לפני קצת יותר מחודש, באסרו חג שבועות, נסעתי יחד עם קבוצה מבית-הלל למה שאפשר לכנות "מסע". במסע הזה פגשנו יהודים שונים וקבוצות שונות שהמכנה המשותף לכולם הוא מה שמכונה "התחדשות יהודית". המסע ארך יומיים, שבהם כמעט ולא נחנו. פשוט נסענו ממפגש אחד למשנהו.
כמעט כל אחד מהמפגשים השאיר אותי עם המון מחשבות והרהורים ולעיתים קרובות אף פעור פה. אחרי עוד מפגש ועוד מפגש כזה נותרתי עם כל כך הרבה מחשבות וכל כך המום (המונח שאני רוצה להשתמש בו הוא overwhelmed, התרגום הכי קרוב לעברית שאני מכיר זה: המום) שלקח לי הרבה זמן עד שהצלחתי לעשות לעצמי סדר ולהגדיר עבורי מה הדבר הזה בעצם אומר להבנתי.
עבור אלה מכם שבכלל לא יודעים על מה אני מדבר אנסה לתאר במילים בודדות עם מה נפגשתי, אך אני ממליץ לקרוא את דבריהם של אלישיב רייכנר (קישור) והרב עו"ד צוריאל בובליל (קישור). פגשנו ביהודים שונים שאינם מגדירים את עצמם דתיים, ומן הסתם מי שרגיל לחלוקה הדיכוטומית של דתי-חילוני היה מגדירם חילוני. יהודי אחד כזה ייסד אצלו ביישוב (שאין בו אף דתי אחד) בית כנסת (אורתודוקסי לחלוטין, עם מחיצה!), יהודי אחר הוא יזם שעובד על כל מיני יוזמות לחיבור יהודים ליהדותם, קבוצה אחרת עובדת עם בתי ספר ממלכתיים כדי ליצור יחד אתם טקסים וחומר לימודי הקשור למעגל השנה ולמעגל החיים היהודי, וכמובן יוזמות שונות של לימוד תורה בבתי מדרש לחילונים, ועוד ועוד.
על המושג "התחדשות יהודית" שמעתי לפני המפגש הזה, ובאופן שטחי גם קראתי פה ושם על כל מיני יוזמות שיצאו מבתי מדרשם של הפועלים בשטח ההתחדשות היהודית. אך מסע זה היה הפעם הראשונה שאני חויתי את הדברים מיד ראשונה ובמפגש פנים אל פנים.
כפי שתיארתי לעיל, יצאתי מהיומיים הללו פעור פה לחלוטין, עם הרבה מחשבות לא מסודרות, ועם הרבה שאלות מכל מיני כיוונים. חלק מהשאלות נוגעות בכלל למושגים "חילוני" ו"דתי", וחלק לתכנים של היוזמות הללו: האם אלו דברים מבורכים (חשוב אולי להבהיר שלפחות לגבי חלק מהיוזמות הללו הם לא מחכים ללגיטימציה כלשהי מצד הדתיים, ולא אכפת להם בכלל אם אני או כל רב אחר יראה בזה דבר מבורך או לא)? האם אנו צריכים לחלק את התייחסותנו בין יוזמות שהם מבקשים שיתוף פעולה עם ציבור דתי או רבנים לבין יוזמות שלמעשה מעוניינים להחליף את מקומם המסורתי של רבנים (לפחות כאלה שפועלים בקרב הציבור הלא-דתי)? עד כמה היוזמות הללו הן תופעת שוליים בציבור הישראלי או עד כמה הן נמצאות קרוב למיינסטרים?
יש כמובן שאלות נוספות לגבי הערך של לימוד תורה עבור מישהו שאינו מאמין באותם דברים שאני מאמין בהם, או ערכם של קיום מצוות מסוימות ע"י מישהו שאינו שומר שבת וכד'. את דעתי על שאלות אלו גיבשתי, בעזרת רבותי, לפני שנים רבות, כך שלא אעסוק בזה כעת.
