יחס ההלכה לחרשים בזמנינו

בגליון האחרון של כתב העת המחודש של צהר, גליון לט, ישנם שני מאמרים העוסקים במעמדו ההלכתי של החרש בזמננו. הרב שמואל דוד, הרב של עפולה, פותח את הגליון במאמר אודות "החרש אילם בימינו - חיובו במצוות ואופן קיומן", והרב אהרן כ"ץ (מהמכון הגבוה לתורה בבר-אילן) מסיים בגליון זה מאמר שפתח בו בגליון הקודם אודות "נישואי החרש והחרשת בימינו". 

שני המחברים למעשה מסכימים שהחרש בימינו הוא "פנים חדשות", ואולי אפילו "בריה חדשה" מהחרש עליו דברו חז"ל וכל הפוסקים עד הדור האחרון. 

כך מסיים הרב כ"ץ את מאמרו:

אף על פי שהדעה הרווחת בימי חז"ל הייתה שחרש שאינו שומע ואינו מדבר דינו כדין מי שאין בן דעת גמור, וקידושיו הם רק מדרבנן, ואסור לברך ברכות אירוסין בחתונתו, ויש לכתוב לו כתובה מיוחדת על ידי בית דין, ניתן וצריך לשנות בימינו פסיקה זו.
במאתיים השנים האחרונות, נשתנתה מערכת החינוך לחרשים ושיפרה באופן יסודי את מצבם. כיום, רובם המוחלט של החרשים זוכים לחינוך מיוחד ורגיל המצליח להביא לשילובם המלא בחברה תוך יכולת להביע את עצמם באופן שיובן על ידי החברה הסובבת אותם, אף כשהקולות שהם מצליחים להשמיע עלולים להישמע לאוזני אנשים רגילים כשפה עילגת.
במצב זה התמודדו גדולי הפוסקים עם סוגיית שינוי מעמדו של החרש, כולל שאלת מעמדו ההלכתי בהלכות חופה וקידושין.
לאור השינויים הנזכרים לעיל, המסקנות להלכה הן: הרב עורך החופה והקידושין המשיא בני זוג שאחד מהם חרש או כבד שמיעה צריך לסדר להם חופה וקידושין רגילים ולברך במעמד זה את ברכות האירוסין והנישואין, נוסח כתובתם צריך להיות כמקובל בנישואי בני זוג הנישאים כדת משה וישראל.

לעקרונות המופיעים בדברי הרב כ"ץ מסכים הרב שמואל דוד, הגם שהוא מסתייג מההנחיה לכתוב כתובה רגילה לחרש מטעמים פרקטיים (שזכויות האשה עלולות להיפגע אם בית הדין לא יכיר בהיותו של חרש זה בגדר פיקח). את החידוש בדבריו של הרב שמואל דוד מצאתי דווקא בהתייחסותו לחרש המתקשר בשפת הסימנים.

ראשית, הוא כותב שלחרש זה אמנם תהיה בעיה לגרש את אשתו, אך "לגבי חיוב במצות וצירוף למנין והוצאת אחרים ידי חובתם במעשה, כגון הדלקת נר חנוכה... אם הוא יודע ומבין, משכיל ויודע, להסביר את כוונתו ברמיזה או בכתיבה, נראה שדינו כדין פיקח לכל דבריו". 

לאחר מכן הוא מביא דעות פוסקים בני זמנינו שכותבים שאף חרש שאינו שומע ואינו מדבר אך מבין בענייני העולם ומצליח לתקשר עם סביבתו, הרי דינו כפיקח גמור. כך לדוגמא הרב אשר וייס:

בזמננו שהרוב המכריע (של החרשים) מגיע לדעה שלמה, והם מתפקדים כאחד האדם, אם על ידי שפת סימנים ואם על ידי קריאת שפתיים - דינם כפקחים גמורים.

