אל משה ואל אהרן

כמעט ואיננו עוסקים מבחינה פרשנית בפסוקים הכי נפוצים בתורה: "וידבר ה' אל משה לאמר" או "ויאמר ה' אל משה לאמר". אני מבקש להסב את תשומת הלב דווקא לפסוקים אלו בפרשות האחרונות.
דיני טומאה וטהרה מתחילים בסוף פרשת שמיני באותה פרשיה המכילה את דיני הכשרות. פרשה זו מתחילה בפסוק: "וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר".
הפרשיה לאחר מכן עוסקת בדיני יולדת. פרשיה זו מתחילה בפסוק: "וידבר ה' אל משה לאמר".
הפרשיה לאחר מכן עוסקת בדיני צרעת בגוף והבגד ומתחילה בפסוק: "וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר".
הפרשיה לאחר מכן עוסקת בדיני טהרת המצורע ומתחילה: "וידבר ה' אל משה לאמר".
הפרשיה לאחר מכן עוסקת בדיני צרעת הבית ומתחילה: "וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר".
הפרשיה לאחר מכן עוסקת בדיני טומאת זב, זבה ונדה ומתחילה: "וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר".

הפרשיות המוזכרות לעיל הינן היחידות בספר ויקרא המתחילות במילים "וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר". הלא דבר הוא!

האבן-עזרא מתייחס בכל אחד מהמופעים הנ"ל לתופעה זו ומסביר עניינית מדוע הדיבור היה גם למשה וגם לאהרן:

אבן עזרא ויקרא פרשת שמיני פרק יא פסוק א ד"ה (א) וידבר
(א) וידבר ד' אל משה ואל אהרן בעבור שהוא הכהן המורה המבדיל בן הטמא ובין הטהור: 

אבן עזרא ויקרא פרשת תזריע פרק יג פסוק א ד"ה (א) וידבר
(א) וידבר ה' אל משה ואל אהרן וטעם אהרן כי על פיו יהיו כל נגעי אדם, מי שיטהר ומי שיטמא:  

אבן עזרא ויקרא פרשת מצורע פרק יד פסוק לג ד"ה (לג) וידבר
(לג) וידבר ה' אל משה ואל אהרן החל לבאר צרעת הבית:  

אבן עזרא ויקרא פרשת מצורע פרק טו פסוק א ד"ה (א) וידבר
(א) וידבר ה' אל משה ואל אהרן כי הכהנים יפרישו בין זבה לנדה, כאשר אמרו חז"ל, בין דם לדם (דבר' יז, ח), ועתה יחל לבאר הטמאים מדבר נסתר, כי הצרעת - נגע גלוי: 

אך דבריו קשים מאד לנוכח תחילת פרשת צו: "וידבר ה' אל משה לאמר. צו את אהרן וכו'", ותחילת פרשת אחרי-מות: "וידבר ה' אל משה... דבר אל אהרן אחיך". מדוע בהם לא נאמר: "וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר"?

אם הזכרנו את כל הפרשות העוסקות בדיני טומאה וטהרה, הרי שראוי להזכיר גם את הפרשה האחרונה העוסקת בדיני טומאה וטהרה, הלא היא פרשת פרה אדומה שבפרשת חוקת, המתחילה במילים: "וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר".

הבה נעיין במקומות נוספים בתורה שהדיבור נאמר בהם במשותף למשה ולאהרן:

שמות פרשת וארא פרק ו פסוק יג
 (יג) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: 

שמות פרשת וארא פרק ז פסוק ח
(ח) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: (ט) כִּי יְדַבֵּר אֲלֵכֶם פַּרְעֹה לֵאמֹר תְּנוּ לָכֶם מוֹפֵת וְאָמַרְתָּ אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת מַטְּךָ וְהַשְׁלֵךְ לִפְנֵי פַרְעֹה  

שמות פרשת וארא פרק ט פסוק ח
 (ח) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן קְחוּ לָכֶם מְלֹא חָפְנֵיכֶם פִּיחַ כִּבְשָׁן וּזְרָקוֹ מֹשֶׁה הַשָּׁמַיְמָה לְעֵינֵי פַרְעֹה: (ט) וְהָיָה לְאָבָק עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם וְהָיָה עַל   

שמות פרשת בא פרק יב פסוק א
(א) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר: (ב) הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה: (ג) דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת:  

