הרב עובדיה הדאיה על הקמת מדינת ישראל והיחס לחילונים

הרב עובדיה הדאיה
מקור: http://bit.ly/Q1a0Yq

צדיק אחד שלח אלי את דבריו של חכם עובדיה הדאיה, בעל שו"ת ישכיל עבדי, שכתב במלאת עשור למדינת ישראל. בדבריו הוא מתייחס לטענות כנגד הקמת מדינת ישראל כאילו שזה נגד "שלוש השבועות" וכן לכך שהמדינה הוקמה ע"י אנשים רחוקים מתורה ומצות.
את דבריו המלאים ניתן לקרוא כאן.
כאן אני מבקש להסב את תשומת הלב לדברים שהוא כותב שיש להם גם קשר אקטואלי:

ולכן עם שאנו רואים בחוש לכמה מהמתפרצים והפושעים בא׳׳י, הרי מצוה, זו של חיבת הארץ, וריבוי הישוב שמתרבה על ידם, בהחייאת השוממה, וריבוי הבנינים, שבהם מתישבים כמה וכמה עולים חדשים, החרדים על דבר ה' ומקימים בתי כנסיות ובתי מדרשות בכל אתר ואתר, הרי בזה לוקחים חלק גם אלה שאין להם יד ושם בתורה ובמצות, כי הרי עם ישראל, כולו בבחי׳ גוף א׳, ואין לך אדם מישראל, שאין לו חלק בתורה ובמצות שעושה חבירו, והרי מצוה זו כדאה להגן עליהם להיות להם שארית בארץ.

וזה לפע״ד כוו׳ [=כוונת] אוז״ל, רקנים שבך מלאים מצות כרמון. שעם שלעין נראה שהוא חסר מכל, אך הרי יש לו חלק בתורה ובמצות שעושים חבריו, שע׳׳ז תיקן האר״י ז״ל, לומר האדם טרם עשייתו שום מצוה 'בשם כל ישראל' ובפרט לפי מה שהסברנו דכל אלה הישובים שנעשו ע״י אלה החפשים, ומתיישבים בהם, אנשים דתיים שעוסקים בתורה ובמצות, הרי מזה עצמו כבר מגיע להם חלק ג״כ, ובפרט כאשר הולכים למלחמה נגד האוייב, להגן על הארץ ועל יושביה, הרי אין לך מצוה, יותר גדולה מזו, ויש בה כדאי להכריע את הכף לטובה, וזה תלוי בשיקול אל דיעות, שלפעמים מצוה, אחת מכריעה נגד כמה אלפי עבירות, ולכן כל שאנו רואים, שהארץ לא הקיאה את אלה המוחזקים לעינינו כרשעים, עלינו לומר, כי בודאי שיש להם איזה מצות גדולות ששקולים כנגד כמה אלפי עבירות ושיש בהם כדאי להכריע את הכף לזכותם, וזה, תלוי בשיקול אל דיעות, ואנחנו לא נדע.

אם הבנים שמחה, מהדורת קרן רא"ם

הגיע לידי היום מהדורה חדשה של הספר "אם הבנים שמחה", מהדורת קרן רא"ם, של הרב יששכר טייכטל, שיצא לאור ממש בימים האחרונים. הספר יצא לאור ע"י אליהו מרדכי זוננפלד - נין להגרי"ח זוננפלד, יחד עם נכדי ובני משפחת המחבר. עפ"י המופיע בשאר הספר מדובר במהדורה מחודשת ומבוארת, אך לצערי לא הרחיבו המוציאים לאור מה בדיוק התחדש והתבאר במהדורה זו. מרפרוף בספר, ניתן לראות כי הוספו לספר הערות שוליים מתוך "יומן השואה" של הרב טייכטל, שייתכן והינם חדשים.

למי שאינו מכיר את הספר "אם הבנים שמחה", הנה תיאור הספר מתוך "ויקיפדיה":

אם הבנים שמחה, הוא ספר שכתב הרב שלמה יששכר טייכטל (מחבר שו"ת משנה שכיר), שהיה אחד מחשובי הרבנים בהונגריה, ונרצח בשואה. הספר עוסק בחשיבות העלייה לארץ ישראל, אהבת הארץ ולימוד זכות על החילונים הציונים. את הספר הוציא הרב טייכטל לאור בשנת תש"ד בתנאים קשים בבודפשט.
הרב טייכטל, שהיה עד השואה בעל השקפת עולם חרדית אנטי-ציונית, שינה בשואה את דעותיו מן הקצה אל הקצה. בספר זה הוא פורש את השקפת עולמו כפי שהתחדשה לו, ואת הסיבות שבגינן החל לתמוך ביישוב הארץ, ומבסס את דבריו על אלפי מובאות וציטוטים. בין השאר מובאת בספר ביקורת על הרבנים שעזבו את קהילותיהם בשואה וברחו למקומות מפלט.
הרב טייכטל סובר שהדרך בה עם ישראל ישוב לה' ויגאל היא קיום מצוות ישיבת ארץ ישראל. הוא משווה את הרצון להיגאל בלי לעלות לארץ ישראל לרצון להוליד ילדים בלי לישא אשה. לדעתו השואה באה כעונש על ההתכחשות לארץ ישראל, והיא מהווה קריאת התעוררות לעזוב את הגלות. בספר הוא מרבה ללמד זכות על הציונים המיישבים את ארץ ישראל ומביאים במו ידיהם את הגאולה. עם זאת הוא מדגיש שאין בדבריו כדי להצדיק את העובדה שאינם שומרים תורה ומצוות, וקורא להם לשוב לדת. במקביל, הוא קורא לשומרי המצוות לשוב לארץ ישראל ובכך לשנות את אופיה החילוני.
הרב טייכטל, לאחר שהסיק את מסקנותיו, הגיע לעיירה בהונגריה וסיפר בבית הכנסת סיפור אודות אישה אלמנה שהייתה ממונה להעיר את היהודים לסליחות והדבר היה קשה עליה. אחד היהודים החילוניים בעיירה ניגש אליה, והציע להחליפה בדפיקה על דלתות הבתים בשעת בוקר מוקדמת. האישה הסכימה, וכך זה נעשה. אולם כשעבר אותו "חילוני" בבתים, לא הסכימו היהודים לקום בגלל יהודי שאוכל חזיר. בבוקר תמה רב העיירה על העדרם של תושבי העיירה. וכאן, מסופר על הרב טייכטל, "פרץ הרב טייכטל בדמעות, וצעק: נכון שהציונים מחללים שבת וכדומה, אבל הם עוררו את העם וצעקו: 'צאו מתוך ההפיכה, הגויים שונאים אותנו, אין לנו מקום אלא בארץ ישראל', ואילו אנו לא שמענו". הוא סיים את דבריו במילים הבאות: "הלוואי שנזכה לתקן את העיוות, וה' יקבל אותנו בארץ המובטחת". השומעים ההמומים לא ידעו על קיום הספר 'אם הבנים שמחה', שם פרש הרב טייכטל באריכות ובצורה סדורה את משנתו החדשה. למרות זאת הבינו השומעים שמהפך רציני התחולל בנפשו של הרב הגדול, שמאורעות השואה גרמו לו לחשוב מחדש על השקפת עולמו הקודמת (עיתון "בשבע", גיליון מס' 139).
הספר יצא לאור בבודפשט בשנת תש"ד (1943), חודשים ספורים לפני הפלישה הגרמנית והשמדת יהדות הונגריה. הספר יצא לאור מחדש, במהדורת צילום, בניו-יורק בשנת תשכ"ט (1969), בידי בנו של הרב טייכטל, שמעון, שהיה ציוני. כחלוף השנים, אנשים בעלי השקפת עולם ציונית דתית ביקשו להדפיס מחדש את הספר. הספר הודפס מחדש בשנת תשמ"ג (1983), בהוצאת פרי הארץ בעריכת הרב זאב סולטנוביץ'. לספר צורף מבוא מאת בן המחבר, הרב חיים מנחם, חסיד חב"ד, בו הדגיש את דמותו החרדית של האב.
הספר יצא עד במהדורה נוספת בשנת תשנ"ח, בהוצאת קול מבשר. הוא אף תורגם פעמיים לאנגלית. הוא נחשב לאחד מספרי היסוד של מחשבת הציונות הדתית, אם כי בפועל השפעתו על ההגות הציונית-דתית מבית מדרשם של הראי"ה והרצי"ה קוק איננה גדולה.

הספר כולו נמצא ברשת וניתן לקריאה בקישור הזה.

במהדורה הנוכחית, של קרן רא"ם, ניכר שנעשה נסיון נוסף לנסות ולהפוך את הספר לאטרקטיבי גם עבור הקונה החרדי. על כריכת הספר נכתב "מאמרים ודרשות בשבחה של ארץ ישראל וישיבתה" ועל שער הספר נכתב "מאמרים ודרשות מעוררים הלבבות בשבחה של ארץ ישראל וישיבתה", קצת שונה ממה שהמחבר כתב על שער הספר: "מיוסד על גאולתינו ועל פדות נפשינו מגלות האחרון הזה אחר שנעשה כל מה שהבורא כל עולמים או"א מבקש מאתנו ומצוונו לעשות בענין קרבת הגאולה".
במהדורה זו, מלבד הקדמת בן המחבר שכבר נדפס בעבר, ושנחזור אליו בהמשך, התווספו מכתבי פסאדו-הסכמה ל"ספרי ה'משנה שכיר'" מאת הרב מאיר ברנדסדרפר והרב יצחק וייס, ראשי העדה החרדית, ומאת הגרי"ש אלישיב והרב ואזנר. באף אחד מהם אין זכר לשם "אם הבנים שמחה". כמו כן נדפס מכתב מהרב יוסף חיים זוננפלד שנשלח למחבר על ספרו 'משנה שכיר', וכן הספד המחבר על הרי"ח זוננפלד. בסוף הספר נוספו תולדות המחבר. 

בפרק בתולדות המחבר העוסק בחיבור הספר "אם הבנים שמחה" נכתב כך (הדילוגים הם שלי - ר.צ.): 

צרות ישראל הרחיבו את לבבו לתור ולחקור לסיבת מצבם הנורא של בנ"י בגלות והוא ראה בעליה לא"י פתרון מעשי ורוחני אמונתי כאחד.
תחילתו ויסודו של החיבור, בירור הלכתי אם מצות ישיבת א"י נוהגת בזמן הזה, הוא קורא תגר כנגד אלה שחשבו ודגלו בדעה שאין מצות ישיבת ארץ ישראל בימינו וגם נימקו נימוקים כנגד העליה לארץ ישראל.... כן טען כי אף על פי שארץ ישראל נבנתה ע"י החפשיים מ"מ אין זה פוטר את החרדים מלעלות להשפיע.
הספר נכתב ברובו בהיותו מסתתר ובסכנת מות... לדאבון לב, נסגרו שארי אירופה על יהודיה והצלת הרבים ע"י עליה לארץ ישראל לא היתה מעשית עוד.
וכך הוא כותב לבנו במכתבו האחרון מבודפסט:
"לצערי הרב ולדאבון לבי, יש, שלא ירדו לסוף דעתי בכתיבת ספרי 'אם הבנים שמחה' שהוצאתי, בהיותי ב'עמק הבכא' בבודפסט בשנת תש"ג, וסהדי במרומים כי בכתבי על ישוב א"י ע"י אחינו עיני עיני ירדה מים מין הפוגות על עם ה' הנאנחים והנדכאים מתוקף חבלי הצרות שאין לתאר, וראיתי בא"י קרן אורה ועוגן הצלה, ואם כי ידעתי וחששתי שמא יתלו בי דברים שלא אמרתי ולא התכוונתי אליהם הרי יודע תעלומות יעיד עלי כמה שפכתי שיח פני בוחן לבבות, שדברי לא יהוו להם לפוקה ולמכשול, ובטוחני כי זכותה של אדמת הקודש תעמוד לכל המחוננים את עפרה לבלתי ידח ממנה כל נדח..."

המכתב הנ"ל לבנו מופיע גם בדברי הפתיחה של המו"ל של מהדורה זו, וגם בדברי בן המחבר היוצא מגדרו כדי "להזים ולהפריך את דיעותיהם למיניהם שייחסו למחבר ע"י הוצאת דברים מהקשרם... ". אני לא יכול לומר שאני מבין מתוך המכתב כנגד מה או מי הוא נכתב.