בסיכום המאמר, מסיק הרב שמואל דוד שאכן חרש בימינו שאינו שומע ואינו מדבר מצטרף למנין (אך לא מומלץ לעשות חזרת הש"ץ במנין זה), ואף עולה לתורה:

חרש העולה לתורה, אם הוא מדבר, צריך לברך בשפתיו. אם אינו יודע לדבר, יברך בשפת הסימנים. ואם הוא מבין בענייני העולם, גם אם אינו מדבר, אין צורך להעלות עוד עולה כדי להשלים את מנין הקרואים לשבעה.

[בעניותי, אינני בטוח שאני מבין דברים אלו. הרי נראה לי שמוסכם שחרש שאינו שומע פטור מקריאת התורה ואף אינו יכול להוציא (אם יכול לדבר), ואם הוא פטור מקריאת התורה, הכיצד יוכל לעלות לתורה? וצ"ע]

קבורת צדיק עם רשע, מאת: הרב שמואל דוד

בעקבות המקרה המזעזע של הוצאת המת מקברו מטעמים לא ברורים, לפניכם תשובה של הרב שמואל דוד, רב העיר עפולה, בנושא קבורת צדיק עם רשע:

במס' סנהדרין (דף מו ע"א) שנינו על אדם שנתחייב סקילה: "לא היו קוברים אותו בקברות אבותיו, אלא שני בתי קברות היו מתוקנים לבית דין, אחת לנהרגים ולנחנקים, ואחת לנסקלים ולנשרפים". ובגמ' (דף מז ע"א): "לא היו קוברים אותו בקברות אבותיו, וכל כך למה? לפי שאין קוברים רשע אצל צדיק ... וכשם שאין קוברים רשע אצל צדיק, כך אין קוברים רשע חמור אצל רשע קל (רש"י: לפרושי טעמא דמתניתין מהדר, דלפי כך נתקנו שני בתי קברות, שאין קוברים נסקלים ונשרפים שהם רשעים חמורים, אצל נהרגים ונחנקים שהם רשעים קלים). וליתקון ארבעה קברות (רש"י: דהא נשרפים אצל נסקלים, קלים הם)? שני קברות גמרא גמירי (רש"י: הלכה למשה מסיני)".

צריך עיון מה באה ללמד ההלכה למשה מסיני, האם באה ללמד שיש רק שני בתי קברות להרוגי בית דין, או שמא רוצה לומר שאין קוברים רשע חמור אצל רשע קל, אבל בין שני חמורים אין צורך להפריד.

הרמב"ם לא הביא דין זה להלכה. ויתכן שהוא הבין שרשע קל ורשע חמור היינו נהרגים בבית דין, ומי שלא הוענש במיתה ע"י בית דין, אין לו דין רשע שאין לקוברו עם צדיק[1]. ועוד יתכן שאפילו אם רשע אינו דוקא כזה שהורשע בעונש מוות בבי"ד, אבל כיון שכיום אין לנו בית דין המטיל עונש, איך בכלל נוכל לומר שפלוני רשע, וכי יצא דינו בבית דין כרשע?

אכן הרמב"ן (תורת האדם, ענין הקבורה, הוצאת מוסד הרב קוק עמ' קיח) הביא דין זה והוסיף גם: "וכן צדיק בינוני אין קוברים אותו אצל חסיד גמור ומופלג", ועיין שם בראיה שהביא. וכך נפסק בטור ובשלחן ערוך (סימן שסב סעיף ה)[2]

ברם עיין בב"ח שם שכתב בשם אור זרוע כי: "צדיק היינו שמקיים את התורה כדינה, אבל חסיד היינו שמקדש עצמו במותר לו". ואם כן צריך עיון כלום יש כיום צדיק. ועוד יש לשאול: וכי יש כיום רשע, והלוא אין בינינו מי שיודע להוכיח, וכיצד נוכל להגדיר אדם כרשע, ועוד דמעשה התקופה בידיהם, שפרקו עול התורה מעל צוארם, ועוד דהוי כתינוקות שנשבו, ואם כן, אפילו שלא על פי הרמב"ם, וכי יש בידינו להגדיר צדיק או רשע? וממילא נפלה פיתא בבירא.