במדבר פרשת במדבר פרק ב פסוק א
(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: (ב) אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ: 

במדבר פרשת במדבר פרק ד פסוק א
(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: (ב) נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי קְהָת מִתּוֹךְ בְּנֵי לֵוִי לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם: 

במדבר פרשת במדבר פרק ד פסוק יז
(יז) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: (יח) אַל תַּכְרִיתוּ אֶת שֵׁבֶט מִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי מִתּוֹךְ הַלְוִיִּם: 

במדבר פרשת שלח פרק יד פסוק כו
(כו) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: (כז) עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלָי אֶת תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלַי  

במדבר פרשת קורח פרק טז פסוק כ
(כ) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: (כא) הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע: (כב) וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל  

האם ניתן למצוא מכנה משותף לכל המופעים הללו? 

נדמה לי שהמכנה המשותף הוא "ההנהגה". דיבור אל משה לבד הינו לרוב דיבור אל "משה שליח ה'" עושה דברו של הקב"ה, או אל "משה רבינו" המוסר את התורה והמצוות מה' אל העם. אך דיבור אל משה ואל אהרן הוא דיבור אל הנהגת העם. 

אם נכונים דברינו, נוכל להסביר גם מדוע דיני טומאה וטהרה נתייחדו בכך שהדיבור בהם היה ל"הנהגת העם", ולא כבכל שאר המצוות מה' למשה וממשה לשאר העם. דיני טומאה וטהרה הינם דינים שקשה עד בלתי אפשרי לקיים אותם תוך שאדם חי בחברה בה לא מקיימים אותם. שאר מצוות התורה החלים על היחיד הינם מצוות שניתן לקיים אותם גם אם כל שאר החברה הינם כופרים ובועטים במצוות ה', אך דיני טומאה וטהרה הינם דינים שאדם יוכל לקיימם לבדו רק אם הוא חי מחוץ לחברה לחלוטין, או לחילופין אם החברה נותנת מערך המגבה את שמירת הטהרה. ייתכן וזו הסיבה שמצוות אלו ניתנו להנהגת העם, "אל משה ואל אהרן".

גם מצוות קידוש החודש ומצוות קרבן פסח ניתנו "אל משה ואל אהרן", ולאור דברינו יש לומר גם בהם שאלו מצוות המקבלות את משמעותן דווקא כשהחברה כולה מגויסת לקחת בהם חלק. 

טעויות בביאור פירוש אור החיים לפרשת שמיני בהוצאת מוסד הרב קוק

לפרקים הקודמים:
- עוד על "פירוש אור החיים" בהוצאת מוסד הרב קוק
- ביקורת ספרים: אור החיים על חומש בראשית – הוצאת מוסד הרב קוק

אני מקווה שלא נמאס לכם לגמרי מהביקורת שלי על ההוצאה של פירוש אור החיים הק' של מוסד הרב קוק. אני מבטיח להפסיק ברגע שמוסד הרב קוק יורידו את הספר מהמדפים. הנה לכם שתי טעימות שנפלתי עליהם ממש במקרה היום.

א. על הפסוק:
ואת שעיר החטאת דרש דרש משה והנה שרף ויקצף על אלעזר ועל איתמר בני אהרן הנותרם לאמר
כותב האור-החיים כך:
הנותרים לאמר - אומרו "לאמר" יתבאר על דרך אמרם ז"ל "'הנותרים' אמר רבי פנחס ולואי שלא נשארתם" עד כאן, והוא אומרו "הנותרים לאמר" פירוש הנותרים לאמר ענין אחר, והוא דברי רבי פנחס.

להבנתי, האור החיים מתעכב על ייתור הלשון "הנותרים" וכן על השימוש במילת "לאמר" - שהרי בני אהרן לא נצטוו לומר לאף אחד, אז לשם מה התורה כותבת לשון "לאמר". על כך הוא עונה ש"הנותרים" היה חלק מהקצף של משה, שהוא אמר להם: אם כך אתם עושים - ולואי שלא נשארתם. וזה מסביר גם את המילה "לאמר", שהמילה "לאמר" באה לומר לנו, הקוראים, שמשה אמר להם דבר נוסף, "ענין אחר" כלשונו של האור החיים, ש"ולואי שלא נשארתם".