בן המחבר ממשיך בדבריו:

לצערנו נטפלו חוגים שונים לדברים הנ"ל וכיוצא בהם בספרו למצוא בהם קשר לרעיון הציוני החילוני... וברור ומובן לכל בר בי רב שהמחבר... לא התייחס כלל לתנועה הציונית החילונית שחרתה על דגלה 'א"י ללא תורת ישראל'... והתוצאה של הדוקטרינה הזאת הרי ידועה לכל: הרס הנוער והעם... מבחינה רוחנית וגשמית כאחד, המסכן עצם קיומו של העם והארץ והמתבטאת בירידה - תרתי משמע - ירידה מוסרית וירידה מן הארץ ולבסוף התנכרות לא לתורת ישראל בלבד אלא גם לעמם ולארצם, והמחריד ביותר 'ונוספו גם הם על שונאינו'. 

יש לי חשש כבד כי מי שתולה דברים במחבר כנגד דברים מפורשים שכתב הנם דווקא בני משפחתו. הנה דברים שכותב הרב טייכטל, המחבר, לקראת סוף ספרו, ואתם יכולים לשפוט בעצמכם:

הרי לך אחי, שהחיוב לכל בר ישראל לדבר שלום אל עמו ושלא לעשות פירוד בין הדבקים, ובזה תלוי כל ישועתנו, על כן מאד לבי עלי דוי על מה שנמצאים עוד כעת בינינו אנשים שמשמיעים קולם ברבים לעורר קטגוריא ומדון על בוני הארץ והעוסקים ביישובה, ומפטירין בהודע, לבדוק בתועבת אמנו הקדושה, ולעורר שנאה ושטנה על בוניה, באמרם שהמה כופרים ופשעים ומינים ושאסור להתחבר עמהם, וכדומה מן הדברים הגורמים לעשות פירוש בין הדבקים ומעכבים מלדבק את כל האומה בכלל אחד בעסק מצוה זו שעניינה הוא עד גבהי מרומים.

סיכום שמיטה תשס"ח - חלק ב'

מועצת הרבנות הראשית

לרגל הבחירות למועצת הרבנות הראשית, נעסוק הפעם בסיכום תפקוד המועצה היוצאת (שכבר יצאה, ליתר דיוק) בשנת השמיטה שאנו בסופה.
מועצת הרבנות הראשית לקחה חלק בשנת השמיטה ה'תשס"ח בשתי נקודות עיקריות. הראשונה היתה אישור צמצום היתר המכירה. בנקודה זו ניגע בעז"ה בהמשך. הנקודה השניה היתה ההחלטה שהתקבלה במועצה (עפ"י הפרסומים בתקשורת, במשאל טלפוני בין חברי המועצה) על כך שכל רב עיר יכול להחליט להתנות מתן תעודת כשרות לבית עסק בעירו באי מכירת תוצר מהיתר מכירה. החלטה זו התקבלה ממש בערב ראש השנה, באופן שהיה נדמה כאילו שנת השמיטה באה בהפתעה.
החלטה זו הביאה למצב, עפ"י פרסומים בתקשורת, שלבתי עסק מסויימים וביניהם חדרי אוכל של מפעלים נשארו ללא תעודת כשרות. כתגובה להחלטת מועצת הרבנות הראשית הודיעה ארגון צוהר שאם הרבנות הראשית לא תמצא פתרון מידי לבתי העסק המוכרים היתר מכירה, הם יקימו מערך כשרות פרטי שיתחרה בזו של הרבנות. במקביל בתי עסק וחקלאים פנו לבג"ץ בדרישה לכפות על הרבנות לתת תעודות כשרות עבור היתר המכירה. בג"ץ קיבל את עמדת החקלאים, והרב דוב ליאור הוסמך מטעם מועצת הרבנות הראשית לתת תעודות כשרות בכל הערים שהרבנים המקומיים לא מעוניינים לתת תעודות כאלה.

אם החלטת הרבנות הראשית היתה יוצאת לפועל, היה קורה מצב שבית עסק בהרצליה לא יקבל תעודת כשרות בגלל שהוא מוכר היתר מכירה, וכמה מאות מטרים משם ברעננה בית עסק אחר המוכר אותו סחורה בדיוק יהיה בעל תעודת הכשר. מה ההגיון של ההחלטה הזו? עד כמה שידוע לי, טרם פורסם מאמר תורני או אפילו פובלציסטי ממובילי המהלך המסביר את ההגיון שמאחוריו. מה שכן נאמר זה שלא ניתן לכפות על רב לאשר משהו ככשר כאשר לדעתו הוא לא כשר. כשלוקחים בחשבון שמתוקף החוק, מועצת הרבנות הראשית היתה צריכה לאשר את ביצוע היתר המכירה, איך ניתן להבין שאותם אנשים עומדים וצועקים שהם חושבים שתוצרת היתר המכירה הוא לא כשר?! כדי לא לגרום לטעות ראוי להבהיר שכדי לומר שההיתר מכירה הוא אסור באכילה, צריך קודם לחלק בין פירות לירקות (שכן אין סיבה הלכתית ראויה לאסור פירות באכילה), לאחר מכן צריך להחמיר כשיטת הרמב"ם שכל הירקות הנקטפים בשמיטה יש בהם דין ספיחין (ולא כמו הר"ש שרק מה שגדל בשביעית אסור), לאחר מכן צריך לומר שהמכירה כלל לא חלה (לא רק שהמכירה מוטעת בעקרון ואסורה אלא שהיא לא חלה, שהרי אם היא חלה אין בכלל איסור ספיחין). גם אם מישהו סבור שהמכירה לא חלה, ושיש ספיחין, ושיש סיבה לאסור גם פירות וכד' הוא גם צריך לסבור שלא ניתן לסמוך על דעת המקילין. דבר שלעצמו טעון הסבר, שהרי כבר כתב הג"ר שלמה זלמן אוירבאך בשו"ת מנחת-שלמה שגם אם אתה עצמך מחמיר בהיתר מכירה אם מישהו שואל אותך אם הדבר מותר באכילה עליך להורות לו להקל שכן ספק דרבנן להקל.

בסופו של דבר, בכל זאת, רבני ערים לא מעטים בחרו ללכת בדרך זו ומנעו מעסקים למכור סחורה מהיתר מכירה. כך היה לדוגמא במודיעין. העניין די הוצנע מידיעת הציבור ולי לא ידוע על פרסום איזה שהוא הסבר למהלך הזה (על אף שרוב הציבור בערים הללו לא מקפיד לא לצרוך היתר מכירה, לפחות זה המצב במודיעין). אינני יודע אם יש רבנות בארץ שלא מוכנה לתת תעודת כשרות לעסק שמוכר תוצרת אבקת חלב נוכרי, אבל קשה לי להאמין שיש דבר כזה. במה שונה וחמור היתר מכירה מאבקת חלב גוי? אינני יודע.

נוסיף גם בנושא הזה, שלא שמענו את קולם של חברי מועצת הרבנות הראשית כאשר התעורר הסכסוך בין יושבי ראש ועדת השמיטה, הרב זאב ויטמן והרב אברהם יוסף. על אף שמועצת הרבנות הראשית היא זו שבפועל מינתה את שני הרבנים לתפקיד, כאשר העסק עלה על שרטון לא נשמע קולם והרב ויטמן נשאר להאבק את מלחמתו/מלחמתם לבדו.

נסיים בקישור לתוצאות הבחירות למועצת הרבנות הראשית מאתר ynet ומאתר כיפה.

סיכום שמיטה תשס"ח - חלק א'

הרבנות הראשית לישראל

נתחיל מההתחלה. הרב יונה מצגר, הרב הראשי האשכנזי, כנראה הגיע לתפקידו רק בזכותה של שמיטה תשס"ח. אלו היו השמועות בזמן שנבחר ולאחר מכן גם גורמים רשמיים המקורבים לגרי"ש אלישיב אמרו את הדברים כמעט בפה מלא. אינני יודע אם אפשר להחשיב את הבחירה הזו כניצחון של החרדים, אך זה בהחלט נראה כהפסד של הדתיים הלאומיים. למרות זאת ואולי בגלל זאת, כמעט ולא נשמע קולו של הרב מצגר במהלך השמיטה וההכנות אליה.
גם קולו של הרב עמאר לא נשמע ברמה בענייני השמיטה. זאת, על אף שהוא נחשב לאחד מגדולי תלמידיו של הג"ר עובדיה יוסף התומך בפה מלא בהיתר המכירה. זה בודאי יכול להחשב כנצחון של החרדים. מסתבר שהרב עמאר לא רצה להיות מאויים בחרם כפי שקרה לקודמו בתפקיד הג"ר אליהו בקשי-דורון. כך קרה שהפעם שני הרבנים בחרו, כנראה במודע, שלא לדבר בנושאי השמיטה ובמקום זאת זרקו את הכדור הרותח למגרשם של אחרים.

בתחילה מונה הרב זאב ויטמן ליו"ר ועדת השמיטה שע"י הרבנות הראשית. הרב ויטמן עשה עבודה רבה, שנדון בה ברשימה נפרדת, בצמצום השימוש בהיתר המכירה. עם זאת, כנראה שהצמצום בגידולי הקרקע היה קטן מאד ואולי אפילו לא קיים. לאחר מכן צורף אליו גם הרב אברהם יוסף. הרב יוסף לא הסכים לשיטה שהוביל הרב ויטמן ובאיזה שהוא שלב נוצר סכסוך בין שני הרבנים (ראה כאן וכאן). גם לאחר ששני הרבנים החשובים לא הצליחו לסדר את ההדורים ביניהם, הרבנים הראשיים (לפחות כלפי חוץ) לא הרגישו צורך להוציא הודעה מטעמם בנושא.

[אוסיף גם שכשאני התכוננתי בערב השמיטה לתת שיעורים בנושא השמיטה בשכונה שלי, פניתי למשרדי הרבנים הראשיים וביקשתי לדעת מה התכנון לקראת שנת השמיטה. מהמשרדים נמסר לי שהם לא מתעסקים בזה (!!!) ושעלי לפנות ישירות לועדת השמיטה ולרב ויטמן.]

עם זאת, לתומכי היתר המכירה היה הישג גדול מאד בשמיטה זו. לחרדים היתה בשמיטה זו סיטואציה שמעולם לא היתה כדוגמתה, ואני מקווה שלא תחזור על עצמה. למעשה אף אחד מהרבנים הראשיים לא תמך בגלוי בהיתר המכירה, יו"ר ועדת השמיטה ידוע כאדם התומך בצמצום מירבי של היתר המכירה (הגם שהוא אדם המבין את המציאות, בניגוד לאחרים היודעים לדבר כנגד ההיתר אך מעולם לא התמודדו עם המציאות), ועם זאת היתר המכירה על גידולי הקרקע נשאר על עומדו ואף קיבל חיזוק משמעותי בשינויים שהכניס הרב ויטמן. האם במציאות הקיימת כיום יהיה ניתן לחלוטין לותר על היתר המכירה? אני לא מאמין שיש היום מישהו רציני שחושב שהתשובה לשאלה זו היא חיובית (מומלץ לראות בבשבע האחרון דיון בשאלה זו - אפשר להוריד כאן). זהו הישג גדול מאד לתומכי היתר המכירה, ובמידה כזו או אחרת גם מלאך רע עונה בעל כרחו אמן.

נספח מג' באלול

בפינת "שאלת השבוע" שהתפרסמה בעיתון בשבע בשבת האחרונה (לינק) נשאלו ארבעה אישים אודות היחס לתורת הרב קוק:

תורת הרב קוק, ממנה התפתח הזרם הציוני-דתי, ממשיכה להילמד גם היום, מאה שנה לאחר שנכתבה. מאידך, מתגברות לאחרונה מגמות של לימודי פנימיות וחסידות במוסדות הדתיים, והופכות לדומיננטיות יותר מבעבר. האם מאבדת תורת הרב קוק ממרכזיותה לטובת החסידות, או שהיא ממשיכה לשמור על מקומה כבעבר?