בטרם אמשיך, אזכיר שבכנס ירושלים האחרון התקיים פנל בנושא לימוד תורה לחילונים. בשעתו האזנתי לדברים שנאמרו שם וזכור לי שהרגשתי פספוס גדול מהדברים שנאמרו מהצד הדתי של הפאנל:
כאמור, הסתובבתי עם לא מעט שאלות בראשי במשך כמה שבועות. באותם ימים הזדמן לידי ספרו האוטוביוגרפי של חגי בן-ארצי "דרך אחרת" (שמעתי ברשת המלצה חמה מאד מהרב אהרן רקפת ובמקרה גמור יומיים לאחר מכן ראיתי את הספר בספריה, בלא שחיפשתיו כלל. אני מצרף את המלצתי לזה של הרב רקפת.). בפרק בספר בו הוא מספר על מפגשו עם תורת הרב קוק, הוא כותב את הדברים הבאים כשהוא מתאר את דברי הרב במאמר הדור:
למעשה מה שמתואר כאן הוא שיבוא זמן שבו צאצאיהם של המורדים בדת ימצאו את דרכם חזרה, אך הם יבואו חזרה גם עם ערכים חדשים.
אך אני חושב שצריך להוסיף לכך עוד דבר. כשהתחילה שיבת ציון לפני כמאה שנה, שדרה גדולה של הממסד הרבני והדתי התנגדו "לתהליך הגאולה" שהובילו אותם פורקי עול. אך היו רבנים שהבינו שלא הכל יקרה בדיוק איך שהם חושבים שזה צריך לקרות. תלמידי תלמידיהם של אותם רבנים כבר יודעים שאותם רבנים צדקו בהבנת שר ההיסטוריה. ואעפ"כ הם חושבים שאחרי שאותם פורקי עול הקימו את המסד הגשמי של המדינה, יבוא יום ובו צאצאיהם של מקימי המדינה יבקשו מהם, הרבנים, ללמד אותם איך להיות שומרי תורה ומצוות. אך נדמה לי שיש סיכוי שגם בבניית הקומה הרוחנית של המדינה, שר ההיסטוריה לא בהכרח יפעל כפי שחושבים הרבנים. ייתכן שגם הקומה הרוחנית של המדינה ילך וייבנה ע"י כאלה שלא גדלו בבית המדרש ושמביאים אתם לחייהם הרוחנים ערכים שהם פגשו במקומות אחרים.
השאלה היא, במידה וזה אכן יקרה, האם הרבנים יעמדו מנגד ויצעקו שלא כך צריך להתרחש תהליך הגאולה, או שהם יכירו בכך שאולי יש כאן משהו חדש ששר ההיסטוריה הצליח להרכיב בצורה מופלאה?
כמעט כל אחד מהמפגשים השאיר אותי עם המון מחשבות והרהורים ולעיתים קרובות אף פעור פה. אחרי עוד מפגש ועוד מפגש כזה נותרתי עם כל כך הרבה מחשבות וכל כך המום (המונח שאני רוצה להשתמש בו הוא overwhelmed, התרגום הכי קרוב לעברית שאני מכיר זה: המום) שלקח לי הרבה זמן עד שהצלחתי לעשות לעצמי סדר ולהגדיר עבורי מה הדבר הזה בעצם אומר להבנתי.
עבור אלה מכם שבכלל לא יודעים על מה אני מדבר אנסה לתאר במילים בודדות עם מה נפגשתי, אך אני ממליץ לקרוא את דבריהם של אלישיב רייכנר (קישור) והרב עו"ד צוריאל בובליל (קישור). פגשנו ביהודים שונים שאינם מגדירים את עצמם דתיים, ומן הסתם מי שרגיל לחלוקה הדיכוטומית של דתי-חילוני היה מגדירם חילוני. יהודי אחד כזה ייסד אצלו ביישוב (שאין בו אף דתי אחד) בית כנסת (אורתודוקסי לחלוטין, עם מחיצה!), יהודי אחר הוא יזם שעובד על כל מיני יוזמות לחיבור יהודים ליהדותם, קבוצה אחרת עובדת עם בתי ספר ממלכתיים כדי ליצור יחד אתם טקסים וחומר לימודי הקשור למעגל השנה ולמעגל החיים היהודי, וכמובן יוזמות שונות של לימוד תורה בבתי מדרש לחילונים, ועוד ועוד.
על המושג "התחדשות יהודית" שמעתי לפני המפגש הזה, ובאופן שטחי גם קראתי פה ושם על כל מיני יוזמות שיצאו מבתי מדרשם של הפועלים בשטח ההתחדשות היהודית. אך מסע זה היה הפעם הראשונה שאני חויתי את הדברים מיד ראשונה ובמפגש פנים אל פנים.
