הרהורים על הלכה וערכים - חלק ד

רשימה חמישית בסדרה מאת: הרב יואב שטרנברג, בעל אתר הלכה פסוקה ואברך במכון ארץ חמדה.
לרשימה הראשונה: הרהורים על הלכה וערכים - מבוא

לרשימה השנייה: הרהורים על הלכה וערכים - חלק א
לרשימה השלישית: הרהורים על הלכה וערכים - חלק ב
לרשימה הרביעית: הרהורים על הלכה וערכים - חלק ג

העקרון שאותו הצגתי בפוסט הקודם הוא, שאין טעם להתעקש על ערך אחד, כאשר ערך זה הוא חלק ממכלול, ואי אפשר להשיג את המכלול כולו. הדוגמא שבה עסקנו היתה ירושת הבנות - התורה מאוד מתנגדת לכך שהבנות ירשו, אבל במציאות גם בתי הדין פועלים לכך שהבנות יקבלו חלק שווה בין הבנים. טענתי היא, שבעולם שמצפה שלאשה יהיה רכוש משל עצמה, כמו העולם כיום, אין הגיון בכך שהבת לא תירש. העולם החברתי של ההלכה בנוי באופן כזה, שהאשה באמת לא צריכה רכוש משל עצמה.
עוד הסברתי, שאין מדובר כאן בשינוי של ההלכה, אלא בהתקנת תקנות וכדומה, ש'עוקפות' את ההלכה בדרכים חוקיות.
בפוסט הנוכחי, אני רוצה לתת עוד כמה דוגמאות לעניין.

דוגמא אחת היא תקנת פרוזבול. המשנה בשביעית (פרק י משנה ג) אומרת:
פרוזבול אינו משמט. זה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן כשראה שנמנעו העם מלהלוות זה את זה ועוברין על מה שכתוב בתורה השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו' התקין הלל לפרוזבול.
לכאורה, הקו שהנחה את הלל תמוה - וכי בגלל שהעם לא עושים את מה שכתוב בתורה, עוקפים את התורה? מה שהלל היה צריך לעשות הוא לדאוג לאכיפה מחמירה, ולתת דרשות על חשיבות קיום שמיטת כספים. מדוע הלל 'נכנע' להמונים?
הנצי"ב (דברים טו, ד) מדבר על הפסוק 'אפס כי לא יהיה בך אביון' וכותב:
אפס כי לא יהיה בך אביון - לא יגרום השמטת כספים אביון. שהרי המלוה על מסחור, אם לא ישיב נעשה המלוה אביון, ואם כן יש לעשות תקנה. והיינו תקנות פרוזבול, או למסור לבית דין, ואם כן אין הבי"ד רואים להשמיט, אדרבה בית דין נכנסין לעובי הקורה שלא ישמיט ויהיה אביון.
דהיינו, התורה עצמה צפתה את האפשרות ששמיטת כספים תגרום בעיות במקום לפתור אותן, ונתנה סמכות לבית הדין בכל דור ודור לתקן תקנות כדי לעקוף את שמיטת כספים.

כדוגמא שניה, שהיא פחות חדה, אני רוצה להציע חלק מיחסי ישראל וגויים. אצל חז"ל אנחנו יכולים לראות מגמה עקרונית, של יצירת הפרדה בין ישראל לנכרים. הפרדה זו באה לידי ביטוי באיסור סתם יינם, בישולי עכו"מ, פת עכו"מ וכן הלאה (ראו: רמב"ם מאכלות אסורות יז, ט).
למרות זאת, ישנם מצבים שבהם שייך חשש חתנות, ואף על פי כן, הם מותרים. למשל, במשקאות חריפים שאינם על בסיס ענבים (כגון בירה, וויסקי וכד'). בהקשר זה מעניין לראות את נימוקו של הלבוש (יורה דעה סימן רכג סעיף כו):
אע"פ שעיקר גזירת היין לא היתה אלא משום בנותיהן, מכל כמקום לא גזרו אלא ביין דשכיח שיכרותיה ויש לחוש ליחוד בנותיהן, אבל בדבש שלהם לא גזרו דלא שכיח שכרותיה. ובמדינות האלו אע"פ שעיקר השתייה ושכרות הוא בדבש, מ"מ כיון שתחילת הגזירה לא היתה עליו נהגו בו היתר גמור ולא חששו לבנותיהן. ונ"ל טעמא משום דכל משאינו ומתנינו הוא עמהם וקשה לנו להיבדל מהם, כי אדרבה רוב משא ומתן נעשה מתוך שתייה, לא שייך למיגזר עליו, דהוי ליה גזירה שאין הציבור יכולים לעמוד בה, וגם חתנות אין שייך כלל בזמנינו, שהם מרחיקין אותנו מאד כמו אנחנו מהם, על כן אין שייך לגזור בו. אלא שביין כיון שכבר גזרו עליו במניין, אף על פי שהגוים בזמנינו אין יודעים בטיב ע"ז ואין כאן גזירה דיין נסך גמור אלא משום בנותיהם, מכל מקום אי אפשר לנו להתירו שצריך מניין אחר להתירו וזהו דבר שאינו נמצא.
ברור שהרצון להתרחק מן הגויים שייך בימיו של הלבוש כמו בימי חז"ל. אבל הלבוש כותב, שאין אפשרות להיבדל מהגויים, כיוון ש'כל משאנו ומתנינו הוא עמהם וקשה לנו להיבדל מהם'. לכן, אף שהערך של ההיבדלות מן הגויים שייך, הוא אינו ניתן ליישום במציאות מסויימת, ולכן יש להימנע מלהרחיב את איסורי חכמים, אף שהם מגשימים את אותו הערך שיצרו חז"ל (וראו גם תשובת חוות יאיר סימן סו לגבי איסור ייחוד אשה עם גוי).