ואיך הבין זאת המהדיר? כך (ההדגשות שלי):
ולואי שלא נשארתם - זה פלא שיאמר להם משה 'ולואי שלא נשארתם'.
הנותרים לאמר ענין אחר - פי' לפיכך נותרתם בחיים כדי שתאמרו ענין אחר ולא ביאר רבינו מהו ה'ענין אחר' ואולי כוונתו כמו במבאר בהמשך שנתן להם רשות להשיב על דבריו והם אמרו ההלכה והודה להם משה.
והוא דברי רבי פנחס - ר"ל שזו היא כוונת דברי רבי פנחס שהביא קודם 'ולואי שלא נשארתם' שאין כוונתו לומר הלואי שגם אתם הייתם מתים, אלא כוונתו שאמר להם בלשון תמיהה "הלואי שלא נשארתם"?! והרי אתם עשיתם עכשיו מעשה שלא כהוגן והשיבוני על דברי.

ב. רק העברתי עמוד והגעתי לפסוק:
וידבר אהרן אל משה הן היום הקריבו את חטאתם ואת עלתם לפני ה' ותקראנה אתי כאלה ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה'

על זה כותב האור החיים:
ופשט הכתוב הוא על זה הדרך 'הן היום הקריבו' פירוש נדב ואביהוא את חטאתם ואת עולתם לפני ה' וגו', וכוונתו כי הוא אונן כי בו ביום מתו.

כלומר, אהרן אומר למשה: עוד הבוקר היו כאן נדב ואביהוא - אני עדיין אונן.

איך הבין המהדיר? אני לא זכיתי להבין:
שכוונתו כי הוא אונן - ולכן הקריבו הם ולא אהרן [וזה פלא והרי גם הם אוננים על אחיהם ואיך יקריבו הם ואולי יש חילוק בין אנינות אב על בנו לאנינות אח על אחיו ויל"ע].

למי שמעוניין לדעת, האחראים על המהדורה הזו הם כדלהלן:
הרב ישראל יוסף פרידמן - המהדיר
הרב שמואל נחום הלחמי, הרב מרדכי ליב קצנלנבוגן, הרב אליעזר טורק והרב נתן לויפר - העורכים

מחשבה לפרשת שמיני

"ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל. ויאמר אל אהרן קח לך עגל בן בקר וכו'"

מהו היום השמיני?
בודאי שאני יודע שמדובר ביום הראשון שאחרי שבעת ימי המילואים. אך ממתי בני ישראל או משה נצטוו לבצע טקס חנוכה למשכן ולמזבח ביום השמיני? הציווי על שבעת ימי המילואים נאמר בפרשת תצווה, ונשנה בסוף פרשת צו, אך בשני המקורות הללו מוזכרים רק שבעה ימים ולא נאמר שום דבר על עבודה מיוחדת ביום השמיני. זה אומר דרשני.

בנוסף, ראוי לשים לב שהמצווה בתחילת פרשת שמיני הוא משה ולא הקב"ה, כפי שמצאנו ברב הציוויים על שבעת ימי המילואים.

חשבתי שאכן יש הבדל גדול בין שבעת ימי המילואים ליום השמיני. שבעת ימי המילואים מגיעים כציווי מה' כיצד הוא רוצה שיכינו את המשכן לעבודתו. אך מהיום השמיני היוזמה עוברת לידי בשר-ודם. משה כביכול בא ומוסיף מדעתו עוד יום, שבו עם ישראל הם היוזמים את העבודה. משה, מהבנתו את טיב העבודה הרצויה לפני הקב"ה, מורה לבני ישראל כיצד לקדם את פני ה' בבואו לשכון במשכן.

על רקע זה יש גם להבין את חטא נדב ואביהוא שגם הם הלכו בדרך הזה, אך עברו את הגבול. כמו כן דברי חז"ל שנדב ואביהוא הורו הלכה בפני משה ועל כך נענשו מקבלים פנים חדשות, שכן גם משה חידש כאן משהו בעבודת ה', אלא שדרכו של משה לא היתה מספיק טובה לנדב ואביהוא.

"בקרבי אקדש"

נושא שעלה בשיעורים שלי בשבוע האחרון:

מיד אחרי מיתת נדב ואביהוא אומר משה לאהרן:
הוא אשר דבר ה' לאמר בקרבי אקדש ועל פני כל העם אכבד.

רש"י מסביר את דברי משה כך עפ"י חז"ל:
היכן דיבר? "ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי", אל תקרי 'בכבודי' אלא 'במכובדי'. אמר לו משה לאהרן: אהרן אחי, יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום והייתי סבור או בי או בך. עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך.

