סקירת ספר: "מה נאכל בשנה השביעית?"

פורסם באתר כיפה (קישור)

גילוי נאות: רבות למדתי בימי בישיבה ממו"ר הרב יהושע בן-מאיר (להלן: ריב"ם), וכתלמיד בודאי שאינני במקום שיכול לבקר את דברי רבו, ובכל זאת אנסה לכתוב על ספרו בצורה לא מוטה.

את הספר "מה נאכל בשנה השביעית? – היתר מכירה או אוצר בית דין" הוציא לאור ריב"ם לקראת השמיטה הקודמת בשנת תשס"ח. לקראת השמיטה הנוכחית, תשע"ה, הוציא הרב את הספר לאור במהדורה מורחבת. המוטיבציה לכתיבת והוצאת הספר היה הניסיון של רבנים שונים בציונות הדתית לעודד את הציבור לרכוש תוצרת אוצר בית-דין ולהעדיפה על פני תוצרת של היתר מכירה. ריב"ם אינו מפחד ללכת נגד הזרם ולזעוק באזני כל מי שמוכן להאזין לו: הדרך הנכונה ללכת בה היא היתר מכירה, ואם רוצים להדר יש לצרף להיתר המכירה גם אוצר בית-דין.

דברים אלו של ריב"ם הם בעיקר כנגד ארגונים כמו "אוצר הארץ" שאינם משווקים כלל היתר מכירה ובמקום זאת משדרים לציבור כאילו יש הידור ברכישת אוצר בית-דין. אך דבריו הם גם כנגד משנתו ההלכתית של הרב זאב ויטמן שפרסם בספרו "לקראת שמיטה ממלכתית במדינת ישראל" את שיטת אוצר בית דין כדרך רצויה ללכת בה, ואף פעל למען הגשמת חזון זה כשכיהן כראש ועדת השמיטה שע"י הרה"ר בשמיטה הקודמת (תשס"ח). כנגד קולות אלו ריב"ם מציג שיטה האומרת: אין שום הידור באוצר בית-דין על פני היתר המכירה. לדידו, ההיפך הוא הנכון.

ריב"ם אינו בודד בגישה זאת. הג"ר עובדיה יוסף כבר כתב כך בתשובה קצרה שפרסם:

"פירות של היתר המכירה עדיפי מפירות של אוצר בית דין."

וגם הג"ר מרדכי אליהו כתב דברים דומים (הגם שנדמה שבדברים שבע"פ התבטא קצת אחרת). גם מקורות אלו מובאים בספר. ריב"ם גם מאריך להוכיח שהרב קוק לא הסתמך בשום מקום ובשום אופן על אוצר בית-דין, אלא רק כהידור נוסף במקומות שכבר יש היתר מכירה.

הטענה המרכזית של ריב"ם היא שהדוגלים בשיטת אוצר בית-דין למעשה מתירים איסורים ללא שום ביסוס הלכתי. למעשה, השדות אינם מופקרים, החקלאים עושים כל מיני פעולות בשדה (לאוקמי פירא) שמהמשנה משמע שהינן אסורות, ובייחוד עוברים על איסור קצירה, בצירה ומסחר בפירות הקדושים בקדושת שביעית. וכל ההיתרים הללו מסתמכים על דברי תוספתא שכמעט ולא הובאה להלכה אצל אף אחד מהראשונים, שנחלקו גדולי עולם כיצד נכון להבין אותה, ושגם אם ניקח את הפרשנות המקילה ביותר של התוספתא לא נגיע אפילו קרוב למציאות אותו פוגשים בשטח במקומות בהם מיישמים אוצר בית דין הלכה למעשה.

ככלל, ביחס להיתר המכירה התייחסו גדולי עולם במשך 130 השנה האחרונות שדאגו לבסס הלכתית את השימוש בו, ולשפר אותו משמיטה לשמיטה. מה שאי אפשר לומר על אוצר בית דין, שהינו פתרון יחסית חדש, שגם בו יש אלמנטים של הערמה באופן בו הוא מיושם, אך הוא טרם זכה לעמוד במבחן הזמן והביקורת. מדוע, שואל ריב"ם, יש הידור דווקא באחרון ולא בראשון?