ועוד, בספר יוסף דעת (הובא בספר בית מועד פרק י' הלכה ז' בהערה) כתב: "אנחנו לא נדע לשקול מעלת הצדקות והחסידות... ולהעריך מעלת כל איש ואיש... וכבר אמרו ראיתי עליונים למטה ותחתונים למעלה". ואמנם בשדי חמד (מערכת אבלות אות קסד) השיב על כך: "ופשיטא שצריך לדקדק בזה, ואם אין אתנו יודע... האדם רואה לעינים, ולא ניתנה תורה למלאכי השרת". ברם מכמה סוגיות עולה שאין אנו יודעים קנה מידה של מעלה, וכגון: "גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני שכינה". מי מאתנו היה מעלה על דעתו להכניס אורחים בשעה שהשכינה מדברת עמו? וכיון שמעשים בכל יום שקנה המידה שלנו מוטעה, צדקו הסוברים שאין מעלת האנשים בידינו כלל וכלל.

לסיכום:
1.ברמב"ם לא הובא דין מניעת קבורת רשע עם צדיק. ומשמע שאינו סובר כך, ויתכן הוא משום שלדעתו כאשר אין לנו בית דין סמוכים היכולים להרוג, ואין לנו גם בכלל בית דין שיגדיר את פלוני כרשע, אין לנו היכולת להגדירו כך, וממילא אין לאסור לקבור את אותו אדם עם צדיקים.
2.הרמב"ן, טור ושלחן ערוך הביאו הדין שלא לקבור רשע עם צדיק, אלא שגם על פיהם בלתי אפשרי להגדיר רשע, ואין גם צדיקים על פי הגדרת הב"ח. ועוד, שאיננו יודע להבחין מי צדיק ומי רשע.
3.כיון שקיום ההלכה הזאת לוקה בחסר, ומאידך המשמעות הצבורית, הפירוד בעם והכעס שקיום הלכה זו יגרור, על כן יש להמנע מלעשות חלקות נפרדות לשומרי שבת או לדתיים וכיוצא בזה.





הערות שוליים:

[1] בדומה בשו"ת חתם סופר (יורה דעה סימן שמא)–דגזרת הכתוב היא דוקא בהרוגי בית דין. אלא שהוא רצה ללמוד שהוא הדין בכל רשע אצל צדיק, וכתב דלמאן דאמר דלא דרשינן טעמא דקרא, אין לנו אלא גזרת הכתוב. ולפי דברינו אף אם דרשינן טעמא דקרא, רק למי שהורשע בבית דין, יש דין רשע!
[2] וכך סיים החתם סופר שם שהרמב"ם יחיד הוא, וכל הפוסקים חלקו עליו. אבל ראה בשו"ת ציץ אליעזר חלק ה, אבן יעקב סימן כו) שאף על פי שהרמב"ם כנראה יחידאה הוא בזה, בכל זאת כדאי הוא לסמוך עליו בשעת הדחק, במקום שישנם עוד כמה צירופים.

מגילת יום העצמאות ויום ירושלים

הרב שמואל דוד, רב העיר עפולה, חיבר מעין הגדה ליום העצמאות ויום ירושלים. על פי מה שנמסר לי, הוא אף הנהיג לאומרה בבתי הכנסת בין מנחה לערבית, לפני התפילות הנהוגות ליום העצמאות.

הנה לדוגמא אחד מחלקי ההגדה:

כנגד ארבעה בנים דברה תורה:

חכם מה הוא אומר? מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציוה ה' א-להינו אתכם?

אף אתה אמור לו: שלא להתענות, ושלא לומר תחנון, ולומר הלל בברכה, ולספר בניסים הגדולים שארעו בעת תקומת ישראל.

רשע מה הוא אומר? מה העבודה הזאת לכם?

