זכרונות מהישיבה התיכונית

בימים אלו אני מחפש ישיבה תיכונית עבור אחד מילדי. אני אוסף מידע רב על האפשרויות השונות הקיימות באזור מגורי, ומתוך כך נזכר בימים בהם הייתי אני בישיבה תיכונית. לא למדתי בישיבה התיכונית הטובה בעולם. אינני בטוח אם הייתי שולח לשם את ילדי שלי, מכל מיני סיבות, אך היו מספר דברים שזיכרונם נשאר טבוע בראשי.

ישיבה תיכונית
מתוך: ויקיפדיה

הדבר הראשון היה שראש הישיבה הכיר כל תלמיד בשמו. כשהיה נושא דברים בבית המדרש בפני כל הישיבה (ז-י"ב) הוא היה מסוגל לנקוט בשם של תלמיד שדיבר בשורות האחרונות של בית המדרש, אם הלה היה מפטפט וכד'. וזה לא היה רק שהוא זכר את השמות. הוא הכיר את מצבו הלימודי של כל תלמיד. הוא ידע היכן התלמיד גר. במקרים רבים הוא אף זכר את שמות הורי התלמיד, וגם במקרים שהוא לא זכר שמות הוא ידע, מבלי שהיו צריכים להזכיר לו, לקשר בין הורה לתלמיד.
זה היה נראה לנו, התלמידים, כדבר טבעי שראש הישיבה יכיר את תלמידיו אישית.
היום כשאני שואל אנשים על הישיבות התיכוניות שהם שולחים אליהם את ילדיהם אם ראש הישיבה מכיר את הילדים שלהם, אני בדרך כלל נתקל במבט תוהה האומר: מנין השאלה המוזרה הזאת? מה פתאום שהוא יכיר שמות של מאות תלמידים?!
נכון הדבר שבישיבה התיכונית בה אני למדתי היו "רק" כ350 תלמידים (ב12 כיתות) והיום בישיבות התיכוניות שאני מברר עליהם יש כמות גדולה יותר. ובכל זאת, הייתי רוצה לחשוב שאני לא היחיד שרואה בזה דבר שראוי לשאוף אליו.
ראוי להזכיר בהקשר זה שגם שנים אחרי שסיימנו את לימודנו במקום, אם היינו נפגשים, אני או חבריי, באותו ראש ישיבה בחתונה וכד' זה היה נראה לנו טבעי לחלוטין שהוא יזכור את שמותנו. [ובהקשר זה אספר דבר נוסף. מתוך שלל הר"מים שהיו לי בישיבה התיכונית, היה אחד שיצא דופן כאיש חינוך במהותו (חוץ ממנו היה עוד אחד או שניים שאפשר להגדיר כר"מים טובים, אך לא מתקרבים אליו כאנשי חינוך, ושאר הר"מים שהיו לי היו בגדול ברמה בינונית). מאז שסיימתי את לימודי בתיכון זכרתי אותו מאד לטובה כמישהו שהשפיע על מאד (עד היום הזה). לכן, כשנתקלתי בו באקראי כמה שנים אחרי שסיימתי את התיכון שמחתי לראות אותו ורציתי להודות לו על החוויה הטובה שהיתה לי אתו. נגשתי אליו והוא לא זכר אותי בכלל! מתוך שהייתי רגיל לראש הישיבה שתמיד ידע מי אני, זה היה שוק ואולי אפילו משבר עבורי.]

עוד זכרון מימיי בישיבה התיכונית. הימים ימי תרום הימצאות האינטרנט ועוד לא היה אי מייל, ואם היית צריך משהו מבית הספר היית צריך להתקשר למזכירות. במידה והתקשרת בשעות שהמזכירה לא נמצאת, המרכזיה של בית הספר היתה מעבירה את השיחה למשרדו של ראש הישיבה. וכך מצאתי את עצמי לא פעם מתקשר למזכירות בית הספר ומוצא את עצמי מסביר לראש הישיבה על הענין הפעוט שלשמה התקשרתי.

פנימיה - למה צריך את זה?

from: wikipedia

כשהתגייסתי לצבא והתחלתי לשוחח עם אנשים לא-דתיים גליתי, לראשונה בחיי, שמחוץ לציבור הדתי-לאומי רק אנשים מבתים הרוסים הולכים ללמוד במוסדות עם פנימיה. בציבור הלא-דתי במשפחה נורמטיבית (וזה כולל גם משפחות שבציבור הדתי נחשבות להרבה פחות נורמטיביות) אין שום אפשרות או הוה-אמינא שילד ילך ללמוד את שנות התיכון שלו במוסד פנימייתי. ממה שאני מכיר, גם בציבור החרדי בישיבות הקטנות, קרי גיל תיכון, המוסדות בנויים באופן כזה שהילדים הולכים הביתה בהפסקת צהריים לאכול וחוזרים ללמוד סדר צהריים בישיבה וכמובן חוזרים הביתה לישון.

אז איך קרה שדווקא בציבור הדתי-לאומי המוסדות עם הפנימיות פרחו? ולא רק שפרחו, אלא חלקם הפכו למוסדות הנחשבים יוקרתיים ומבוקשים. הדבר נכון הן לבנים - בישיבות תיכוניות, והן לבנות - באולפנות.

שערי תירוצים לא ננעלו, וכבר הספקתי לשמוע במהלך שנות חיי כל כך הרבה תירוצים לצורך בפנימיה. תירוצים, שכאמור, כנראה לא היו ערים להם במגזרים אחרים בארץ וגם לא במגזר הדתי בחו"ל.
בשנים האחרונות התרחש איזה שהוא תהליך של הקלת תנאי הפנימיה. באולפנות שהיו עד לא מזמן עם תנאי פנימיה מלאים יש כיום שינה בבית הספר רק פעמיים בשבוע, וגם את זה המוסד לא תמיד מחייב. בישיבות שעד לפני כמה שנים התלמידים יצאו רק פעם בשבועיים, יוצאים היום פעם בשבוע, ולפעמים אף פעמיים בשבוע. אך קיומו של התהליך להקלת תנאי הפנימיה, רק מגדיל את השאלה: למה לא לותר לחלוטין על הפנימיה?
מלבד הערך החינוכי הלא-ברור שיש בהוצאת ילד מבית הוריו והחזקתו בפנימיה, ומלבד הבעיות והסיפורים סביב נושאים של הטרדות מיניות, שהם בעיני השיקולים המכריעים לצורך לביטול הפנימיות, יש גם שיקול כלכלי. הפנימיות מהוות נטל כלכלי כבד הן על המוסדות והן על ההורים. דווקא ההקלות בתנאי הפנימיה מגדילות את הנטל הכלכלי הזה. אם אולפנה צריכה להחזיק פנימיה לתלמידותיה בשביל יומיים בשבוע, זה אומר שההורים משלמים הן על החזקת הילדה בבית והן על החזקת הפנימייה בבית הספר. וכאמור, אם הערך החינוכי היה ברור, היה אולי מקום להחריש. אבל מכיוון שאינני מבין כלל איזה ערך חינוכי מושג באותן לילות של שינה מחוץ לבית, זה הופך לתמוה במיוחד.

ואולי היה מקום לקבל את הימצאותן של מוסדות פנימייתיים שהם מוסדות יחודיים שתלמידים אכן מגיעים אליהם ממקומות שונים בארץ, ושאותם תלמידים לא ימצאו מוסד דומה במרחק נסיעה מביתם. אבל יש מוסדות שיותר מ95% מתלמידיהם גרים במרחק נסיעת אופניים מבית הספר - למה הם צריכים פנימיה?!?!

אוטומציה בשבת - דעת המגן אברהם

לפני מספר חדשים כתבתי אודות מאמרם של ידידיי הרב ד"ר דרור פיקסלר והרב אלי רייף בנושא החיישנים (קישור).

הנה פיסקה מתוך מאמרם העוסק במחלוקת המגן אברהם ואבן העוזר:

נתקלתי בדברי המגן אברהם הללו קצת במקרה, לכן חזרתי לדברי ידידיי בנושא. דברי המג"א הם מדהימים בעיני, ולכן אני מבקש להקדיש להם רשימה נפרדת.

המגן אברהם סובר, ואף כותב שהורה כך למעשה, שטחינת חיטה ברחיים של מים אין בה איסור מהתורה של מלאכת טוחן, אלא איסור דרבנן בלבד. כדי להתחייב מהתורה על מלאכת טוחן יש לטחון במטחנת יד. הנה דבריו (מגן אברהם סימן רנב ס"ק כ):

ואם הרחיים של עכו"ם פשיטא דשרי ליתן לתוכה מבע"י ואם הישראל נותן לעכו"ם החטים מע"ש אפי' העכו"ם טוחנן בשבת שרי כמ"ש ס"ב ובלבד שלא יעמוד הישראל אצלו דאז מיחזי כשלוחו וכמ"ש ס"ס ש"ז אבל אם השע' צריכה לכך כגון סמוך לפסח רשאי הישראל לשמור הרחיים שלא יתחמץ דהא שבות דשבות היא אפי' נותן הישראל להרחיים בשבת ליכא חיוב חטאת עד שיטחון ברחיים של יד 

וכ"מ בתוס' דף י"ח ד"ה ולימא מר כו' דטעמא דב"ש דגזרינן כו' וק' דמ"מ קשה לימא גבי רחיים נמי משום גזירה אלא ע"כ אפי' נתנו בשבת ליכא חיוב חטאת וכ"כ הסמ"ג וסמ"ק בהדיא (וע' בתוס' ספ"ק דע"א מיהו ממ"ש סי' שט"ז גבי מצוד' בשם התוס' משמע דחייב חטאת בדבר דאתי ממילא וכ"פ התוס' במנחות דף נ"ו דומיא דמדביק פת בתנור ונאפה) וכ"מ בפ"ח ברמב"ם א"כ כשאומר לעכו"ם ה"ל שבות דשבות דשרי במקום מצוה כמ"ש סי' ש"ז ס"ה וכ"ש היכא דלא א"ל כלל רק יושב ומשמר ועססי' ש"ז:

הסיבה שדברי המג"א הם כה מפתיעים זה הסוגיא בתחילת פרק הכונס, ומזה מקשה בספר אבן-העוזר סי' שכח (תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף ס עמוד א):

ת"ר: ליבה ולבתה הרוח, אם יש בלבויו כדי ללבותה - חייב, ואם לאו - פטור. אמאי? ליהוי כזורה ורוח מסייעתו [רש"י: דחייב משום מלאכה בשבת אף על פי שהרוח מסייעתו כשהוא מגביה התבואה ברחת]! אמר אביי: הכא במאי עסקינן - כגון שליבה מצד אחד, ולבתו הרוח מצד אחר. רבא אמר: כגון שליבה ברוח מצויה, ולבתו הרוח ברוח שאינה מצויה. ר' זירא אמר: כגון דצמרה צמורי. רב אשי אמר: כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו - ה"מ לענין שבת, דמלאכת מחשבת אסרה תורה [רש"י: נתקיימה מחשבתו דניחא ליה ברוח מסייעתו], אבל הכא גרמא בעלמא הוא, וגרמא בנזקין פטור. 

מדברי הגמרא הללו משמע שבשבת כיוון ש"מלאכת מחשבת אסרה תורה" - כל עוד אדם מתכוין לביצוע המלאכה, אם המלאכה מתבצעת (גם אם זה בעזרת גרמי טבע חיצוניים, כדוגמת הרוח והמים) הרי הוא חייב מדין תורה. ואם כן, הכיצד ייתכן שהמגן אברהם יטען שהטוחן בעזרת המים פטור מהתורה?!
זו למעשה טענתו של אבן העוזר: האדם מתכוין לטחון, הוא מכניס את החטים על מנת לטוחנם, ואם כן הוא מתחייב מצד מלאכת מחשבת אסרה תורה, ואין זה משנה שלמעשה המלאכה מתבצעת ע"י כח המים.

רבים מהאחרונים שדנו בדברי המגן אברהם התמקדו בראיה שהוא מנסה להביא מהתוספות בשבת דף יח ע"א. כאן אינני נכנס לדיון סביב ראיה זו, אלא ברצוני להתמקד דווקא בסברות האחרות שנאמרו בענין.

רבים רבים מהאחרונים דחו בשתי ידיים את דברי המגן אברהם. הנה לדוגמא דברי הערוך השלחן (ערוך השולחן אורח חיים סימן רנב סעיף ט):

עמג"א סק"ך שר"ל שבנתינת חטים לריחיים של מים ליכא איסורא דאורייתא ע"ש וכבר צווחו עליו כל גדולי עולם הא"ר והפנ"י והת"ש ודקדוקו אינו דקדוק כמ"ש המהרש"א שם וכל הגדולים וחלילה להעלות כן על הדעת ובפרט לפי מ"ש בר"ס זה ודו"ק 

אחד האחרונים הבודדים שמצדדים בדברי המגן אברהם הוא החתם סופר בהערותיו על גליון השלחן ערוך (דבריו מובאים גם בחידושיו על הש"ס: חתם סופר מסכת שבת דף יח עמוד א):

ובגליון מג"א שלי סי' רנ"ב ס"ק כ' כתבתי וז"ל שם. בס' אבן עוזר לקמן סי' שכ"ח דוחה כל ראיות והעלה שיש בו חיוב חטאת וצ"ע לדינא. לכן כשיש דחק סמוך לפסח רגיל אני לצוות שימכרו להנכרי בעל הרחיים את החטים וכל הכלים ואומרים לו, כשמניח אותם לשמרם מחמוץ. אזי אפשר שיחזרו ויקחו ממנו הקמח אחר הפסח עיין לקמן סי' ש"ז סעיף ג' והישראל יושב ומשמר ועש"ך יו"ד סי' קט"ו סק"כ וק"ל. ומה שקשה על ראיות מג"א מתוס' כבר תי' יפה בתוס' שבת ע"ש. דהכי קאמר דהי' לי' לרבה לומר דבמלאכה דאתי' ממילא כעין רחיים מודה ב"ה לב"ש דאיכא למטעי טפי ולמגזר ע"ש אטו שבת שיאמרו שאין בו איסור אע"כ דאה"נ אין בו חטאת ע"ש. ויותר נראה מ"ש בגליון ש"ע קטן בשערי תשו' והוא קרוב לדברי מחצית השקל. ופותקין מים לגינה נמי מילוי מים כל היום אין בו חיוב חטאת דוקא משקה מים לזרעים ממש עיין לשון רש"י מ"ק ב' ע"ב. אבל למלאות ניגרי הגן מים ליכא לא חורש ולא זורע. וכדברי מג"א מוכח בירושלמי לפמ"ש רשב"א בחי' דמשמעותי' כרבה משום גזירה דילמא אתי למיעבד בשבת ומסיים התם בירושלמי דלב"ש פותקי' מים וכו' אבל לא יתן חטי' וכו' משום השמעת קול. א"כ ש"מ בחטים לתוך רחיים ליכא למגזר משום דבשבת עצמו נמי ליכא איסור דאורייתא. וצ"ל שאני פת בתנור דכך הי' במשכן דכל בישול ואפי' נעשה ממילא. אבל טחינה במשכן הי' ברחיים של יד וכן מצודה הי' צד ממש לא ע"י פרישת מצודה. לכן כל שיעשה ממילא פטור וכ"כ קרבן נתנאל. וא"כ אזדא ליה ראיה של אבן עוזר סי' שכ"ח מזורה ורוח מסייעו דהתם הכי הוה במשכן דכל זורה הוה ע"י רוח משא"כ רחיים של מים שטחנו בשל יד, ומ"ש מצד צבי לק"מ כיון דהצבי רץ מפני הכלב שרודפו. האדם העומד לפניו וגדר דרכו הוא הצד בידים. כצבי בבית ואדם יושב על הפתח דחייב משום צד. עכ"ל על הגליון מג"א שם:

החתם סופר מביא בשם הקרבן נתנאל (שדבריו נסובים על דברי הרא"ש), שלמעשה יש להבין את דברי הגמרא בבבא-קמא אחרת ממה שכתבנו לעיל, שלענין חיוב מלאכות שבת כל עוד אדם מתכוין לביצוע המלאכה, אם המלאכה מתבצעת הרי הוא חייב מדין תורה. במקום זאת, יש להבין את הגמרא האומרת "ה"מ לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה" - שלענין שבת מה נקרא מלאכה נלמד מהמשכן - וזורה במשכן היה ע"י הרוח. אך אי אפשר ללמוד מכאן לכל מלאכות שבת שע"י הרוח והמים יהיו חייבים מהתורה.