כדוגמא שלישית, אני רוצה לעסוק בקצרה בשאלת היחס לגויים. לשון הרמב"ם (הלכות עבודה זרה פרק י הלכה א - ב):
הלכה א: אין כורתין ברית לשבעה עממין כדי שנעשה עמהן שלום ונניח אותם לעבוד עכו"ם שנאמר לא תכרות להם ברית אלא יחזרו מעבודתם או יהרגו, ואסור לרחם עליהם שנאמר ולא תחנם, לפיכך אם ראה מהם אובד או טובע בנהר לא יעלנו, ראהו נטוי למות לא יצילנו אבל לאבדו בידו או לדחפו לבור וכיוצא בזה אסור מפני שאינו עושה עמנו מלחמה, במה דברים אמורים בשבעה עממין אבל המוסרים והאפיקורסין מישראל היה דין לאבדן ביד ולהורידן עד באר שחת מפני שהיו מצירים לישראל ומסירין את העם מאחרי ה'. הלכה ב: מכאן אתה למד שאסור לרפאות עכו"ם אפילו בשכר, ואם היה מתיירא מהן או שהיה חושש משום איבה מרפא בשכר אבל בחנם אסור, וגר תושב הואיל ואתה מצווה להחיותו מרפאים אותו בחנם.
הרמב"ם מסביר, שאיסור 'לא תחונם' משמעו שצריך לשנוא את עובדי העבודה הזרה (ועיינו בהלכות רוצח פרק ד הלכה יא, שם משמע מהרמב"ם שיש איסור להציל כל גוי, ולא רק העדר חיוב).

בסיום אותו פרק כותב הרמב"ם (הלכה ה - ו):
הלכה ה: מפרנסים עניי עובדי כוכבים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום, ואין ממחין בידי עניי עובדי כוכבים בלקט שכחה ופאה מפני דרכי שלום, ושואלים בשלומם ואפילו ביום חגם מפני דרכי שלום... הלכה ו: אין כל הדברים האלו אמורים אלא בזמן שגלו ישראל לבין העובדי כוכבים או שיד עכו"ם תקיפה על ישראל אבל בזמן שיד ישראל תקיפה עליהם אסור לנו להניח עובדי כוכבים בינינו...
היה מקום להבין בדברי הרמב"ם, שבזמן שיד הגוים תקיפה עלינו, אנחנו עדיין שונאים את הגויים, אלא ש'משום איבה' מותר לפרנס עניי גויים עם עניי ישראל וכדומה. אולם, מדברי הרמב"ם בהלכות מלכים (פרק י הלכה יב) נראה שהוא הבין את המושג 'דרכי שלום' אחרת:
וכן יראה לי שנוהגין עם גרי תושב בדרך ארץ וגמילות חסדים כישראל, שהרי אנו מצווין להחיותן שנאמר לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה, וזה שאמרו חכמים אין כופלין להן שלום בעכו"ם לא בגר תושב, אפילו העכו"ם צוו חכמים לבקר חוליהם, ולקבור מתיהם עם מתי ישראל, ולפרנס ענייהם בכלל עניי ישראל, מפני דרכי שלום, הרי נאמר טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו, ונאמר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.
כאן משתמע מהרמב"ם ש'דרכי שלום' הוא טעם עצמאי לרחם על הגוי, ואם כן, איזה הבדל יש אם יד הגויים תקיפה עלינו או לא?

אני חושב, שניתן להבין את הרמב"ם על רקע מה שכתבנו לעיל. באופן עקרוני, אנו מצווים לשנוא את עובדי עבודה זרה כדי להרחיק אותם מבינינו. אין חובה עצמאית לשנוא, אלא רק במטרה להרחיק את עובדי ע"ז מארצנו. לכן, כאשר נמצאים בין הגויים שוב לא שייכת חובת השנאה, כיוון שהיא אינה יעילה. כאשר אין חובת שנאה, חוזר היסוד העקרוני, שיש לרחם על כל אדם באשר הוא אדם, וממילא יש לפרנס עניי עכו"מ מפני דרכי שלום.
כפי שכבר כתבתי בפוסט הקודם, הפתרון הנוכחי אינו פתרון 'אמיתי' - אנחנו רק אומרים שבמציאות היום, אי אפשר להגשים ערך מסויים, ולכן יש לוותר עליו. אולם, איננו מתמודדים עם בעיה עקרונית - מה קורה כאשר אנחנו חושבים שהערך כשלעצמו איננו נכון. את ההתמודדות הישירה הזו, נתחיל בפוסט הבא.