הרושם שעולה מדברי רש"י הוא האמירה שנדב ואביהוא גדולים ממשה ואהרן, אך יש לשאול איך הפסוק מתפרש לפי רש"י - מה פירוש הביטוי "בקרבי אקדש" עפ"י פירוש זה? מה פירוש "שיתקדש הבית במיודעיו... והייתי סבור או בי או בך"?

ההבנה שלי היא שמשה אומר שהקב"ה דורש ולוקח קורבנות כדי לקדש את המשכן - ומשה היה סבור שיהיו אלו משה או אהרון והסתבר שאלו נדב ואביהוא.

האם זו ההבנה היחידה ברש"י?

מדרש לפרשת שמיני

הפעם רק הערה קצרה על המדרש:
א"ר הונא: בשלשה מקומות כעס משה ונתעלמה ממנו הלכה, ואלו הן: בשבת ובכלי מתכות ואונן. בשבת מנין? שנאמר: (שמות טו) "ויותירו אנשים ממנו וגו'" כיון שכעס שכח לומר להם הלכות שבת. אמר להם: (שם) "הוא אשר דבר ה' אכלוהו היום כי שבת היום לה'". ובכלי מתכות מנין? שנאמר: (במדבר לא) "ויקצוף משה על פקודי החיל" וכיון שכעס נתעלמה ממנו הלכה שכח לומר להם הלכות כלי מתכות וכיון שלא אמר משה אמר אלעזר הכהן תחתיו, שנאמר: (שם) "ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא" אמר להם למשה רבי צוה ולא צוה. באונן מנין? שנאמר: "ויקצוף על אלעזר ועל איתמר" וכיון שכעס נתעלמה ממנו הלכה שאונן אסור לאכול בקדשים.

המדרש מתאר שלושה ארועים בהם כעס משה. כתוצאה מכך נתעלמה ממנו ההלכה. שלושת המקרים בהם שכח את ההלכה הם: שבת לגבי המן, הכשרת כלי המתכת לאחר המלחמה עם מדין ודיני אונן באכילת קורבנות המופיעים בפרשה שלנו.

על פי הידוע לי, הדרך לנתח מדרש מהסוג הזה הוא למצוא את המכנה המשותף בין שלושת המקרים המופיעים ברשימה. ברשימה המופיעה כאן המכנה המשותף הוא מעברים בין קיצוניות אחת לשניה: בין מוות לחיים, בין טומאה לטהרה ובין חול לקודש.

נדמה שיש שתי אפשרויות להסביר מה המסר שהמדרש הזה רוצה להעביר ללומד.

אפשרות אחת באה להדגיש את עוצמתו של הכעס. כאשר אדם כועס, אפילו יהיה זה אדם בדרגתו של משה, הכעס גורם לאיבוד הגבולות וזה מקשה על האדם להבחין בין מציאויות שונות.

אפשרות שניה להסביר זה שהמדרש בא להדגיש את אישיותו של משה. כפי שהכוזרי כותב על משה בתחילת המאמר הראשון, משה היה מעין חצי אדם חצי מלאך. קשה לדמיין כיצד אדם שדיבר פנים אל פנים עם הקב"ה היה גם מתעסק בטרוניות הקטנות של העם. אך גדולתו של משה נתנה בידו גם את הכח לעשות את עירבוב הרשויות הזו. אך כאשר הוא כעס, איבד משה רבינו את היכולת להבין ולהתחבר להלך המחשבה של האדם הפשוט. משה רבינו בשעת כעסו, לא יכל להבין כיצד אדם לא אוכל קדשים כשהרשות בידו או כיצד אדם מסוגל להכניס כלי טמא למקום טהור או כיצד אדם לא מבחין בין שבת לימות החול. את כושר ההבחנה שהיה למשה בימים כתיקונם, איבד בשעת כעסו.

מדרש לפרשת שמיני

אמר רבי תנחום בר חנילאי: משל לרופא שנכנס לבקר שני חולים אחד לחיים ואחד למיתה. אמר לזה של חיים: זה תאכל וזה לא תאכל, ושאינו לחיים אמר: כל דבעי הבו ליה (=כל מה שהוא רוצה - תנו לו). כך עובדי כוכבים שאינן לחיי העוה"ב כתיב בהם: (בראשית ט) "כירק עשב נתתי לכם את כל" אבל ישראל שהם לחיי העולם הבא: "זאת הבהמה אשר תאכלו": (ויקרא רבה יג)

המדרש נראה פשוט מאד: עם ישראל נצטוו בציווי "ובחרת בחיים" ולכן עליהם לשמור על דיאטה קולינרית מיוחדת מה שאין כן אומות העולם ולכן הגויים אינם מחיובים וכלל אינם צריכים לשמור על הלכות כשרות המאכלים.