האגלי-טל דן בדברי המגן אברהם, גם הוא דן בעיקר בראיה מדברי התוספות, אך לבסוף מביא גם את הסברא הבאה:

והדין ברור דלא כמג"א והנותן חיטים לרחיים של מים חייב, וכמו ברחיים של יד שמנענע הרחיים בידיו חייב, ה"נ הנותן לתוך רחיים של מים דהא אין חילוק בין מקרב הדבר אל האש או האש אל הדבר כמ"ש התוס' ריש הכונס.

לדברי האגלי-טל הסיבה שיש לאסור הוא שאין הבדל בין אם מקרבים את המקבת אל הרחיים או אם מקרבים את החטים אל הרחיים. לדבריו, מי שמכניס חטים לתוך רחיים - למעשה פשוט עושה את הפעולה ההפוכה. במקום להחזיק את החטים במקום אחד ושם לכותשם ע"י הנעת המכתשת מעלה ומטה, הרי שברחיים של מים המכתשת נעה כבר מעלה ומטה והוא מכניס לתוך המכתשת את החטים.

יש עוד מה להאריך בדברי המגן אברהם ובמה שאחרונים אחרים כתבו עליו, אך לעת עתה נוסיף רק נקודה אחת והיא נוגעת למה שנכתב במאמר שהבאתי לעיל. אמנם נראה שהמגן אברהם יחלוק על האגלי-טל בדיוק בנקודה בה עוסקת המאמר, כלומר: המגן אברהם יסבור שכל עוד האדם לא מבצע את פעולת המלאכה (מלאכת הטחינה) הרי שזה לא מה שאסרה תורה (למעט באותם מלאכות שזה ממש מה שאסרה התורה, כדוגמת זורה ומבשל). עם זאת, לא לגמרי ברור לי שניתן להביא את דעת המגן אברהם כסיוע למקרה שהאדם הוא זה שגם מפעיל את כל המערכת. האם גם במקרה כזה, שהאדם הוא זה שהכניס את גלגל המטחנה לתוך המים, בטרם הכניס את החטים, ואח"כ הכניס את החטים לתוך הרחיים, עדיין יסבור המגן אברהם שאין בו איסור תורה? אינני בטוח. 

סקירת ספר: "מה נאכל בשנה השביעית?"

פורסם באתר כיפה (קישור)

גילוי נאות: רבות למדתי בימי בישיבה ממו"ר הרב יהושע בן-מאיר (להלן: ריב"ם), וכתלמיד בודאי שאינני במקום שיכול לבקר את דברי רבו, ובכל זאת אנסה לכתוב על ספרו בצורה לא מוטה.

את הספר "מה נאכל בשנה השביעית? – היתר מכירה או אוצר בית דין" הוציא לאור ריב"ם לקראת השמיטה הקודמת בשנת תשס"ח. לקראת השמיטה הנוכחית, תשע"ה, הוציא הרב את הספר לאור במהדורה מורחבת. המוטיבציה לכתיבת והוצאת הספר היה הניסיון של רבנים שונים בציונות הדתית לעודד את הציבור לרכוש תוצרת אוצר בית-דין ולהעדיפה על פני תוצרת של היתר מכירה. ריב"ם אינו מפחד ללכת נגד הזרם ולזעוק באזני כל מי שמוכן להאזין לו: הדרך הנכונה ללכת בה היא היתר מכירה, ואם רוצים להדר יש לצרף להיתר המכירה גם אוצר בית-דין.

דברים אלו של ריב"ם הם בעיקר כנגד ארגונים כמו "אוצר הארץ" שאינם משווקים כלל היתר מכירה ובמקום זאת משדרים לציבור כאילו יש הידור ברכישת אוצר בית-דין. אך דבריו הם גם כנגד משנתו ההלכתית של הרב זאב ויטמן שפרסם בספרו "לקראת שמיטה ממלכתית במדינת ישראל" את שיטת אוצר בית דין כדרך רצויה ללכת בה, ואף פעל למען הגשמת חזון זה כשכיהן כראש ועדת השמיטה שע"י הרה"ר בשמיטה הקודמת (תשס"ח). כנגד קולות אלו ריב"ם מציג שיטה האומרת: אין שום הידור באוצר בית-דין על פני היתר המכירה. לדידו, ההיפך הוא הנכון.

ריב"ם אינו בודד בגישה זאת. הג"ר עובדיה יוסף כבר כתב כך בתשובה קצרה שפרסם:

"פירות של היתר המכירה עדיפי מפירות של אוצר בית דין."

וגם הג"ר מרדכי אליהו כתב דברים דומים (הגם שנדמה שבדברים שבע"פ התבטא קצת אחרת). גם מקורות אלו מובאים בספר. ריב"ם גם מאריך להוכיח שהרב קוק לא הסתמך בשום מקום ובשום אופן על אוצר בית-דין, אלא רק כהידור נוסף במקומות שכבר יש היתר מכירה.

הטענה המרכזית של ריב"ם היא שהדוגלים בשיטת אוצר בית-דין למעשה מתירים איסורים ללא שום ביסוס הלכתי. למעשה, השדות אינם מופקרים, החקלאים עושים כל מיני פעולות בשדה (לאוקמי פירא) שמהמשנה משמע שהינן אסורות, ובייחוד עוברים על איסור קצירה, בצירה ומסחר בפירות הקדושים בקדושת שביעית. וכל ההיתרים הללו מסתמכים על דברי תוספתא שכמעט ולא הובאה להלכה אצל אף אחד מהראשונים, שנחלקו גדולי עולם כיצד נכון להבין אותה, ושגם אם ניקח את הפרשנות המקילה ביותר של התוספתא לא נגיע אפילו קרוב למציאות אותו פוגשים בשטח במקומות בהם מיישמים אוצר בית דין הלכה למעשה.

ככלל, ביחס להיתר המכירה התייחסו גדולי עולם במשך 130 השנה האחרונות שדאגו לבסס הלכתית את השימוש בו, ולשפר אותו משמיטה לשמיטה. מה שאי אפשר לומר על אוצר בית דין, שהינו פתרון יחסית חדש, שגם בו יש אלמנטים של הערמה באופן בו הוא מיושם, אך הוא טרם זכה לעמוד במבחן הזמן והביקורת. מדוע, שואל ריב"ם, יש הידור דווקא באחרון ולא בראשון?

במהלך קריאת דברי ריב"ם בספר הקורא שואל את עצמו שוב ושוב: מהם הטענות הנגדיות למחבר? מה סוברים אלו שמפרסמים במאמריהם ובספריהם שיש הידור בדרך של אוצר בית-דין על פני היתר מכירה?

בנספחים לספר מובאים גם את דעות החולקים עליו, וריב"ם גם מגיב לדבריהם. טענה אחת של מתנגדיו הוא שאין זה מספיק למנות את גנותו של אוצר בית-דין, יש למנות גם את הבעיות שיש עם היתר המכירה ולשקול אלו מול אלו על מנת להחליט איזה מהם עדיף. כנגד טענה זו סבור ריב"ם שגם אם נקבל (מה שהמחבר איננו מקבל) שיש פחות בעיות באוצר בית דין, עדיין הדרך הנכונה ללכת בה היא הדרך בה הלך הראי"ה קוק של היתר מכירה ואוצר בית דין כהידור נוסף.

עוד סוברים תומכי אוצר בית-דין שפתרון משלב של היתר מכירה יחד עם אוצר בית דין לא יעבוד כי החקלאי, שיודע שהוא עשה היתר מכירה, לא יסכים להקפיד על הגבלות בעבודתו בשדה, מכיוון שגם ככה הוא יודע שהשדה שלו מכור לנכרי. כנגד זה טוען ריב"ם, שגם אם זה המצב עדיין עדיף רק היתר מכירה ולא רק אוצר בית דין. ועם זאת, לא ברור לו שצריך לקבל את הקביעה שהחקלאים לא ישתפו פעולה עם שילוב של שני ההיתרים.

לאחר שמנינו מקצת שבחו של הספר, יש להוסיף גם מגרעת בולטת שיש בספר. בקריאת הספר בולט המחסור בעריכה. עבור מי שאיננו בעל רקע ישיבתי, יהיה לענ"ד מעט קשה לעקוב אחר מהלכי המחבר. אני תקווה שלקראת השמיטה הבאה הספר יעבור עריכה קפדנית ויונגש לציבור הרחב.

כאמור, הספר נושא אופי פולמוסי. הוא מביא את שלל הדעות החולקות עליו ומסביר מדוע אין הצדק אתם. להרגשתי רבים בציבור ימצאו בתכני הספר אכזבה מסוימת, כי הספר אינו בעל בשורה. הוא אינו מורה על דרך סלולה בה אפשר בתנאים הקיימים היום לחזור לאידיאל השמיטה של התורה, והוא אף לא מצביע על אופנים בהם אפשר לצמצם את היתר המכירה שאין חולק שהוא לא אידיאלי. לדידו של ריב"ם שמיטה כפי שציוותה התורה נוכל לשמור רק כשיתקיים "וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלוש השנים", וזה כידוע לא נראה באופק. מאידך, שמא באמירה שיש להתמודד עם המציאות בשטח ועם המציאות ההלכתית ללא הליכה אחר מקסמי שווא, ניתן לראות כסוג של בשורה.

"מה נאכל בשנה השביעית, היתר מכירה או אוצר בית דין? הרב יהושע בן-מאיר, הוצאת ישיבת שבות-ישראל.

דעת הגרש"ז אוירבך על חיישנים

מזה זמן שאני עוקב בענין רב אחרי הדיון ההלכתי בנושא חיישנים בשבת. מספר פעמים במהלך הדיון עלתה הטענה שהג"ר שלמה זלמן אוירבך כבר דן בנושא חיישנים כשהתייחס לנושא התרמוסטט במקרר, שהינו למעשה חיישן טמפרטורה. טענה זו הביאה אותי לשוב לעיין בדברי הגרש"ז אוירבך בנושא המקרר.

לפני שנגיע לדברי הגרש"ז, הנה לדוגמא דברים שכתב הרב איתם הנקין לאחרונה:

לדבריו "מדברי כל הפוסקים שהתירו את פתיחת המקרר בשבת, ברור כי אילו הייתה המציאות כזו שבכל פעם שנפתחת הדלת מופעל מייד מנוע המקרר היה בפתיחתה איסור גמור".

הנה דברים שכותב הגרש"ז אוירבך (שו"ת מנחת שלמה חלק א סימן י סעיף י):

ועוד נלענ"ד שאפי' אם יודע ברור שתיכף עם פתיחת הדלת יתחיל המנוע לעבוד אינו יותר מגרמא. ראשית שבשום אופן אין החום משפיע כל כך מהר על הגאז והמפוח שהם סוגרים ומסוגרים עד כדי שנוכל לומר שתיכף עם פתיחת הדלת מפעיל הכח הראשון של החום את המנוע, ואחד המומחים אמר לי שלדעתו א"א כלל שהחום ישפיע בפחות מדקה אחת, ומה שרואים לפעמים שהמנוע מתחיל תיכף לעבוד אין זה מפני הפתיחה אלא שבלי זה כבר נתחמם הרבה והיה מפעיל תיכף את המנוע אף אם לא היה פותח כלל הדלת, ועוד כיון שהחום הנכנס צריך לגרום בתחלה התפשטות הגאז והמפוח הגורם לעשות חבור עם הזרם וגם עצם החבור נחשב רק כעשיית גשר בפני הזרם שזורם מתחנת הכח, ולכן אף על פי שאם אחד מסובב גלגל שקשור למערכה של גלגלים פשוט הוא שכל הגלגלים שמסתובבים מחמת הכח הראשון של הסיבוב נחשבים ממש ככחו ולא ככח שני או כח כחו (ועיין "ברב פעלים" ח"א סי' כ"ה שכתב אחרת וצע"ג) היינו מפני שכולם מסתובבים ממש מחמת כוחו, משא"כ כאן שהחום עצמו אינו מפעיל תיכף את המנוע כי אם לאחר שגורם תחלה פעולות שונות, באופן זה שפיר נחשב גרמא. 

כלומר, לדברי הגרש"ז אע"פ שלפי תפישת האדם פתיחת המקרר גורמת ישירות להפעלת המנוע ("שאפי' אם יודע ברור שתיכף עם פתיחת הדלת יתחיל המנוע לעבוד"), הוא עדיין מחשיב זאת רק כגרמא.
דברים אלו גם סותרים לחלוטין הגדרה שנתן הרב ישראל רוזן, ממכון צומ"ת, למושג גרמא (קישור):

מכאן פשיטא לענ"ד שאם מתחיל תהליך עכשווי, ע"י מעשה האדם בידיו, ברגליו, או בדרך הילוכו, הרי זה מעשה-אדם ולא 'גרמא'. ל'גרמא' תיחשב רק תוצאה המורכבת משני תנאים:1. שום תהליך לא החל בעת פעולת האדם; 2. התוצאה תתרחש 'אחר כך' ע"י גורם אחר, שלא הופעל ע"י האדם, כגון כח טבעי (רוח או אש או שמש) או מכשיר טכנולוגי (שעון או מנגנון אלקטרוני) ה'חי' ופועל ומכוון מצד עצמו, ולא כתוצאה מפועל האדם הנידונה [לענ"ד צריך שיהוי זמן הנחשב אצל בני אדם 'אחר-כך', ולא לפי מכשיר מעבדתי המודד חלקיקי שניות].