במהלך קריאת דברי ריב"ם בספר הקורא שואל את עצמו שוב ושוב: מהם הטענות הנגדיות למחבר? מה סוברים אלו שמפרסמים במאמריהם ובספריהם שיש הידור בדרך של אוצר בית-דין על פני היתר מכירה?

בנספחים לספר מובאים גם את דעות החולקים עליו, וריב"ם גם מגיב לדבריהם. טענה אחת של מתנגדיו הוא שאין זה מספיק למנות את גנותו של אוצר בית-דין, יש למנות גם את הבעיות שיש עם היתר המכירה ולשקול אלו מול אלו על מנת להחליט איזה מהם עדיף. כנגד טענה זו סבור ריב"ם שגם אם נקבל (מה שהמחבר איננו מקבל) שיש פחות בעיות באוצר בית דין, עדיין הדרך הנכונה ללכת בה היא הדרך בה הלך הראי"ה קוק של היתר מכירה ואוצר בית דין כהידור נוסף.

עוד סוברים תומכי אוצר בית-דין שפתרון משלב של היתר מכירה יחד עם אוצר בית דין לא יעבוד כי החקלאי, שיודע שהוא עשה היתר מכירה, לא יסכים להקפיד על הגבלות בעבודתו בשדה, מכיוון שגם ככה הוא יודע שהשדה שלו מכור לנכרי. כנגד זה טוען ריב"ם, שגם אם זה המצב עדיין עדיף רק היתר מכירה ולא רק אוצר בית דין. ועם זאת, לא ברור לו שצריך לקבל את הקביעה שהחקלאים לא ישתפו פעולה עם שילוב של שני ההיתרים.

לאחר שמנינו מקצת שבחו של הספר, יש להוסיף גם מגרעת בולטת שיש בספר. בקריאת הספר בולט המחסור בעריכה. עבור מי שאיננו בעל רקע ישיבתי, יהיה לענ"ד מעט קשה לעקוב אחר מהלכי המחבר. אני תקווה שלקראת השמיטה הבאה הספר יעבור עריכה קפדנית ויונגש לציבור הרחב.

כאמור, הספר נושא אופי פולמוסי. הוא מביא את שלל הדעות החולקות עליו ומסביר מדוע אין הצדק אתם. להרגשתי רבים בציבור ימצאו בתכני הספר אכזבה מסוימת, כי הספר אינו בעל בשורה. הוא אינו מורה על דרך סלולה בה אפשר בתנאים הקיימים היום לחזור לאידיאל השמיטה של התורה, והוא אף לא מצביע על אופנים בהם אפשר לצמצם את היתר המכירה שאין חולק שהוא לא אידיאלי. לדידו של ריב"ם שמיטה כפי שציוותה התורה נוכל לשמור רק כשיתקיים "וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלוש השנים", וזה כידוע לא נראה באופק. מאידך, שמא באמירה שיש להתמודד עם המציאות בשטח ועם המציאות ההלכתית ללא הליכה אחר מקסמי שווא, ניתן לראות כסוג של בשורה.

"מה נאכל בשנה השביעית, היתר מכירה או אוצר בית דין? הרב יהושע בן-מאיר, הוצאת ישיבת שבות-ישראל.

רכישת יין אוצר בית דין לאחר מועד הביעור

לפני כשבוע פרסמתי רשימה בשם עוד על ביעור פירות ויין שביעית ובו הבאתי את דעתו של הרב אליעזר מלמד כפי שהתפרסמה בעיתון בשבע שנכון לא לקנות יין מאוצר בית דין הנמכר במרכזי השיווק השונים, מכיוון שהוא לא עבר ביעור (מועד הביעור היה בערב פסח). לאחר שכתבתי את מה שכתבתי פנה אלי רב חשוב והעיר לי שדברי הרב מלמד צודקים, ובאמת אי אפשר להחשיב את הסופרים השונים והחנויות השונות כשליחי בית הדין. לחיזוק דבריו הוא הביא מספר נתונים שלא הכרתי. לאחר אותה פנייה, הבנתי שאין לי מספיק נתונים בנושא. לכן, פניתי לרב זאב ויטמן, רב תנובה, שעמד בראש ועדת השמיטה של הרבנות הראשית לישראל ומי שאחראי בעצם על כל מה שהתרחש והתחדש בשמיטה האחרונה בנושא אוצר בית הדין של הרבנות הראשית. הוא הסכים לסכם בקצרה את דעתו לתועלת קוראי הבלוג. בשם הקוראים ובשמי אני מודה לו שהוא הקדיש לכך זמן.
הנה דבריו:

לגופו של עניין, יש לדעת שראש בית הדין היה הרב דב ליאור ויחד עמו ישבו רבנים נוספים - הרב מרדכי עמנואל מביתר שהיה גם מפקח מטעם בית הדין על ביצוע ההוראות, הרב יונה דוברת ממבוא חורון, הרב ישי סמואל מיונתן, הרב אלישיב קנוהל מכפר עציון ואנכי.
אם רוצים להגיע לשמירת שמיטה ממלכתית במדינת ישראל אין כמובן כל דרך לשווק את היינות לכלל הציבור במדינת ישראל באמצעות תחנות חלוקה מקומיות המתבססות על מתנדבים כמו שעשו בהר ברכה, אלא חייבים לעבוד עם מערכות השיוווק הקיימות ובאמצעות החנויות ואין בכך בעיה הלכתית אם החנויות ממונות כשליחי בית דין.
מכיוון שהרבנויות המקומיות לא שיתפו כל כך פעולה בהחתמת החנויות למרות שנתבקשו לעשות זאת, הרי שנקטנו בפעולה נוספת שבה הוחתמו כל מקבלי היין (באמצעות תעודות המשלוח שהגיעו מהיקבים) שהם לא זוכים ביין עד שהוא מגיע לצרכן הסופי כך ש/במועד הביעור היין היה ברשות בית הדין.
אפשר להמשיך להפקיע את מצוות השמיטה ע"י מכירת הקרקעות ולהשתדל לשפר את המכירה שאכן תהיה מכירה רצינית ותקפה (ולא כפי שנעשה בחלק גדול מהמקומות), אך אם רוצים להתקדם לשמירת שמיטה ולא להפקעתה חייבים להתחיל להתמודד עם קיום המצווה ולהבין שלא בשמיטה אחת נגיע למחוז חפצנו שהוא שמירת שמיטה אידיאלית ומושלמת.
בליבי אין כל ספק שהדרך שהלכנו בה בהקמת אוצר בית דין ארצי עדיפה, למרות כל הקשיים והבעיות והמכשולים שערמו בדרכנו, על ההפקעה ומכירת הקרקעות, וק"ו כשמכירה זו נעשית בלי גמירות דעת ולא ע"י בעלי הקרקעות המוסמכים וכשאין בדיקה רצינית שהיבולים מובאים מהשדות והכרמים שאכן נמכרו.
דברי נכונים לגבי מטעים. לגבי ירקות אני חושב שצריך לנקוט בדרך השניה של מכירה רצינית ומשופרת כפי שעשינו בשמיטה האחרונה וב"ה לגבי הירקות המכירה נעשתה ברובם המוחלט של המקרים באופן מועיל וטוב שאי כל בעיה לסמוך על מכירה זו.

בשיחה בע"פ הרב ויטמן הוסיף שברוב החנויות היין שנמצא כעת (ארבעים יום אחרי פסח) על המדפים הגיע לחנויות רק לאחר הפסח, ובכלל היה בידי היקבים בערב פסח, והיקבים הם בודאי שליחי בית הדין.

אני מסיים עניין זה במכתב נוסף שהרב ויטמן שלח לי ובה הודעה לציבור שנשלחה לרבנויות המקומיות:
היין בקדושת-שביעית שנמצא ברוב מוחלט של החנויות והמרכולים, היה ברשות בית הדין בפסח ולכן אינו חייב בביעור.
במקרים בהם חנויות לא מונו כשלוחי בית דין והם לא קיבלו את היין ישירות מהיקב אלא באמצעות סוכני משנה, הרי מי שקונה מהם לאחר פסח יין שהגיע לרשותם לפני פסח יבער יין זה באופן מיידי, ויסמוך בכך על הפוסקים המתירים לבער את היין גם לאחר הפסח, במקרים בהם שגגו ולא ביערו אותו במועד.

