נסיבות מותו של הרב משה אביגדור עמיאל זצ"ל

 לפני כ10 שנים פרסמתי כאן רשומה קצרה אודות נסיבות פטירתו של הרב עמיאל, רבה של תל-אביב לפני קום המדינה. 

לפני כ4 שנים הגיב לרשומה ההיא אחד הקוראים, נתנאל, שמצא מאמר של הרב עמיאל כנגד ההנהגה הרבנית החרדית (שאפשר לראות כאן), שעורר את חמתם של חסידי גור (כפי שאפשר לראות כאן). 

כעת הגיע לידי עבודת הדוקטורט של הרב יגאל ללום על "קווים למשנתו המשפטית של הרב משה אביגדור עמיאל" (אונ' בר-אילן, תמוז תשע"ה), בו מופיע נספח על "נסיבות פטירתו של הרב עמיאל". הממצאים בנספח זה מבוססים על עבודת מחקר של ר' שמואל ברום. 

המאמר אותו מצא נתנאל אינו מוזכר בעבודה זו, אלא מאמר אחר שהתפרסם בצורה אנונימית ושלדעת החוקרים יוחסה ע"י חסידי גור לרב עמיאל. 

הנה הדברים לפניכם (בתודה לרב ללום שאישר לי לפרסמם):

[גם התרגשתי שבעבודת הדוקטורט מצוטטת עבודת סמינריון של מו"ר הרב אליעזר הללה ז"ל על תורת המשפט ההלכתית של הרב עמיאל]

נפילת מצדה לאור ההלכה והשלכותיה לימינו

מיתוס גבורת לוחמי מצדה אומץ ע"י ראשי התנועה הציונית כמיתוס מכונן של גיבורים המוכנים למות עבור חירותם.

בשנת תש"כ (1960) מפרסם הרב שלמה גורן, שכיהן אז כרב הצבאי הראשי, מאמר שכותרתו "גבורת מצדה לאור ההלכה", בו הוא מבקש לקבוע כי לוחמי מצדה פעלו עפ"י ההלכה, ושיש ללמוד ממעשיהם לקח גם לימינו.

את הדיון ההלכתי מתחיל הרב גורן מסיפור מיתתו של שאול המלך המבקש מנושא כליו לקום ולהרגו.

[כאן נחרוג מעט מהמהלך של הרב גורן]

ר"י אברבנאל שואל מדוע וכיצד ציווה שאול לנושא כליו להרוג אותו:

השאלה הראשונה למה שאול הרג את עצמו? ואיך צוה לנושא כליו שיעמוד עליו וידקרהו? והנה ההורג עצמו כאלו שופך דמים ועון הריגה בידו וחייב מיתה לשמים, כמו שחז"ל הוכיחו מאמרו (בראשית רבה פרשה ל"ד דף ל"ח ע"ב) אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש (בראשית ט' ו'). ואם נאמר שעשה זה מהסבה אשר זכר פן יבואו הערלים האלה ודקרני והתעללו בי, הנה אם היתה העלילה שימיתוהו הנה הוא היה הורג עצמו גם כן, ואם היה שיעלילו בגופו הנה לא ימלט מזה גם אחרי מותו, ואם כן למה הרג עצמו?

תשובתו היא ששאול בחר בכך כי חשש שייפול חי בידי הפלישתים והוא חשש שיתעללו בו בטרם יהרגו אותו, ומכיוון שיש מעלה בבחירת מוות על פני קלון, בחר שאול במוות.

והנה שאול לא חטא במה שהרג את עצמו לפי שהיה יודע כי סופו למות במלחמה ההוא, כי כן אמר לו שמואל ומחר אתה ובניך עמי, וכאשר ראה שנתקיים דברו בבניו אשר מתו לעיניו ושהמורים היו הולכים סביבו ושהיה בלתי אפשר להמלט מידם בחר ליהרג ביד נערו או ביד עצמו, באופן שלא יתעללו בו פלשתים כי פחד שיעשו לו כאשר עשו לשמשון או לצדקיהו ושיבזו אותו בקלון מתמיד וחרפה רצופה, ולהיותו מעולה בטבעו אוהב הכבוד והמעלה היה ראוי שיבחר מות מקלון, כל שכן כשיתחברו יחד, ועל כיוצא בזה אמר אגג מלך עמלק (בסי' ט"ו ל"ב) אכן סר מר המות כמו שפירשתי שם. וכן אחז"ל בב"ר (פר' ל"ד ל"ח ע"ד) אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, יכול כשאול? תלמוד לומר אך. הנה התבאר שלא חטא שאול בזה, והותרה השאלה הראשונה:

את דבריו מסיים ר"י אברבנאל בדברי המדרש בב"ר המחריג פעולה כמו זו של שאול מעונש על רצח:

אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, יכול כשאול? תלמוד לומר אך

דברים דומים לאלה מצינו בדברי הרמב"ן בספרו תורת האדם (שער הסוף - ענין ההספד):

וכן מצינו בגדול שאיבד עצמו לדעת מפני האונס שמספידין אותו כגון שאול מלך ישראל שאבד עצמו אלא שהיה אבודו מותר לו, כדאמרינן בבראשית רבה (פל"ד) אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש מיד נפשותיכם אדרוש את דמכם, יכול אפילו נרדף כשאול ת"ל אך, לפיכך לא היה בכלל מאבד עצמו לדעת ונענשו עליו כשלא הספידוהו כראוי, כדאמרינן ביבמות (ע"ח ב') ויאמר ה' על שאול ועל בית הדמים. על שאול שלא נספד כהלכה וכו'.