[לענ"ד כל דבריו של הרב רוזן בהערותיו למאמר שם נסתרים ע"י דברים שכותב הגרש"ז אוירבך בתשובתו על המקרר בסעיפים י-יא]


את תשובתו אודות השימוש במקרר בשבת, מסיים הגרש"ז בהשוואת הפעלת המנוע במקרר ע"י התרמוסטט לפעולה ע"י כח שני ושלישי. הפעולה אותו עושה האדם הינו הכנסת החום, החום גורם להתפשטות גז, התפשטות הגז גורם להפעלת המנוע. יוצא אם כן שהפעלת המנוע הוא כח שלישי או רביעי של האדם. ו"אף אם ננקוט כהסוברים דשאני שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה וחייב גם על כח שני ושאר מיני גרמות... מכל מקום כל זה דוקא אם הוא ממש מתכוין לכך".

והגרש"ז מסיים את דבריו במילים אלו:

ואפשר שהזורה בשבת בלא כוונה חשיב רק גרמא בעלמא וקיל טפי ממתעסק. 

כלומר, גם אם אדם עשה מלאכה דאורייתא, שכנראה גם נוחה לו, אלא שהוא לא מתכוין לעשות את המלאכה הזאת, והמלאכה נעשית ע"י שימוש בגורם אחר (הרוח במקרה הזה) "אפשר" שזהו רק גרמא בעלמא.

לכן נלע"ד שאפשר להסיק מדבריו שאם האדם לא מתכוין לתוצאת המעשה, דהיינו לגרימת המלאכה, שהדבר יהיה מותר. לפי"ז במציאות שהאדם יודע שיעבור במקום שיש בו תאורה הנדלקת ע"י חיישנים, אם אינו מתכוין לכך שהתאורה תדלק, יהיה מותר לו לעבור במקום.

הדברים המתפרסמים בבלוג זה הינם להלכה ולא למעשה

עוד רשימות בנושא:
- גלאים בשבת - דעת הרב ואזנר
- גלאים בשבת - דעת הג"ר אשר וייס
- גלאים בשבת - דעת הג"ר נחום אליעזר רבינוביץ'
- הפעלת חיישנים בשבת
- הפעלת חיישנים בשבת - תגובת הרב ישראל רוזן
- הדיון ההלכתי סביב מכשירי חשמל בשבת - כמה עדכונים 

סקירת ספרים: רב שיח, הרב רמי רחמים ברכיהו

"טלמון הוא מקום מיוחד, עם האנשים הכי טובים שפגשתי בחיי. חלקם הפכו להיות חברים קרובים שלי. רב היישוב, רמי ברכיהו, הפך להיות הרב שלי . לא כי אני מתכנן לחזור בתשובה, אלא כי הוא איש חכם מאוד, צנוע מאוד, חבר. ויש עוד רבים אחרים. " (מתוך: דף הפייסבוק של דורון הרמן, עיתונאי בערוץ 10)

הרב רמי ברכיהו מכהן זה כעשרים שנה כרב היישוב טלמון. לפני מספר שנים הוא הוציא לאור ספר "טל לברכה" (ב' כרכים) ובו ריכז תשובות הלכתיות לשאלות שהוא נשאל ובהם הוא טיפל בשנות כהונתו כרב. עתה הוא הוציא לאור ספר נוסף – "רב שיח" (ב' כרכים) ובו הוא אסף את הטורים ההלכתיים אותם כתב לעלון היישובי במהלך שנות כהונתו ברבנות במקום. הטורים עוסקים בנושאים הלכתיים או בנושאים ציבוריים להם נדרש הרב, וברובם הם פותחים בשאלה. עם זאת, הם אינם כתובים בלשון של תשובה בספר שו"ת הלכתי אלא בלשון של שיחה עם חברי הקהילה. הטורים מסודרים על פי נושאים, ובכל טור המחבר סוקר בלשון השווה לכל נפש את הנושא ההלכתי עליו הוא דן, מסביר את האפשרויות השונות להכרעה, ומביא את הקורא להבין את השיקולים שלו להכריע דווקא לצד מסוים. ע"י איסוף הטורים לספר מתגלה לקורא מסמך מרתק המתאר מנהיגות רבנית קהילתית על כל צדדיו.

אחד הנושאים המרתקים העולים בספר הוא התמודדות הקהילה עם חברים מעדות שונות ובעלי מנהגים שונים. הרב ברכיהו, עם בני קהילתו, מנסים באופנים שונים לקיים קהילה אחידה מבלי שבני עדה אחת יצטרכו לותר על מנהגי אבותיהם בשם האחדות.

הנושא של פערי המנהגים העדתיים והצורך של האחד לקבל את השונה ממנו, הוא רק דוגמא אחת למכלול של נושאים המתוארים בספר שהמכנה המשותף שלהם הוא שכדי לקיים קהילה בריאה צריך לדעת לקבל את האחר. העיקרון הבסיסי הזה עולה תוך כדי עיסוק בנושאים "קלאסיים" כמו הקדמת תפילת ליל שבת בקיץ באופן שירצה הן את המבקשים להקדים והן את המבקשים לאחר. וכן נושא הדיבורים בבית הכנסת בשעת התפילה, שהרב נוזף במדברים הפוגעים בקדושת המקום, אך יחד עם זאת מפציר באלו המעירים למדברים בבית הכנסת, שלא להיות קטנוניים מדי בהערותיהם. כמובן שעקרון קבלת האחר בקהילה עולה גם בשאלות היותר "פיקנטיות" כמו קדיש ע"י אשה בבית הכנסת או קריאה של נערת בת-מצווה מתוך ספר תורה כחלק מחגיגות כניסתה לעול מצוות. בנושאים אלה הרב המחבר מתווה דרך של מתן אפשרות לאדם לנהוג עפ"י רצונו, כל עוד זה אינו מנוגד להלכה, אך יחד עם זאת הרב מציב תנאים הן על מנת לשמור על העמידה בתנאי ההלכה והן על מנת להכיל את הדעות בקהילה המתנגדות למנהגים אלו.

מעבר לאמירה החשובה שאחד מתפקידיו החשובים של הרב הוא להכיל את הקצוות שבקהילתו ולשאוף לחנך בתוך הקהילה לקבלת האחר, יש בספר אמירות נוספות. המחבר איננו מחשיב את עצמו כמי שיכול לכפות את דעתו על הציבור. הוא אמנם ער למעמדו כרב היישוב, וככזה יודע שיש נושאים שהוא האחראי עליהם ושדעתו היא זו שתהיה מכרעת. עם זאת, ברבים מסימני הספר הרב מציג את עמדתו וכאילו אומר לציבור: זו עמדתי, הסברתי מדוע אני סבור כך, עכשיו הבחירה בידכם האם לקבל את דברי או לדחותם. במספר סימנים בספר הוא שב ועוסק בנושא לאחר שאחד מחברי הקהילה חלק על עמדתו של הרב, והרב נאלץ לחזור ולהסביר מדוע הוא סבור שעל הציבור לנהוג בצורה שונה. הרושם העולה מקריאת הספר הוא שהרב אף מעודד את חברי הקהילה ללמוד את הנושא המדובר לעומק ולגבש דעה עצמאית. באחדים מסימני הספר הרב אף מודה שטעה במה שפרסם קודם, לאחר שקיבל הערות על דבריו מחברי הקהילה.

במהלך קריאת הספר הקורא מסתקרן: האם בסופו של דבר החברים ביישוב קבלו את עמדת הרב? האם הצליח הרב במסע השכנוע שלו? האם המחלוקת בנושא כזה וכזה נשארה בעינה או שמא השלום חזר לשכון? כמובן, שהתשובות לשאלות אלו אינן נמצאות בספר. בעיני, אף זה חלק מהאופן שהספר מתאר את הרבנות הקהילתית: ישנן הרבה חזיתות בכל זמן נתון. פעמים שהרב מצליח להעביר את עמדותיו לקהילה, ולפעמים הוא נאלץ לסגת. העיקר שהוא לא ירים ידיים וימשיך לאתגרים הבאים.

אחד הסימנים הוא יוצא דופן בהיבט זה ומובא בו מה עלה בסופו של דבר בגורל השאלה והתשובה. השואלת, במקרה זה, שאלה האם במהלך לימודי אומנות מותר לה לצייר גבר ערום. הרב השיב הן מהפן ההלכתי והן מהפן הערכי, ובסוף התשובה הביא כך:

"ראוי לציין, כי השואלת אכן פנתה להנהלת בית הספר וביקשה לא לצייר גבר ערום. מנהלי בית הספר הבהירו כי מהצד המקצועי לא ניתן לוותר על ציור איברים לא צנועים, וזוהי מסורת מקובלת למעלה ממאתיים שנה. לאור תשובתה, כי בידה מסורת של כשלושת אלפים וחמש מאות שנה של שמירה על צניעות, הנהלת בית הספר נענתה לבקשתה וכיבדה את ערכיה." (עמ' 348)

לפני מספר חדשים, בטרם נחת על היישוב טלמון אסון רציחתו של גיל-עד שער (שמספר סימנים בספר מוקדשים לימים הקשים שעברו עליהם וכן הספדו של המחבר על גיל-עד חותם את הספר), יצא היישוב בקמפיין פרסומי למשוך אנשים נוספים ליישוב. אחד מהפרסומות ליישוב תיאר את אחד משיעוריו המיוחדים של רב היישוב, מחבר ספר זה. ללא ספק הימצאותו של הרב רמי בטלמון הוא נקודת אור חזקה עבור יישובו ועבור הרבנות הציונות הדתית בכלל. אשריכם אנשי טלמון שיש לכם רב כזה, ואשריך הרב רמי ברכיהו שיש לך יישוב היודע להעריך את מעלותיך.


סקירות נוספות על ספר זה:
- הרב יונה גודמן, אתר כיפה
- הרב ד"ר יהודה ברנדס, מקור ראשון

פולמוס "הולכת בדרכה"

הרשת סוערת בשבועיים האחרונים סביב ספרה החדש של הרבנית מלכה פיוטרקובסקי "הולכת בדרכה". אספתי להלן חלק מהתגובות.

- ביקורת ספרים על הולכת בדרכה - הרב יואל קטן (פורסם בעיתון בשבע):

- תגובה לביקורת מהמחברת

- תגובה מיועצת ההלכה שולמית בן שעיה (פורסם בפייסבוק):

קראתי בעיון רב את דבריו של הרב יואל קטן על ספרה החדש של הרבנית ( או אשת ההלכה או מה שתרצו) הרבנית מלכה פיטרובסקי, 'מהלכת בדרכה'.
קטנה אני מלהביע את דעתי על הספר או על דבריו של הרב ובכל זאת ארשה לעצמי הארה קטנה.
ספרה של הרבנית מלכה פיטרובסקי לא הגיע בחלל ריק. הרבנית מלכה מהווה גורם משמעותי מבחינה תורנית והלכתית עבור קהל של נשים (ולא רק נשים) הצמא לא רק למענה נשי אלא בראש ובראשונה לעשות את דבר ה' מתוך מחויבות עמוקה להלכה, ומצא בה כתובת מתאימה לדבר. מאמרו של הרב קטן זורה חול לא רק בעיני הספר והמחברת אלא בראש ובראשונה בקהל זה.
מזה שנים לא מעטות שהולכת ומתעצמת הדרישה הנשית, מפי קהל הנשים יראות ה' למענה נשי ולתורה נשית. נזכור כולנו כי 50 אחוז מציבור שומרי המצוות הם נשים, בדיוק כמו חלקם באוכלוסיה הכללית.. התקדמות העולם והשינויים הכבירים במעמד האשה חוללו גם תמורות בעמדה הנפשית של הנשים עצמן. נשים רבות, יראות שמים, מעוניינות ללמוד תורה מפי נשים (ודי לנו אם נזכיר את דבריו המפורסמים של רבינו הרב צבי יהודה שסבר כי "נשים צריכות ללמד נשים" (!!!!) כבר לפני עשרות שנים). נשים רבות יראות שמים מעוניינות באוזן נשית שתיתן מענה (גם הלכתי!) לשאלותיהן. כבר חז"ל ציינו כי "נשים עם בפני עצמן", הבנה זו באה לידי ביטוי שנים רבות מאוחר יותר בתאוריות ההבדלים בין נשים לגברים ודומה כי היא ברורה היום לכולנו. באופן טבעי ונורמלי עם כל רגישותו ועדינותו של הרב המשיב, כפי שמציין הרב קטן במאמרו, נשים רבות יעדיפו לפנות לאשה. היכולת לשוחח עם אשה כמותן, המוכנות לחשוף פרטים אישיים ואינטימיים שפעמים רבות לא היו באים לידי ביטוי בשיחה עם הרב משמעותית מאוד בפרט בעניינים שבצניעות וכן בעניינים אישיים אחרים ולא רק בהם.
בפועל כדאי להביא בחשבון כי יש ריבוי עצום בפניות הלכתיות לנשים יודעות הלכה ויעידו על כך כל הנוגעות בדבר. ושמעתי מפי הרה"ג יעקב אריאל בהקשר זה רק בשבוע שעבר כי אין מיעוט בפניות לרבנים.. במילים אחרות, היכולת לפנות למענה נשי העצימה את המוכנות ואת הרצון של נשים לשאול ואשרינו שכך. האם על הרבנים להתנגד לתהליך זה? אולי דווקא לתמוך בו ולמנף אותו להתקדמות כללית של הציבור אל עבר עבודת ה' רבה יותר? אל עבר מחויבות אישית וציבורית עמוקה יותר לתורה ומצוות?
ללא ספק תהליך כזה מצריך ענווה גדולה וזהירות עצומה. על כל משיבה לדעת היטב את מקומה בדיוק כשם שעל כל רב משיב לדעת את מקומו. יש שאלות שהמשיבה יכולה לענות על פי ידיעותיה, הכשרתה והסמכתה ויש שאלות שעליה להפנות הלאה. בדיוק כשם שיש שאלות שמסוגלות למענה על ידי הרב המקומי ויש שאלות כלליות וציבוריות שעומדות לפתחן של גדולי הדור ויש שוני עצום ביניהם.
הרב קטן מציין כי התנגדותו אינה לעצם כתיבת הספר על ידי אשה אלא לקו ההלכתי או ה"אנטי הלכתי" כדבריו שבו. עם זאת קשה מאוד להתעלם מהתחושה שלוּ ספר כזה היה נכתב על ידי רב – גבר – יודע הלכה הוא לא היה "זוכה" לתגובה כה נזעמת. דומני שאצל רבים מאמר כזה משיג בדיוק את התוצאה ההפוכה, כותרת המאמר, חריפות הלשון, האזכור השיטתי של ה"פגמים" בספר (האם אין מקום לציין ולו מעלה אחת שלו??), אי נתינת מקום לכותבת להגיב, יוצרים תחושה קשה שמא מדובר במחלוקת שרחוקה להיות מלשם שמים. וחבל חבל שכך.
אולי נזכה לראות תיקון גם מעל דפי עיתון זה. יהי רצון.
שולמית בן שעיה
יועצת הלכה
קדומים