עוד על ביעור פירות ויין שביעית

הדברים המתפרסמים בבלוג זה הינם להלכה ולא למעשה

בגליון בשבע של השבת האחרונה (אמור) פרסם הרב אליעזר מלמד את הדברים הבאים (קישור):
שאלה: האם מותר עכשיו, אחרי זמן הביעור, לקנות יין של אוצר בית דין?
תשובה: מותר, כי כשהיין ברשותו של אוצר בית הדין אין הוא צריך ביעור, וגם אתה לא תצטרך יותר לבערו. יש להדגיש: אין 'קונים' יין של אוצר בית דין, כי פירות שביעית אסורים במקח וממכר, אלא רק משלמים לשליחי בית הדין עבור הטיפול.
שאלה: קניתי מן החנות יין של אוצר בית דין, ומן הסתם בעל החנות לא הפקיר את היין שהיה ברשותו בפסח. האם מותר להשתמש ביין?
תשובה: כיוון שאתה לא ביטלת את ההפקר בזדון, ואפילו שגגה אין בידך כי היין לא היה ברשותך, תפקיר אותו עתה בפני שלושה, ושוב תוכל לקנותו ולהשתמש בו.
שאלה: האם אפשר לכתחילה 'לקנות' יין של אוצר בית דין מחנויות שאין ביטחון שהפקירו אותו בפסח?
תשובה: אין נכון 'לקנות' יין זה מהם. ויש להמתין עד שיגיע לחנות יין חדש שהיה עדיין בידי אוצר בית הדין בפסח. ובכלל, טוב יותר לארגן את חלוקת יין שביעית על ידי אנשים שיעשו זאת בהתנדבות בשם בית הדין. וכך עשו בהר ברכה, שמארגן החלוקה, שעסק בחלוקת מאות ארגזים, עשה זאת בהתנדבות, ועל ידי כך היה ברור שאין מדובר כאן בעסק אלא בשליחות בית הדין. באופן זה גם התשלום היה זול יותר.

מה כוונתו של הרב מלמד בדברים אלו?
על פי דבריו כאשר היין מגיע לחנות הסופר זה כבר לא נמצא אצל בית הדין. אם כן, היין התחייב בביעור כאשר הגיע זמן הביעור. כיוון שהסופר לא הפקיר את היין, יש כעת בעיה לרכוש אותו.

מה שאינני מבין מדבריו זה, אם חנות הסופר איננו נחשב לשליח בית הדין אז האם מותר בכלל לרכוש ממנו סחורה הקדושה בקדושת שביעית של אוצר בית דין? כי אם הם אינם שליחי בית הדין, אזי הם סוחרים בפירות שביעית. יוצא לפי זה שהיה נכון לאסור לקנות בכלל פירות וסחורה מאוצר בית דין המשווק בסופרים מדין סחורה בפירות שביעית, ובלי קשר בכלל לעניין הביעור.

אם הבנתי נכונה, הרב מלמד חולק כאן על כל הדרך ההלכתית שהוביל הרב זאב וייטמן בשמיטה האחרונה, בו הרבנות הראשית ערכה אוצר בית דין כולל ושיווקה את התוצרת לכלל האוכלוסיה דרך רשתות השיווק הרגילים. אך אם כן, מדוע הרב מלמד חיכה לומר את דבריו רק עתה, חצי שנה לאחר סיום השמיטה? האם צריכת פירות שביעית לאחר זמן ביעורם יותר חמור מסחורה בפירות שביעית?
אם למישהו יש הבהרות בנושא, אשמח לשמוע.

עוד בעניין הזה, הרב יצחק יוסף בספרו ילקוט יוסף על הלכות התלויות בארץ מכריע להלכה עפ"י ספר חמדת שלמה (אני מקווה שאינני טועה בשם, הספר לא לפני כעת), שפירות שביעית מאוצר בית דין איננו צריך ביעור, גם לאחר שהגיעו לידיים פרטיות. הילקוט-יוסף מכריע כך לכתחילה! נראה שהמנהג הוא לא כך, אך לכאורה יש כאן מקום נרחב לומר שבדיעבד שאדם לא ביער פירות שביעית של אוצר בית-דין הוא יכול לסמוך על דעה זו.