תשובתו של הרב יהודה מלמד (בנו של הרב זלמן מלמד ור"מ בישיבת רמת-גן) מדגימה שיטה שלא רק שאינני מסכים איתה אני לחלוטין לא מבין מניין היא ינקה את יסודותיה. הנה חלק מדבריו:

התשובה היא שעדיין תורת הרב נחוצה לנו כאוויר לנשימה. בלי הרב לא היינו מעלים על דעתנו שאפשר להיות גם דבק בהשם וגם עוסק בענייני חול ובענייני עם ומדינה. בלי הרב היתה השכינה נשארת בבעלז, בברסלב, בווילנא ובחלב, ויושבי ארץ ישראל היו נזכרים בה בגעגועים בהזכירם שמות אלו על שפתיהם.
רק בזכות הרב חזרה השכינה לציון והריהי מעטרת בחן וביופי מיוחד את מפעל ההתיישבות, את הצבא וכיוצא באלו. הרב לימד שהעיסוק בענייני עם ומדינה לא מחליש אלא מחזק את הדביקות בד'. הוא לא רק לימד אלא גם חשף את הלך הנפש העמוק שבו הדברים מתחברים.

התשובה הזאת גורסת שבעצם אין קיום לציונות הדתית ללא תורת הרב קוק. זה לא הפעם הראשונה שאני שומע את הגישה הזאת, הפעם הראשונה היתה מרב שדווקא נחשב לליברל מאד גדול בציבור שלנו, אבל בעניין הזה הוא עמד על כך שלולי תורת הרב קוק יהודי לא יכול היה להיות גם חלק מההווי הישראלי וגם להיות שומר תורה ומצוות. הדבר שאני מוצא הכי מעניין בשיטה הזאת זה שהדור המבוגר יותר, תלמידיו המובהקים של הרב צבי יהודה הכהן קוק אינם מתבטאים באופן הזה. כך אפשר לראות שתשובתו של הרב יהודה מלמד היא הרבה יותר קיצונית מאשר תשובתו של  הרב אליעזר ולדמן, אחד מזקני ראשי ישיבות ההסדר, מישיבת ניר בקרית-ארבע.

כפי שכתבתי, אינני יודע מניין מגיעה שיטה זו ומי הראשון שהגה אותה. אך לפחות לדידי אם מישהו  רוצה לשכנע שיש מקום ללמוד את תורת הרב - לא זו הדרך.

לשלושה באלול

בג' באלול מגיעה לאנסחדה (מחנה הכשרה של פאג"י לקראת עליה לא"י) הידיעה על פטירתו של מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, מייסד הרבנות הראשית בארץ ישראל ורבה הראשי של ארץ ישראל וירושלים. השפעתו של מרן הרב חובקת זרועות עולם. בערב נאספים כל חברי ההכשרה בבית הכנסת, אליהם מצטרפים גם מעט מבני המקום, ושלמה (לימים: הרב שלמה מן-ההר) עומד על הבימה ונושא הספד נרגש לגדול ישראל שהסתלק מעולמנו.

ברבות השנים זכה אבא (הרב מן-ההר) להשיא ארבע מבנותיו לתלמידים מישיבת "מרכז הרב", הישיבה המרכזית העולמית, שיסד הרב קוק זצ"ל בירושלים. פעמים רבות היה אומר, שזכה לכך, הודות להספד שנשא באותו מעמד.

(מתוך "ההר הטוב הזה", הרבנית פועה שטיינר, עמ' 111).

במהלך השיחה איתו (עם הרב חיים סרנא, מראשי ישיבת חברון) שאלתי אותו מדוע לחרדים יש גישה כה שלילית ביחס לכתביו הפילוסופיים של הרב קוק זצ"ל ותשובתו היתה מאירה מאד. הוא אמר לי שאדם יכול לדפדף על פני עמודים רבים בחיבוריו הפילוסופיים של הרב ולא להיתקל באף מאמר חז"ל. הוא עמד על כך שחיבור "כשר" בנושאי השקפה חייב לצטט מאמרי חז"ל באופן תדיר.

(תרגום שלי לדבריו של פרופ' מרק (מלך) שפירא מתוך רשימה שפירסם בספרים בלוג - לינק)

באופן שטחי העולם היהודי-הדתי מתחלק היום לשני חלקים: אלו שמעריצים את הרב קוק ואלו שנלחמים (או לכל הפחות מסתייגים) בזכרו. האמת היא שיש הרבה באמצע. אני חושב שכל אחד שזכרו של הרב קוק חשובה לו צריך לשאול את עצמו האם נעשים הפעולות הנכונות על מנת להנחיל את זכרו של הרב לדור הצעיר ולציבורים יותר רחבים מאשר "ישיבות הקו".

אתן מספר דוגמאות:

א. בחב"ד התחילו להוציא בשנים האחרונות את גליונות "מעיינותיך" ואת סדרת "חסידות מבוארת", הגליונות והספרים הללו עוסקים בעניינים עמוקים מאד בצורה יסודית ומעמיקה אך עם זאת באופן שהאדם חסר הרקע בחסידות יכול להבינם ולרדת לעומקם. טובי המוחות עמלים על חשיבה כיצד להתאים את הדברים לקורא בן זמנינו, והם רואים הצלחה אדירה במעשי ידיהם. האם קיים כיום מפעל דומה בכתבי הרב? מתי נזכה לראות גליונות של "אורותיך" ו"אורותיך לצעירים" עם מאמרים הנכתבים ע"י טובי המרצים וההוגים בתורת הרב (גם אם הם לא למדו אצל הרצי"ה)?

ב. לפני כמה חדשים התחלתי למסור שיעור במסכת ברכות. רציתי לצורך כך לקנות את "עין אי"ה" על ברכות. לתדהמתי גליתי שהמקום היחיד שאני יכול להשיג את הספרים במחיר סביר זה בישיבת מרכז הרב, מקום שלצערי לא יוצא לי לפקוד ביום-יום. עתה, נשווה זאת שוב לחב"ד. מלבד זאת שיש חנויות ספרים של חב"ד ברשת, יש גישה לכל כתבי נשיאי חב"ד און-ליין ברשת. אני לא חולם שמוסד הרב קוק יעלו את כל ספרי הרב שבהוצאתם לרשת, אבל אולי אפשר להעלות לפחות את הדברים הפשוטים יותר, מאמרי הראי"ה וכד'.

ג. אני חושב שיש הרבה אמת בדברים שהבאתי לעיל משמו של הרב סרנא. אדם הלומד את כתבי הרב קוק שואל את עצמו תדיר מה המקור לדברים שהרב כותב? האם דברים אלו מוסכמים או שהם מהווים חידוש על פני החיבורים שנכתבו לפניו? הגיע הזמן שתלמידיו של הרב יתחילו להוציא לאור כתבים של הרב בצורה מהודרת עם הפנייה למקורות דומים ועם השוואה למקורות וחיבורים שונים. אם אלו הרואים עצמם תלמידי הרב לא יכולים לעשות זאת, אני חושב שיש מקום להציע זאת לחוקרים יראי שמיים באקדמיה שיכולים לעבוד על הדברים ביסודיות ועם מימון לצורך קבלת תואר וכד'. [כן, אני יודע שיותר קל כיום לראות את כתב ידו של הרמב"ם מאשר את כתב ידו של הרב קוק, אבל את העניין הזה נשאיר לזמן אחר.]

דו"ח "כושרות" על המסעדות בירושלים

לא תכננתי לכתוב על הנושא הזה כי הוא כבר קצת ישן, אבל לבקשת חברי אלי ק. נציין מספר דברים.

כידוע לפני כחדשיים התחיל לעבור במיילים ולאחר מכן פורסם במספר אתרים באינטרנט הדו"ח של ארגון "כושרות" על מצב המסעדות בירושלים (ניתן להוריד כאן מאתר "ישיבה"). הדו"ח הביא לתשומת לב הציבור את בעיית תעודות הכשרות המזוייפות בירושלים (וגם במקומות אחרים בארץ). אני יכול לספר שבשבועות האחרונים נזדמן לי לעבור על פני מסעדה בירושלים בה מוצג תעודה מהסוג הזה וביקשתי לראות את תעודת הכשרות של הרבנות ואמרו לי שאין להם!!
מעבר לכך יש בדו"ח ביקורת קשה על רמת הכשרות הרגילה של רבנות ירושלים. בסביבתי הקרובה החלק הזה של הדו"ח התקבל קצת בהרמת גבות. חלק מהסיבות ל"הרמת הגבות" מפורטות במאמר שפרסם (קצת באיחור) הרב ד"ר בני לאו, רב קהילת רמב"ן בירושלים. מתוך דבריו (לינק):
לטענת כותבי הדו"ח הם בדקו כמעט מאה חנויות בדרכים שונות והדו"ח מתאר את ממצאי הבדיקה. בעקבות הדו"ח הלכתי ובדקתי את המצב בשטח ומצאתי שדברי מחבריו מוטעים שלא לומר שקריים. הדו"ח הזה טוב לו שלא נברא משנברא... כמה אלימות יש בדו"ח הזה, בעיניים מתגלגלות כלפי שמיא.

רבה של צפת, הרב שמואל אליהו, הגיב לדבריו של הרב לאו, תוך שהוא שולל מהרב לאו את תואר הרבנות שלו (המאמר כאן). נשגב מבינתי מדוע הרב אליהו ראה צורך לכתוב את התגובה הזאת בצורה כזאת. הגיע הזמן להבין שרוב הציבור לא נרתע מלהקשיב למישהו המדבר בטוב טעם רק בגלל שמישהו אחר קרא לו ד"ר (רחמנא ליצלן), ד"לי או אפילו רפורמי. (בתקופה שהמפד"ל ישבו עם שינוי בממשלה, אמר לי חבר חרדי: "איך אתה יכול להצדיק את המפד"ל? אתה לא יודע שאפי איתם הוא רפורמי?" נו שויין). לתשומת ליבם של הנלחמים ב"רבדים" ודומיהם.

תגובתו של הרב יובל שרלו (שגם ממנו הסיר הרב שמואל אליהו את תואר רבנותו בעבר) על הפגיעה בכבודו של הרב לאו לא איחרו לבוא. אני ממליץ מאד לקרוא את דבריו (לינק).

עוד בעניין הדו"ח. ארגון כושרות פרסמו (כאן) מספר שבועות לאחר פירסום הדו"ח שהדו"ח לא היה מיועד לפרסום ברבים וניתן להבין אותו רק בצירוף הסברים בע"פ. זאת, על אף שעם פרסום הדו"ח נעשו על ארגון כושרות ועל הדו"ח כתבות מחמיאות בעיתון בשבע (לינק) וכמדומני גם בעיתון הצופה כמו כן ברדיו קול חי הם קיבלו אייטם מלא ביומן החדשות של מרדכי לביא. בכתבות אלו הוזכר הדו"ח, אך לא הוזכרו שום דברי הסתייגות של אנשי כושרות מדרך הבנת הדו"ח.
לאחר שראיתי את דברי ההסתייגות פניתי לארגון כושרות ושאלתי אותם, מדוע הדו"ח שלהם מופיע באתר "ישיבה" אם הוא לא נועד לכלל הציבור, ומדוע הם אינם מפרסמים דו"ח מיוחד שכן מיועד לציבור. תשובתם היתה שהם אינם יכולים לכתוב דו"ח המיועד לציבור בצורה שהוא יהיה יעיל ושגם "לא נסתבך עם כל מיני תביעות". לגבי הופעת הדו"ח באתר ישיבה נאמר לי שהם לא ידעו שהדו"ח מופיע שם (!) ושזה יטופל. עד היום, יותר מחודש אחרי, הדו"ח עדיין נמצא שם.
נראה לי שיש שתי אפשרויות להבין את ההתנהלות של "כושרות": או שלאנשי כושרות אין מושג איך עובד העולם התקשורתי שלנו (אם זה המצב, אני בספק רב אם אנשים אלו יכולים להיות בעסקי הכשרות) או לחילופין שההכחשות של ארגון כושרות אינן רציניות והן נאמרות אחד בפה ואחד בלב על מנת להמנע מתביעות וכד'. בעיני, אין דרך חזרה. ברגע ש"כושרות" פרצו החוצה לעולם התקשורת הם לא יכולים לחזור אחורה, הם צריכים לפרסם מדי פעם עדכוני כשרות שכן מיועדים לכלל הציבור, להגיב על הביקורת כלפיהם וכד'. אם הם לא יעשו זאת, הם יהפכו עצמם ללא רלוונטיים בעיני רוב הציבור שעליהם הם מבקשים להשפיע.