אף אתה הקהה את שיניו ואמור לו: החתם סופר פסק כי המצוה לעשות יום טוב ביום שנגאלנו מצרות, זו מצוה מן התורה.

תם מה הוא אומר? מה זאת?

ואמרת אליו: נביאים שביניהם תיקנו להם לישראל, שכל צרה וצרה שלא תבוא עליהם, לכשנגאלים הימנה, אומרים הלל על גאולתם ועל פדות נפשם.

ושאינו יודע לשאול, שפוחד מן הקיצוניים, את פתח לו שנאמר: רצה הקדוש ברוך הוא לעשות חזקיה המלך- משיח, וסנחריב גוג ומגוג. אמרה מידת הדין לפני הקדוש ברוך הוא: זה שלא אמר שירה לפניך תעשהו משיח?!

על כן מצוה עלינו לספר את מעשי ה' ונפלאותיו בבנין ציון וירושלים.

את נוסח ההגדה המלא תוכלו למצוא כאן. 

בדיקת חמץ בפנס חשמלי, מאת: הרב שמואל דוד

לפני מספר שנים פרסמתי רשימה בשם: "אור לארבעה עשר בודקין לאור הנר?!" בו שאלתי הבעתי את דעתי שמי שבודק חמץ בפנס מקיים את תקנת חכמים לכתחילה. עתה הגיע לידי דברים שכתב הרב שמואל דוד, רב העיר עפולה, מלפני מספר שנים בנושא הזה, ושמחתי בהם מאד.

א.  אור חשמל בחדר

 שמעתי רבים שסיפרו כי הם מכבים את אור החשמל בחדר בשעת בדיקת חמץ, ומחיתי בהם. שאלתי אותם אם הם יראו טוב יותר עם אור החשמל או בלעדיו (ורק אם נר או פנס) והשיבו  שבודאי אור הניאון או המנורה מסייע משמעותית בחיפוש אחר חמץ. ושאלתים שוב אם כן מפני מה הם מכבים את אור החשמל, והשיבו מפני שכתוב שאין בודקים אלא לאור הנר. ועל כן אמרתי לבאר מהגמרא ומהפוסקים כי יש להשאיר את אור החשמל דולק בזמן בדיקת חמץ.

בפרק הראשון של מסכת פסחים (דף ז סוף ע"ב - ח ע"א) שנינו: "תנו רבנן: אין בודקים לא לאור החמה, ולא לאור הלבנה, ולא לאור האבוקה, אלא לאור הנר מפני שאור הנר יפה לבדיקה".

הגמרא מבארת: "האי אור החמה היכי דמי? אי נמצא בחצר, האמר רבא: חצר אינה צריכה בדיקה מפני שהעורבים מצויים שם, אלא באכסדרה, האמר רבא אכסדרה לאורה נבדקת? לא צריכא לארובה דבחצר. ודהיכא? אי לבהדי ארובה היינו אכסדרה? אלא לצדדין".

נמצא כי באכסדרה שהיא מרפסת חיצונית שיש בה אור, אפשר לבדוק לאור היום. ואף בארובה שבחדר רגיל, כנגד הארובה ממש דינו כאכסדרה מפני שהאור חודר לשם היטב. ורק בצדדים, שלא מתחת לארובה יש לבדוק לאור הנר. נמצא כי הוא הדין בחדר שמואר באור חשמל, במרכז החדר, במקום שרהיט אינו מסתיר את האור, דינו כאכסדרה או כנגד הארובה, ואין  צורך בנר אלא בודק לאור החשמל. ורק מתחת לספה, לכורסה,לארון, לספריה וכדומה או מאחוריהם, שם האור קלוש יותר, דינו כצדדי הארובה, ושם צריך לבדוק לאור נר – פנס.