היתר מכירה וקדושת שביעית

כשפרסמתי את הרשימה "שני תלמידי חכמים שאין נוחין זה את זה בהלכה" נהגתי בקטנות ראש ולא קלטתי עד כמה הדברים של הרב ויטמן נוגעים לי ולנעשה במטבח בביתי שלי.

כאמור, הרב זאב ויטמן, ראש ועדת השמיטה שמונה ע"י מועצת הרבנות הראשית, פרסם מכתב ובו התקפה על הרב אברהם יוסף המשמש יחד איתו בראשות ועדת השמיטה. בנוסף לזה, הרב ויטמן כותב בפירוש שעפ"י הוראות מועצת הרבנות הראשית הוא נמנע מלעשות היתר מכירה עבור מטעים - דהיינו פירות העץ.

אשתי ערכה קנייה של פירות וירקות בחנות השכונתית לפני שבת. החנות בשכונה מחולק לשניים: בחציו האחד זהו חנות של "אוצר הארץ" ובחצי השני יש שלט גדול מימדים שכתוב עליו "היתר מכירה". אשתי חזרה הביתה עם מגוון גדול של פירות קיץ והודיעה לי שמכיוון שלא נשאר הרבה סחורה בחנות של "אוצר הארץ" היא קנתה את הפירות בחנות של ה"היתר מכירה". בתחילת השבוע התחלתי לשאול את עצמי איך יכול להיות שיש כאן חנות שמוכרת פירות היתר מכירה אם הרב ויטמן פרסם רק לפני שבוע-שבועיים שאין דבר כזה בשמיטה הזאת.
פניתי בנושא לרב האחראי על הכשרות בעיר מגוריי ושאלתי אם יכול להיות שהפירות הללו הינם בעצם "אוצר בית דין" והם לא מסומנים ככאלה. הוא ענה לי תשובה שלא היתה ברורה, אך נמנעתי משום מה מלהמשיך את השיחה עד שהדבר יתבהר לי. אתמול התקשרתי לרב ויטמן ושאלתי אותו אם יש אפשרות שאשתי קנתה אפרסקים, משמשים ושזיפים שהינם היתר מכירה. תשובתו היתה חד משמעית שאין דבר כזה. המשכתי לשאול אותו אם יכול להיות שהפירות הללו מגיעים ממקום שאין בהם קדושת שביעית. תשובתו היתה שיש סיכוי שהם מגיעים ממגדל דרוזי או לא-יהודי אחר, אבל אם הם לא נמכרים במקום המיועד ליבול נכרי הוא לא מאמין שזה המצב. המשכתי לשאול עוד מספר פעמים האם ניתן היום למצוא בשווקים פירות קיץ שאינם קדושים בקדושת שביעית, והוא ענה לי שמההכרות שלו את השוק אין דבר כזה.
את המידע הזה העברתי לרב האחראי על הכשרות בעירי, אך טרם קיבלתי את תשובתו. אם אקבל והדברים יהיו רלוונטים גם למקומות אחרים, אפרסמם בעז"ה. אני ממליץ לכל אחד מהקוראים להתיעץ בעניין זה עם הרב האחראי במקום מגוריו, כדי להבין מה קורה באזור שלו.

הצרכן הפרטי לא צריך להכנס להיסטריה מהמצב הזה. בסופו של דבר רוב הפירות הללו הינם תחת "אוצר בית דין" של הרבנות הראשית ואשרנו שזכינו לאכול פירות הקדושים בקדושת שביעית. ההבדל הגדול בין פירות שאינם קדושים לפירות שהינם קדושים בקדושת שביעית זה בעיקר במודעות. כמובן שהמודעות מביאה לקיום הלכות מסויימות: שמירה על "פח שביעית", יותר זהירות בכמויות כדי לודא שהפירות באמת ייאכלו ולא ייזרקו וכד'.