וכך נפסק גם בשלחן ערוך (יורה דעה הלכות אבילות סימן שמה סעיף ג):

וכן גדול המאבד עצמו לדעת, והוא אנוס כשאול המלך, אין מונעין ממנו כל דבר.

מכל הנ"ל ניתן להסיק מסקנה שאדם הנמצא במצבו של שאול מותר לו לאבד עצמו לדעת, אך האם ניתן לומר שמצוה לעשות זאת?

הרב גורן מציע שתי אפשרויות למקורות הדוגלות בכך שאכן מצוה למסור את נפשו.

המקור הראשון הוא דברי שמואל הנביא לשאול (שמואל א פרק כח יט):

וּמָחָר אַתָּה וּבָנֶיךָ עִמִּי

על זה אומר הילקוט שמעוני (שמואל א רמז קמא):

שאמר שמואל לשאול אם אתה שומע לעצתי ליפול בחרב תהא מיתתך כפרה עליך ויהא גורלך עמי במקום שאני שרוי שם, ושמע שאול לעצתו ונהרג הוא ובניו עמו שיהא חלקו עם שמואל הנביא שנאמר עמי עמי במחיצתי.

מכאן, טוען הרב גורן "שנצטווה שאול לנהוג כך". והוא ממשיך "ואין לומר ששאול עשה עפ"י צו הנבואה כמבואר בילקוט, שהרי המדרש מלמדה מן המקרא של פרשת נח הקובע הלכה לדורות שבמקרה דומה אין איסור של איבוד לדעת".

מקור נוסף, הוא מהגמרא בעבודה זרה המספרת אודות הוצאתו להורג של רבי חנינא בן תרדיון, שלא היה מוכן לפתוח את פיו ולקרב את מותו משום ש"מוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יחבל הוא בעצמו". על זה כותב רבינו תם שם:

דהיכא שיראים פן יעבירום עובדי כוכבים לעבירה כגון ע"י יסורין שלא יוכל לעמוד בהם אז הוא מצוה לחבל בעצמו

התוס' בעבודה זרה מפנה לתוספות בגיטין הכותב שכשיש חשש ליסורין או לעינויים ניתן (מצוה??) לשלוח יד בנפשו.

כדי להשלים את התמונה יש להביא את דברי האורחות החיים המובא בבדק הבית בבית יוסף הכותב שיש מפרשים ששאול "שלא ברצון חכמים עשה" (בית יוסף יורה דעה סימן קנז):

[בדק הבית] וכתוב בארחות חיים (סי' ד הל' אהבת השם אות א) בבראשית רבה (פרשה לד אות יג) דורש ואך את דמכם לנפשותיכם וגו' (בראשית ט ה) אזהרה לחונק את נפשו יכול אפילו כחנניה מישאל ועזריה תלמוד לומר אך פירוש שבשעת השמד יכול למסור עצמו למיתה ולהרוג את עצמו אם הוא ירא שלא יוכל לעמוד בניסיון וכן יכול אפילו כשאול בן קיש (שמואל א לא ד) שאם ירא שמא יעשו לו יסורים קשים שיכול למסור עצמו למיתה תלמוד לומר אך. ומכאן מביאין ראיה השוחטים התינוקות בשעת השמד ויש אוסרים ומפרשים הך תלמוד לומר אך שאינו יכול להרוג עצמו וחנניה מישאל ועזריה מסרו עצמם ביד אחרים אבל הם לא פגעו בעצמם ושאול בן קיש שלא ברצון חכמים עשה. ומעשה ברב אחד ששחט תינוקות הרבה בשעת השמד שירא שיעבירום על דת והיה עמו רב אחר וכעס עליו וקראו רוצח והוא לא חש לדבריו ואמר הרב המונע אם כדברי יהרג אותו רב במיתה משונה וכן היה שתפשוהו גוים והיו פושטים עורו ונותנין חול בין העור והבשר ואח"כ נתבטלה הגזרה ואם לא שחט אותם אפשר שהיו ניצולים ולא היו הורגים אותם.

הרב גורן דוחה דעה זו, בטענה שהוא מנוגד לכל מה שראינו עד כה.