[אני אינני מסכים עם התגובה דלעיל. מהיכרותי עם הרב יואל קטן הוא היה כותב באותו אופן גם אלו רבני בית-הלל היו חתומים על הספר]

- תגובת הרב יואל קטן למחברת

- תגובה מאת הרבנית אוריה מבורך

- [עדכון:] תגובה מהרב יואל קטן לרבנית אוריה מבורך

- תגובה מאת הרב אילעאי עופרן (פורסם בפייסבוק):

חובב מחלוקות מושבע אני. ומחלוקות חריפות, עם ביטויים ארסיים הנאמרים בריתחא דאורייתא, אני אוהב במיוחד. קראתי שוב ושוב את מאמר הביקורת של הרב קטן על ספרה של הרבנית פיוטרקובסקי. קראתי את תגובתה ואת תגובתו לתגובתה ולא הצלחתי להבין מה מוציא אותי משלוותי.
עד שהבנתי - שיטה דמגוגית ידועה קובעת, כי בהיעדר נימוק משכנע, כדאי להיעזר בטכניקת "גיוס הקונצנזוס" - הפיכת הטיעון חסר הביסוס לדעתו של הרוב, תוך הוצאה מן הכלל של מי שאינו מחזיק בו. עיקר הטכניקה מבוסס על הצמדת ביטויים כדוגמת "מוסכם ש..." או "כידוע לכולם" לטיעון חסר הראיות. זוהי שיטה מוחצת ומנצחת - מי רוצה להיות זה שאינו יודע מה שכולם יודעים או זה שחותר תחת המוסכמות המוחלטות?
17 פעמים, בהקשרים שונים מאשים הרב קטן את הרבנית פיוטרקובסקי בחריגה מה"מקובל" - ההלכה המקובלת, הדרך המקובלת, המנהג המקובל ועוד ועוד. בד"כ בלא בדל של ראיה מלבד הטיעון המעורפל ש"זוהי שיטת רוב הפוסקים". כאמור - גיוס הקונצנזוס.
זוהי שיטה פסולה המבקשת להגדיר באופן מלאכותי מי בפנים ומי בחוץ, מי בזרם ומי נגדו, מה ראוי ומה לא - בלי עומק, בלי נימוק ובלי טיעון.
ממש לא מקובל!
17 פעמים, בהקשרים שונים מאשים הרב קטן את הרבנית פיוטרקובסקי בחריגה מה"מקובל" - ההלכה המקובלת, הדרך המקובלת, המנהג המקובל ועוד ועוד. בד"כ בלא בדל של ראיה מלבד הטיעון המעורפל ש"זוהי שיטת רוב הפוסקים". כאמור - גיוס הקונצנזוס.
זוהי שיטה פסולה המבקשת להגדיר באופן מלאכותי מי בפנים ומי בחוץ, מי בזרם ומי נגדו, מה ראוי ומה לא - בלי עומק, בלי נימוק ובלי טיעון.
ממש לא מקובל!

סקירת ספרים: ספרים על פרשת שבוע

פורסם באתר כיפה (קישור)

כי קרוב אליך, בראשית – הרב יעקב מדן, הוצאת ידיעות ספרים

הרב יעקב מדן, ראש ישיבת הר-עציון, הוא כמעט שם נרדף ללימוד תנ"ך בימינו. שיטתו הידועה משלבת לימוד על דרך הפשט, יחד עם ניתוח מדרשי חז"ל ומציאת חיבורם לפשט ו"השלמת" הפרטים אותם המקרא אינו מספר לנו, וכן השוואה בין סיפורים וסוגיות שונות במקרא והסקת מסקנות מסוגיא אחת לשניה. מי שהתאהב בדרכו הלימודית של הרב מדן בשיעוריו הפרונטאליים, במאמריו הרבים או בשיעוריו המוקלטים ברשת, לא יתאכזב מספר זה. הספר מכיל כ430 עמודים בהם דן המחבר בכל פרשה במספר רב של נושאים.

בפרק הדן ב"חטא הנחש", מפרשת בראשית, מביא המחבר את מדרש חז"ל המספר על מגע מיני בין הנחש לחווה. הקשר בין דברי המדרש לפשט הסיפור מופיע בכך שאדם וחווה הינם ערומים, בסופו של החטא הם מתביישים בערוותם, עונשה של האשה קשור גם הוא לענין (המחבר משווה בינו לבין עונש האשה הסוטה). המחבר מפליג להסביר שייתכן ואף קין, האלים והגס, נולד מאותו גילוי עריות.

בהקדמה לספר זה מבטיח לנו המחבר כרכים נוספים – כך שיש למה לצפות. יזכהו ה' להוציא לאור כרכים רבים על כל ספרי התנ"ך. 

כפשוטו – הרב דוד ניסני, הוצאת רננה (nissanid@gmail.com)

הרב ניסני, ר"מ בישיבת ההסדר בחולון, מנתח בספר זה סוגיות שונות בתורה על דרך הפשט. הבדיחה אומרת שפרשן הפשט תמיד עונה לשאלה "מה ההבדל בין פשט לדרש?" בתשובה: "מה שאני אומר הוא פשט, מה שאחרים אומרים זהו דרש". מבלי להיכנס להגדרות מסובכות בהגדרת "מהו פשט" אפשר להניח שאוהבי הפשט ימצאו בספר הזה אוצר בלום. קוראי הספר לא יוכלו להישאר אדישים לנוכח הרעיונות המקוריים שמציג המחבר – חלקם יזדעזעו, חלקם יוקסמו וחלקם ימצאו בו חומר רב למחשבה. בשלושים הפרקים של הספר המחבר מתייחס לנושאים שונים על פני כמחצית מפרשיות התורה, תוך שהוא מצויד במבט חדשני ובידע רחב מאד הן תורני, והן כללי.

בפרק הראשון של הספר המחבר מתייחס לשאלת סיפור הבריאה הכפול – פרק א' בבראשית מול פרק ב'. הוא מציג את הסתירות בין הפרקים ואת התשובות השונות שניתנו ליישוב הסתירות, וכן את הקשיים בכל אחת מהתשובות. לאחר מכן הוא ניגש להציע יישוב משלו לסתירות. לדידו יש להתייחס לשני הפרקים כמספרים על אירועים שונים בתכלית. פרק א' מספר את סיפור בריאת המין האנושי, והוא נברא כמין, דהיינו בני אדם רבים, כמו שנבראו מין החיות ומין העופות. פרק ב', שייתכן וארע גם זמן רב לאחר אירועי פרק א', מספר על יצירת אדם מיוחד שנועד לעבוד בגן עדן. מאדם מיוחד זה, שנוצר בפרק ב', נולד בסופו של דבר נח. על ידי הסבר זה, לא רק שהמחבר מגשר בין סיפור התורה לבין המחקר המדעי, הוא גם מפרש פסוקים שונים המורים על כך שהיו עוד אנשים בעולם חוץ מאדם, חווה, קין והבל – מהם מסתבר שלקח קין אשה, ועבורם בנה קין עיר ועוד.

מקום בפרשה – ד"ר יואל אליצור, הוצאת ידיעות ספרים

לא על כל ספר אפשר לכתוב שהוא ייחודי כפי שמוצדק ונכון לכתוב על ספר זה. "מקום בפרשה" דן ב"גיאוגרפיה ומשמעות במקרא". המחבר מוצא בכל פרשה בתורה (וגם במועדי השנה) עניין הקשור לריאליה של תקופת התורה, אם זה בגיאוגרפיה או בהיסטוריה של התקופה. הקישורים הם דרך מקומות המוזכרים בפרשה, שמות אנשים הקשורים למקומות בארץ ישראל, וכד'. במהלך דבריו המחבר מביא גילויים היסטוריים וארכיאולוגים שונים, דן במשמעותם, מתפלמס עם דעות חוקרים אחרים ומפענח את קשרם למה שמסופר בתורה. לא אחת המחבר מביא בתוך דבריו רעיונות והסברים בשם אביו הגדול, חוקר המקרא והפרשן, פרופ' יהודה אליצור.

וכך בפרשת לך-לך נעמיק בחקר מיקום העי, בפרשת ויחי במיקומו של אבל מצרים, גורן האטד ובדרך שעשו השבטים ממצרים לקבור את יעקב, ובפרשת בשלח בכל המקומות המוזכרים בסיפור דבורה (הפטרת בשלח). בפרשות לא-סיפוריות גם כן נמצא את הקשר למקומות ולגיאוגרפיה. כך לדוגמא בפרשת צו המחבר דן בשאלה מה משמעות המילה "מול" במקרא המופיעה בפרשה בביטוי "מול עורפו", מקום שחיטת העוף. הפועל היוצא של הבנת המילה "מול" הוא הבנה נכונה של הפסוק ביהושע, במעמד הברכה והקללה: "חציו אל מול הר גרזים והחציו אל מול הר עיבל". וכן בהבנת מיקום מזבח שניים וחצי השבטים שבסוף ספר יהושע שנבנה "אל מול ארץ כנען".

ספר ייחודי ומיוחד המשלב את תורת ישראל עם ארץ ישראל – ירבו כמותו בישראל!

עיונים בפרשות השבוע, בראשית שמות, סדרה שלישית – הרב אלחנן סמט, הוצאת ידיעות ספרים

ספר זה הינו החמישי בסדרת "עיונים בפרשות השבוע" של הרב אלחנן סמט, והראשון מהסדרה השלישית. בספר זה ממשיך המחבר בדרך שפסע בה בספריו הקודמים, לנתח מבחינה ספרותית את פרקי וסיפורי המקרא, ומתוך הניתוח הספרותי להבהיר ולחדש פשט חדש בסיפור. בנוסף, מצליח הרב סמט למזג בין פירושי הראשונים וניתוחם לבין דרכו החדשנית בניתוח פרקי המקרא.

בפרשת ויחי המחבר שואל על שאלת יעקב כלפי בני יוסף "מי אלה?": היתכן ויעקב לא הכיר את בני יוסף? ועוד, שאלה זו נשאלת לאחר שיעקב לכאורה הגיב להימצאותם של בני יוסף באמרו "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי"? ועוד, משמע מסיפור שיכול הידיים שבני יוסף היו ילדים קטנים, אך אם נחשב את השנים מאז לידתם ועד שבע עשרה שנה לאחר ירידת יעקב  למצרים נגיע לכך ששניהם היו כבני עשרים!

כדי לענות על שאלות אלו ואחרות המחבר מציע שיש כאן "סיפור מפוצל". דהיינו, חלק מהסיפור המופיע בתחילת פרשת ויחי למעשה ארע בעת שיעקב פגש לראשונה את יוסף בעת ירידתו למצרים, והוא נכתב כאן כדי לא להפריע לרצף הסיפור בפרשת ויגש. המחבר ממשיך ומאריך בסיבות לפיצול הסיפור ואף מוכיח כי מבחינה ספרותית הוצאת הסיפור הקדום מתוך הסיפור המאוחר, זה שמתרחש שבע עשרה שנה לאחר ירידתו של יעקב למצרים, מותירה את הסיפור המאוחר עם מבנה ספרותי ברור וחד.

נאחל למחבר שיזכה במהרה להוציא לאור את הכרך השני של הסדרה על ויקרא, במדבר ודברים.

הפרשה– הרב אביחי קצין, הוצאת המחבר (הפצה: דני ספרים)

הרב קצין מרביץ תורה בעיר רעננה ובמקומות נוספים מזה שנים רבות (גילוי נאות: הוא היה רב בית הכנסת בו גדלתי). במשך מספר שנים הוא שידר תוכנית יומית בת שעה ברדיו בנושא פרשת שבוע. לפני מספר שנים הוא קיבץ חלק מרעיונותיו וחידושיו על פרשת השבוע לספר בשם "הפרשה" שיצא לאור על חומשי בראשית, שמות וויקרא. בשנה האחרונה הוא זכה להוציא כרך שני לספר על חומשי במדבר ודברים. את דרכו הוא מגדיר "בין פשט לדרש – עיונים בפרשות השבוע לאורם של מדרשי חז"ל".

לדוגמא: בפרשת כי-תבוא דן הרב בפרשת מקרא ביכורים הפותחת במילים "וענית ואמרת", ושואל: מדוע מופיע כאן הפועל "וענית" – הרי מביא הביכורים אינו "עונה" לשום שאלה. הוא מביא מהראשונים המשיבים לשאלה זו, אך לא מסתפק בכך.

כהקדמה לתשובתו הוא דן בחיוב בליל הסדר לדרוש את פרשת מקרא ביכורים ומסביר עפ"י המשך חכמה והרב הוטנר שיש שני דינים בליל הסדר: סיפור ("מצוה לספר") ועניה ("עונין עליו דברים הרבה"). משמעותו של חלק ה"עניה", המתקיים ע"י דרשת פרשת מקרא ביכורים, הוא שהאדם חש שהקב"ה פונה ומדבר עמו – דרך הוצאתו ממצרים, ודרך הבאתו לארץ ישראל, והוא עצמו נתבע להשיב-לענות לו ע"י התעסקות במצוות הסדר והבאת הביכורים מתוך הכרה בחסדי ה' שהוא זכה להם.

מלאך לשבת – הרב מרדכי (מארק) אנג'ל, הוצאת jewishideas.org

הספר מלאך השבת, שראה אור בתש"ע, הוא מעט ותיק יותר מיתר הספרים בטור הזה, אך נחשפתי אליו רק לאחרונה. בספר זה הרב אנג'ל מציג דרשות קצרות על פרשות השבוע ומועדי השנה. על כל פרשה יש בדרך כלל שתי דרשות, כאשר כל דרשה היא בממוצע באורך עמוד עד עמוד וחצי. הדרשות מחברות בין תכני פרשת השבוע לערכים ואידיאלים יהודיים וגלובאליים. להבנתי, הדרשות מייצגות את אופי הדרשות שניתן לשמוע בבתי הכנסת הדתיים-מודרנים בארה"ב.

לדוגמא: את הפסוק "הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב" בפרשת בלק, מסביר הרב כך "עם ישראל שוכן בדד, כלומר הוא ייחודי, ואינו מוערך על ידי הגויים". בדרשה זו הוא מאריך להסביר את הייחודיות של עם ישראל ומדינת ישראל ואת תרומתם לאומות העולם בשלל מישורים. הוא ממשיך להסביר שחלק מהייחודיות של עם ישראל נובעת מכך שהגויים אינם מעריכים אותו מספיק ואינם מכירים טובה לעם שתרם כל כך הרבה לאנושות.