יש עוד מה לדון בנושא זה, האם לאור התוצאות היה ראוי שהרבנות הראשית תעשה אוצר בית דין כל כך גורף או לא. את הדיון הזה ודומיו נשאיר להזדמנות אחרת.

שני תלמידי חכמים שאין נוחין זה את זה בהלכה

כידוע, מועצת הרבנות הראשית מינתה לפני כשנה וחצי את הרב זאב ויטמן לעמוד בראש ועדת השמיטה של הרבנות הראשית על מנת לקבוע את מדיניות הרבנות הראשית בכל הקשור להיתר מכירה ואוצר בית דין. בנוסף לרב ויטמן מונה גם הרב אברהם יוסף, רבה של חולון ובנו של הג"ר עובדיה יוסף, לעמוד בראש הועד ונעשתה חלוקת תפקידים בין שני הרבנים. אני מניח שהמחשבה מאחרי המינויים היתה לאחד (או לפחות להביא לדיאלוג) את שני הציבורים התומכים בהיתר מכירה - הציבור הספרדי והציבור הדתי-לאומי. כמה מצער לגלות שבמקום להגיע להסכמה רחבה, שיהיה בה כדי להדוף את הביקורת מגורמים חרדיים בתוך הרבנות הראשית ומחוצה לה, שני הרבנים חילקו את העבודה ביניהם באופן שהאחד לא יהנה מפירותיו של השני.
בגליון צהר לב, פרש הרב ויטמן את משנתו בעניין היתר המכירה וכיצד הוא שיכלל את המכירה (להרחבת משנתו של הרב ויטמן בנושא זה ניתן לצפות בשיעור כאן). בסוף דבריו הרב ויטמן נגע גם במכירה שביצע הרב יוסף וכתב עליו:
שתי הבעיות שהועלו בראשית הדברים לגבי חלות המכירה לא נפתרו במכירה זו, ומעבר לבעיות אלו יש מקום להעלות שאלות נוספות לגבי חלותה של מכירה זו, ולכן לדעתי ראוי מאד לנהוג קדושת שבועות בבננות, באננס, בפירות הקיץ ובהדרים שגדלו במטעים שנמכרו במכירה זו.
לפני מספר ימים, בי"ד באייר פרסם הרב ויטמן מכתב ובו הוא מפרט לאחר "שכל נסיונותי להסדיר את הדברים בדרכי נועם כשלו" האשמות קשות נגד הרב אברהם יוסף. הרב ויטמן מאשים את הרב אברהם יוסף שהוא חרג מסמכותו ומהמנדט שהעניק לו מועצת הרבנות הראשית, בזה שהוא ביצע היתר מכירה לפירות מטעים בניגוד להחלטת מועצת הרבנות הראשית שהפירות ישווקו כאוצר בית דין כלל-ארצי ולא בהיתר מכירה. הרב ויטמן מוסיף שהרב יוסף כלל לא היה אמור להתעסק במטעים אלא בגידולי חקלאות אחרים.
בין היתר הרב ויטמן כותב כך:
הרב [אברהם] יוסף וצוותו ממשיכים להחתים חקלאים שלא מכרו את אדמותיהם על הרשאות למכירת הקרקע גם בימים אלו ממש, בשעה שהמטעים כבר מניבים פירות, ובכך הוא מוכר למעשה פירות הקדושים בקדושת שביעית לגוי, והוא מוכר קרקעות ישראל לגוי כשאין לכך כל הצדקה וכל תועלת להפקעת קדושת הפירות והתרת המסחר. בכך הוא גם גורם להטעיית הציבור כשהוא מסמן פירות הקדושים בקדושת שביעית כפירות היתר מכירה.
[...]
לכן בסיכומם של דברים, הרבנויות נקראות לסמן את פירות הקיץ כפירות בקדושת שביעית, גם אם הללו יגיעו עם אישורים חתומים ע"י הרב יוסף כפירות היתר מכירה.

לסיום דברי רק אבהיר שאין בכוונתי בדברים אלה להאשים את שני הצדדים במחלוקת ואף לא את אחד הצדדים, אלא רק לבכות את המצב שגם מי שמסכים פחות או יותר ומוכן להכיר בלגיטימיות של הצד השני, לא מסוגל להגיע להסכמה.