את דבריו מסיים הרב גורן, באופן מעט מפתיע, עם מסקנות מעשיות:

מכל האמור נוכל להסיק כי:
א) הנופל בידי אויב אכזרי שעומד להורגו בזמן מלחמה וירא שיכופו אותו תוך כדי יסורים לעבור על סוג עבירות כאלה שנצטווינו עליהם לההרג ולא לעבור, כגון עבודה זרה, גלוי עריות, ושפיכות דמים, מצוה למות מיתת עצמו ולא ליפול בידי האויב.
ב) הנופל בידי האויב כנ"ל העומד ודאי לכוף אותו לעובר על עבירות אחרות תוך יסורי מות כבדים מנשוא, שבזמן רגיל אין מצוה להיהרג עליהם; אבל האויב כוונתו תהיה להעבירו על דתו ואמונתו ולבסוף יהרגו אותו, דינו כבשעת גזירת השמד ורשאי למות מיתת עצמו ולא ליפול בידי האויב.
ג) כאשר נפילתו בשבי האויב יביא לידי חילול השם, ויתן בידי האויב אמצעי להתפאר ולהתגדל בו, ובסופו של דבר יהרגו אותו, מותר גם כן למות בידי עצמו ולא ליפול בידי האויב מעין מה שקרה לשאול המלך ולאנשי מצדה.
ד) כאשר קיים חשש שלפני המוות תוך כדי יסורים והתעללויות ינסה האויב לסחוט ממנו ידיעות בטחוניות חשובות, שגם על אי מסירתם לידי האויב אנו מצווים למסור את הנפש, כי המוסר ידיעות כאלה לידי האויב נדון כרודף אחר חברו להורגו וכמוסר נפש מישראל לידי הגויים, שמצווה על כל אדם להורגו, לכן ההימנעות מזה היא גם כן מצווה, ומוטב להיהרג על כך ולא לעבור.
ה) כאשר ירא מפני יסורים נוראים ביותר בנופלו בידי האויב, ללא קשר עם כפיה על דת, והאויב הוא אכזרי שבודאי ימיתהו בסופו של דבר, תוך כדי יסורים שאין לעמוד בהם, יש שמתירים גם בזה למות בידי עצמו ע"מ למנוע נפילתו בידי האויב.
ו) בכל המקרים הנ"ל מסתבר שמוטב למות בידי עצמו ולא לצוות על ישראל אחר שיהרגהו, אבל ממעשיהם של אנשי מצדה ומקרהו של שאול המלך ונושא כליו נראה שאין הבדל בזה, ומותר גם לבקש אחרים שיהרגוהו.
ז) כל שאין חשש ליסורים ממושכים כבדים מנשוא בנופלו בידי האויב, ולא לכפיה לעבור על הדת, ולא קיים חשש של התפארות ומתן כבוד מדיני לאויב בנפלו לידם, וגם אין חשש לכפיה למסור ידיעות בטחוניות לאויב, גם כאשר המתתו בידי האויב בטוחה, אסור לו להמית את עצמו וחייב לסמוך על רחמי שמים.
ח) מעשהו של שאול המלך בנופלו על חרבו היה ע"פ צו הנבואה, ומעשי הגבורה של לוחמי מצדה היו בהתאם להלכה המקובלת בידינו, על פי המדרש ושאר הפוסקים הראשונים ביניהם הארחות חיים, הרמב"ן, הרא"ש, הבית יוסף ושאר המקורות הנקוטים בידינו.

את דבריו של הרב גורן מבקר בחריפות הרב משה צבי נריה, במאמר שכותרתו "התאבדות אנשי מצדה בהלכה". כבר מניסוח הכותרות ניתן לחוש בהבדלי הגישה בין שני הרבנים.

טענתו העיקרית של הרב נריה היא שאכן הרב גורן לא הצליח להוכיח כי יש מצווה למסור את הנפש, אלא רק היתר לעשות זאת במקרים מסוימים.

גם דברי רבינו תם המנוסחים באופן ש"מצוה לחבל בעצמו", מצוטטים במקורות אחרים כ"מותר לחבול בעצמו", וכך נכתב גם בפסקי התוספות בגיטין. אם נוסיף לזה את הדעה המובאת באורחות חיים, ששאול לא נהג כהוגן, הרי יש להתרחק ממסקנותיו של הרב גורן.

בתוך דבריו הוא מביא גם את דברי ר"י מבעלי התוספות, ואת מסקנת המהרש"ל מדבריו (ים של שלמה מסכת בבא קמא פרק ח) שאסור לו לפגוע בנפשו:

היינו נמי שאסור להרוג את עצמו בשביל שום דבר שירא. וכן פסק ר"י להדיא (תוד"ה אלא). ונראה, אפילו אם נתפס בידי גוים. ומתיירא שלא יענו אותו עד שיעבוד ע"ז. מ"מ לא ימית את עצמו. ויסבול כל העינויים לפי כחו, והבא לטהר מסייעים לו. ואולי יכול לקבל הענויים.

הרב נריה מסיים את דבריו במילים הבאות:

ואחינו שהיו נתונים בצרה ובשביה, בגיטאות ובמחנות המות, והיו צפויים ליסורים והתעללויות ולהעברה על דת – אילו היו נוהגים כפסק דין זה לא היה נשאר מהם שריד ופליט.