אני מסיים רשימה זאת עם ציטוט מתוך טוקבק למאמרו של הרב בני לאו, אני ממליץ לקחת את הדברים בערבון מוגבל מכיוון שאין ראיה שהאדם החתום באמת כתב את הדברים וכמובן ש"אין הנחתום מעיד על עיסתו".

עדכון מג' באלול ה'תשס"ח: לאחר בירור קצר שערך אחד הקוראים הובא לידיעתי שאכן הכותב הוא דוד פרנקל מדולב. מר פרנקל אף שלח לי את פרטיו האישיים וביקש שאם יש שאלה או רצון להבהרה ניתן ליצור קשר איתו ישירות.

להלן דבריו:
שמי דוד פרנקל (מדולב) אחד מבעלי רשת פאפאגאיו, להזכירך, רשת שהייתה בעבר לא כשרה והפכה לכזו בגלל היותי והיות שותפי דתיים, וההתעקשות שלנו מול שותפים שאינם דתיים שמעתה והלאה כל עסק שיפתח במשותף יהיה אך ורק כשר! אין לי דבר אם הרב בני לאו כמו גם עם אירגון כושרות, אבל במקרה זה, באופן הברור ביותר אירגון כושרות כשל והכשיל את הרבים!! יתרה מזו, הוציא שם רע ופגע בפרנסה של רבים, ואני כמובן יכול להתייחס רק למסעדה אותה אני מכיר אבל ישנם מסעדות נוספות שהסיפור של פאפאגאיו מתאים גם להם. ולפני שאפרט אוסיף שלדעתי האירגון עצמו, הרעיון שמאחוריו אכן טוב ורצוי אבל במקרה זה הוא עונה להגדרה של "כוונתך רצויה ומעשיך אינם רצויים", שקבלתי את הדוח בתחילה נלחצנו מאד, התחלנו לברר מיידית אולי אנחנו מכשילים את הציבור! התברר לתדהמתי שלא היה אף בודק מטעם כושרות בפאפאגיו ירושלים, אז מה קרה? מסתבר שבאת הכנת הדו"ח יצא כושרות מתוך מספר הנחות עבודה גורפות אחת מתוך אותם הנחות עבודה היה שמסעדה שיש לה כשרות רבנות רגילה אלו הבעיות שיש לה – "בישולי גויים, אין משגיח לברירת קטניות, ניפוי קמח, הפרשת חלה, תרומות ומעשרות והדלקת אש" ואפשר לראות בדוח שסעיף זה ממש נגזר והודבק לכל מסעדה עם כשרות רגילה. הרי בפאפאגיו נכתב שאין הפרשת חלה, אכן אין, כי כל הלחם מגיע ממאפיה בכשרות של הרב אויירבך וכבר מופרשת חלה קודם, תרומות ומעשרות - מה יש להפריש בזמן שכל הירקות מגיעים מהשוק הסיטונאי בכשרות של העדה החרדית, בישול גויים- יש טבח יהודי יום יום עד שעות אחר הצהרים המכין הכל ליום ולילה ובכל מקרה אין במסעדה בישולים ממש והעיקר הוא גריל הבשרים הגדול שבו יש שלש עושי בשר יהודים, שהם ורק הם אחראים על עשיית הבשר. וכן הלאה, באותה מידה יכלו לכתוב שאין הפרדה בין בשר וחלב, נכון, כי המסעדה בשרית ואין חלב. בכל אופן, מנהל המסעדה והמשגיח התקשרו לאירגון כושרות ובשיחת הטלפון המוקלטת ניתן לשמוע את חוסר הנוחות והבלבול בנוגע לעובדות, בשיחה אומר הרב כץ מפורשות שלא ביקר במסעדה וטוען שבכלל אינו בקיא בפרטים וחוזר על הטיעון שהדוח בכלל הינו דוח פנימי. מציינים שהדוח נכתב בחודשים שבט – אדר שהם חודש פברואר בלעז, מסעדת פאפאגיו נפתחת רק בחודש מרץ השנה. מסעדת פאפאגיו ירושלים היא בעלת תעודת כשרות רבנות ירושלים אך עומדת בסטנדטים גבוהים של כשרות מהדרין ויותר כגון בישול יהודי בלבד!! שמיטה לחומרה, בשרים ופרודוקטים מהדרין בלבד. (הסיבה לחוסר תעודת מהדרין היא נושא בפני עצמו, ונוגעת לקושי הגדול להשיג מספק אחד בשר בקר בכמות ובאיכות שהמסעדה צריכה, אבל לא כאן המקום להרחיב). נקודה נוספת למחשבה, אירגון שחורט על דיגלו את טוהר וחשיבות הכשרות כערך עליון, איך יכול להרשות לעצמו, גם אם הדו"ח היה פנימי ולא להפצה כמו שהם טוענים, לשמור את המידע אצלו ולא, לכל הפחות, להתקשר או לשלוח מיכתב לכל מסעדה שהתגלו אצלה כשלים, הרי כל יום שזה לא נעשה הרי מכשילים ציבור גדול מאד! לדעתי הוצאת שם רע לא פחות חמורה מדיני כשרות. אני מאד מקווה שהאירגון והעומדים בראשו לא יסתפקו בהתנצלות "פרווה" מהסוג שנכתב בתשובה לשאלה באתר כיפה, אלא יתנצלו בפה מלא בפני מי שצריך ויפיצו זאת מעל דפי עיתונות ואינטרנט, לפחות באותם עיתונים בהם קיבלו כתבות מחמיאות ולפחות באותה תפוצה באינטרנט.

ביקורת ספרים: באמונתו - סיפורו של הרב יהודה עמיטל

שמחתי מאד כאשר ראיתי שיצא לאור "באמונתו" - ספר ביוגראפי על הרב יהודה עמיטל, מייסד וראש ישיבת "הר עציון". לא כל יום נכתבים בציבור שלנו ספרים על רבני הציבור ובטח שספרים כאלו אינם נכתבים בעוד הרב בחיים חיותו באופן שיוכל לבקר ולהגיב על הדברים המתפרסמים. גם הכתב אלישיב רייכנר שידוע מפועלו העיתונאי כאדם שירא שמיים מחד ומאידך איננו חושש להעביר ביקורת על דברים שאינם ישרים בעיניו היה נראה לי כבעל התכונות הנכונות להתעסק עם דמותו של הרב עמיטל שבמידה רבה היתה נתונה במחלוקת בציבור הדתי בדור האחרון. בהתאם לדברים אלו קניתי את הספר על מנת שאוכל סוף סוף להבין כיצד ראה הרב עמיטל את הדברים שעמם כל כך לא הסכמתי, ועל מנת להכנס קצת לראשי תלמידיו שהמשיכו לאהוב אותו באהבה עזה על אף שלא הסכימו עם דעותיו.
את התובנות שלי מספר זה ניתן לחלק לשתיים, בדיוק כפי שהספר בעצם מחולק לשתיים.
חציו הראשון של הספר מספר אודות "ראש הישיבה" הרב עמיטל, חלק שמאד נהניתי ממנו. הקורא עוקב כיצד הרב עמיטל ניצל ממוות באירופה וזכה לעלות לארץ, כיצד גדל להיות תלמיד חכם אמיתי, כיצד אמירותיו החכמות מעמיקות ומאירות באור חדש על המציאות וכיצד זכה להקים את אחת מהישיבות הגדולות והחשובות בדורנו. החלק הזה כתוב בצורה טובה, הוא מתאר את הארועים כפי שקרו, מנתח אותם, מביא תגובות מדמויות החיים עמנו על הארועים שקרו בזמנו ומלווים בציטוטים מחכימים של הרב עמיטל מאז ומהיום לאורך כל הדרך. החסרון היחיד בחלק זה הוא שהפרקים מסודרים בצורה לא כרונולוגית שאני לא הבנתי את סיבתה (ראיתי שגם למבקרים אחרים של הספר הפריע דבר זה).
החצי השני של הספר מתאר את הפוליטיקאי, השר לשעבר וראש תנועת מימד הרב עמיטל. חלק זה בעיני נכתב בשטחיות רבה עם תיאור הארועים בצורה כרונולוגית בלבד, ללא ניתוח וללא פרספקטיבה רחבה ומקיפה. אם בחלק הראשון התלבטתי אם אלישיב רייכנר הצליח לטפס מדרגת עיתונאי ופובליציסט לדרגת סופר, בחלק השני התברר לי שמדובר בעיתונאי בלבד. אנסה לתת מספר דוגמאות לשטחיות זו.
- הרב עמיטל "הפוליטיקאי" מוצג שוב ושוב ע"י רייכנר כאדם בעל ראייה פרקטית וריאלית. הקורא את הספר ללא תיאוריו של רייכנר יתקשה מאד להסכים לתארים אלו: האם אדם שתמך בהסכם אוסלו מתוך תחושה שהסכמים אלו יביאו לשלום כולל יכול להחשב כבעל ראייה ריאלית? האם אדם שראה באהוד ברק דמות של מנהיג יכול להחשב כבעל ראייה ריאלית? האם הקמת מפלגה שלא עברה את אחוז החסימה זו חשיבה פרקטית?
- רייכנר מדגיש לאורך הספר שהחלטותיו ודעותיו של הרב עמיטל גובשו לרוב סביב הציר של קידוש השם וחילול השם. כך מתאר רייכנר שהרב עמיטל חשב שיש בהפגזת כפר כנא במהלך מבצע דין וחשבון וכן בתגובתו של דוד לוי שיש לגבות מאויבינו "דם מול דם, ילד מול ילד" משום חילול השם, ולעומת זאת הוא חשב שיש בהצטרפותו לממשלה לאחר רצח רבין משום קידוש השם. אך רייכנר לא טורח לברר כיצד הרב עמיטל מגדיר מהו קידוש השם ומהו חילול השם. אני עדיין אינני מבין מדוע אין בהעברת הסכם אוסלו בכנסת תוך כדי הסתמכות על הקול הערבי ועל המיצובישי של אלכס גולדפרב משום חילול השם נורא, ומדוע אין חילול השם בחימוש כנופיות טרור בשם הסכמי אוסלו. הקורא הציני עוד עלול לחשוב שהעניין הוא "מה שאני מסכים איתו זה קידוש השם, ומה שאינני מסכים איתו זה חילול השם".
- הרב עמיטל מצוטט מספר פעמים במהלך הספר כמי שקיבל החלטות מספר פעמים על מנת שלא יגידו שמי שמאמין בה' חייב להיות ימני, ושגם דתי יכול להיות שמאלני בדעותיו. ובכן, פוק חזי מאי עמא דבר. אני חושב שניתן להראות שבכל העולם כולו ככל שאדם הוא יותר דתי כך דעותיו הן יותר ימניות. הרב מיכאל אברהם בספרו "שתי עגלות וכדור פורח", שאני בטוח שאלישיב רייכנר מכירו, העמיד נטייה זו על יסודות פילוסופיים. האם הרב עמיטל חולק על הניתוח של הרב מיכאל אברהם? כיצד הרב עמיטל מסביר את המציאות שאיננה תואמת לדבריו? את התשובות לשאלות אלו לא ניתן למצוא בספר הזה.

[על מנת למנוע טעות, אין בדבריי אלה כל ביקורת על הרב עמיטל עצמו. אין לי שום בעיה עם העובדה שאדם גדול בתורה יכול להחזיק בדעות מדיניות ופוליטיות שונות משלי. הבעיה שלי זה עם ההצגה השטחית של דעות אלו בספר הזה].

לאחר סיום הספר עדיין אין לי תשובה לשאלה: האם תלמידיו של הרב עמיטל אוהבים את ראש הישיבה ומתעלמים מקיומו של הפוליטיקאי או שרואים בשני החלקים הללו איחוד משלים. על עצמי אני יכול לאמר שהתחברתי מאד לראש הישיבה ולאמירותיו המחכימות ולפחות עד שיצא ספר יותר טוב אעדיף להתעלם מהפוליטיקאי.

