על ציפיה לישועה

משנה מסכת אבות פרק ה משנה ב:
עשרה דורות מאדם עד נח להודיע כמה ארך אפים לפניו שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שהביא עליהם את מי המבול עשרה דורות מנח עד אברהם להודיע כמה ארך אפים לפניו שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שבא אברהם וקבל עליו שכר כולם:

רבינו עובדיה מברטנורא (1440-1510 למניינם) [קטע זה מובא גם בראשונים נוספים]:
אף אתה אל תתמה שהאריך לאומות העולם כל השנים הללו שהן משתעבדין בבניו, שיותר האריך לדורות שמאדם ועד נח, ואח"כ נשטפו:

התוספות יום טוב (1579-1654) מסביר את דבריו:
שכן המבול היה אלף תרנ"ו לבריאת עולם. וחורבן הבית היה ג' אלפים תתכ"ח לבריאת העולם. צא וחשוב. חכה לו כי לא יאחר.

הרבי ר' קלוניוס קלמן מפיסצנה, אש קודש, פרשת זכור, תש"ב (1942), גטו ורשא:
ודרך אגב, נראה לי מן הנסיון, שאף שהאדם צריך לקוות בכל רגע שיושיעהו ה', מכל מקום לא יסמוך את כל עצמו על התוחלת בלבד שמיד תבוא ישועתו, כיון שבאם חס ושלום עובר איזה זמן ולא באה הישועה נעשה מזה כמו שכתוב בפסוק "תוחלת ממושכה מחלת לב", ובפרט כשסומכים עצמם על איזה הבטחה או איזה דרך הטבע שעתה כבר תבוא הישועה ולא באה, נופל רוחו ונשבר האיש מזה עוד יותר, לכן יחד עם התקוה לישועה במהרה, צריכים גם לומר את דברי עלי הכהן (שמואל א' ג') "אלקים הוא הטוב בעיניו יעשה", כל העולם של הקב"ה הוא גם אנחנו לא שלנו אנו רק של הקב"ה, אל העולם ברצון ה' באנו וקיומנו ברצונו הוא, אף אל עולם העליון ברצונו ית' נלך, ומה שהוא ית' רוצה הוא הטוב, ואין לנו רשות לבעט ח"ו ברצונו, צריכים להתפלל ולהתחנן אליו ית' שיטיב עמנו חסדים טובים, חסדים נגלים אבל כשחס ושלום רוצה הוא ית' ליסר אותנו, גם זאת צריכים לקבל באהבה, ולקוות שלא יעזבנו, רק יושיענו ויקרבנו אליו ית', כלומר כשהאיש מחזק את עצמו רק בתקוה להישועה, אז את הרגשת רעת וכאבי היסורים לא החליש ולא הקל בו, ואז קשה לו לסבול כשח"ו הישועה מתאחרת, מה שאין כן כשיחד עם התקוה להישועה גם כופף את ראשו ואומר אלוקים הוא והטוב בעיניו יעשה, אז את ההרגשה המרה של רעת וכאבי היסורים, הוא מפיג ומחליש, ואז יכול הוא לסבול יותר, ובכח התקוה יותר להפיח בו רוח חיים גם כשח"ו לא באה הישועה בזמן שקוה לה.
(פתיחת רוב ראשי-התיבות והדגשים שלי)

מי עדיף - רשע או שאינו יודע לשאול?

הרבי מפיסצנה הי"ד, אש קודש, פסח ת"ש:
מזה שבאותו הפסוק רמזה התורה תשובה לבן רשע, רמזה תשובה לשאינו יודע לשאול, "והגדת לבנך וכו' בעבור זה עשה ה' לי וכו'". פשוט אפשר לומר שבאמת אין כוונת התורה שנרחיק אפילו את הבן רשע, רק כיוון ששניהם הם בבחינת שאינו יודע לשאול ולפתוח בקדושה, זה שאינו יודע לגמרי לשאול, והרשע יודע ידיעות לא טובות, ואת הטובות אינו יודע לשאול, לכן לשניהם משיבה התורה בפסוק אחד, איך לפתוח להם בקדושה ואיך לקרבם, רק לשאינו יודע לגמרי, די בוהגדת וכו', ובזה את פתח לו. ולהרשע שיש לו ידיעות לא טובות ובשביל זה אינו יודע לשאול בקדושה צריך להיות מקודם הקהה את שניו ובזה את פתח לו ותקרבהו.
הרבי מלובביץ' זצ"ל, שערי הגדה, הגדה של פסח היכל מנחם, עמ' קמד:
מדוע השאינו יודע לשאול מופיע אחרון בין ארבעת הבנים, מקום שלכאורה מתאים לרשע? ללמדך כי הבורות וה"עם-הארצות" גרועים מן הכל. הרשע שאודותיו אנו מדברים, למד תורה וגם קיים מצוות, אלא שסטה מהדרך וברגע כמימרא ביכלתו לעשות תשובה ולהיות צדיק גמור. לעומתו, מי שאינו יודע לשאול, הרי גם לאחר שיעשה תשובה, יצטרך ללמוד עוד הרבה עד שידע כיצד להיות צדיק גמור.

למי שזקוק למשפטי קישור כדי להבין מה הקשר בין שני הקטעים דלעיל, בעצם יש כאן שני קטבים של התלבטות לא פשוטה. את ההתלבטות מיטב לבטא הרב מיכאל אברהם (אנוש כחציר, הארה 10, עמ' 194-197):
לאור דברינו עולה שהיגררות אחרי היצר הטוב אינה מצב חיובי לחלוטין. מבחינות מסויימות היא אפילו מצב גרוע יותר מאשר בחירה ברע. הבוחר ברע הוא לפחות בוחר, בעוד שהנגרר לטוב אמנם עושה טוב, אולם למעשה לא הוא עצמו עושה זאת, אלא יצרו. אם כן, ישנה זוית ראייה שמבחינתה בחירה ברע טובה יותר מאשר היגררות לטוב. זהו אדם אוטונומי יותר, שמביא לידי ביטוי את צלם אלוקים שבו.
...
זוהי קביעה שעלולה להתקבל בצורה לא אוהדת, בעיקר בעולם דתי, ובכלל בעולם אידיאולוגי. בעולמות כאלו ישנה חשיבות רבה לתכנים עצמם, ולפעמים לא מספיק מדגישים את חשיבותה של הבחירה כלעצמה.