במאמר שפרסם ד"ר ירון זילברשטיין (בין גבורת שאול לגבורת מורדי הגטאות: מיתוס מצדה בהגותם של הרב שלמה גורן והרב משה צבי נריה, דעת 81 2016 עמ' 411-440) מנתח המחבר את הבדלי ההשקפה בין הרב גורן לרב נריה, כפי שהם באים לידי ביטוי במאמריהם על מצדה.

הוא מציע את החלוקה הבאה (עמ' 437):

ההבדל המרכזי בין תפיסותיהם של שני הרבנים הוא יחסם למושג 'יהודי חדש' ולמושג 'קידוש ה'', התלוי בו, וכן למשמעות קיומה של מדינת ישראל. הרב גורן מבקש לעצב 'יהודי חדש' הכולל גבורה יהודית ואף 'ישראלית', ששבי איננו אפשרות מבחינתה, בעוד עצמאות מדינית וריבונות הן מרכיב מרכזי בתפיסתה. מלחמות ה' נתפסות כחלק מהגבורה היהודית, והניצחון בקרב כקידוש ה'. לדעתו, הקריאה בדברי אלעזר [בן יאיר]: 'אשרי הנופלים בקרב, כי מתו בהילחמם בעד חירותנו ולא במכרם אותה לאויבים', היא שצריכה להדריך גם את חיילי צה"ל במלחמותיהם.

[...]
הגבורה לדידו [של הרב נריה] איננה גבורת הנשק והמוות, אלא דווקא גבורת כיפוף הקומה, שבה על היהודי לותר על חירותו ועל ריבונותו ולחיות חיים יהודיים של 'וחי בהם'. [...] 'היהודי החדש' של הרב נריה הוא למעשה אותו יהודי ישן המוכר משנות הגולה הארוכות.

נספח

הרב משה צבי נריה, התאבדות אנשי מצדה בהלכה (מתוך "אוצר החכמה"):

ד"ר ירון זילברשטיין, בין גבורת שאול לגבורת מורדי הגטאות: מיתוס מצדה בהגותם של הרב שלמה גורן והרב משה צבי נריה:

התפילין ששרדו

הנה לכם סיפור שפורסם השבוע בפורום הרבנים המתוקשב:

לפני כחודש פרסם הרב שחר קיהן סיפור על סבו שהציל תפילין שנידונו לשריפה במחנות בשואה בהחליפו אותם בתפילין מעץ. סיפור זה התחבר לסיפור של סבא שלי, שכפי הנראה הוא היה בעליהם של התפילין!

סבי זצ"ל הגאון הרב מנחם מרקוביץ שכהן כרב המושב צפריה מעת עלותו ארצה בשנת תשט"ז ועד לפטירתו בשנת תשנ"ט, והיה תלמידם המובהק של גדולי רבני הונגריה בדור שלפני השואה, ת"ח מובהק שכל רז לא אניס ליה, בקי בש"ס וד' חלקי שו"ע בצורה מפליאה, מחדש עצום ומורה הוראה מובהק.
סבי זצ"ל הגיע לאושוויץ בי"ב סיוון תש"ד ואיבד את אשתו וששת ילדיו. לאחר שהיה של כחודשיים הועבר לרשת מחנות גרוס רוזן, שם עבר תקופה נוראה של סבל ועינויים במשך כעשרה חודשים עד לשחרור. אחריו זכה להקים משפחה מחדש, היה רב העיר מאקווא בהונגריה וכאמור לעיל עלה ארצה בשנת תשט"ז לאחר שוויתר על רבנות בקהילה מסודרת
בארה"ב.
סבי לא הסכים לספר כמעט דבר על שעבר עליו במחנות, אך פעם אחת "פלט" לי שבהיותו במחנה ניגש אליו אחד מאנשי הסגל הגרמניים והציע לו לקנות ממנו זוג תפילין במחיר של שבוע (!) אוכל. (מלכתחילה תמהתי על סיפור שכזה אולם לאחר שנים רבות קראתי בספר שיצא על רשת המחנות של גרוס רוזן שהיו הרבה מקרים שכאלו של מכירת חפצים ע"י הגרמנים לאסירים ממניעים שונים). סבא אמר לי שהוא היה בטוח שהוא לא ישרוד את המלחמה אבל בכל זאת רצה להגיע לעולם העליון כשהוא זוכה להניח תפילין לכל הפחות עוד פעם אחת. הוא קנה את התפילין והיה מניח אותם וחפץ לזכות עוד יהודים רבים בהנחת תפילין אלא שלא היה מספיק זמן, ולכן, כך סיפר, חילק את האנשים לשתי קבוצות, אחת הניחה
את של יד והשניה את של ראש, כך שלכל הפחות היו יכולים להניח לפחות משהו. עד כאן היה סיפורו.
לאחר שנים ראיתי סיפור זה בספרה של הגב' רבקה פרבשטיין "בסתר רעם", ללא ציון שמו, היא מצאה זאת אצל איזה חוקרת ששמעה זאת מניצול אחר. עברו שנים נוספות והגיע לידי הספר על גרוס רוזן "גשר צר אל החיים", ובו להפתעתי מצאתי את הסיפור עם תוספת, הגרמנים גילו את התפילין ורצו לשורפם, אך היהודים הצליחו להחליפם בתפילין מזוייפות עשויות עץ, והם נשרפו. עד כאן האמור בספר, והסיפור שהכרתי.
והנה כאמור הרב שחר מספר סיפור דומה על סבו שהחליף תפילין שהיו אמורות להשרף בתפילין של עץ. 