אסיים עם ציטוט אחד מתוך רבים מהספר:

פעם אחת, תפס הרב בחור משיעור א' שהחליט לייחד את מרבית סדר יומו ללימוד "אורות הקודש" של הרב קוק במקום ללמוד גמרא כמקובל, וגער בו. אם אותו בחור יחזור לגמרא בעקבות הגערה, אמר, סימן שהוא באמת לא היה צריך ללמוד אורות הקודש. אבל אם ימשיך במנהגו, למרות הצעקות שספג, אז כנראה שמדובר בצורך אמיתי, וזה בסדר.

"באמונתו" - סיפורו של הרב יהודה עמיטל, מאת אלישיב רייכנר, הוצאת ידיעות ספרים.

עוד על פסק הדין בענייני גיורי הרב דרוקמן - הרב מלמד והרב הנקין

על אף שעברו יותר מחדשיים מאז שהתפרסם פסק הדין השערורייתי שכתב ההרכב של הרב שרמן על גיורי בית דינו של הרב חיים דרוקמן, ממשיכים להתפרסם בעיתונות הדתית מאמרים ותגובות על פסק הדין.
בשבועות האחרונים בטורו של הרב אליעזר מלמד בעיתון בשבע מספר טורים בנושא הגיור בכלל ובנושא הגיורים הספציפיים הללו בפרט. לאחר האריכות ההלכתית הרב מלמד מעלה את הניתוח המעניין הבא (לינק):
קשה להבין כיצד טעו אותם הדיינים שהגדירו את הרבנים מבתי הדין לגיור כרשעים.
כפי הנראה, במשך שנים רבות התרגלו בעבירה חמורה זו של ביזוי תלמידי חכמים מהציבור הדתי לאומי, עד שנעשה להם הדבר כמותר ומוסכם, וקל היה בעיניהם להגדירם כרשעים. ואף שמן הסתם רצו לכוון בפסק דין זה לאמת, ואולי אף ידעו שישלמו על כך מחיר אישי - מכל מקום, עוון הזלזול הישן עמד בעוכריהם להכשילם.

בעיתון הצופה-מקור ראשון פרסם בשבוע שעבר הרב יהודה הרצל הנקין, בעמ"ח שו"ת בני בנים, גם כן טור תגובה לפסק הדין. הטור כולו הוא מעניין מאד, ואני חושב שהשורות הבאות הן התמצית של דבריו (לינק):
אמנם יש לחלק בין שני מצבים: האחד - מצב שלא היתה שום קבלת מצוות בגיור, כי בית דין דילגו על שלב זה. באופן זה פירש הב"ח בדעת הרמב"ם שבכל זאת מועיל הגיור. אך דעה זו לא הובאה בשו"ע, והתוספות והרא"ש חולקים עליה (וכמו שכתב גם הב"ח). השני - מצב שתהליך הגיור אכן כלל קבלת מצוות בפה, אך רק מן השפה ולחוץ, בלא כוונת הלב. באופן שני זה אינו מפורש בראשונים ובשולחן ערוך שהגיור בטל, וכדברי הגר"א בנדון, וכזה הוא במכילתא הנ"ל.
[...]
אך אינני צריך להכריע הלכה בשאלה זו, האם השינוי בנסיבות מצדיק שינוי בגישה לגיורים, ועל פי מקצת מגדולי הפוסקים. כי בפסיקתו בא הרב שרמן לפסול את הרב דרוקמן לעדות ולדיינות על ידי הפיכתו לרשע ואפיקורס ח"ו, ובכך לבטל את גיוריו מן הסיבה הטכנית-הלכתית של היעדר בית דין כשר בשעת גיור. ואולם קשה מאד לפסול תלמיד חכם לעדות ולדיינות. בחושן משפט (סימן ל"ד סעיף י"ז) נפסק שכל תלמיד חכם הוא בחזקת כשר עד שייפסל, כלומר פסילה ודאית ולא מספק. והוא קל וחומר מסעיף כ"ג שם (בהג"ה), הדן בסתם בני אדם: "ואפילו פסול מן התורה, אין לפסלו אלא בודאי אבל לא מספק".

כנראה שהרב שרמן הצליח להכעיס מספיק אנשים בפסק דין זה, כי מספר "נשמות טובות" דאגו להדליף לעיתונות תלונה שהוגשה לרב עמאר ע"י הדיין הרב ציון בוארון. בידיעה שהתפרסמה היום ע"י העיתונאי אבישי בן-חיים באתר האינטרנט של מעריב (לינק), מובא שבתיק של מסורבת גט הרב שרמן נטל את התיק לידיו על אף שתיק זה לא יועד אליו ופסיקתו בתיק היא תמוהה, לדעת המתלונן, ויש בה חשש למשוא פנים.
על אף שיש בתלונה זו מספר אלמנטים מאד מוכרים מהמקרה של פסק הדין נגד הרב דרוקמן, אינני מאמין שיצא משהו מהתלונה הזו, וכנראה שהיא הגיעה לידיעת הציבור רק בגלל שזה מאד פופולרי היום לבקש לפגוע ברב שרמן. ימים יגידו.

בני תורה, איפה הייתם?

הקטע הבא נכתב ע"י ידידי ד"ר ברוך אלסטר, מרצה לתנ"ך במספר מסגרות אקדמיות, ואני מודה לו על שהוא ניאות לפרסם כאן את דבריו. אם יש קוראים נוספים המעוניינים לפרסם רשימות אודות כינוס המחאה שהתקיים בישיבת אור-עציון, שייצרו איתי קשר (אפשר לכתוב בתגובות - ואני אצור קשר איתם).

--------------------------------------------------------------------------------

ביום חמישי האחרון, נכחתי בעצרת התמיכה ברב חיים דרוקמן שליט"א שהתקיימה בישיבתו אור-עציון שבמרכז שפירא. בית המדרש של הישיבה התיכונית היה אמנם מלא, אך התרשמתי שהיה יכול להיות מלא עוד יותר. נראה שכך אכן היו הציפיות של מארגני העצרת: גם מסך ענק ששידר את המתרחש בבית-המדרש אל החצר שבחוץ, שם היתה נוכחות דלילה בלבד, וגם שלט בכניסה ליישוב שהנחה את הרכבים הפרטיים לבוא דרך הקיבוץ השכן, עין צורים, הוראה שלפי נפח התנועה בפועל לא היה בה כל צורך.
אך מה שאכזב אותי במיוחד היתה זהותם של הנוכחים. הכרתי שם לא מעט אנשים, אבל כמעט כולם היו בוגרי אור-עציון בעצמם או קשורים בדרך אחרת לגר"ח דרוקמן (צדיק זה מסייע לאנשים רבים מאד באופן אישי). המארגנים דיברו בכנס על כאלפיים נוכחים בלבד – כשלוקחים בחשבון שאור-עציון קיימת כבר כשלושים שנה, ושרבים מהנוכחים היו נשים (שישבו באולם נפרד), המצב נראה די עגום.
כשבאתי, היו לי ציפיות אחרות. ראיתי את רשימת שמות הדוברים במודעות של הכנס, שכללה מגוון רחב ביותר (יחסית לציבור שלנו), וראיתי בעיני רוחי מעמד הדומה לכנסי חיזוק לימוד התורה הקיימים אצל החרדים הליטאים והספרדים בנשיאת גדולי הרבנים של כל זרם. אולם מה שהיה בפועל הוא מפגש בוגרים של ישיבת ההסדר באור-עציון.
היכן היו תלמידיהם של כל הרבנים שנכחו באולם? ראשי ישיבות קרית שמונה, מודיעין, הר עציון, עתניאל, ועוד באו, וחשובי הרבנים בציבור שלנו הביעו תמיכה, אך לא ראינו שם את המוני הרבנים, האברכים, התלמידים והבוגרים. האם אין אנו מבינים את גודל השעה? כאשר רומסים את כבודו של אחד מצדיקי הדור בריש גלי, ופוגעים בגרי-צדק רבים שגוירו על-ידו ועל-ידי חבריו על-פי ההלכה? גם מי שמסתייג משיטת הגיור הנהוגה בבתי-הדין המיוחדים צריך להתקומם נגד הפסילה הגורפת של תלמיד-חכם מובהק הנעשה בידי דיינים שאינם מגיעים לקרסוליו.
אין ספק, פסילתו של הגר"ח דרוקמן בידי דייני בית-הדין הגדול מהווה שעת משבר לעולם התורה הציוני. אך עלינו להפוך את המשבר למנוף לצמיחה מחודשת: להוסיף לימוד תורה והוראתה ופעילות למען עם ישראל, ברוח מעשיו של הרב דרוקמן. להפיל את המחיצות המבדילות בין תלמידי-החכמים שבציבור שלנו, ברוח הכנס שהצליח להביא לתמיכתם של כמעט כל עולם התורה הציוני. אני מקווה שכשלון הנוכחות בעצרת באור-עציון אינו מלמד על החמצת השעה בידי ציבור בני התורה.

אוצר החכמה

אוצר החכמה הינו מאגר עצום ממדים של ספרי קודש. פרוייקט זה יצא בשבועות האחרונים בפרסום נרחב כדי לעודד קונים מהציבור הדתי והחרדי. המאגר מכיל עשרות אלפי ספרי קודש במהדורת צילום. את הפרטים המלאים ורשימות הספרים ניתן לראות באתר של אוצר החכמה (לינק).

במסגרת השווק מוצא לציבור לקנות את המאגר המלא המכיל כ25,800 ספרים או את "מהדורת בני תורה" המכילה 24,600 ספרים. כאמור, באתר של החברה ניתן לעיין ברשימות הספרים של שתי המהדורות (רשימת הספרים של המאגר המלא מכילה 541 עמודים). אך עד כמה שיגעתי באתר של אוצר החכמה לגלות את רשימת 1,200 הספרים שהורידו מהמאגר המלא כדי שהוא יהיה "מותאם במיוחד לבני הישיבות", כלשונם, לא מצאתי. חכם אחד גילה את אוזני שההבדל בין שתי המהדורות הוא שבמהדורת "בני תורה" לא נכללים ספריו של הרב קוק וכן ספרים בנושאי דקדוק והיסטוריה. מבדיקה קצרה שאני ערכתי, חלק מספריו ההלכתיים של הראי"ה קוק כן מופיעים במהדורת "בני תורה" אך לא מצאתי אף אחד מספרי המחשבה של הראי"ה (שמופיעים אגב במהדורה המלאה). הספרים שכן מופיעים הם: חבש פאר, דעת כהן ועץ הדר ואולי עוד אחד או שניים שפספסתי.

אינני יודע לומר אם השמועה אודות ספרי הדקדוק נכונה או לא, אם כן כנראה שאותם הרואים עצמם מתאימים להתאים את התורה לבני הישיבות לא קראו את מאמרו של ר' אוריאל פרנק על "דעת הרמב"ם על קדושת הלשון והכתב" (המעיין, תשרי ה'תשס"ז) - ניתן להוריד כאן.

כאמור, בשבועות האחרונים אוצר החכמה מתפרסם בהרבה עלונים ועיתונים ציונים-דתיים. מעניין אם בטאון חרדי היה מוכן לפרסם מודעה ובה יהיה דגש או אפילו רמז ש"בני תורה" הם רק אלה הלומדים בישיבות מרכז הרב ובנותיה.

יום (דגל) ירושלים

האם אתם יודעים מה זה "דגל ירושלים"?
עפ"י ויקיפדיה (לינק):
דגל ירושלים הוא שמה של תנועה רוחנית ופוליטית שניסה לייסד הרב אברהם יצחק הכהן קוק, לשם השלמת הצדדים הרוחניים שבתחייה הלאומית היהודית. יוזמה זו לא זכתה להצלחה.
דומני שניתן להציע מעין חלוקה כזאת:
מי שיודע או שמע פעם על "דגל ירושלים" בודאי חוגג את יום ירושלים. מי שלא שמע מעולם על המושג הזה, אם הולכים אחורה בצורה ריקורסיבית: אם רבותיו/מחנכיו יודעים מה זה אז כנראה שהוא חוגג את יום ירושלים. אם לא הוא ולא רבותיו יודעים מה זה, אז רוב הסיכויים הם שיום כ"ח באייר איננו מיוחד יותר מכל יום אחר בשבועיים האחרונים של חודש אייר (במקרה הטוב, הוא יודע שבאותו יום יש אזכרה בגבעת התחמושת).
אך בזה לא תם הקשר בין "דגל ירושלים" ל"יום ירושלים". גם יום ירושלים תשכ"ז היה אמור להוות מעין תנועה רוחנית שישלים את הצדדים הרוחניים שבתחייה הלאומית היהודית. וגם "יוזמה" זו לא זכתה להצלחה. וכך נשארה יום ירושלים כיום חג רק עבור חלק מהמגזר הדתי-לאומי.