אכן ברא"ש (שם פרק א סימן יא) כתב: "אכסדרה דנפישא נהורא נבדקת לאורה אם היה טרוד ולא בדק בלילה. כדאיתא בירושלמי: וכי יש חמה בלילה? תפתר בשלא בדק. כדתנן: לא בדק אור לארבעה עשר, בודק ארבעה עשר שחרית. הדא אמר: אפילו ביום צריך לבדוק לאור הנר, ואפילו בבית שיש בו אורה". ואם כן לדעה זו בירושלמי תמיד צריך לבדוק לאור נר, גם אכסדרה וממילא גם בחדר שיש בו אור חשמל. אך גם לדעתו אין כל טעם לכבות את אור החשמל, כמו שאין טעם לכסות את אור החמה מן האכסדרה. וראה ברי"ף שלא הזכיר ירושלמי זה, ומשמע שבאכסדרה ביום די באור החמה ואין צריך נר. ואם כן הוא הדין במקום שאור החשמל אינו מוסתר, אין צריך נר. (והר"ן הביא הירושלמי, משמע שפוסק כמוהו, וכדעת הרא"ש) וכן עולה גם מן הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה פרק ב הלכה ד): "אכסדרה שאורה רב, אם בדקה לאור החמה דיו". והראב"ד הוסיף את הירושלמי. וכך נפסק בשלחן ערוך. נמצא שבמרכז החדר, במקום שאין רהיט המסתיר את אור החשמל , די באור זה ואין צריך נר או פנס, והמחמיר אף שם להאיר בנר או בפנס, תבוא עליו ברכה. בין כך ובין כך, לכל הדעות, אין צריך לכבות את אור החשמל, ואדרבה יש להשאירו בשעת בדיקת חמץ.

ב. בודקים לאור הנר

נמצא כי אף שאור החמה ואור האבוקה חזקים מאור הנר, כאשר יש צורך לבדוק במקומות מוסתרים, חורים וסדקים, צריך אור נר  דווקא. עם זאת, עולה מכאן שאין צורך להסתיר את אור הלבנה או את אור המדורה בשעת בדיקת החמץ, אלא שנוסף להם יש צורך להאיר פנות אפלות (חורים וסדקים) באור הנר.

עוד איתא שאם: "ואבוקה לא? והאמר רבא... למה צדיקים דומים בפני שכינה, כנר בפני האבוקה...!? אמר רב נחמן בר יצחק: זה יכול להכניסו לחורין ולסדקין, וזה אינו יכול להכניסו לחורין ולסדקין. רב זביד אמר: זה אורו לפניו, וזה אורו לאחריו (רש"י: ואדם האוחזו, לפניו הוא בודק, הלכך אין יפה לבדיקה). רב פפא אמר: האי בעית (רש"י: מתירא שלא יבעיר את הבית, ואין לבו על הבדיקה יפה) והאי לא בעית. רבינא אמר: האי משיך נהורא (רש"י: אור הנר נמשך ומאריך במקומו, ואינו דולק בקפיצות, אלא נח במקום אחד) והאי מיקטף קטופי (נפסק וקופץ תמיד)".

נמצינו למדים מסוגיה זו כי פנס עדיף על הבית. גם משום שיכול יותר בקלות להכניסו לחורים ולסדקים, גם משום שמתיראים ממנו שמא יבעיר את הבית, פחות מאשר בנר. וגם משום שאורו רצוף מאשר אור הנר. ונמצא שפנס עדיף על נר.                                              

ג. איזה  נר

בספר המכתם (פסחים שם) מובאת מחלוקת: "האי נר דקאמרינן דיפה לבדיקה, יש אומרים שהוא של שמן דמשיך נהוריה ואורו מלפניו, ולא של שעוה שאין עושה כן... והראב"ד ז"ל כתב שאף על פי כן נר של שעוה הוא היפה והטוב, שהנר של שמן... אינו יכול להכניסו לחורין ולסדקין, ועוד שמתירא שמא ישפך השמן ואינו בודק יפה".