נוצר קשר בינינו, ולאחר שמיעת סיפורי התקשר הרב שחר אל סבו שאישר לו את הפרטים, אכן הסיפור התרחש במחנה ברשת מחנות גרוס רוזן, והתפילין הגיעו לשם עם רב הונגרי.
אין ספק בליבי שכל הפרטים מתחברים לסיפור אחד, הכל מתחבר לאירוע, ההסתברות לסיפור נדיר שכזה שמדובר בסיפורים נפרדים היא בלתי אפשרית.
ובכן סבא של הרב שחר עדיין חי. נסענו אליו, הרב שחר ואנכי לביקור מרגש ביותר.
הסבא, שיבדל"א עוד הוסיף כי הגרמנים רצו לדעת של מי התפילין ולהרוג את בעליהם, והוא אמר שהם שלו, כי לא רצו שיהרגו את הסבא שלי.
בסופו של דבר לא עשו לו כלום כי הגרמנים לא רצו שיוודע שיהודי הצליח להיכנס למשרד המפקד ולהחליף אותם.
ובכן, מה קרה לתפילין:
סבא זצ"ל הצליח לשרוד את השואה עם התפילין והם שמשו אותו עד שהגיע לארץ. כאן הוא קנה זוג תפילין חדשות משום שלא ידע מה מקורם של התפילין שהיו ברשותו. יום אחד הגיע אליו יהודי מהמושב שהתפילין שלו נפסלו וביקש אם יש לו זוג נוסף עד שיקנה חדש. סבא נתן לו מייד את התפילין מהשואה, ומעולם לא ביקש אותם בחזרה.
פעם אבא שיח' שאל אותו מדוע הוא לא מבקש אותם בחזרה וסבא זצ"ל התחמק מלהשיב. 

זהו עברו שנים רבות, וזמן רב אני מנסה לאתר את בנו של אותו אדם ולברר מה עלה בגורלם.
אותו בן עבר ימים ויבשות וכיום הוא איש עסקים גדול בניו יורק. לאחר עבודת נמלים של חיפוש ובילוש הצלחתי להגיע אליו, ולפני כשעה וחצי השיב לי במייל כי אביו נפטר לפני כ47 שנים ואין לו מושג מה עלה בגורלם של התפילין הקדושות.

זהו, תם ונשלם סיפור מופלא של מסירות נפש מדהימה של יהודים בשואה לקיום מצוות הנחת תפילין, סיפור שבזכות פורום זה זכה לחבר את נכדיהם של ה"שחקנים הראשיים" שלו, זכו והגיעו לארץ הקודש ולמדינת ישראל, להקים משפחה ולראות דור ישרים של בנים ובני בנים עוסקים בתורה ומצוות בהשקט ובבטחה.

"גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי"

על אף שרוחות המלחמה כבר נשפו בעורפם, רוב יהודי הולנד לא שיערו את גודל הסכנה העומד לפתחם, בסוף שנות ה30 של המאה הקודמת. אלכסנדר הנריקס דה לה פואנטה נולד בהאג שבהולנד ב1912. אבא שלו, מרדכי, היה אחראי על השחיטה והמשפחה היו חברים בבית הכנסת הספרדי ק"ק "חונן דל" שנוסד ב1726.

חברתו של אלכס, רוזה יעקבסון, עבדה יחד איתו באותו חברה. על אף שהוריה טרם פגשו אותו, הם לא היו מרוצים מהחבר החדש של בתם. אלכס היה הצעיר, הקטן והשברירי ביותר מבין חמשה אחים, והוריה חששו ממצב שבתם תצטרך לשאת בעול הדאגה לבעל חולה. בשנת 1938, אחרי שרוזה נפלה למשכב במשך חצי שנה עם בעיות קיבה, הסכימו הוריה לפגוש את אלכס. לאחר הפגישה, ההורים נתנו את הסכמתם לזיווג.

הזוג עמד להינשא כשמלחמת העולם השניה הגיעה להולנד במאי 1940 והפריעה את שגרת החיים. הם נישאו לבסוף באביב 1941, לאחר ארוסין ממושכים, ועברו להתגורר עם אמו של אלכס. החיים בהולנד הכבושה הפכה ליותר ויותר מגבילים ומדוכאים. הם ענדו טלאים צהובים ושמרו על פרופיל נמוך. גרמני מונה למנהל החברה בה הם עבדו, אך הם הצליחו להחזיק במשרותיהם.