על סף הארץ, עיונים בספר במדבר – הרב נתנאל הלפגוט, הוצאת מגיד

ספר זה מכיל עשר דרשות על ספר במדבר, כל דרשה כ5-7 עמודים. דרכו של המחבר היא בדרך כלל לחפש מקבילות לסיפור המקראי בו הוא עוסק ומתוך כך להסיק מסקנות פרשניות על הפרק הנדון.

לדוגמא: בפרשת מטות המחבר דן  במקומה של מלחמת מדין. התורה מאריכה מאד בתיאור ההכנות למלחמה ובייחוד בתוצאות המלחמה – חלוקת השלל והרמת אחוזים מן השלל לטובת הכהנים. לא מצינו אריכות כזו באף מלחמה אחרת בתורה, והדבר אומר דרשני. המחבר מצביע על מספר הקבלות מעניינות בין חטא העגל לחטא בעל פעור. משמעות ההקבלות ללמדנו על דפוס חוזר ומקביל בין דור יוצאי מצרים לדור באי הארץ – אלו חטאו בחטא העגל ואלו בבעל פעור. כשם שהתיקון לחטא העגל היה הרמת התרומה למשכן ובנייתו, כך התיקון לחטא בעל פעור הוא היציאה למלחמה כנגד מדין אך גם הרמת ה"תרומה" (כך מכנה זאת התורה!) מהשלל.

בתחילת הספר ישנו מאמר ארוך יחסית (כ40 עמודים) הדן "על יראת שמים ולימוד תנ"ך". במאמר זה מאריך המחבר, בוגר ישיבת הר-עציון, לבסס את דרכו בלימוד התנ"ך ומתייחס לרוב הפולמוסים שהיינו עדים להם בשנים האחרונות סביב לימוד התנ"ך. 

הדיון ההלכתי סביב מכשירי חשמל בשבת - כמה עדכונים

לפני כחצי שנה, ניסן תשע"ד, פרסם הרב ד"ר דרור פיקסלר מאמר בהמעיין אודות "הגדרת מלאכת מכה בפטיש והקשרה לחשמל בשבת". בסוף המאמר אף צורף הנספח הבא מהג"ר נחום אליעזר רבינוביץ':

יפה עשה ידידי הר"ד פיקסלר שהסביר בטוב טעם, מה שכבר כתבו הגרש"ז אויערבאך ועוד גדולים, שאין מקום לחוש למלאכת מכה בפטיש בפעולות חשמליות, ומי יבוא אחריהם. אמנם בתקופה שהתפשטו שימושים בחשמל ראו אל נכון גדולי הפוסקים שיש סיכון לעצם שמירת השבת, שהרי ע"י חשמל ניתן לעשות כל ל"ט מלאכות כולן, ועל כן ברור היה שיש איסור בפעילויות כאלה על כל פנים מדרבנן (וראה מה שכתבתי בשו"ת מלומדי מלחמה סי' נו-נז, סא ושו"ת שיח נחום סי' כה בשם גדולי הפוסקים, ושם כתבתי שבפעולות חשמליות שלא נעשית בהן מלאכה אך יש בהן סגירה ופתיחה של מעגלים חשמליים - יש איסור לעשותן משום גזרת 'עובדין דחול'). אמנם בימינו אנו התקדם והתפשט יישום חשמל לסוגים שונים של אוטומציה, וזה מאפשר למנוע עשיית מלאכות בידיים ואפילו בטיפול בחולים ומוגבלים, וגם במערכות ציבוריות שונות, ובכך להשרות מנוחת שבת במעגלים רחבים. לפיכך, צריך עתה לזהות בדיוק יתר אלו שימושים בחשמל אין בהם איסור כלל ואפילו מדרבנן, ועל ידי כך תתרחב שמירת השבת.

כתגובה למאמר זה פרסם הג"ר יעקב אריאל תגובה בהמעיין תמוז תשע"ד, בו חידש שיש לאסור שימוש בכל מכשירי החשמל מדין מצוות עשה של "שבתון" ו"זכור את יום השבת לקדשו". מתוך דבריו:

מה שהנחה לענ"ד את הפוסקים לפני מאה שנה, וצריך להנחותנו גם היום, הוא הדיבר הרביעי – "זכור את יום השבת לקדשו!" מצות "זכור" באה לשמור את השבת שלא תטבע בפרשנות פורמליסטית שתוצאותיה עלולות למחוק את השבת חלילה. 'זוכרהו מאחר שבא להשכיחו'. השבת אינה רק מנוחת הגוף (=שמור) אלא בעיקר מנוחת הנפש (=זכור). אין צורך לענות על צלצול הטלפון, אין חובה להשיב על דוא"ל, אין הכרח לסמֵס חזרה. מנוחת שלום ושלוה והשקט ובטח, מנוחה שלמה. כמה אומללה שבתם של כל המתוקשרים גם בשבת! לבי לבי על חילוליהם את השבת - הטלפון המצלצל, הרדיו המבשר כל חצי שעה חדשות, הסמ"ס הממסמס את מנוחת השבת - מעי מעי על חלליהם הרוחניים והחברתיים.

בגליון הנוכחי של המעיין, תשרי תשע"ה, התפרסמה תגובה אנונימית לרב יעקב אריאל מאת מחבר ספר "אורחותיך למדני" - ראו כאן. על דברי התגובה חזר והגיב הרב אריאל. את דבריו הוא סיים כך (ההדגשה שלי):

מטעם זה אסר הגר"מ פיינשטין (או"ח ח"ד סי' ס) את השימוש בשעון שבת. לדעתו, שעון שבת חמור מאמירה לנוכרי, ואילו היו חז"ל חיים בימינו היו אוסרים אותו ללא ספק. גם לנו יש סמכות, רשות ואף חובה, לפרש את כוונת התורה בימינו. אומנם דעת הפוסקים בנושא זה עומדת בניגוד לרב פיינשטיין, והם מתירים את השימוש בשעון שבת במקרים מסוימים ולא רק לצורך התאורה, אך אם המדרון החלקלק יביא לפריצת חומת השבת נגיד כולנו שמשה אמת ותורתו אמת ונצטרך להחמיר גם באלו.

בזירה אחרת פרסם, בכתב העת אמונת-עתיך, הרב ד"ר דרור פיקסלר יחד עם הרב אלי רייף מאמר אודות השימוש בחיישנים בשבת - אודותיו כתבנו כאן וכאן. בגליון הנוכחי, גליון 105, פרסם הרב איתם הנקין תגובה לדבריהם - את דבריו תוכלו לקרוא בבלוג שלו (ומשם קישור לתגובות המחברים וכן תגובה שלו לדבריהם שלא פורסם בגליון).
בנושא זה אני איתן בדעתי שעיקר השאלה היא מציאותית ולא הלכתית: האם המציאות בה ניתן להפעיל כל מיני מערכות ללא שום ביצוע עבודה היא מציאות חדשה?
בעיני, על מי שמבקש לשכנע לאסור את השימוש בחיישנים בשבת להגדיר: מה יהיה הגבול לדעתו בה נאמר שהמלאכה המתבצעת כבר אינה קשורה כלל למעשי האדם? לדוגמא: האם חיישן שיודע לקרוא מחשבות של האדם גם יהיה אסור? 

שמיטה ישראלית

כבר הרבה זמן שלא התפניתי לכתוב. זאת, על אף שיש הרבה נושאים על שולחני שראויים לפוסטים. בעז"ה נמצא יותר זמן בשנה החדשה. 

נושא אחד שאני רואה כחובה להעלות לפני תחילת השנה החדשה, שנת השמיטה, הוא נושא השמיטה הישראלית. הרבה נכתב על הנושא הזמן האחרון, הנה חלק מהחומר המומלץ לקריאה.

- מאמר של יוסי צוריה - מאמר זה לא נכתב בזמן האחרון, אלא לפני 14 שנה. במובנים מסוימים אני רואה במאמר הזה מעין כתיבת חזון לכל מה שנקרא היום 'שמיטה ישראלית'. אתם מוזמנים לקרוא כאן. במאמר מתאר יוסי צוריה כיצד ניתן ליישם רעיון של שמיטה בחברת היי טק. אינני יודע אם זה באמת בר יישום, אך זה לפחות רעיון מרתק. בזמן האחרון שמעתי את יוסי מדבר והוא הציע להתחיל בהקדשת זמן מרוכז בשנת השמיטה להשתלמות מרוכזת לעובדים, דבר שלא תמיד מתאפשר בשנה רגילה, אך שמוסכם בין הנהלות חברות שהוא חשוב ואף חיוני לעובדים.

- לפני מספר שבועות פרסם הרב ישראל רוזן מאמר במקור ראשון ובו הוא טוען ש"השמיטה אינה סוציאלית". אינני יודע כיצד אדם הקורא את הפסוקים בתורה יכול לטעון טענה כזאת.

- לאחר מכן פורסמו במקור ראשון תגובות למאמרו של הרב רוזן, ובתגובה לתגובות טען הרב רוזן כי "תחת עינינו מתרקמת דת חדשה". אני מסכים עם דבריו של הרב רוזן, אך בעיני זה בבחינת "תורה חדשה מאתי תצא", וכפי שכתבתי בטורי על "התחדשות יהודית" אני רואה הרבה אמת ברצון לחבר בין ערכי התורה של השמיטה, במקרה דנן, לבין החיים המציאותיים של כל אחד מאתנו (ולא רק של קומץ חקלאיים מהפריפריה).

- מומלץ מאד לקרוא את טורו של ג'קי לוי שגם כן נוגע בענין שמיטה ישראלית.

לענ"ד הציבור הדתי צריך לראות ביוזמת השמיטה הישראלית לא רק רצון של גורמים שונים בעם ישראל להתחבר לערכי התורה, אלא גם הזדמנות להוציא את השמיטה מלהיות כמעט רק נושא לויכוחים מגזריים ובין-מגזריים בתוך החברה הדתית ולהפוך אותו להיות משהו נוכח בכלל החברה הישראלית. 

התחדשות יהודית

לפני קצת יותר מחודש, באסרו חג שבועות, נסעתי יחד עם קבוצה מבית-הלל למה שאפשר לכנות "מסע". במסע הזה פגשנו יהודים שונים וקבוצות שונות שהמכנה המשותף לכולם הוא מה שמכונה "התחדשות יהודית". המסע ארך יומיים, שבהם כמעט ולא נחנו. פשוט נסענו ממפגש אחד למשנהו.
כמעט כל אחד מהמפגשים השאיר אותי עם המון מחשבות והרהורים ולעיתים קרובות אף פעור פה. אחרי עוד מפגש ועוד מפגש כזה נותרתי עם כל כך הרבה מחשבות וכל כך המום (המונח שאני רוצה להשתמש בו הוא overwhelmed, התרגום הכי קרוב לעברית שאני מכיר זה: המום) שלקח לי הרבה זמן עד שהצלחתי לעשות לעצמי סדר ולהגדיר עבורי מה הדבר הזה בעצם אומר להבנתי.
עבור אלה מכם שבכלל לא יודעים על מה אני מדבר אנסה לתאר במילים בודדות עם מה נפגשתי, אך אני ממליץ לקרוא את דבריהם של אלישיב רייכנר (קישור) והרב עו"ד צוריאל בובליל (קישור). פגשנו ביהודים שונים שאינם מגדירים את עצמם דתיים, ומן הסתם מי שרגיל לחלוקה הדיכוטומית של דתי-חילוני היה מגדירם חילוני. יהודי אחד כזה ייסד אצלו ביישוב (שאין בו אף דתי אחד) בית כנסת (אורתודוקסי לחלוטין, עם מחיצה!), יהודי אחר הוא יזם שעובד על כל מיני יוזמות לחיבור יהודים ליהדותם, קבוצה אחרת עובדת עם בתי ספר ממלכתיים כדי ליצור יחד אתם טקסים וחומר לימודי הקשור למעגל השנה ולמעגל החיים היהודי, וכמובן יוזמות שונות של לימוד תורה בבתי מדרש לחילונים, ועוד ועוד.
על המושג "התחדשות יהודית" שמעתי לפני המפגש הזה, ובאופן שטחי גם קראתי פה ושם על כל מיני יוזמות שיצאו מבתי מדרשם של הפועלים בשטח ההתחדשות היהודית. אך מסע זה היה הפעם הראשונה שאני חויתי את הדברים מיד ראשונה ובמפגש פנים אל פנים.
כפי שתיארתי לעיל, יצאתי מהיומיים הללו פעור פה לחלוטין, עם הרבה מחשבות לא מסודרות, ועם הרבה שאלות מכל מיני כיוונים. חלק מהשאלות נוגעות בכלל למושגים "חילוני" ו"דתי", וחלק לתכנים של היוזמות הללו: האם אלו דברים מבורכים (חשוב אולי להבהיר שלפחות לגבי חלק מהיוזמות הללו הם לא מחכים ללגיטימציה כלשהי מצד הדתיים, ולא אכפת להם בכלל אם אני או כל רב אחר יראה בזה דבר מבורך או לא)? האם אנו צריכים לחלק את התייחסותנו בין יוזמות שהם מבקשים שיתוף פעולה עם ציבור דתי או רבנים לבין יוזמות שלמעשה מעוניינים להחליף את מקומם המסורתי של רבנים (לפחות כאלה שפועלים בקרב הציבור הלא-דתי)? עד כמה היוזמות הללו הן תופעת שוליים בציבור הישראלי או עד כמה הן נמצאות קרוב למיינסטרים?
יש כמובן שאלות נוספות לגבי הערך של לימוד תורה עבור מישהו שאינו מאמין באותם דברים שאני מאמין בהם, או ערכם של קיום מצוות מסוימות ע"י מישהו שאינו שומר שבת וכד'. את דעתי על שאלות אלו גיבשתי, בעזרת רבותי, לפני שנים רבות, כך שלא אעסוק בזה כעת.

בטרם אמשיך, אזכיר שבכנס ירושלים האחרון התקיים פנל בנושא לימוד תורה לחילונים. בשעתו האזנתי לדברים שנאמרו שם וזכור לי שהרגשתי פספוס גדול מהדברים שנאמרו מהצד הדתי של הפאנל:



כאמור, הסתובבתי עם לא מעט שאלות בראשי במשך כמה שבועות. באותם ימים הזדמן לידי ספרו האוטוביוגרפי של חגי בן-ארצי "דרך אחרת" (שמעתי ברשת המלצה חמה מאד מהרב אהרן רקפת ובמקרה גמור יומיים לאחר מכן ראיתי את הספר בספריה, בלא שחיפשתיו כלל. אני מצרף את המלצתי לזה של הרב רקפת.). בפרק בספר בו הוא מספר על מפגשו עם תורת הרב קוק, הוא כותב את הדברים הבאים כשהוא מתאר את דברי הרב במאמר הדור:

רק עם שוך הסערה יחפשו הבנים של המורדים הגדולים אט אט את הדרך חזרה, יבקשו את המיטב ואת הנצחי בשורשיהם היהודיים, שבלעדיהם אין להם קיום. את המיטב שבמורשתם העתיקה ישלבו במיטב ערכיהם החדשים, ועולם יהודי חדש יצמח מתוך החרבות. 