בשנים האחרונות ישנם קולות מאנשים שהיו פעם בציונות הדתית הקוראים להמיר את חגיגות יום העצמאות בחגיגות יום ירושלים. כך טוענים למשל אנשי ישיבת תורת החיים של הרב שמואל טל אחרי שגורשה מגוש קטיף (דוג' לטענה מעין זו ניתן לקרוא כאן). אליבא דאותם אנשים, לא ניתן להמשיך לחגוג את קיום המדינה שממשלתה ומוסדותיה גרשו אנשים מבתיהם. במקום זאת, הם מבקשים לחגוג את נצחון הצבא שהצליח בעזרת "א-ל מלחמות ה'" להכניע את צבאות ערב ולשחרר את חבלי מולדתנו. לא מפריע להם שמדובר באותו צבא שגירש אותם מבתיהם, לא מפריע להם שאותם זרועות שלטון שקיבלו את ההחלטות לשחרר את חבלי ארצנו היום מקבלים החלטות אחרות, לא מפריע להם שבאותם מקומות שצעדו בזמנו חיילינו צועדים כיום בעלי תועבה, ולא מפריע להם שעד היום אסור ליהודי להתפלל בהר הבית שאת שחרורו הם חוגגים. את כל הרשימה הזאת הם מעדיפים להטיל כסיבה לאי חגיגת יום העצמאות ולמען "ונפלינו אני ועמך מכל העם" הם יחגגו את יום ירושלים.

אך יש דבר אחד משותף לרצון של אותם "חדשים מקרוב באו" מישיבת תורת החיים ולאותם "מכירי דגל ירושלים" מהפיסקא הראשונה: המחשבה שהם יכולים להמשיך לחגוג על אף ש"עם ישראל" ככלל איננו חוגג איתם. האדם הממוצע מהציבור הכללי, המסורתי והדתי במדינת ישראל הולך לעבודה כרגיל ביום ירושלים, הוא איננו חוזר מוקדם מהעבודה בערבו של יום כדי להגיע לתפילה החגיגית בבית הכנסת השכונתי, ילדיו הולכים כרגיל לבתי הספר ולגנים ואף אחד איננו מרגיש צורך לקיים בביתו סעודה חגיגית לכבודו של יום. אם רק יום ירושלים היה יוצא לפני ל"ג בעומר, לפחות אנשים בציבור הדתי היו מתגלחים לכבודו של יום.
איך מתמודדים עם המצב הזה? הגישה הרווחת היא שאם רק נגביר את החגיגות אז בסופו של דבר כל הציבור יסחף אחרינו. אני אינני סבור כך. דווקא ביום הזה שהרבה מסממניו יצאו מבית מדרשו של הרב קוק אסור לשכוח שצריך להקשיב לנשמת ישראל המדברת מתוך תחושות ההמון. אינני מרגיש שאני יכול לחגוג על מצב עם ישראל, כשרוב עם ישראל איננו חוגג.

כמובן שאני נאמן לחינוך אותו קיבלתי ואני סבור שיש להודות להקב"ה על הניסים ועל הנפלאות שנעשו לאבותינו ולנו ביום כ"ח באייר, אך אני מתייחס ליום כיום חג בערך כפי שאני מתייחס לראש חדש כיום חג. זאת אומרת, יום שמימוש הפוטנציאל החגיגי שלו נמצא אי שם בעתיד הלא נודע ובינתיים אנחנו יותר מסמנים אותו מאשר חוגגים אותו.

עצרת חיזוק ומחאה על פגיעה בכבודו של הרב דרוקמן

אם מי מקוראי הבלוג מתכנן להשתתף ומעוניין להעלות את רשמיו על הכתב - אשמח לפרסמם.

המעוניין יכול להשאיר הודעה בתיבת התגובות.

הסתעפות לפולמוס הגיור - הרב ישראל רוזן

הפולמוס האחרון בנושא הגיור הולך ומסתעף. בימים האחרונים מתרבים הקולות המקשרים את הרב ישראל רוזן, ראש מכון צומת ודיין גיור (וראש מערך הגיור לשעבר), בהכפשת שמו של הרב חיים דרוקמן. [כפי שטענתי כאן כנראה שהתנהלותו של הרב רוזן מבחינה תקשורתית לא הוסיפה לחפותו בעיני חלק מהציבור].

בימים האחרונים התפרסמה באתר האינטרנט של מכון צומת תשובה של הרב רוזן לחלק מהטענות הללו. את התשובה ניתן לראות כאן, והיא מובאת בשלמותה:

לכבוד הרב ישראל רוזן.

האם הרב מאשר את האמור בשמו בפסק הדין של הרב אברהם שרמן בעניין הרב דרוקמן והרב אביאור (בעניין הזיופים)? אם כן - מדוע השתתף הרב בעצרת התמיכה ברב דרוקמן? אין אלה שאלות קנטרניות - אני רוצה לדעת מאחר ואני לומד בישיבתו של הרב דרוקמן, וחשוב לי לברר את הנושא ממקורו. סליחה, ותודה מראש.

תשובה:
השאלה לא ברורה לי.

אני תומך בכל הגיורים של מערכת הגיור ללא סייג, כולל אלו שיצאו מתחת ידם של המקילים ביותר (וי"א שאני נמנה עליהם...).מערכת הגיור בעיני היא אחד ממפעלי חיי, ומאז פסק הדין אני מהלך שחוח וחושש מאד לבאות. התקשרו אלי כמה וכמה גרים וגיורות בדמע, והייתי צריך להפעיל את כל כח השפעתי להרגיעם.

השתתפתי בכנס רבני 'צוהר' כדי להביע תמיכה בכל הגיורים, כולל גיוריו של הרב דרוקמן, כולל בשנים 99-2005 שכלפיהם ביה"ד הגדול כביכול פסל אותם. בשלהי הכנס בקשו חתימות - וחתמתי ללא כל הסתייגות.

בשנת תש"ס, כמדומני, בהיותי ראש מינהל הגיור, התברר לפתע כי הרב דרוקמן חותם לעתים גם על מעשי בי"ד שלא ישב בהם. בנוסח 'מעשה בית-דין' נאמר כי החותמים מאשרים שהגר (או הגיורת) בא לפניהם, ובדקו אותו ומצאו אותו ראוי וקיבל מצוות בפניהם וכד' - ונוסח זה ממש בלתי אפשרי למי שלא ישב כלל בדין.

לא ידעתי את נפשי בשל האחריות שעלי, ומה עלי לעשות מבחינה הלכתית, ציבורית ו...משפטית.

דיווחתי לרב לאו, שהיה הממונה עלי, ובעצתו, ואולי בעצתי ובהסכמתו (אינני זוכר) פניתי לרבנים שפירא זצ"ל ואליהו יבל"ח לשאול מה עלי לעשות, וכן האם יש מקום לידע את הגרים הללו ולתת להם מעשה בי"ד חדש. כדי לצאת ידי חובתי המינהלית (ואולי המשפטית והאתית) העליתי את שאלותיי וחששותי הנ"ל על הכתב, במכתב לרבנים שפירא ואליהו שצוטט בפסה"ד הנוכחי. אגב, במכתבי האשמתי את הרב אביאור שהוא הכשיל את הרב דרוקמן בכך, ואף נמקתי את הסיבה ומה ראה על כך.

למיטב זכרוני שניהם (בנפרד) קראו לרב דרוקמן והעירו את אזנו (לא השתתפתי בפגישות. כך שמעתי מנאמני ביתם) והוא מצידו הבטיח שמקרים כאלו לא יישנו.

ביחס לגיורים שכבר נעשו - מכיון שסו"ס היו שלושה רבנים בדין, הגיור תקף כי התעודה כמסמך לא הכרחית מבחינה הלכתית, וגם אם יש בה 'זיוף מתוכו' אין פגם בגיור. כמובן שהחלטה כזו טומנת בחובה אמירה שגם מי שחתם במעין 'זיוף', וגם הרב אביאור שהחתים מטעמי אינטרס מסוים וגם הוא עצמו חתום, אין בכל זה להטיל דופי אישי ופסלות מלדון.

לאחר 'מהלך' זה - נרגעתי ושוב לא התעניינתי בנושא. מבחינתי הפרשה הסתיימה.

בשלהי אותה שנה סיימתי את תפקידי. התיק עם ההתכתבות ונספחיה נשאר במשרדי הנהלת בתי הדין. לאחר שנים שמעתי כי התיק 'התעבה' במקרים נוספים שלא ידוע לי עליהם.

למותר לציין, כי מעולם לא העליתי ניד של טיעון שכביכול בשל מעשה זה הרב דרוקמן יפסל אישית לדין (ואולי לעדות וכד') כפי שדייני בית הדין הגדול החציפו פנים לטעון. למותר לציין שלא העברתי דבר לתקשורת, ועד שקראתי את פסק דינו של הרב שרמן לא ידעתי כלל כי החומר הישן הזה נכלל בו, ונעשה בו שימוש החורג מכל פרופורציה.

לא ברור לי מה - ואולי מי - הביא אותך לפנות אלי. מ"מ, מצאתי לנכון להבהיר ותוכל לעשות שימוש הוגן בדבריי ע"י הפצתם, או העברתם למי שמהרהר שמא ידי במעל הזה.

והיה ברכה

הרב ישראל רוזן

אתמול פורסם באתר האינטרנט של ידיעות אחרונות שהרב שמחה הכהן קוק, רבה של רחובות וגיסו של הרב שרמן - הדיין מפסק הדין שפסל את הרב דרוקמן, הודיע בישיבה בכנסת שיש בידו רשימה של כ170 גרים שגרותם מוטלת בספק ולכן הם מנועי חיתון. את הרשימה הזו הכין, לדבריו, הרב ישראל רוזן. כמובן שהאשמה זו אינה עולה בקנה אחד עם דבריו של הרב רוזן בתשובה שהובאה לעיל.

היום פירסם הרב רוזן באתר של ידיעות הכחשה גורפת להכנת רשימה מסוג זה, ולדבריו:
מעולם לא דרשתי לרשום תיקים אלו בפסולי חיתון! קיבלתי את פסיקת הרבנים שפירא ואליהו. מעולם לא הפניתי את הנושא לבית הדין הגדול, ודברי הרב שמחה קוק הם בדיות או...ספין. אני תומך בכל גיורי הרב דרוקמן וסובר שהם תקפים ללא חשש; פרסמתי דברים חריפים נגד פסקו של הרב שרמן, ואף חתמתי לימין הרב דרוקמן בכנס רבני צהר.

לכל מי שהיו ספיקות בעניין, לא נראה שהמחלוקות בעניין הגיור יעלם בזמן הקרוב.

גיור בימינו - אבל אשמים אנחנו

רשימה זו מהווה המשך והשלמה לרשימה: גיור בימינו - הפן ההשקפתי.