באוגוסט 1941, רוזה ואלכס היו הראשונים מבני המשפחה לקבל זימון למחנות הריכוז. למרבה המזל, אלכס נפל למשכב עם בעיות קיבה, ולכן הם קיבלו דחייה. בחדשים שלאחר מכן, כשחברים ומשפחה הוגלו מידי יום ביומו, רוזה חיפשה נואשות אחר מחבוא לשלשתם, אך ללא הועיל. באוקטובר הוריה ואחותה נכנסו למחבוא בעלית גג קטנה. למרות הסכנה, היא יצאה מידי פעם בלילות חשוכים כדי לבקר אותם.

הקשרים של רוזה עם המחתרת הניבו פרי בפברואר 1943. היא הצליחה ליצור קשר עם אדם שיוכל להבריח אותם את הגבול לבלגיה. אמו של אלכס סרבה ללכת, ובנה המסור לא רצה לעזוב אותה. לבסוף, רוזה, עם חוש ההשרדות החזק שלה, נתנה לו אולטימטום.

"אני לא יכולה להשאר כאן יותר, אלכס. האדמה בוערת מתחת לרגלינו", היא אמרה, "תחליט אם אתה נשאר עם אמך או בא איתי".

אלכס קיבל החלטה ונפרד בבכי מאמו. הם הורידו את הטלאים הצהובים מבגדיהם. רוזה תפרה 2000 גילדן (בערך 800$) לתוך המכפלת של שמלתה, ואלכס הכניס סידור קטן לתוך הפנימית של מעילו. בשבע בבוקר ה26 בפברואר, הם עלו על הרכבת לעיירה קטנה בגבול בלגיה. בהגיעם לייעדם, דרש המבריח 2000 גילדן. הם לא היו היחידים שנסו באותו יום. הם פגשו שם עוד שתי נערות יהודיות במקום סופרות את כספן. לצעירות היה חסר 80 גילדן, ורוזה ואלכס השלימו להם את ההפרש, ובכך הצילו את חייהם. הקבוצה עברה את הגבול.

עזיבתם של רוזה ואלכס היתה ממש בזמן. באותו בוקר בשעה 9:30 הגיעו הגסטפו לבית, תפסו את האלמנה בת ה65 ושגרו אותה לסוביבור.

על אף שבעלת הבית של דירתם החדשה לא ידעה כי הם יהודים, הם לא הרגישו בטוחים. הם סיפרו לה כי אלכס מחפש עבודה בבלגיה, כי לא הצליח למצוא עבודה בהולנד. כמשיחה לפי תומה, סיפרה להם בעלת הבית, שבנה נמצא בגרמניה ועובד עבור המפלגה הנאצית. על פי התעודות המזויפות שקיבלו כשעברו את הגבול, הם כונו עתה ליאו ואנה גאוטיאו. רוזה דברה צרפתית שותפת, אלכס לא ידע מילה. הוא התיידד עם כומר מקומי שלימד אותו צרפתית בתוך המנזר ונהנה לשמוע מאלכס מנגינות תפילה ספרדיות.

הכומר ארגן להם עבודה בבריסל, דבר שאיפשר להם לעזוב את המקום בו גרו ולעבור לשם. הם עבדו אצל יצרן מי-פה, שגם נתן להם מקום לדור. הסכנה תמיד חיכתה מעבר לפינה. פעם, כשאלכס קבע להיפגש עם חבר יהודי מהולנד, הוא הבחין ברכב מאויש ממתין מחוץ למקום המפגש. הוא קלט מיד שמשהו לא כשורה וסב על עקבותיו. חברו נעצר בידי הגסטפו ולאחר מכן נהרג על ידיהם.

בהזדמנות אחרת, בשעה שנעצרו במחסום פתע ברחוב ונשאלו לזהותם, אלכס לרגע לא זכר את תאריך יום הולדתו, כפי שהופיע במסמכיו. לאחר רגע ארוך של שקט, אלכס תיקן את עצמו. החייל נראה כמתלבט כיצד לנהוג עם הזוג, אך לבסוף שחרר אותם לדרכם.

לאחר כשנה, הם נאלצו למצוא מקום אחר לעבוד בו. הכומר שוב נחלץ לעזרתם והציע מקום ביישוב קטן, אך הוא התנה זאת בהשתתפות קבועה בתפילות הכנסיה המקומית, כדי לשמור על זהותם הבדויה. לאחר שאלכס סירב להצעה הזאת, הם נשלחו ללייז' במזרח בלגיה. שם עבדו כמשרת ומשרתת עבור משפחת האנקווט. מר האנקווט שימש כמזכיר הסנט הבלגי והיה אלמן. בתו הבכורה, עדי, ניהלה את משק הבית בנוסף לניהול משרד את הצלב האדום. הם היו מקושרים למחתרת וכמו יצרני מי הפה ידעו כי רוזה ואלכס הם יהודים. הם אפשרו לאלכס לנקות את הבית בימי שישי, במקום בשבת, ונתנו להם ביצים לאכול במקום בשר.