כשקראתי את הדברים, שכאמור מיוסדים על דברי הרב במאמר הדור, הרגשתי שנעשה לי סדר מסוים במחשבות.
למעשה מה שמתואר כאן הוא שיבוא זמן שבו צאצאיהם של המורדים בדת ימצאו את דרכם חזרה, אך הם יבואו חזרה גם עם ערכים חדשים.
אך אני חושב שצריך להוסיף לכך עוד דבר. כשהתחילה שיבת ציון לפני כמאה שנה, שדרה גדולה של הממסד הרבני והדתי התנגדו "לתהליך הגאולה" שהובילו אותם פורקי עול. אך היו רבנים שהבינו שלא הכל יקרה בדיוק איך שהם חושבים שזה צריך לקרות. תלמידי תלמידיהם של אותם רבנים כבר יודעים שאותם רבנים צדקו בהבנת שר ההיסטוריה. ואעפ"כ הם חושבים שאחרי שאותם פורקי עול הקימו את המסד הגשמי של המדינה, יבוא יום ובו צאצאיהם של מקימי המדינה יבקשו מהם, הרבנים, ללמד אותם איך להיות שומרי תורה ומצוות. אך נדמה לי שיש סיכוי שגם בבניית הקומה הרוחנית של המדינה, שר ההיסטוריה לא בהכרח יפעל כפי שחושבים הרבנים. ייתכן שגם הקומה הרוחנית של המדינה ילך וייבנה ע"י כאלה שלא גדלו בבית המדרש ושמביאים אתם לחייהם הרוחנים ערכים שהם פגשו במקומות אחרים.
השאלה היא, במידה וזה אכן יקרה, האם הרבנים יעמדו מנגד ויצעקו שלא כך צריך להתרחש תהליך הגאולה, או שהם יכירו בכך שאולי יש כאן משהו חדש ששר ההיסטוריה הצליח להרכיב בצורה מופלאה? 

הפעלת חיישנים בשבת - תגובת הרב ישראל רוזן

רשומה זו היא המשך לרשומה: הפעלת חיישנים בשבת

הרב רוזן בתגובתו למאמרם של הרב דרור פיקסלר והרב אלי רייף ולדבריו של הרב נחום אליעזר רבינוביץ' טוען שבעה טיעונים (את דבריו ניתן לקרוא כאן):
א. השבת תיעשה כחול אם נתיר חיישנים.
ב. אם נמשיך את קו המחשבה שבהיתר, ניתן לפתח מערכות שלמות שימנעו משביתה בשבת, ואחריתו מי ישורנו.
ג. גם מלאכה הנעשית ע"י חיישן זהו פעולה אנושית.
ד. אם דרך המלאכה להיעשות ע"י חיישן, אין זה שונה מחרישה ע"י בע"ח שהיא היא המלאכה האסורה בשבת.
ה. הרב רבינוביץ' הוא כמעט דעת יחיד בהנחתו שאין איסור תורה, או לפחות איסור דרבנן ברור (ולא רק 'עובדין דחול') על הפעלת מערכת חשמלית בשבת בידיים.
ו. היתרו של הרב ואזנר אינו היתר כללי, אלא רק במקרה שלא ניחא ליה או קרוב למתעסק.
ז. הרב רבינוביץ' הוא יחיד המחזיק בדעות אלו ואין אף פוסק מובהק שמסכים אתו בזה.

כדי להשיב לדבריו של הרב רוזן, אקדים שוב את הנקודה העומדת לדעתי ביסוד הדיון: האם חיישן זו "בריאה חדשה"?
בני האדם עמלו והמציאו מנגנון כזה שמערכות שלמות פועלות ללא מגע יד אדם וללא שהאדם מפעיל כח על מנת להפעילם.
השאלה היא: האם להמצאה זו יש השלכה על איסורי שבת ומלאכת מחשבת, או שמא מדובר סך הכל בעוד המצאה בעולם ההמצאות החשמליות ואין שום סיבה שהמצאה זו תצריך מאנשי ההלכה חשיבה מחודשת?
יובהר: כשאני מדבר על חשיבה מחודשת אינני מתכוין בדווקא להיתר. אני מתכוין שגם מי שמבקש לאסור יצטרך לעמול קשה בכדי לבסס את האיסור, כפי שעשו הרבנים מדורות קודמים כדי לבסס את איסור השימוש בחשמל בשבת.

ועתה לדבריו של הרב רוזן.
שני הסעיפים הראשונים למעשה אומרים אותו הדבר: התרגלנו עד היום שיש דברים שאסורים בשבת, מי יכול לבוא ולהתירם?
טענה זו לדעתי אינה נכונה בפני עצמה, כי גם השבת שלנו עם שעוני השבת ופלטת השבת נראית אחרת לגמרי ממה שנראה שבת לפני מאתיים שנה. מי שהזדמן פעם להתארח בשבת בבית שלא משתמשים בו בחשמל בשבת (ואינו מחובר לגנרטור) יודע עד כמה זה לא אותו השבת שאנחנו, המשתמשים בחשמל, שומרים. כך, ששמירת השבת כבר עברה שינויים, ומן הסתם תעבור שינויים גם בעתיד.
עוד יותר מוזר לי לקרוא את הטיעון הזה מראש מכון צומת הרב ישראל רוזן שהוציא כל מיני פטנטים חשמליים שמופעלים בשבת (גם לצורך קל של עונג שבת), שלכל צופה מן הצד שאיננו מבין במערכות חשמליות, נראים הרבה יותר עשיית מלאכה בשבת מאשר מעבר על פני חיישן שהדליק את האור, שספק אם רציתי כעת להדליקו אם לאו.
כך גם מוזר לשמוע מהרב רוזן טענות על דעתם של פוסקים מובהקים כנגד דעתו של הרב רבינוביץ, כשאת אותם טענות אפשר להעלות כנגד מכון צומת עצמו.
אך יש להוסיף על כך. אם המצאת החיישן הינה "בריאה חדשה", ולא סתם עוד מערכת חשמלית בחיינו, ודומני שכך האדם הפשוט טופס את ההמצאה הזו (בלי קשר למלאכות שבת, אלא סתם השינוי שהמצאת החיישנים הכניסה בעולמנו), אז היכן בדיוק אותם רוב הפוסקים המובהקים הביעו את דעתם? מיהם אותם פוסקים מובהקים? אני מכיר מספר מועט מאד של פוסקים מובהקים שנכנסו לעובי הקורה של נושא החיישנים. ואם רוב הפוסקים המובהקים לא נכנסו לעניין לעומקו, על פי מה ניתן לטעון כנגד הרב רבינוביץ, שלכל הדעות הגיע להוראה וראוי להביע את דעתו, שאין לקבל את דעתו כי הרוב מתנגד לדבריו. אינני טוען שאין חידוש בדבריו של הרב רבינוביץ, או שאני טיפש מספיק לחשוב שמחר כל רבני ישראל יעמדו בטור להוסיף את שמם לדבריו של הרב רבינוביץ, אלא רק שאין מקום לטיעון "דעת יחיד" במקום שאחרים לא הביעו את דעתם. [ראו דבריו של "מישקה" בתגובתו לרשומה הקודמת שאולי מפריך את טענתי זו]
דבריו של הרב רוזן על כך שמהרגע שהומצאו חיישנים הרי שזו דרך עשיית המלאכה, ולכן גם מלאכה המתבצעת ע"י חיישן הינה מלאכה מהתורה, אינם יכולים להיאמר לענ"ד ללא הוכחה מספקת: היכן מצינו חיוב על מלאכה בשבת כשהאדם לא ביצע פעולה לעשיית המלאכה הזו?
מעבר לזה, יהיה על הרב רוזן לקבוע היכן עובר הגבול שלו: אדם שסגר תריסים וגרם לאור עם חיישן פוטואלקטרי להידלק - האם יהיה זה חיוב מהתורה? חיישן שמזהה זיהה של האדם ומדליק מערכת קירור, או חיישן שמזהה כשלאדם קר ומדליק חימום - האם יהיה על זה חיוב (בהנחה שיש במערכת עצמה מלאכה מהתורה)? מה בדיוק יהיה האיסור במקרה כזה - האם יהיה אסור להיכנס לחדר שהחיישן נמצא בו, או רק איסור להזיע ליד החיישן? ומה אם מחר יהיו חיישנים שיזהו מחשבות של האדם - האם גם אז יהיה איסור תורה?
דבריו של הרב רוזן בנוגע לדבריו של הרב ואזנר נסתרים לחלוטין מדברי הרב ואזנר עצמו. אינני רואה צורך להאריך בנקודה זו. גשו לדבריו ותראו בעצמכם.

אסיים מעין הפתיחה. השאלה הגדולה היא: האם חיישנים זה משהו חדש? האם העובדה שניתן כיום לגרום למלאכות להיעשות ללא הפעלת שום כח וללא שום פעולות ייעודיות משנה משהו לעניין מה שמוגדר כעשיית מלאכה בהלכות שבת? כמעט כל שכתבתי לעיל למעשה תלוי בתשובה שנענה על כך.  

הפעלת חיישנים בשבת

לא כל יום שאני שמח מאד על מאמר חדש שמתפרסם. זה קרה בשבוע שעבר כשהתפרסם מאמרם של הרב ד"ר דרור פיקסלר והרב אלי רייף בגליון "אמונת עתיך" החדש (מס' 104). מאמרם עוסק בנושא שעסקנו בו לא מעט בעבר: חיישנים וגלאים בשבת. את מאמרם תוכלו לקרוא בקישור הזה. בסופו של מאמרם של הרבנים פיקסלר ורייף צורף נספח של מורם ורבם הג"ר נחום אליעזר רבינוביץ', ראש ישיבת ברכת משה במעלה אדומים, המצטרף לדבריהם ומוסיף ומבאר את הענין. את דבריו תוכלו לקרוא בקישור הזה.

מי שעקב אחר דברינו בעבר בנושא חיישנים וגלאים בשבת, ובייחוד בדברים שכתבנו על שיטתו של הרב רבינוביץ בנושא, כנראה לא ימצא הרבה חידושים במאמרים אלו. ואף על פי כן, אני מצאתי בהם יתר בהירות. לאחר הרבה זמן שאני עוסק בנושא זה, והודות למאמרים הללו, הצלחתי לנסח לעצמי תובנה שעד כה לא הצלחתי לנסחה. על זה שמחתי שמחה גדולה.

נשתדל להסביר. 

הרב ואזנר, בתשובתו הידועה העוסקת בהדלקת אור ע"י חיישן, מחדש עיקרון: זה לא מספיק שנעשה מלאכה בשבת, כדי שאדם יתחייב משום "מלאכת מחשבת" יש צורך שהמלאכה שנעשתה תהיה כתוצאה מפעולת האדם. אם אדם עשה פעולה א' וקרתה באותו הזמן מלאכה A, עדיין האדם לא עשה מעשה אסור, כל עוד פעולה א' לא היתה הגורם הישיר וההכרחי למלאכה A. לדברי הרב ואזנר, הגם שהאדם גרם להדלקת התאורה, כיוון שאין קישור הכרחי בין פעולת האדם למלאכה שקרתה (הדלקת האור) אזי הפעולה היא פעולה מותרת. [ולפי זה אין בעיה לעבור במקום שתדלק תאורה, כל עוד הוא לא הולך בכוונה להדליק את התאורה]

[חשבתי שאולי יש מקום להביא ראיה לרב ואזנר ממחלוקת הר"ן והרשב"א לעניין צידת צבי. הרשב"א מתיר לנעול את הדלת לבית, לאחר שנכנס אליו צבי, כל עוד האדם לא מכוון אך ורק לצידת הצבי. הר"ן חולק עליו בחריפות. הרב ואזנר סבור שלעקרון דלעיל גם הר"ן יסכים. אולי יש להביא לכך ראיה, שכן הר"ן אוסר רק את נעילת הדלת, אך הוא לא אסר את הכניסה והיציאה מהבית, הגם שכל פעם שהאדם עובר בדלת הבית נמצא שהצבי ניצוד בתוכה.]

יש עוד להאריך בדבר החידוש הזה, עשינו זאת בעבר, ומן הסתם נחזור לזה גם בעתיד, אך לעת עתה נסתפק בזה. 

הרב רבינוביץ, כפי שהראינו בעבר, הולך צעד אחד רחוק יותר מהרב ואזנר ואומר שכיוון שהאדם לא עושה פעולה של עשיית מלאכה, אלא רק הולך לפי תומו, אזי אי אפשר לקרוא לזה כלל מלאכה. 

עד לאחרונה לא הצלחתי לנסח לעצמי מה מוסיף הרב רבינוביץ' על הרב ואזנר, ומדוע אין צורך לחוש גם כשהוא הולך בדעה צלולה כך שהחיישנים יפעילו כל מיני מערכות חשמליות. תמיד ידעתי שיש חילוק אחד בין הרב רבינוביץ' לרב ואזנר והוא הגדרת הפעולה החשמלית. לפי הרב רבינוביץ' כל פעולה חשמלית בידיים שיש בה נורת להט, היא איסור תורה. אך אם אין בה נורת להט היא אסורה רק משום עובדין דחול. הרב ואזנר לא יסכים לחלוקה זו, על אף שגדולי עולם כהגרש"ז אוירבך אימצו אותה. 

אך יש עוד עניין, והוא החשוב יותר לענ"ד.

יש הבדל מהותי בין פעולה הנעשית ע"י חיישן לבין מלאכות שבת שאנחנו רגילים אליהם, ובכלל זה גם לדיון שנערך עד היום בענייני חשמל בהלכה. 

במערכת שמופעלת ע"י חיישנים האדם אינו זה שעושה את המלאכה. כלומר, גם כשאני מתקרב לדלת אוטומאטית והדלת נפתחת, אף אחד לא חושב שהרגל שלי ייצר איזה שהוא אנרגיה או כח שהניע את הדלתות. דומני שאין חולק על כך. לכן, יש בעיה בכלל לדבר על "מלאכה". עד היום "מלאכה" היתה דבר שנעשה ע"י כוחו או אפילו כח-כוחו של האדם. המצב בחיישנים אינו כך. ה"כוח" שמפעיל את פתיחת הדלת הוא החשמל. הרגל שלי שחוצה של קו הלייזר, או התנועה שלי או חום גופי שהחיישן מגלה אינן מניעות שום דבר.
הדבר דומה לנורה המחוברת לחשמל אך פועלת רק כשחיישן מזהה חושך. האם אדם שסוגר את התריסים הפעיל את הנורה? הרי ברור שלא החושך מפעיל את הנורה, אלא החשמל. פשוט המערכת מספיק חכמה כדי לא לפעול כשיש אור.