ניתן לקיים סביב מדרש זה דיון רחב בנושא טעמי המצוות וחשיבותם והאם הטעם הזה שנותן המדרש מקרב את נושא הכשרות להבנתנו או שמא הוא אפילו מרחיק זאת מההבנה, שכן כעת נשאר לשאול: על פי אלו קריטריונים קבעה התורה שדווקא בהמה מעלת גרה היא מתכון לחיים?

ברצוני להתייחס דווקא לפן אחר של מדרש זה. המדרש מסביר שהלכות הכשרות ניתנו לעם ישראל ולא לכל בני האדם בכדי לשמור שעם ישראל ישארו "בחיים". נשאלת השאלה: מדוע דווקא כאן, בנושא הכשרות, ראה המדרש צורך לתת הסבר להבדל בין עם ישראל לאומות? מדוע איננו מוצאים מדרש מעין זה על השבת לדוג'? המדרש יכל להמשיל זאת לרופא שאומר לחולה שרוצה לחיות שעליו לנוח מדי פעם, ואילו לחולה שאינו לחיים שהוא יכול לעבוד בגופו ללא מנוחה. אינני מכיר מדרש כזה, ואני מנחש שזה לא רק בגלל בורותי.

נראה שמה שהטריד את חז"ל זה המיקום של פרשת כשרות החיות. פרשה זו ממוקמת בין פרשיות הקרבנות והמשכן לבין פרשויות הטומאה והטהרה. כל הפרשיות שלפני ושאחרי פרשת הכשרות מהווה את הליבה של "תורת כהנים", אז מדוע התורה הכניסה לכאן את פרשת הכשרות שנוגעת לכל אדם מישראל ולא רק לכהנים? האם ישנו קשר בין פרשה זו לפרשות "תורת כהנים"? ספר ויקרא הוא הספר האמצעי של התורה, ובכך מהווה לפחות מבחינה אחת מרכזו. פרשת שמיני, ובפרט פרשת הכשרות (ו' דגחון), הם אמצע התורה, ובכך מהווים הם גם כן את מרכז התורה. נתונים אלו רק מגדילים את השאלות ששאלנו.

נראה שמרכזיותו של ספר ויקרא מוסבר ע"י מה שהמדרש כותב כברור מאליו. עם ישראל הם דבוקים בחיים ולכן שייך להם יותר ענייני ספר ויקרא שהוא הספר המוקדש לאיפשור השראת השכינה בישראל. זהו כל מהותו של ספר "תורת כהנים", האפשרות להשראת השכינה בעם ישראל. ככזה, מורה לנו התורה איך להטהר וכיצד להישמר מטומאה, אלו פעולות מוטלות על הכהנים לבצע על מנת שישרה שכינה בישראל ומתי הכהן מנוע מלעבוד ועוד ועוד. אבל המרכז של כל הדברים הללו ובאיזה שהוא מידה הבסיס לכל הדברים הללו הוא שמירה על אותו דיאטה קולינרית של הלכות הכשרות. אם היו נותנים לנו את המשל אודות הרופא ושני החולים ומבקשים מאתנו לנחש את הנמשל, ייתכן והיינו מנחשים שהאכילה במשל מבטא את איזה שהוא אוכל רוחני: לימוד תורה או תפילה. התורה באה ואומרת לנו שגם דאגה לצרכים הגשמיים ביותר של האדם, איזה אוכל נכנס ומקיים את הגשמיות האנושית, היא גם כן דבר נצרך לצורך השראת השכינה.

ישנן הרבה מצוות שניתנו לעם ישראל בגלל סגולתם על פני העמים, אך במיוחד מצוות הכשרות נועדה ללמד את עם ישראל שעל מנת להגיע למרכז התורה, השראת השכינה, לא מספיק לשעבד את עולמינו הרוחני לקב"ה. על מנת לשעבד את אותו עולם רוחני על האדם לדאוג שהגשמיות שלו תהיה דבוקה לחיים.