נמצינו למדים כי קיימת מחלוקת ראשונים איזהו הנר העונה על כל הדרישות המובאות בגמרא, או לפחות על רובן. נר של שעוה אינו מושך אורו כל כך  (הוא קצת קופץ) וגם אין כל כך האור מלפניו, ונר של שמן קיים חשש שמא ישפך השמן, וממילא אין הבודק שם לב טוב לבדיקה אלא לשמן, וגם אינו יכול להטותו לצדדים ולהכניסו לחורים ולסדקים.

עיין עוד ברא"ש (שם סימן יא) שכתב: "נהגו באשכנז שאין בודקים אלא בנר של שעוה, אבל לא בנר של חלב שהוא ירא שמא יטוף על הכלים, וגם לא בנר של שומן שהוא ירא שמא יטיף על כלי החלב, וגם לא בנר של שמן שהוא מתירא שמא יטוף על הבגדים ויטנפם, וגם אין יכול להכניסו לחורין ולסדקין". וכדבריו נפסק בשולחן ערוך (סימן תלג סעיף ב).

ד. פנס

 אמור מעתה דאין כל פסול בנר חשמלי (פנס) . גם יכול להכניסו לחורין ולסדקין, גם אורו לפניו, גם אינו חושש בו לכלום ויכול לשים לב היטב לבדיקה, וגם אורו אחיד. ולא עוד אלא שיש מקום לומר שהוא טוב יותר מכל נר אחר, משום שאין בו אף חסרון, וביחס אליו אין ספק שנר שעוה או פרפין קשה יותר להכניסם לחורים ולסדקין,  קיים חשש גדול יותר שיטוף על הרצפה, על הארונות או על בגדים, קיים חשש שהאש תתפס בארון עץ או בבגדים, וממילא הבדיקה הרבה פחות יסודית בנר רגיל מאשר בפנס. בפנס כל החששות הללו אינם קיימים, יכולים להכניסו לכל מקום, לכל ארון ולכל פנה. ועל כן נכון יותר לומר שכיום שמצוי נר חשמלי, אין לבדוק לאור נר שעוה או פרפין, כי אם בפנס. אלא שלא נוכל לפסול את שעשו במשך כל הדורות, אבל ודאי שטוב ונכון יותר לבדוק בפנס.

ה.  מסקנות

א.   בדיקת חמץ צריכה להעשות כאשר כל אורות החדר דלוקים.

ב.  בימינו נכון יותר לעשותה (נוסף לאור החשמל שבחדר) לאור פנס, וקודם הבדיקה יחליף                  

     הבטריות שבפנס לבטריות חדשות כדי שהפנס יאיר היטב במשך כל זמן הבדיקה.

הכנת תה בשבת (לאור הידיעות החדשות על ייצורו), מאת: הרב שמואל דוד

הדברים הבאים, שנכתבו ע"י הרב שמואל דוד, רב העיר עפולה, הגיעו אלי באי-מייל ויש בהם לענ"ד חידוש גדול להלכה. עוד בעניין בישול בכלי שני ושלישי - ראו כאן וכאן.