ובניסוח מעט שונה, הקרובה יותר לניסוח של הרב רבינוביץ': האדם אינו מפעיל את המערכת החשמלית, החיישן משתמש באדם כדי לתזמן את הפעלת המערכת. 

הרב ישראל רוזן, ממכון צומ"ת, כתב תגובה למאמר של הרב פיקסלר והרב רייף ולדברי הרב רבינוביץ', תוכלו לקרוא את דבריו בקישור הזה. אנחנו נתייחס לתגובתו בימים הקרובים ברשומה נפרדת. 

עוד רשימות בנושא:
- גלאים בשבת - דעת הג"ר נחום אליעזר רבינוביץ'

- גלאים בשבת - דעת הג"ר אשר וייס
- גלאים בשבת - דעת הרב ואזנר
- הראשל"צ הרב שלמה עמאר על חשמל בשבת

עשות ספרים הרבה אין קץ

בשבועות האחרונים, לרגל שבוע הספר, פרסמו ב'ספרים בלוג' שתי רשומות על מצב ספרות הקודש בעת האחרונה. למי שיכול לקרוא אנגלית, אני ממליץ לקרוא:
- http://seforim.blogspot.co.il/2014/06/publish-and-perish-or-digital-death.html
- http://seforim.blogspot.co.il/2014/07/a-response-to-yaakov-rosenes.html


ברשומה הראשונה המחבר סוקר את מצב השוק היום ומתאר כיצד לרוב הספרים המודפסים אין אפילו קבוצה קטנה של אנשים שיקראו/ילמדו אותם. בעולם הכללי יותר ויותר ספרים עוברים לפורמט דיגיטלי, אך בעולם התורני לא רואים זאת עדיין. קשה להאמין, לדעתו, שעולם הספר התורני יצליח להחזיק מעמד כלכלית באופן שהשוק מוצף בכמות עצומה של ספרים מודפסים, אך מספר קוראים שמתמעטים. בסוף דבריו הוא מתנבא שבעתיד הלא רחוק ספרים יודפסו רק על פי בקשת קוראים - אם מישהו מעוניין בעותק של ספר מסוים - המו"ל/מחבר הספר ידפיס עבורו עותק בודד של הספר, ובכך נחזור למה שהיה בעבר שמי שרצה ספר היה צריך להעתיק בצורה עצמאית את כתב היד.

ברשומה השניה המחבר (השונה מהמחבר הראשון) משווה בין כתבי העת התורניים לבין כתבי העת המדעיים-אקדמאיים. בין היתר הוא עומד על כך שאחוז המאמרים שמתקבלים לפרסום בכתבי עת מדעיים נחשבים עומד על כשליש, אלו שמתקבלים צריכים לעבור peer-review של טובי המומחים בתחום (ולא רק של העורך וכד') וכך קהל הקוראים של כתבי העת יודע בודאות שמה שמגיע אליו זהו שמנה וסלתה של ההתפתחות המדעית של התחום. לא כן הדבר, לדבריו, בספרות התורנית המודפסת ובכתבי העת התורניים. בין היתר הוא מזכיר את ההסכמות הניתנות לספרים ללא שום קשר לאיכות הספר, הסכמות שאולי עושות מעט חסד עם מחבר הספר אך לא מועילים כלל לקהל היעד של הספר.

הרהורים על תפילה בעת צרה

כידוע, לדעת הרמב"ם תפילה בכל יום היא מצוה מהתורה כחלק ממצוות עבודת ה'. לעומת זאת, לדעת הרמב"ן, תפילה בכל יום מצוה מדרבנן. אך לשיטת הרמב"ן ישנה מצוה מהתורה על הציבור להתפלל בעת צרה (השגות הרמב"ן לספר המצוות לרמב"ם מצות עשה ה):

וזה כענין שכתוב (בהעלותך י) וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני י"י אלהיכם והיא מצוה על כל צרה וצרה שתבא על הצבור לצעוק לפניו בתפלה ובתרועה 

בימים אלו שכולנו דואגים לשלומם של הנערים החטופים נערכות תפילות בכל רחבי הארץ (הנה דוגמא מעניינת) בהם מעתירים לפני רבון העולמים לשמור ולנצור את הנערים החטופים ולהוציאם מאפילה לאור גדול. התפילות מרגשות עד דמעות וכולנו מחכים שתהיינה בשורות טובות.

גם בבתי הכנסת במהלך התפילות הסדירות משתדלים להוסיף תפילות לשלום הנערים. השבוע הזדמן לי להתפלל במספר מקומות וברובם הוסיפו בסוף התפילה פרק תהילים נוסף ואמרו "מי שברך" לשלום הנערים.
עם זאת, עולים בראשי הרהורים סביב נושא זה. בכוונה התחלתי בדברי הרמב"ן על כך שתפילה בעת צרה היא שונה מהתפילה שבכל יום. ההרגשה שלי היא שבהרבה בתי כנסיות אנשים עושים חלוקה בראש: עד כאן התפילה הרגילה הנאמרת מעט בחופזה ולא כל כך בכוונה, ומכאן התפילה המיוחדת שהיא תפילה לעת צרה. הייתי רוצה לראות אחרת: שבימי צרה פתאום אנשים ישימו יותר לב לתפילה היומיומית הרגילה שלהם ויתכוונו ויאריכו בה יותר מהרגיל. הייתי השבוע בשני מקומות שונים בהם סיימו תפילת ערבית ואמרו את מזמור "שיר למעלות אשא עיני אל ההרים". זאת, על אף שרק רגע אחד לפני כן אמרו את אותו המזמור לפני "עלינו לשבח". בפעם הראשונה בה אמרו את המזמור, היא נאמרה כמעט באופן של "משיח לפי תומו", במהירות ובלא תשומת לב. בפעם השניה בה אמרו את המזמור, אמרו אותה פסוק בפסוק ובכוונה. הדבר היה לפלא בעיני: אם רוצים לומר את מזמור "שיר למעלות אשא עיני" בציבור ובכוונה, מדוע לא לומר את זה שנמצא בתוך התפילה הסדורה לנו מימי חז"ל? מדוע את זו שנמסרה לנו מאבותינו אנשים אומרים במהירות ובלא כוונה, אך מרגישים צורך להוסיף את אותו המזמור ולאומרו שוב אחרי גמר התפילה?
אני משתוקק לראות מציאות שבה בעתות צרה התפילה שאנו כה רגילים אליה מקבלת פנים חדשות. פתאום אנשים מאריכים ב"ומתיר אסורים" שבברכה השניה של שמונה עשרה ובברכת "מתיר אסורים" שבברכות השחר, וכך הלאה.
האם קשה מדי לאנשים לעבור ממצב של תפילה כ"מצוות אנשים מלומדה" לתפילה שבה שמים לב למה שאומרים, ולכן מעדיפים פשוט להוסיף בסוף התפילה קטע קצר בה אפשר להאריך ולכוון? 

האם אנו נמצאים במצב של מלחמת מצוה?

הבוקר פרסמו רבני בית הלל (שאני נמנה על שורותיהם) נייר עמדה בנושא גיוס בנות לשירות לאומי וצבאי. את נייר העמדה במלואו אפשר לקרוא כאן. העבודה על נייר העמדה התחיל בכנס שערך בית הלל בנושא לפני כמה חדשים (ראו כאן וכאן) והסתיים בשבועות האחרונים.
כפי שכתבתי הבוקר (בדף הפייסבוק שלי) אני צופה שיהיה עליהום לא פשוט על בית הלל בגלל נייר העמדה הזה. עם זאת, תחושתי היא שאין הרבה חידוש בדברים, מעבר לפרסומם, ושעל פיהם חיים חלקים נרחבים מהציבור הדתי לאומי כבר כמה דורות. אין בדברי אלה ביקורת על נייר העמדה, אלא קביעה שהסוגיא ההלכתית היא די ידועה וקשה להציג בה חידושים. כך נדמה לי לפחות.

אני בכל זאת רוצה להפנות את תשומת לבכם לנקודה אחת בנייר העמדה. כך נכתב בפרק הנקרא "מלחמת מצווה במדינת ישראל כיום":

ביחס למצב שבו אין לחימה פעילה, גלויה ומובהקת, ועיקר פעילות הצבא היא לשמור על הביטחון השוטף, התגלעה מחלוקת בין חברי בית המדרש ורבניו. היו שאמרו כי מניעת מלחמה איננה מלחמה וכל עוד אין פעילות יזומה מצד האויב המסכנת את המדינה, המצב לא יוגדר כמלחמת מצוה. היו שסברו כי מכיוון שהמלחמה בין ישראל לשכנותיה ולאויביה היושבים בתוכה לא הסתיימה, ואיומים ביטחוניים על אזרחי המדינה ומוסדותיה הם עניין שבשגרה, אנו נמצאים במצב של מלחמת מצווה.

מעבר לענין שאולי מישהו ימצא בכך שחברי בית המדרש של בית הלל לא הצליחו להגיע לעמק השווה בנושא זה, ועל כן החליטו לכתוב בפירוש שהדעות חלוקות בסוגיא, אני חושב שיש כאן שאלה שהיא באמת מעניינת ובעלת השלכות רבות.

כאמור, השאלה היא: איך מגדירים מבחינה הלכתית את מצב הבטחון השוטף כיום? כלומר, במצב היום-יומי של מדינת ישראל, שכולנו רגילים אליו, שבו חיילי המילואים אינם מגויסים, ומאידך אויבינו רק ממתינים לנצל רגע של גילוי חולשה כדי להשיג הישגים ביטחוניים - איך המצב הזה מוגדר הלכתית? האם זהו מלחמת מצוה שעליה אמרו חז"ל ש"אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה" יוצאים למלחמה? והרי איננו חיים כך, ורובנו הולכים לעבודת יומם באופן סדיר. ומאידך, בודאי שאיננו נמצאים במלחמת רשות, שהרי אם הבחירה היתה בידינו בודאי היינו מעדיפים לכתת חרבותינו לאתים.

לשאלה זו השלכות מגוונות. מעבר להשלכות על שאלת גיוס נשים לצבא, הרי שאלה זו נושקת לשאלת ההתיחסות בכלל למצב בו מדינת ישראל נמצאת בו מבחינה מדינית. כך נדמה לי שמישהו בעל השקפת עולם פוליטית יותר שמאלית יעדיף לומר שאיננו נמצאים במצב של מלחמת מצוה, ומנגד בעלי השקפת העולם ימנית יותר יעדיפו להגדיר את המצב כמלחמת מצוה.

יתרה מזאת, נראה לי שהשאלה הזו היא חדשה. כוונתי לומר שבתקופה הקדומה, עת שהיה לעם ישראל צבא, לא היה מצב ביניים כמו היום שהמדינה למעשה נלחמת על קיומה מזה 66 שנה ומצד שני מצליחה לנהל חיים נורמלים ללא גיוס מילואים וכד'.
ביום זה, יום שחרור ירושלים, עלינו להודות לבורא עולם על החסד הגדול שעשה עמנו "כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל".

סיפור חינוכי?

לפני מספר ימים נזכרתי בסיפור שהיה מספר לנו אחד מרבותי בישיבה. את הסיפור הזה שמעתי ממנו מספר פעמים, אבל רק לפני כמה ימים, בשעה שנזכרתי בו וסיפרתי אותו למישהו אחר, הבנתי שדרוש לא מעט אומץ (ואולי מעט שיגעון) כדי לספר אותו לתלמידיך.
וכך הוא סיפר (אני כותב בגוף ראשון, הגם שהדברים אינם ציטוט, אלא על פי מה שאני זוכר):
בשעה שלמדתי בישיבת 'מרכז הרב' נתלתה הודעה על לוח המודעות בה היה כתוב שהרב צבי יהודה [קוק] אומר שכל הבחורים צריכים ללכת עם ציציות בחוץ. כשראיתי את ההודעה אמרתי לעצמי: עד עכשיו סברתי שאולי יש ללכת עם ציציות בחוץ בגלל שכתוב בשלחן ערוך, אבל אם זה לא בשלחן ערוך, אלא רק שהרב צבי יהודה אומר, אינני רואה סיבה ללכת עם ציציות בחוץ.
ומאז ועד היום הולך הרב עם הציציות בפנים.

המקבל עליו עול תורה

המשנה באבות (פרק ג משנה ה) אומרת:

רבי נחוניא בן הקנה אומר: כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ וכל הפורק ממנו עול תורה נותנין עליו עול מלכות ועול דרך ארץ

מובנו של המשנה הוא פשוט יחסית, כפי שכותב הרב טייכטל הי"ד בספר משנה שכיר - מועדים (פרקי אבות פרק ו):

ביאור משנה זה נ"ל עפי"ד הספר חסידים [אות ע"ז] שכתב בזה"ל, שעבד עצמך לקונך ותחשוב בלבך שכל אדם שומר עבדיו, על אחת כמה וכמה שישמרך רבון העולמים עכ"ל

כלומר, מי שממלא אחר רצונות האדון, ריבונו של עולם, האדון יסיר ממנו את הדאגה לענייני העולם הזה - עול מלכות ועול דרך ארץ. 

מקור פיקנטי הקשור לנושא הוא המקור הבא (דף על הדף קידושין דף כט עמוד ב):

איתא בשם החי' הרי"ם זצ"ל על מה שנוהגים לזרוק על החתן העולה לתורה אגוזים ושקדים ומיני מתיקה. כי הנושא אשה מקבל עליו עול פרנסה, כמו שאמרו כאן רחיים על צוארו כו', ושנינו (אבות פ"ג) שמי שמקבל על עצמו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ, וזהו שמרמזין לו שאם יעלה לתורה ויקבל עליו עול תורה, אז יהי' לו פרנסה בנקל כמו אגוזים ושקדים שגדלים מעצמם בלי טורח.

ה'משך חכמה'
מתוך: ויקיפדיה

אך האם זה הפירוש היחיד שניתן לתת למשנה זו? 