בלגיה שוחררה בספטמבר 1944, בערך תשעה חדשים לפני שחרור הולנד. לאחר השחרור, אלכס השיג טלית מבית הכנסת בלייז' שנפתח מחדש והם מצאו תעסוקה חדשה בשירות הצבא האמריקאי. בפסח 1945 הם השתתפו בליל סדר יחד עם 1,500 חיילים יהודיים מכוחות הברית. רוזה סייעה בהכנת החרוסת לכלל המשתתפים. [בהקשר זה ראוי להזכיר, כי באביב 1943 הם הצליחו להשיג ארבע חתיכות קטנות של מצה שמורה מידי פרטיזנים יהודיים, ושמרו שתיים מהחתיכות היקרות הללו עבור פסח 1944.]

רוזה ואלכס היו היחידים מבני משפחותיהם ששרדו את שנות השואה. משפחת האנקווט הוכרו ע"י יד ושם כחסידי אומות העולם.

תרגום חלקי של הנמצא כאן.

לע"נ סבתי רוזה בת אלעזר שנלב"ע בעש"ק בהעלותך בת צ"ז שנים. תנצב"ה.

תזכורת: זכרונות מהשואה - סיפורים באנגלית

מוזמנים לקרוא: Holocaust Memoirs

יהי נשמתם של בני משפחתי שנספו בשואה צרורה בצרור החיים:
מרים אשת מרדכי (אם סבי)
בנימין בן מרדכי (אח סבי) ומשפחתו
שמעון בן מרדכי (אח סבי)
יצחק בן מרדכי (אח סבי)
משה בן מרדכי (אח סבי) ומשפחתו
שמואל בן אלעזר (אח סבתי)
אלישבע בת אלעזר (אחות סבתי)

ה' יקום דמם

שביבים (פרשת שמיני) / שאול שיף

ר' שאול שיף פרסם את רשימותיו בעיתון הצופה במשך עשרות שנים. לאחר שהעיתון שבק חיים הוא ממשיך לפרסם את רשימותיו בעלון שבועי המופץ בדואר האלקטרוני למעוניינים (ניתן לפנות למייל: schiffs at 013 dot net dot il). יובהר שהדברים המתפרסמים במדור זה משקפים את דעותיו של הכותב והינם על אחריותו, ואינם בהכרח משקפים את עמדותי.

הבובות של "חומקה"
המפגש הראשון שלי עם מוראות השואה היה בגיל שש פלוס. באותם ימים גרתי ברחוב הרב קוק 36 בתל-אביב. במספר 32 גרה על הגג בחדר עלוב "חומקה". כך כינו את נחמה, שמעולם לא ידעתי את שם משפחתה. היא הייתה גלמודה, צנומה, לחייה שקועות ובגדיה מטולאים. שערה מעולם לא טופח והיא דיברה בשטף, בעיקר באידיש, וכשהייתה מברכת מישהו לשלום, אמרה באנגלית עילגת: אני מברכת אותך במיטב הברכות { wish you with my best whishes} למיטב זכרוני, היה זה המשפט היחיד השלם שידעה לומר באנגלית. מיד לאחר אימי השואה היגרה לארה"ב, שם שהתה תקופה קצרה ביותר ועלתה לישראל אל הבלתי נודע. השואה ערערה את שלמות נפשה ובלילות, לעתים קרובות, ניתן היה לשמוע את צעקותיה שעלו מחדרה. שכניה לא הצליחו מעולם לקלוט אלו מלים הכילו צעקות השבר הללו.
ילדי השכונה כמו כל הילדים, ראו בה כתובת נוחה להתעללות, והם עזבוה לנפשה רק לאחר שהייתה פורצת בבכי מר. משנרגעה, הייתה שרה לה באידיש בקול מרוסק : "אין איך בין חומקה גיבליבען אליין אליין" [ואני חומקה נשארתי לבדי לבדי].
השכנים הטובים העסיקו אותה בעבודות ניקיון קלות ומהכספים האלה התקיימה עד ליום שבו חלתה. פתאום חומקה לא נראתה ברחוב הרב קוק, והילדים המשיכו לרדוף אחרי חתולים או לטפס על עצי התות הגבוהים העתיקים.
ויהי היום וגברת פוגל ממספר 34 הודיעה לראשי המשפחות כי חומקה שבקה חיים לכל חי והיא נקברה בבית העלמין ביפו. גברת שולמית דיסנצ'יק ע"ה, רעייתו של אריה דיסנצ'יק ואמו של עידו דיסנצ'יק -עורכי מעריב, החליטה לעשות מעשה ולפקוד את חדרה של חומקה. אולי מהממצאים שם יוודעו יותר פרטים על עברה. יצחק סעתי ואני הקטן הצטרפנו אליה מלאי סקרנות ושטופי פחד. הדלת של החדר הקטן שבעליית הגג נפתחה בקלות ולנגד עינינו נגלו עשרות בובות. ממין זכר ומהמין הנשי. על כל בובה היה שם: חיימ'קה, טויבע, זיסל, מוישה ... לחלקן היא ניפחה את הבטן כסימן להריון. על כל בובה היה כיתוב ביידיש: זיא איז געווען א שיינהייט פון א מיידל [היא הייתה נערה יפהפיה]. או: ער איז געווען א וילדער קאפ [הוא היה ראש פרוע-הכוונה למוח חריף], יוסל א-צדיקל. ועל אחת כתבה: אוי מיין טאטע , מיין טאטע [אוי אבי אבי]. כולן היו מסודרות על מיטתה במעין אליפסה וביניהן הייתה נרדמת בימים ובלילות. לא הבנתי בדיוק מה שעיני רואות, אבל דודתי חנה לאה ע"ה, שדאגה מדי פעם לארוחותיה של חומקה, הייתה מספרת לי שוב ושוב על חומקה, כדי שאסכים לאכול עוד כפית ועוד ביס. ולא אחת הייתה היא פורצת בבכי ושרה במנגינה של חומקה: ואני חנה לאה נשארתי לבד לבד...