תה שחור וירוק
במכתבו אלי של הטכנולוג הראשי של "תה ויסוצקי" הוא כותב את שלבי ייצור התה השחור והירוק. שני השלבים האחרונים לפני תהליך העירבוב הם: קליית התה בתנורים בטמפרטורה של 170 - 250 מעלות למשך 8 דקות, ואחר כך המשך הקלייה ב-100 מעלות למשך כ-6 דקות. כמדומני שדבר זה לא היה ידוע לפוסקים, ויתכן כי עקב כך, ישתנה דין הכנת התה בשבת.
לפי זה באנו למחלוקת אם יש בישול אחר קלייה או אפייה. בשולחן ערוך (סימן שיח סעיף ה) נפסק:
יש מי שאומר דדבר שנאפה או ניצלה, אם בישלו אחר כך במשקה יש בו משום בישול, ואסור ליתן פת אפילו בכלי שני שהיד סולדת בו. ויש מתירים. הגה בכלי שני, ויש מקילים אפילו בכלי ראשון. ונהגו להיזהר לכתחילה שלא ליתן פת אפילו בכלי שני כל זמן שהיד סולדת בו.
המחבר הביא את דעת המתירים ביש אומרים בתרא, וגם בלשון רבים, ואת הדעה המחמירה הביא כדעת יש מי שאומר, מכאן שדעתו להקל. מוסיף על כך הגר"ע יוסף את האחרונים שהעידו שאכן המנהג אצל הספרדים הוא שאין בישול אחר אפיה בכלל, ולכן התיר לעשות קפה (שהוא קלוי) אפילו בעירוי מכלי ראשון, ואם כן הוא הדין בתה שחור או ירוק. לעומת זאת האשכנזים נוהגים כדעת הרמ"א להחמיר לכתחילה אפילו בכלי שני. כנראה משום שסוברים שדבר קלוי או אפוי נחשב כקל בישול שיש בו בישול אף בכלי שני. ונראה מדברי הרמ"א שנהגו להיזהר רק לכתחילה, היינו בשעת דחק ניתן להקל לכל הפחות בכלי שני. ואולי אם מקפידים לשרות את התה במים רגע אחד, ולא להניחו מן היד ולהוציאו מיד, גם האשכנזים יכולים לכתחילה להקל בכלי שני, אך אי אפשר להורות כך לרבים כי קיים חשש שלא יעשו את ההבחנה, ולא יקפידו על כך, ולכן יש להורות להקל בכלי שלישי בלבד.
אם כן לספרדים ניתן להקל לערות אפילו מכלי ראשון, כגון ממיחם על תה שחור או ירוק. ואני נהגתי להורות לספרדים לעולם למזוג את המים לכוס, ורק אחר כך לשים בה סוכר, קפה או תה, על מנת שלא לחייבם לזכור דין שונה לתה, לקפה ולנס קפה. ועל כן, הרגילים להכין תמצית תה ולהשאירו חם, מה טוב. ואלה שמשתמשים בשקיות תה שחור או ירוק
לספרדים: אף כי מן הדין מותר בכלי ראשון, מורים להתיר בכלי שני.
לאשכנזים: לכתחילה בכלי שלישי, ובשעת צורך יכולים גם בכלי שני, אך לא להשאיר את השקית בכוס אלא רגע קל, ולהקפיד להוציא את השקית מיד.


חליטת צמחים
לגבי תה צמחים כתב לי הטכנולוג הנ"ל כי עלי התה עוברים ייבוש בשמש בלבד. ונראה כי כמו שקולייס האיספנין שהוא מעין דג מלוח נחשב קל בישול משום שמליח כרותח, וכאילו עבר תהליך מסוים של בישול, שלאחריו הוא מתבשל בקלות, ולכן הוא קל בישול שאסרוהו חכמים אפילו בכלי שני. הוא הדין בייבוש בשמש, הוא גורם לעלי התה להיות קלי בישול, שאסור להשרותם אף בכלי שני גם לפי הספרדים. ואף שנראה כי ניתן היה להקל בהשריית עלי התה הללו לרגע קט בלבד, והוצאתם מכוס התה מיד, כאמור אין לתת לכל אחד תורתו בידו, ואנשים לא ידעו את ההבחנה, ויטעו לחשוב שהכל מותר. על כן יש להורות שאין להתיר הנחת חליטת עלי צמחים אלא בכלי שלישי, גם לספרדים. ואם ניתן, כחומרה לחשוש לדעות האוסרות קלי בישול אף בכלי שלישי, לא להשהות את השקית בכוס אלא רגע קל בלבד.

ליום העצמאות, מאת: הרב שמואל דוד

את הדברים הבאים פירסם הרב שמואל דוד, רב העיר עפולה, בקרב תושבי עירו. תודתנו לבנו, עזרי, שהעביר לנו את הדברים עם הרשות לפרסמם כאן.