כפי שתיארתי לעיל, יצאתי מהיומיים הללו פעור פה לחלוטין, עם הרבה מחשבות לא מסודרות, ועם הרבה שאלות מכל מיני כיוונים. חלק מהשאלות נוגעות בכלל למושגים "חילוני" ו"דתי", וחלק לתכנים של היוזמות הללו: האם אלו דברים מבורכים (חשוב אולי להבהיר שלפחות לגבי חלק מהיוזמות הללו הם לא מחכים ללגיטימציה כלשהי מצד הדתיים, ולא אכפת להם בכלל אם אני או כל רב אחר יראה בזה דבר מבורך או לא)? האם אנו צריכים לחלק את התייחסותנו בין יוזמות שהם מבקשים שיתוף פעולה עם ציבור דתי או רבנים לבין יוזמות שלמעשה מעוניינים להחליף את מקומם המסורתי של רבנים (לפחות כאלה שפועלים בקרב הציבור הלא-דתי)? עד כמה היוזמות הללו הן תופעת שוליים בציבור הישראלי או עד כמה הן נמצאות קרוב למיינסטרים?
יש כמובן שאלות נוספות לגבי הערך של לימוד תורה עבור מישהו שאינו מאמין באותם דברים שאני מאמין בהם, או ערכם של קיום מצוות מסוימות ע"י מישהו שאינו שומר שבת וכד'. את דעתי על שאלות אלו גיבשתי, בעזרת רבותי, לפני שנים רבות, כך שלא אעסוק בזה כעת.
בטרם אמשיך, אזכיר שבכנס ירושלים האחרון התקיים פנל בנושא לימוד תורה לחילונים. בשעתו האזנתי לדברים שנאמרו שם וזכור לי שהרגשתי פספוס גדול מהדברים שנאמרו מהצד הדתי של הפאנל:
.jpg)
כאמור, הסתובבתי עם לא מעט שאלות בראשי במשך כמה שבועות. באותם ימים הזדמן לידי ספרו האוטוביוגרפי של חגי בן-ארצי "דרך אחרת" (שמעתי ברשת המלצה חמה מאד מהרב אהרן רקפת ובמקרה גמור יומיים לאחר מכן ראיתי את הספר בספריה, בלא שחיפשתיו כלל. אני מצרף את המלצתי לזה של הרב רקפת.). בפרק בספר בו הוא מספר על מפגשו עם תורת הרב קוק, הוא כותב את הדברים הבאים כשהוא מתאר את דברי הרב במאמר הדור:רק עם שוך הסערה יחפשו הבנים של המורדים הגדולים אט אט את הדרך חזרה, יבקשו את המיטב ואת הנצחי בשורשיהם היהודיים, שבלעדיהם אין להם קיום. את המיטב שבמורשתם העתיקה ישלבו במיטב ערכיהם החדשים, ועולם יהודי חדש יצמח מתוך החרבות.כשקראתי את הדברים, שכאמור מיוסדים על דברי הרב במאמר הדור, הרגשתי שנעשה לי סדר מסוים במחשבות.
למעשה מה שמתואר כאן הוא שיבוא זמן שבו צאצאיהם של המורדים בדת ימצאו את דרכם חזרה, אך הם יבואו חזרה גם עם ערכים חדשים.
אך אני חושב שצריך להוסיף לכך עוד דבר. כשהתחילה שיבת ציון לפני כמאה שנה, שדרה גדולה של הממסד הרבני והדתי התנגדו "לתהליך הגאולה" שהובילו אותם פורקי עול. אך היו רבנים שהבינו שלא הכל יקרה בדיוק איך שהם חושבים שזה צריך לקרות. תלמידי תלמידיהם של אותם רבנים כבר יודעים שאותם רבנים צדקו בהבנת שר ההיסטוריה. ואעפ"כ הם חושבים שאחרי שאותם פורקי עול הקימו את המסד הגשמי של המדינה, יבוא יום ובו צאצאיהם של מקימי המדינה יבקשו מהם, הרבנים, ללמד אותם איך להיות שומרי תורה ומצוות. אך נדמה לי שיש סיכוי שגם בבניית הקומה הרוחנית של המדינה, שר ההיסטוריה לא בהכרח יפעל כפי שחושבים הרבנים. ייתכן שגם הקומה הרוחנית של המדינה ילך וייבנה ע"י כאלה שלא גדלו בבית המדרש ושמביאים אתם לחייהם הרוחנים ערכים שהם פגשו במקומות אחרים.
השאלה היא, במידה וזה אכן יקרה, האם הרבנים יעמדו מנגד ויצעקו שלא כך צריך להתרחש תהליך הגאולה, או שהם יכירו בכך שאולי יש כאן משהו חדש ששר ההיסטוריה הצליח להרכיב בצורה מופלאה?