והיו דרשניות
בגיליון הקודם סיפרנו על אישה שהייתה לאדמו"רית, קיבלה "קוויטלך" [פתקים] ופעלה ישועות.והיו הדרשניות. ד"ר יעל לוין איתרה כמה מהן בבית העלמין הישן בפראג. על מצבתה של רבקה [נפטרה בשנת של"ט] בת ר' שבתי הורוויץ, מנהיג קהילת פראג וסבו של ר' ישעיהו הורוויץ, השל"ה הקדוש,
חרות בין היתר: "לדרוש ולפרש המחזור לבנות ישראל בטעמה". התארים "חכמנית דרשנית" רשומים על מצבתה של שפרה אופנהיים, אשתו השנייה של ר' דוד אופנהיים, רבה של פראג ובתו של ר' בנימין וואלף שפירא, רבה של בוהמיה. אסנת בת המאה השבע עשרה, בתו של ר' שמואל ברזאני, ראש הישיבה בעמדיה, כורדיסתאן, ואשתו של ר' יעקב מזרחי, שירש את מקומו של חמיו ובהמשך היה לראש הישיבה במוצול, הייתה תלמידת חכמים. זו לימדה בישיבת בעלה בחייו ועמדה בראשה לאחר פטירתו. באחת מן האיגרות העבריות שחיברה, מעידה היא על עצמה שהייתה: "מלמדת תורה ומוכחת ודורשת לטבילה ולשבת ולנדה ולתפילה וכיוצא". בסיפרה "שמחת תורה ליד לרבקה טיקטינר" כותבת ד"ר לוין, כי על מצבתה של אשה בשם שרה [נפטרה רצ"ב] חרותות בין היתר המלים: "הגתה בתורה בעמידה ובישיבה". על מצבת פיגלא [שפ"ט], בתו של המהר"ל מפראג, חקוק בין היתר: "ופיה פתוח בחכמה, לשונה בחסד ותורה, למודה בדעת ובינה-בכל דינים דבהגמרא".

הסרת תפילין בראש חודש
הגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל הנהיג במניינו שבחדר הסמוך לדירתו שבפנימית הישיבה, שכל הציבור יסירו את התפילין קודם לאמירת הקדיש שלפני מוסף. אלא שהקפיד מאוד שלא יניחו את התפילין בלתי מכורכים, אלא בדווקא לגוללן כראוי קודם התחלת מוסף [וראה "מפניני הרב" להרב צבי שכטר]. ופעם אירע שהבחור הצעיר ששמשו טעה, והתחיל להתפלל מוסף טרם כרך את תפיליו [של עצמו] ובאמצע התפילה שבלחש נגע בו הרב על אצבעותיו של הלה, שהיה עומד בתפילה על ידו, ורמז לו שיכרוך את תפיליו תיכף-באמצע תפילתו.

זכרונות מהשואה Holocaust Memoirs

לרגל יום הקדיש הכללי, עשרה בטבת, בימים האחרונים טרחתי להעלות לרשת סיפורים שאמי שתח' כתבה על נושא השואה וההצלה מהחיה הנאצית. הסיפורים כתובים באנגלית, ומבוססים כולם על עדות ראשונה מבעלי המעשים עצמם. שני הסיפורים הראשונים הינם על משפחתי, הראשון מצד אבא והשני מצד אמא. חלק מהסיפורים אינם קלים לעיכול.

הפיצו את הלינק בקרב מכריכם: http://holocaustmemoirs.blogspot.com
[למנויי אינטרנט רימון: משום מה חברת רימון עוד לא טרחה לאשר את האתר הזה, אני מקווה שזה יסתדר בקרוב.]

In preperation for the Tenth of Tevet, in the past few days I have been busy uploading a number of stories to the web. These stories were written by my mother about the Holocaust and about fleeing from the Nazi beast. The stories are all first hand testimonies and accounts. The first two stories are about my family; the first about my father's side and the second about my mother's side. The stories are all written in English. Some of the stories are not easy to digest.

Feel free to spread the link: http://holocaustmemoirs.blogspot.com/