוד לפחות כמו של בניו. מבין השורות (על כל פשעים...) אנו מבינים שהסיבה להתעלמות מאהרון זה חלקו בחטא העגל. המדרש מסתיים בזה שהקב"ה נענה לתפילתו של משה ומקדם את מעמדו של אהרון להיות לפני בניו.
אך מה התחדש דווקא בפרשת צו? מדוע כל העניין הזה לא התרחש בתחילת ספר ויקרא? מדוע עד כה היו אלו "בני אהרון" שהוזכרו כל הזמן?
ההבדל בין פרשת ויקרא לפרשת צו הוא ברור. נוכל להמשיל זאת לחוברת עבודה לתלמיד (ויקרא) המגיע עם חוברת הדרכה למורה (צו). פרשת ויקרא נועדה לצוות על בני ישראל להביא את קרבנותיהם השונים למשכן וללמד את העם את תהליך הבאת הקרבן. פרשת צו, לעומת זאת, נועדה להדריך את הכהנים מה לעשות עם הקרבן ברגע שהוא מגיע לידיהם.
בפשוטו של מקרא היינו בודאי מסבירים שהסיבה שאהרן איננו מוזכר עד כה זה בגלל שכאשר מדברים אל העם יש להבהיר שכל כהן שיטפל בהם בזמן ביאתם אל המשכן הוא מספק. איננו יכולים לתאר לכל אדם מעם ישראל שכשהוא יבוא למשכן הוא יטופל בידיו האמונות של אהרן הכהן הגדול. לעומת זאת, כאשר מדריכים את הכהנים כיצד להתנהג ברור שההוראה היא בראש ובראשונה למנהל האחראי מנהלית על ביצוע העבודה, גם אם את רוב העבודה בפועל מבצעים העובדים הזוטרים.
אך המדרש אומר לנו שהיה סיבה נוספת. אהרון הורחק לא רק בגלל עמדת המנהל שהוא מחזיק, אלא בגלל מעשיו בחטא העגל. אך כעת כשמשה מבקש עליו הדברים משתנים.
משה טוען כי ברגע שמגיעים לפרשת המנהלים אי אפשר להתעלם מהמנכ"ל אהרון, כפי שנעשה עד עכשיו. הרי כפי שיש לאהרון אחריות על מה שנעשה בעגל יש לו אחריות על מה שעושים בניו. ואם בניו עובדים כהלכה בודאי שגם לו מגיע הקרדיט על הדבר. הקב"ה משיב לו: "חייך שבשבילך אני מקרבו". ניתן להבין זאת שהקב"ה מאשר את טענתו של משה. אפשר גם להבין שהקב"ה מוסיף על טענתו של משה – אמנם לאהרון מגיע להיות המנהל משום מעשי בניו, אך לא רק. בנוסף לזה יש להוסיף את עבודת הצוות שלו עם משה בהנהגת העם. אהרון נכשל כאשר משה לא היה נוכח והוא היה בהנהגה לבד. הקב"ה מצהיר שברור לו שכאשר משה ואהרון נמצאים יחד בהנהגה לא תצא תקלה מתחת ידם.
המדרש מספר שמשה התפלל על אחיו, אהרן. מתחילת ספר ויקרא כל הפעולות מתייחסות לבניו "בני אהרן" ומשה תבע את כבודו של אהרון שיקבל מקום של כבוד לפחות כמו של בניו. מבין השורות (על כל פשעים...) אנו מבינים שהסיבה להתעלמות מאהרון זה חלקו בחטא העגל. המדרש מסתיים בזה שהקב"ה נענה לתפילתו של משה ומקדם את מעמדו של אהרון להיות לפני בניו.
אך מה התחדש דווקא בפרשת צו? מדוע כל העניין הזה לא התרחש בתחילת ספר ויקרא? מדוע עד כה היו אלו "בני אהרון" שהוזכרו כל הזמן?
ההבדל בין פרשת ויקרא לפרשת צו הוא ברור. נוכל להמשיל זאת לחוברת עבודה לתלמיד (ויקרא) המגיע עם חוברת הדרכה למורה (צו). פרשת ויקרא נועדה לצוות על בני ישראל להביא את קרבנותיהם השונים למשכן וללמד את העם את תהליך הבאת הקרבן. פרשת צו, לעומת זאת, נועדה להדריך את הכהנים מה לעשות עם הקרבן ברגע שהוא מגיע לידיהם.
בפשוטו של מקרא היינו בודאי מסבירים שהסיבה שאהרן איננו מוזכר עד כה זה בגלל שכאשר מדברים אל העם יש להבהיר שכל כהן שיטפל בהם בזמן ביאתם אל המשכן הוא מספק. איננו יכולים לתאר לכל אדם מעם ישראל שכשהוא יבוא למשכן הוא יטופל בידיו האמונות של אהרן הכהן הגדול. לעומת זאת, כאשר מדריכים את הכהנים כיצד להתנהג ברור שההוראה היא בראש ובראשונה למנהל האחראי מנהלית על ביצוע העבודה, גם אם את רוב העבודה בפועל מבצעים העובדים הזוטרים.
אך המדרש אומר לנו שהיה סיבה נוספת. אהרון הורחק לא רק בגלל עמדת המנהל שהוא מחזיק, אלא בגלל מעשיו בחטא העגל. אך כעת כשמשה מבקש עליו הדברים משתנים.
משה טוען כי ברגע שמגיעים לפרשת המנהלים אי אפשר להתעלם מהמנכ"ל אהרון, כפי שנעשה עד עכשיו. הרי כפי שיש לאהרון אחריות על מה שנעשה בעגל יש לו אחריות על מה שעושים בניו. ואם בניו עובדים כהלכה בודאי שגם לו מגיע הקרדיט על הדבר. הקב"ה משיב לו: "חייך שבשבילך אני מקרבו". ניתן להבין זאת שהקב"ה מאשר את טענתו של משה. אפשר גם להבין שהקב"ה מוסיף על טענתו של משה – אמנם לאהרון מגיע להיות המנהל משום מעשי בניו, אך לא רק. בנוסף לזה יש להוסיף את עבודת הצוות שלו עם משה בהנהגת העם. אהרון נכשל כאשר משה לא היה נוכח והוא היה בהנהגה לבד. הקב"ה מצהיר שברור לו שכאשר משה ואהרון נמצאים יחד בהנהגה לא תצא תקלה מתחת ידם.
יום רביעי, 1 באפריל 2009
כדאי לדעת: רשימה בעברית ב"ספרים-בלוג"
למי שלא עוקב בקביעות אחר ה"ספרים בלוג". בימים האחרונים עלה רשימה נחמדה "על ספר קידוש החמה לר' יונה בר"י בוקסבוים" בעברית מאת: עקביא שמש.
בין היתר בעל הרשימה מציין שהמחבר מלקט ממקורות רבים מאד, אך נמנע בעקביות מלהזכיר ספרים והוצאות הקשורים לציבור הציוני-דתי.
אין חידושים מופלגים ברשימה הזו, אך היא בהחלט נעימה לקריאה.
תהנו: על ספר קידוש החמה לר' יונה בר"י בוקסבוים
בין היתר בעל הרשימה מציין שהמחבר מלקט ממקורות רבים מאד, אך נמנע בעקביות מלהזכיר ספרים והוצאות הקשורים לציבור הציוני-דתי.
אין חידושים מופלגים ברשימה הזו, אך היא בהחלט נעימה לקריאה.
תהנו: על ספר קידוש החמה לר' יונה בר"י בוקסבוים
הירשם ל-
רשומות (Atom)