- מעולם לא התנתה סיעה דתית את תמיכתה בקואליציה בהפסקת מוחלטת של העלאת גויים לארץ.
- מעולם לא התנתה סיעה דתית את תמיכתה בקואליציה בצמצום התקציב של "המחלקה לעידוד עליית גויים" בסוכנות.
- מעולם לא שמעתי על נציג דתי בכנסת שיתנה הצטרפות לקואליציה בשינוי חוק השבות.
- עוד לא שמעתי על ח"כ דתי שהגיש הצעת חוק "עידוד ירידת אזרחים לא יהודים מהארץ".
- מערך הגיור והתומכים בפעילותו איננו רואה שום צורך ביחסי ציבור. כתוצאה: רוב הציבור הדתי בארץ בכלל לא מבין על מה בכלל מדברים כאשר אומרים "גיור".
- העדר יחסי ציבור ראויים מונע לחלוטין השתתפות יהדות התפוצות בדיון המתנהל בארץ מחוסר הכרה בסיסית של המציאות.
- הציבור הדתי-לאומי שבאופן כללי תומך במערך הגיור, על אף שכאמור הוא איננו מעורה כלל בפרטים, נמנע ברובו מלהוות סביבה תומכת למועמדים לגיור (למעט מספר קהילות מצומצם שהתגייסו למטרה זו).
- הליווי המועט של הציבור הדתי-לאומי שקיים עבור המועמדים לגיור, נמוג כמעט לחלוטין לאחר הגיור - זמן שהוא מאד קריטי בכל הקשור להמשך קיום מצוות. הגופים הדתיים המועטים העוסקים בנושא הגיור בכלל לא שמים נושא זה בראש מעייניהם.
- פרויקט נתיב - הקורס הצה"לי המכין מועמדים לגיור, מתקיים בהצלחה די רבה (מבחינת מובילי הקורס) כבר הרבה שנים, אך הרבנות הצבאית איננה מהווה שותפה פעילה לקורס זה ולכל היותר משתתפת בחשאי. באתר של חיל החינוך הקורס מוגדר בתור: "פרויקט משותף לחיל החינוך והנוער ולמכון ללימודי היהדות".
- מערך הגיור (ובכללו גם פרויקט נתיב) הוקם לאור השקפותיהם של עו"ד פרופ' יעקב נאמן ופרופ' בנימין איש-שלום, שניהם יודעי ספר ואולי אף תלמידי חכמים, אך אינם משמשים בתפקידי רבנות. היה ראוי שמי שמוביל נושא כה חשוב כמו גיור יהיו דווקא רבנים.
- כאשר דיינים מסוימים (אף בתוך הציבור הדתי-לאומי) נהגו בצורה מחפירה כלפי מועמדים לגיור, חבריהם לבתי הדין לגיור ורבנים אחרים לא ראו צורך להתריע ולזעוק. כולם חיכו עד שאותה התנהגות מחפירה תתנפח לממדים עצומים ותפגע באחד האנשים הישרים ביותר במערכת - הרב חיים דרוקמן שליט"א.

קל מאד לבוא בתלונות כלפי אלו שפועלים בתחום הגיור, אך האם כל אלו שבאים בתלונות יכולים לומר בכנות כי הם עשו כל שביכולתם כדי שהמצב יהיה יותר טוב?

דיברתי פעם עם אדם שפועל רבות בכל הקשור למערך הגיור ושאלתי אותו אם הוא באמת ישן בשקט ולא מטרידה אותו המחשבה שאולי הוא מרבה גויים בעם ישראל. חברי ענה לי: השאלה אינה אם מי שעוסק בנושא הגיור יכול לישון בשקט, אלא האם מי שלא עוסק בנושא הגיור בעת הזאת יכול לישון בשקט.

גיור בימינו - הפן ההשקפתי

איך אני רואה את הבדלי ההשקפה בין הדתיים-לאומיים לבין החרדים בנושא הגיור? אני מבקש להבהיר שברשימה זו אין טיעונים הלכתיים כלל אלא צורת הסתכלות שלענ"ד משפיעה על החישובים ההלכתיים. במהלך הכתיבה אני משתמש בהכללות שכמובן חוטאות לדיוק ולכן יש לקחת את הדברים בערבון מוגבל.

לפני שמנתחים את המציאות ומביעים דעה בהקשרו, צריך להכיר אותו. אני חושב שהנתונים שאין עליהם מחלוקת הם כדלהלן:
* מדינת ישראל העלתה (וממשיכה להעלות) לארץ מאות אלפי גויים.
* אחוזים גבוהים מגויים אלו (ובמיוחד הדור הצעיר - הרווקים/ות) משולבים בחיים הישראלים לחלוטין: הם לומדים באותם מסגרות לימוד עם יהודים ישראלים, משרתים בצבא באותם יחידות, עובדים באותם עבודות, צורכים "תרבות" ישראלית ועוד.
* ככל שחולפות השנים, האינטגרציה בין העולים הרוסים (יהודים ושאינם יהודים) לבין החברה הישראלית ה"צברית" תלך ותגדל.
* רוב העולים (יהודים ושאינם) אינם דתיים (לא ביהדות אך גם לא בדת אחרת).

לדעתי הבדלי ההשקפה בין הדתיים-לאומיים לבין החרדים סובבים סביב שתי שאלות:

א. כיצד יש להתייחס למי שהוא "ישראלי" - האם לקיום המצוות המקובלות בקרב הישראלי הממוצע יש ערך הלכתי-תורני - כאשר עשיית המצווה איננה באה במובהק ממקום של חיבור להקב"ה?

ב. האם כיום, כשיש ציבוריות יהודית בארץ ישראל (הנקראת מדינת ישראל), יש להתבונן על שאלות הלכתיות ציבוריות בצורה שונה מאשר על אותם שאלות המגיעות באופן פרטי?

נתחיל מראשון - ראשון. הישראלי הממוצע מקיים מספר מצוות באופן תדיר: הוא מוסר את נפשו למען עם ישראל בשירות צבאי בשוטף ובמלחמות, הוא מציין חלק גדול מחגי ישראל ע"י שמירת חלק ניכר ממצוות החג, הוא נימול ומל את בניו, שמחותיו ואבילותו מצויינים גם בדרך יהודית: מילה, בר-מצווה, חתונה ולהבדיל: "הגומל", שבעה, לוויה וכד', הוא גם שם מזוזה בפתח ביתו ואוכל אוכל כשר. העולים מרוסיה, על אף שהם הגיעו לארץ ללא שום מסורת של אמונה באלוקים ובטח שללא מסורת של מנהגים, משתלבים גם כן ב"מסרותיות" זו. דבר זה נעשה יותר ויותר נכון ככל שהאינטגרציה בין אוכלוסיית העולים לבין האוכלוסיה המקורית הולכת וגדלה.

האם יש ערך לקיום מצוות אלו? אליבא דהשיטה החרדית נראה שלא. שוב ושוב אנו עדים לזלזול מוחלט של פובליציסטים ומגידים חרדיים למיניהם בכל מה שקורה מחוץ לעולמם. כתבתי בעבר על הזלזול החרדי בכל מה שקשור ללימוד תורה במגזר הלא-דתי, ועד כמה שידוע לי זלזול זה שריר וקיים גם בכל מה שקשור לקיום מצוות. באופן פרדוקסלי, אנו מוצאים שהיחידים המזלזלים באנשים חילוניים שלא שומרים במודע אף מצווה למעט צום ביום הכיפורים הם חילונים קיצוניים נוסח שינוי וחרדים המקשים את קושיית ה"ממה נפשך" הידועה.

נדמה לי שלציבור הדתי-לאומי יש הסתכלות שונה על נושא זה. תלמידיו של הרב קוק רואים בקיום מצוות חלקי זה בציבור הלא-דתי ראייה לכך שנשמת כלל ישראל פועמת בקרבם. אחרים רואים באנשים אלו אנשים המקיימים מצוות או מתוך איכפתיות לחלק מהמצוות או כמצוות אנשים מלומדה, כשם שגם לאנשים השומרים תורה ומצוות באופן מובהק ישנם מצוות שהם מקיימים כמצוות אנשים מלומדה. נדמה לי שהפוסק הציוני-דתי ייקח את קיום מצוות אלו בחשבון כאשר הוא בא לדון בנושא של קבלת עול מצוות בגיור.

נקודת המחלוקת השנייה בעיני היא איך מסתכלים על הציבוריות הישראלית במדינת ישראל. לפני כמה חדשים ראיתי בכתב עת חרדי, שאינני זוכר את פרטיו, דיון בנושא גיוס לצבא. כל הדיון היה סביב השאלה ההלכתית: האם מותר להיכנס למצב של סכנה או ספק סכנה על מנת להציל יהודי אחר ממצב של סכנה. אליבא דכותב אותו מאמר, שירות בצה"ל אינה שונה מבחינת השיקולים ההלכתיים מתרומת כליה. מבית מדרש ציוני דתי, לעולם לא יצא דיון הלכתי בסגנון כזה. לכל אדם במגזר הציוני דתי ברור שמדינת ישראל צריכה צבא, ולכן ברור שגם יהודים צריכים לקחת חלק בצבא הזה. כל הפריבילגיה של לדון האם מותר או אסור לי לקחת חלק בסיכון הנקרא צה"ל לא קיים לחלוטין.

באותו אופן יש להסתכל גם על העליה מברה"מ לשעבר. לאדם ולפוסק ההלכה הציוני דתי ברור שהציבור בארץ ישראל המתנהג כישראלי ופועל מתוך אחריות לקיום מדינת ישראל צריכים להיות יהודים. לפי השקפה זו, אין זה הגיוני בכלל שיכולה להתקיים בציבוריות הישראלית קבוצה המגדירה עצמה כישראלית, המתנהגת כישראלית אך איננה יהודית.

לעיקרון השני יש להוסיף שכל הדיונים והחיבורים שנכתבו בעניין גיור מעולם לא נתקלו במציאות כמו זו שאנו נתקלים בה היום. תמיד היה ברור לחלוטין מתוך הגדרה ומתוך התנהגות, מיהו יהודי ומיהו האינו-יהודי המבקש להתגייר. קשה לדעת אם אי פעם התקיימה בתוך עם היהודי קבוצה שלמה הרואה עצמה חלק אינטגרלי של העם היהודי, שהעם היהודי לא טורח לדחות, שהם בכל זאת לא יהודים. ייתכן ודבר דומה ארע בפעם האחרונה בהצטרפות הערב רב לבנ"י ביציאת מצרים. האם במציאות כל כך שונה יש עדיין להכיל את המסורת ההלכתית של גיור שהכרנו עד עתה? דומני, שהפוסק הציוני דתי מנסה למצוא את הדרך להמשיך את המסורת הפסיקתית בנושא הגיור אך גם למצוא את המקומות בהם המציאות המשתנה תשפיע על פסק ההלכה הסופי.

עוד בנושא זה אני ממליץ לקרוא את מאמרו של הרב יגאל אריאל בתחומין יב - ניתן לקרוא כאן.

המשך יבוא...

גיור בימינו - הפן ההלכתי, חלק ב'

על מנת להשלים את הפן ההלכתי בנושא הגיור שהתחלנו בו (כאן), אני מוצא לנכון להביא דברים שפירסם הרב שאר-ישוב כהן, רבה של חיפה, לבקשתו של הרב ישראל רוזן, ראש מכון צומת ודיין גיור (ומנהל מערך הגיור לשעבר), בעיתון הצופה לפני כמה חדשים. את המאמר כולו ניתן לקרוא כאן.
מכיוון שאינני בקיא גדול בענייני גיור, אני מבקש להבהיר שהדברים המובאים כאן הינם בגדר מראי מקום בלבד ואידך זיל גמור.