הבה נעיין בדבריו הבאים של הג"ר מאיר שמחה הכהן מדווינסק (משך חכמה שמות פרק לד):

(כז - כח) ויאמר ה' אל משה כתב לך את הדברים האלה וכו'. ויכתוב על הלוחות את דברי הברית עשרת הדברים. ובעקב (דברים י, א - ד): "בעת ההיא אמר ה' אלי פסל וכו' ואכתוב על הלוחות וכו' ויכתוב על הלוחות". וכן לעיל (לד, א) כתוב "וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת". הענין, כי אלמלא חטאו בעגל ולא נשתברו לוחות ראשונות לא נשתכחה תורה מישראל, ולא היתה אומה ולשון שולטת בהם (עירובין נד, א). והביאור, כי לולא זה היה הופעת אור האלקי פועל בם והיו מזוככי החומר והיו "ממלכת כהנים וגוי קדוש". אבל כעת צריך כל אדם ליגע לזכך חומריותו בתכונות נפשו, במדות ישרות וטהורות, גם לעמול על לימוד התורה ולהשחיר את פניו כעורב (עירובין כב, א), ואח"כ לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא בסיעתא דשמיא, וכל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ (אבות ג, ה). לכן הלוחות ראשונות "מעשה אלקים המה" (שמות לב, טז) - הקדוש ברוך הוא בעצמו עשאן [רש"י שם], גם הכתיבה. לא כן לוחות שניות, משה פסל אותם, גם הכתיבה משה כתבן כדרך כל אדם הכותב. אבל החקיקה מזה ומזה כדרך שהיה בלוחות הראשונות - שזה ענין נסיי ונפלא כמאמרם ז"ל ש - מ"ם ו - סמ"ך שבלוחות בנס היו עומדים (שבת קד, א) - זה היה מפועל אלקי כדי להראות שהחומר צריך אדם לזכך אותו. וירמוז שגם הכתיבה הוא להכנה ממפעל האדם, ואח"כ לחקיקה הוא מצד עזר הקדוש ברוך הוא. ולכן כתוב (דברים י, ד) "ויכתוב על הלוחות כמכתב הראשון", היינו שהיו חקוקין מזה ומזה חרות על הלוחות מזה ומזה. ודו"ק.

כיצד המשך חכמה מסביר כאן את המשנה "כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ"?

המשך חכמה פותח בשאלה: מי כתב את עשרת הדברות בלוחות השניים? מצד אחד ה' אומר "וכתבתי על הלוחות", וכך משה מדווח שקרה בפרשת עקב "ויכתוב על הלוחות", אך בסוף פרשת כי-תשא ה' מצווה את משה לכתוב "כתב לך את הדברים האלה". כיצד ניתן ליישב בין הדברים?

המשך-חכמה מסביר שיש הבדל בין המצב לפני החטא לבין המצב לאחר החטא: לפני החטא משה לא היה צריך לעשות כלום. ה' פסל, כתב וחקק את הלוחות. לאחר החטא משה היה צריך לפסול ולכתוב וה' אך ורק חקק על הלוחות כדי שיהיו מזה ומזה. 

אך איך כל זה קשור למשנה שלנו? 

להבנתי, המשך-חכמה הפך את משמעות המשנה. לדבריו, לפני החטא, בני ישראל היו במצב של "ממלכת כהנים וגוי קדוש", כלומר היה עליהם עול מלכות, ולכן הם לא נדרשו לבצע את העבודה של פסילה וכתיבה. לאחר החטא הוסר מהם עול המלכות ולכן הם נצרכו לא רק ללמוד את התורה אלא גם להתעסק בפן הגשמי של פסילה וכתיבה וה' רק סייע מעט בחקיקה. 

לפי הבנה זו, המשנה אינה באה לעודד את האדם לקבל על עצמו עול תורה, ולשכנע אותו בכדאיות הדבר שיביא להסרת העולים הכבדים של עול מלכות ועול דרך ארץ. לפי המשך-חכמה המשנה באה להתריע בפני האדם שיבין שקבלת עול תורה אינה פשוטה והיא באה עם איבוד כל מיני פריבילגיות שאולי קיימות אצל מי שדווקא פורק ממנו עול תורה. 

אולי ר' מאיר שמחה בעל המשך-חכמה פירש כך את המשנה משום שהוא לא הרגיש שעם קבלת עול התורה העבירו ממנו עולים אחרים. 

הנה כמה תיאורים של הגאון הרוגוצ'ובי בהשוואה לעמיתו לרבנות דווינסק ר' מאיר שמחה (הדברים מובאים במאמרו של הרב מיכאל אברהם בספר רבנות האתגר):

'שמור נפשך' - היתה הסיסמא של הגאון הרוגוצ'ובי. הוא עצמו ארז את רכושו ומטלטליו [בתחילת מלחמת העולם הראשונה] ויצא לו לדרכו [...]. למרות שחלק מביתו נהרס על יד פגז אקראי, רבי מאיר שמחה סרב לזוז ממקומו. חבריו והקהילה ברובה דחקו בו לעזוב את דווינסק. 'כל עוד יש תשעה יהודים בדווינסק, אני אהיה העשירי', ענה להם הרבי. 'האם חייך לא חשובים לך?' התחננו בפניו. 'גורלו של היהודי האחרון בדווינסק יהיה גם גורלי', הוא ענה. 

יחסו כלפי אנשים שבאו להתייעץ בענייני הלכה היה נוקשה למדי, והוא היה שולח אותם להיוועץ בר' מאיר שמחה, מכיוון שאין לו זמן לעניינים כאלה. 'אין לי זמן' הפך להיות שמו השני של הרב חסר הסבלנות הזה, שהיה נדמה שהיה חי בעולמות אחרים. כיצד מתנהלת הקהילה שלו, או כל דבר בעל ענין ארצי היה מחוץ לתחום הענין שלו. כל חייו ומחשבתו היו מרוכזים בספרי התלמוד. הוא היה יותר רב למלאכים מאשר לבני תמותה רגילים. 

הרוגוצ'ובר כנראה העדיף את פשט המשנה, המשך-חכמה נאלץ למצוא פירוש אחר למשנה...

הרב עובדיה הדאיה על הקמת מדינת ישראל והיחס לחילונים

הרב עובדיה הדאיה
מקור: http://bit.ly/Q1a0Yq

צדיק אחד שלח אלי את דבריו של חכם עובדיה הדאיה, בעל שו"ת ישכיל עבדי, שכתב במלאת עשור למדינת ישראל. בדבריו הוא מתייחס לטענות כנגד הקמת מדינת ישראל כאילו שזה נגד "שלוש השבועות" וכן לכך שהמדינה הוקמה ע"י אנשים רחוקים מתורה ומצות.
את דבריו המלאים ניתן לקרוא כאן.
כאן אני מבקש להסב את תשומת הלב לדברים שהוא כותב שיש להם גם קשר אקטואלי:

ולכן עם שאנו רואים בחוש לכמה מהמתפרצים והפושעים בא׳׳י, הרי מצוה, זו של חיבת הארץ, וריבוי הישוב שמתרבה על ידם, בהחייאת השוממה, וריבוי הבנינים, שבהם מתישבים כמה וכמה עולים חדשים, החרדים על דבר ה' ומקימים בתי כנסיות ובתי מדרשות בכל אתר ואתר, הרי בזה לוקחים חלק גם אלה שאין להם יד ושם בתורה ובמצות, כי הרי עם ישראל, כולו בבחי׳ גוף א׳, ואין לך אדם מישראל, שאין לו חלק בתורה ובמצות שעושה חבירו, והרי מצוה זו כדאה להגן עליהם להיות להם שארית בארץ.

וזה לפע״ד כוו׳ [=כוונת] אוז״ל, רקנים שבך מלאים מצות כרמון. שעם שלעין נראה שהוא חסר מכל, אך הרי יש לו חלק בתורה ובמצות שעושים חבריו, שע׳׳ז תיקן האר״י ז״ל, לומר האדם טרם עשייתו שום מצוה 'בשם כל ישראל' ובפרט לפי מה שהסברנו דכל אלה הישובים שנעשו ע״י אלה החפשים, ומתיישבים בהם, אנשים דתיים שעוסקים בתורה ובמצות, הרי מזה עצמו כבר מגיע להם חלק ג״כ, ובפרט כאשר הולכים למלחמה נגד האוייב, להגן על הארץ ועל יושביה, הרי אין לך מצוה, יותר גדולה מזו, ויש בה כדאי להכריע את הכף לטובה, וזה תלוי בשיקול אל דיעות, שלפעמים מצוה, אחת מכריעה נגד כמה אלפי עבירות, ולכן כל שאנו רואים, שהארץ לא הקיאה את אלה המוחזקים לעינינו כרשעים, עלינו לומר, כי בודאי שיש להם איזה מצות גדולות ששקולים כנגד כמה אלפי עבירות ושיש בהם כדאי להכריע את הכף לזכותם, וזה, תלוי בשיקול אל דיעות, ואנחנו לא נדע.

מצב החירום של מוסדות החינוך הדתיים לאומיים

לפני כשבוע התקיימה כינוס חירום של ראשי מוסדות חינוך בציונות הדתית. ניתן להאזין לחלק מהדברים שנאמרו בכנס כאן.
עד כמה שהצלחתי להבין בפיהם של ראשי המוסדות עלו מספר טענות:

- על פי התוכנית החדשה של הבגרויות שהגה שר החינוך הרב שי פירון התלמידים יוכלו להיבחן בבגרות חמש יחידות רק בשני מקצועות, מלבד חשבון ואנגלית. פירושו של דבר הוא שלאחר שהתלמיד בוחר מגמה, יש לו אפשרות להיבחן רק בעוד מקצוע אחד. זה יוצר שתי בעיות: עבור מרבית התלמידים בישיבות תיכוניות ואולפנות שעד היום נבחנו בחמש יחידות גם בגמרא/תושב"ע וגם בתנ"ך, יהיה עליהם כעת לבחור בין תנ"ך לבין גמרא/תושב"ע על מה להיבחן בבגרות. וכן, עבור תלמידים מצטיינים שעד היום יכלו לבחור ביותר ממגמה אחת, לא ברור מה בדיוק הם יעשו במידה והם לומדים בישיבות תיכוניות או אולפנות.
המחנכים תובעים משר החינוך לאפשר לתלמידי/ות הישיבות התיכוניות/אולפנות להמשיך ולהיבחן כפי שהם נבחנו עד עתה.
טענה זו של ראשי המוסדות היא הטענה היחידה שאינה קשורה בכסף ותקציבים (לפחות לא ישירות, נראה בהמשך שבעקיפין יש קשר), אלא היא ערכית. שר החינוך טוען שעתה יש למוסדות אפשרות ללמד "לשמה", ושעד היום הבחינות לא ממש הוכיחו את עצמן כמגבירות של הידע בקרב התלמידים. מנגד, טוענים ראשי המוסדות שרק במוסדות אליטיסטיים יצליחו להחזיק בתלמידים ללמוד מקצועות שאין מאחוריהם תמריץ בצורת בחינה חיצונית.
להבנתי, אכן תוכניתו של שר החינוך אכן יש בה הימור די רציני, הן מצד החשש שבעוד שנים לא רבות יבוא שר אחר שישנה שוב את המצב, והן מצד החשש שהמוסדות לא יצליחו ללמד ללא תמריץ הבחינות. עם זאת, אני חש שראשי המוסדות עושים לעצמם חיים קלים מדי כשהם תובעים להשאיר את המצב הנוכחי על כנו. זה נראה מופרך שכל מערכת החינוך בארץ תעבור טלטלה ורק החינוך הדתי ימשיך במסלול שמשרד החינוך רואה בו מסלול שלילי. אני חושב שנדרשת כאן חשיבה מחודשת של ראשי המוסדות והליכה לדרך חדשה. לדוגמא, אינני מבין מדוע צריך בגרות חמש יחידות בתנ"ך וחמש יחידות בגמרא. מי קבע שיחידה אחת בגמרא צריך להיות שמונה דפים? מדוע שלא תהיה בגרות אחת שתיקרא "הבגרות בתורה" ובה יהיו מספר יחידות בתנ"ך, עיון ובקיאות, ומספר יחידות בגמרא/תושב"ע?

- כפי שהזכרנו לעיל, יש גם היבט כלכלי לשינוי המוצע בבגרויות. ראשי המוסדות טוענים שאם יהיו פחות בגרויות אז יהיה פחות תקציבים לשעות לימוד. לדוגמא: אם ישיבה תיכונית תיבחן בבגרות רק על גמרא ולא על תנ"ך, הם חוששים שהם לא יקבלו תקציב למימון שיעורי תנ"ך.
משר החינוך וכן מגורמים נוספים שמעתי שאין שום כוונה לקצץ בשעות הלימוד, אלא רק במבחני הבגרות. עם זאת, אני יכול להבין את החשש של ראשי המוסדות שגם אם לעת עתה לא יקצצו בשעות הלימוד, בעוד שנים לא רבות יבוא שר חינוך אחר שישאל מדוע מתקצבים מקצועות שלא נבחנים עליהם לבגרות.

- עוד טוענים ראשי המוסדות שהדרישה להוריד את שכר הלימוד היתה לא סבירה. ליתר דיוק, הם היו מוכנים להורדה מסוימת, אך הדרישה להוריד מתחת להורדה שאליה הם הסכימו היתה מוגזמת ופגעה בהתנהלות התקינה של מוסדות החינוך.
אין לי את הכלים לבחון את הטענות הללו. עם זאת, אני רואה היטב מסביבי שהישיבות התיכוניות והאולפנות מלמדים הרבה פחות שעות ממה שלימדו מוסדות דומים לפני כעשרים שנה. אם לא ימצא שביל הזהב שיאפשר להורים לקבל, תמורת תשלום יחד עם מימון ממשלתי, חינוך כפי שהם קיבלו וכפי שהם מעוניינים, אני לא אתפלא אם הישיבות התיכוניות לא פשוט יתפצלו לשני חצאים - לימודי החול יהיו תחת בית ספר מוכר וממומן ע"י משרד החינוך ובמחצית השניה של היום התלמידים יהיו רשומים למוסד פרטי שיתנהל מאותו מבנה ושעליו ישלמו ההורים.
המצב כיום שהמוסדות אינם יכולים לגבות כסף מההורים, עבור חינוך שהם מעוניינים בו, ומאידך הם אינם מקבלים תקציבים ללמד את מה שהם וההורים מעוניינים בו, הוא מצב לא טוב.

- ראשי המוסדות טוענים טענות קשות כנגד משרד החינוך על קיצוץ בתקציבי הישיבות התיכוניות. אני לא הצלחתי להבין מה המציאות כיום: האם מוסד (חילוני או דתי) המעוניין להוסיף מקצוע למערכת יכול להוסיף כאוות נפשו ולקבל על כך תקציב ממשלתי? אם לא, אני לגמרי מבין את משרד החינוך שממאן לממן את הישיבות התיכוניות מעבר למה שמקבל תיכון חילוני. אם כי, כאמור, אני סבור שיש לאפשר להורים לממן את תוספת החינוך אותו הם מעוניינים להעניק לילדיהם.
גם בנושא זה נדרשת חשיבה מחוץ לקופסא וצעדים אמיצים של ראשי המוסדות. כידוע, אחת הבעיות הקשות במגזר הדתי לאומי אלו המוסדות הקטנים. יש הרבה הגיון בהתנגדות לכיתות גדולות מדי, אך אין הגיון בהקמת ישיבה תיכונית תחת כל עץ רענן. לא צריך להיות נביא (או שוטה) כדי לנחש שיבוא יום ומשרד החינוך יודיע שהוא לא מתקצב כלל מוסד עם פחות ממספר מסוים של תלמידים. כדאי שראשי המוסדות יעשו חושבים כבר היום, כדי למנוע משבר שיבוא מאילוצים חיצוניים.