הודו לה' כי טוב

הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו
שהקים לנו מדינה בשנת תשח כי לעולם חסדו
והגן עליה עד שניצחנו במלחמת השחרור כי לעולם חסדו
וניצח עבורנו במלחמת ששת הימים כי לעולם חסדו
והגן עליה בשאר המלחמות כי לעולם חסדו
ושומר עליה בכל יום מפני הזאבים שמסביב כי לעולם חסדו
וייבש את ביצותינו כי לעולם חסדו
ופיתח לנו את ארצנו כי לעולם חסדו
ופיתח בה טכנולוגות מן המתקדמות בעולם כי לעולם חסדו
וקבץ בה את נפוצותינו כי לעולם חסדו
וממלא בה ישיבות ותלמודי תורה כי לעולם חסדו
ויש לנו בה שפע של פירות וירקות כי לעולם חסדו

על אחת כמה וכמה, טובה כפולה ומכופלת למקום עלינו שעשה לנו את כל אלה, והרבה יותר מזה.
לפיכך אנחנו חייבים להודות, להלל, לשבח, לפאר, לרומם, להדר ולקלס למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלה: הוציאנו מגלות לגאולה, ומיגון לשמחה, ומאבל ליום טוב ומאפלה לאור גדול ונאמר לפניו הללויה.

מזמור של פסח ויום העצמאות
"הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו.
יאמרו גאולי ה', אשר גאלם מיד צר.
ומארצות קבצם, ממזרח וממערב, מצפון ומים".

א. על איזה זמן מדבר המשורר בקודש, מתי היה בהסטוריה שה' קבץ את עם ישראל ממזרח וממערב, מצפון ומים? הלוא הגלות הראשונה היתה למצרים בלבד, והשניה היתה לבבל ולאשור, ולא לארבע רוחות השמים, ואם כן ודאי שהפרק מדבר על שיבת ציון שבימינו! והוא מתאר ארבעה סוגים של התמודדות עם העליה ארצה.
הראשון שבהם הוא: "תעו במדבר בישימון דרך". דוגמא בולטת לכך היא העליה מאתיופיה, שצעדו במדבריות אפריקה: "רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף".
ההתמודדות השניה המוזכרת בפרק היא: "יושבי חושך וצלמות, אסירי עוני וברזל". דוגמא ברורה לכך היא יהדות ברית המועצות, היו שם גם אסירי עוני, אותם שפוטרו מעבודה לאחר שהגישו בקשת עליה לישראל, והם הפכו לעניים, והיו גם אסירי ברזל, שהושמו מאחורי סורג ובריח, אסירי ציון!
סוג התמודדות נוסף הוא: "אוילים מדרך פשעם ומעוונותיהם יתענו, כל אוכל תתעב נפשם ויגיעו עד שערי מוות". אותם שנהיו חולים בדרך הארוכה ארצה.
הסוג הרביעי הוא: "יורדי הים באניות... ויאמר ויעמד רוח סערה ותרומם גליו". דוגמא טובה הם המעפילים.
על כולם אומר המשורר בקודש: "יודו לה' חסדו, ונפלאותיו לבני אדם".
ב. להלן אומר המשורר: "ישם נהרות למדבר, ומוצאי מים לצמאון, ארץ פרי למלחה מרעת יושבי בה". ומיד אחר כך: "ישם מדבר לאגם מים, וארץ ציה למוצאי מים". דבר והיפוכו! הפרק מסביר כי הארץ הפכה למדבר מרעת יושבי בה, אולם כאשר רק עם ישראל חזר לארץ, מיד המדבר הפך למקום פורח. מי ראה זאת, אם לא הדור של שבי ציון בדור שלנו?!
ג. הפרק מסיים: "יראו ישרים וישמחו... מי חכם וישמור אלה, ויתבוננו חסדי ה'". הישרים רואים את מעשי ה', וגם אם אלה אינם על פי הבנתם, או על פי הדרך שהם חשבו לנכון, הם ישרים והם מתיישרים על פיה. החכמים האמיתיים, אלה שאינם בזים ליום קטנות, הם מתבוננים ורואים את נפלאותיו של ה', ויודעים להודות לו.