השמועה אומרת שבתי הדין לגיור מרבים במבחנים לפני הגיור. דבר זה, לדעתי, מיותר ומכשיל, וגם יוצר סכנה של שבירת הבלעדיות של גיור רק בבתי דין הפועלים כהלכה, ויביא חלילה פתיחת שער לרפורמים למיניהם, ואחריתה מי יישורינו. דברתי נגד מנהג כמה בתי דין להרבות בדרישות וחקירות, ולדחות הבאים לפניהם מפעם לפעם אם התשובות אינן מניחות את מי שרוצה שהגיורת תנהג כאישה חרדית או ''חרדל''ית'', בצורת הלבוש ובשמירת שבת וכשרות בדרגת ''מהדרין'' וכדומה. הדגשתי שגם אם חוששים שלא ימלאו אחרי הצהרתם בפועל, עלינו לגיירם כדעת ה''אחיעזר'' שציטטת, ובמיוחד לגבי נישואי תערובת שזה מצב של דיעבד. על אחת כמה וכמה כשעלו לארץ ישראל והם וילדיהם כאן מוחזקים בטעות כיהודים. והוסיף ה''אחיעזר'': ''חזקה דאגב אונסייהו גמרו וקבלו''. הכלל הוא שעלינו לנהוג כפי שכתב לעניין זה הגרב''צ עוזיאל זצ''ל (משפטי עוזיאל יו''ד, סימן יד) בקשר לנישואי תערובת: ''גויה זו נשואה כבר לישראל, ובהיכנסה מעתה בברית היהדות תתקרב יותר ויותר אל משפחת בעלה ותורתו. ועוד זאת שבניה הנולדים לה יהיו יהודים גמורים, הרי זה דומה למעשה דהלל שבטוח היה כי סופם שיהיו גרים גמורים, ורשאים ומצווה עליהם לקרבם ולהכניסם בברית תורת ישראל, ולהוציא נגע התערובת שהוא נגע ממאיר בכרם בית ישראל''. [...]
בעניין הצורך לקרבם הרב עוזיאל אינו יחיד. כך שמעתי מפי מרן הרב הראשי, הגר''א כהנא שפירא שליט''א, שהלכה זו ''מסורה למצפונם של הדיינים, ואם כוונתם לשם שמים, וקיבלו הגרים, קבלתם קבלה''. המצב כיום שיש לפנינו ''תקנת השבים'' גדולה, השבים לארץ ישראל והשבים לעם ישראל, ובודאי שמצווה עלינו לקרבם ולסייעם בעבותות אהבה עד כמה שידנו מגעת! והנה מורי ורבי הרב הראשי מרן הגרא''י אונטרמן זצ''ל, כתב דברים (בספרו ''שבט מיהודה'', שער חמישי, א') שכמעט אפשר לומר שנאמרו ברוח הקודש על זמננו: ''יתעוררו עכשיו שאלות גדולות בהלכות גירות הנוגעות למעשה באופן דחוף! בין העולים החדשים שבאים ממדינות שונות ישנם זוגות של נישואי תערובת, וישנם גם ילדים שנולדו מנשים הנוכריות וצריכים לקבלם לדת משה וישראל על ידי גירות כדין תורה. הדחיפות שבדבר היא מפני החשש שכל אלה עלולים להתערב בין הציבור במשך זמן קצר, ולא ידוע מוצאם כלל... בשעת דחק כזו שאי אפשר בשום אופן למנוע שיתערבו עולים גרים בין בני ישראל, יש לגיירם כדין של תורה, כדי להסיר מכשולים ממשפחות ישראל שיתערבו בהן. וכשיראו שלא חזרו לסורם במשך חודש ימים וכדומה, אין להסס יותר''. [...]
בדורנו שזכינו לחזות באתחלתא דגאולה וקיבוץ נידחי ישראל, יש לנו לסמוך על ה''אחיעזר'', ''משפטי עוזיאל'' ו''שבט מיהודה'' ואמנם לא לוותר על אמירת ''קבלת המצוות'', אבל לא להתגרות בהם חלילה ולענותם; לא לבדוק אחריהם ולא לשאול שאלות מכשילות. נזכיר עוד את מה ששמעתי באוזני מפי גיסי המנוח, הרב הראשי לישראל הגר''ש גורן זצ''ל: ''שבארץ ישראל יש לא רק להקל בעניין הגירות, אלא מצווה לקרבם ולהשתדל להכניסם תחת כנפי השכינה עד כמה שידנו מגעת. אך לא כך הדבר בחו''ל, שיש לדחותם פעם ופעמיים, ולשדלם שיימנעו מן הגיור עד כמה שידנו מגעת''. וכך נהג הלכה למעשה, ובתעודות הגיור שהוציא כתב שהן תקפות רק בארץ ישראל. נחזור ונסכם: יש לסדר שתמיד יאמר המתגייר או המתגיירת את נוסח ''קבלת המצוות'', אך אין לאיים עליהם ואין לדחותם, אלא אדרבה: להאיר להם פנים, ולקרבם תחת כנפי השכינה.

בשונה מהרב שאר-ישוב כהן והמקורות אותם הוא מביא, במאמר הלכתי ארוך המתפרסם באתר מנהיגות יהודית (כאן) טוען הרב יצחק ליפשיץ שדוקא התקופה שלנו זו סיבה להחמיר יותר בתנאי של קבלת מצוות בזמן הגיור:

ההנחה שהגיור נתפס כאמונה, כהצטרפות אל הברית עם האל הייתה נכונה בתקופה בה האמונה הייתה חזון נפרץ. גם כאשר המניעים היו שלא לשם שמים, המתגייר תפס את התגיירותו כהצטרפות לדת היהודית. בתקופתנו, ליהדות פרשנויות אחרות ושונות. היהדות נתפסת כלאום, כגזע, כקבוצה פוליטית. אדם יכול להתגייר כדי לקבל אזרחות ישראלית או כדי להנשא לבת ישראל כדי להחשב ליהודי מבלי שהוא רואה קשר בין האזרחות או הלאום לבין אמונה כלשהי. לפיכך, קשה לקבל גיור מבלי שנבחנת תפיסת המתגייר את היהדות, מבלי שנבחנת הזיקה הדתית שלו.

בעז"ה בשבוע הבא נרחיב מעט בפן ההשקפתי של הגיור בזמנינו במדינת ישראל ובהבדלי ההשקפה בין המגזר החרדי לבין המגזר הדתי-לאומי.

גיור בימינו - הפן ההלכתי

בעקבות פרשיית הגיורים של הרב דרוקמן, אני מבקש לפרוס כאן מעט מהשיקולים ההלכתיים המובילים את בתי הדין לגיור. הדברים מקובצים מתוך מאמרו של הרב עו"ד דוד בס בגליון צהר ל (ניתן להוריד כאן). מומלץ גם לראות את מאמרם של הרב עו"ד דוד בס והרב ישראל רוזן שהתפרם בתחומין כג (ניתן לקרוא כאן).

המעשים הפורמליים שאדם המבקש להתגייר נדרש להם הם: מילה וטבילה. בנוסף לשני מעשים אלו נדרש מהמתגייר גם הצהרת כוונות לעתיד שהוא מקבל עליו עול מלכות שמים ועול תורה ומצוות. אמנם, יש מקומות בראשונים שמשמע שלא נדרש קבלת מצוות, אך ההסכמה בין האחרונים שקבלה זו היא תנאי הכרחי להליך הגיור.

אלו מצוות חייב הגר לקבל?
חז"ל אמרו (בכורות דף ל עמוד ב ):
ת"ר:...עובד כוכבים שבא לקבל דברי תורה חוץ מדבר אחד - אין מקבלין אותו, ר' יוסי בר' יהודה אומר: אפי' דקדוק אחד מדברי סופרים.

עפ"י זה לכאורה אם ברור שהגר לא מתכוין לשמור אפילו מצווה אחת או תקנה אחת מדברי סופרים - אין לקבל אותו. אך דבר זה אינו פשוט כלל. ר' חיים עוזר גרודזינסקי בספרו שו"ת אחיעזר (ח"ג סי' כו) כותב את הדברים הבאים:
נראה דדין זה דנכרי שבא להתגייר ולקבל עליו כל המצות חוץ מדקדוק אחד מד"ס דאין מקבלין אותו, היינו במתנה שלא לקבל ושיהי' מותר לו דבר זה מן הדין, בזה אין מקבלים אותו דאין שיור ותנאי בגירות ואין גירות לחצאין, אבל במי שמקבל עליו כל המצות, רק שבדעתו לעבור לתיאבון אין זה חסרון בדין קבלת המצות.

אם נתבונן סביבנו במציאות ימינו, נראה שיש הרבה הגיון בדברים אלו של האחיעזר, שכן אנו רואים בעינינו שגם בציבור המגדיר עצמו שומר תורה ומצוות כיום אנו מוצאים לעתים קרובות אנשים שאינם נזהרים באי אלו מצוות (דאורייתא או דרבנן) אם מפאת חוסר ידיעה ואם מפאת שהם עוברים עליהם לתיאבון. בכל זאת אנשים אלו מחשיבים את עצמם כשומרי תורה ומצוות וגם הציבור (הדתי והלא-דתי) מחשיב אותם לשומרי תורה ומצוות. בסך הכל דברי האחיעזר באים לומר שאין טעם שבית הדין יתרשם מהגר יותר ממה שהוא מתרשם מכל אדם אחר המוגדר כשומר תורה ומצוות. כך אני מבין את דברי האחיעזר. בדברי האחיעזר הללו ובמסתעף מהם ישנם דיונים רבים בין כל האחרונים שעסקו בדיני גיור.

דברים שבלב
עד כמה דרושה קבלת עול תורה ומצוות? האם מספיק שהגר יצהיר בפני בית דין שאכן הוא מקבל עליו תו"מ ושרגלים לדבר שהוא איננו משקר ביודעין? מה הדין אם מתגלה שבסתר לבו הגר לא באמת התכוין לשמור על כל המצוות? בדרך כלל בדיני התורה אנו אומרים כי "דברים שבלב אינם דברים" וישנה מחלוקת האם אומרים כלל זה או לא. יש מהאחרונים שאמרו שכלל זה של "דברים שבלב" הוא טוב רק במקום של הסכמות בין אנשים, אך כיון שבעייני גיור מדובר על הסכמה בין המתגייר לבין בוראו לא שייך לחלק בין דברים הנאמרים בפה לבין דברים הנמצאים בלב.
לעומת זאת, אחרונים אחרים טוענים שמספיק לנו שהגר עומד ומצהיר שכוונתו לקיים את כל המצוות, גם אם יש יסוד להניח שיש לו קושי פנימי לקבל עליו קבלה זו. כך כותב ר' משה פיינשטין (אגרות משה יורה דעה חלק ג סימן קח):
אף אם האמת שחשבה [הגיורת] בלבה שתלך למלאכתה בשביעי ואחרון של פסח הא הוא דברים שבלב שאינם דברים לבטל מה שאמרה להב"ד שמקבלת כל מצות התורה,... , אבל זו שגיירה בעצמה בלא שום עילה אלא לשם שמים שהיא קבלה גמורה אינה כלום מחשבתה בלב שאינה מקבלת איזה מצוה שלכן היא קבלה גמורה והיה גרותה גרות גמורה. ואף שעברה אח"כ אותו הדבר שחשבה לא מתבטלת הגרות, דליכא מזה אף לא הוכחה קצת שגם מתחלה לא קבלה אף כשנזדמן שראוה היודעין שנתגיירה מאחר דבעצם רואין אותה שהיא שומרת תורה שלכן יאמרו שאף שקבלה תחלה עברה עתה מצד פחד היצר להפסיד משרתה.

יש להדגיש שיסוד זה של "דברים שבלב אינם דברים" אינו יכול להאמר כשברור לנו שהגר משקר או שבכלל לא מתכוין לדברים שהוא אומר בפני בית הדין שאז אין כאן כוונת קבלת עול כלל.

פרטנו כאן בראשי פרקים שני דיונים הלכתיים הקיימים בנושאי הגיור. דיונים אלו הם יסוד להבין את חילוקי הדעות ההלכתיים שהתגלו לאחרונה בנושא זה. בעז"ה בימים הקרובים נדון גם בעניין הבדלי ההשקפה בעניין הבנת הגיור בימינו במצב הקיים במדינת ישראל בעת הזאת.

יום העצמאות - נהרא נהרא ופשטיה?!

- האם אומרים "צדקתך" ביום שבת ה' באייר?
- האם אומרים "הלל" ביום שבת ה' באייר (בעניין זה מומלץ לקרוא את מאמרו של הרב ד"ר דרור פיקסלר שהתפרסם בגליון צהר לא - ניתן להוריד כאן. תמצית של מאמר זה פורסם בעלון השבת של צהר של שבת זו.)?

- האם מתגלחים בערב שבת ה' באייר, למי שלא מתגלח כל ערב שבת בספירת העומר?

- האם אומרים תחנון במנחה בערב יום העצמאות (בסידור "וזרח השמש" מופיע שאומרים תחנון בזמן זה - נפלא ממני במה גרע ערב יום העצמאות מערב פורים קטן?)?
- האם מתגלחים לכבוד יום העצמאות או רק ביום העצמאות (האם ההיתר להתגלח הוא מפני שאין מנהגי אבילות ביום זה, או מפני כבוד היום - כדין יו"ט?)?
- האם בכלל מתגלחים ביום העצמאות?
- האם אומרים "הלל" בליל יום העצמאות? מה לגבי ברכה?
- האם מברכים "שהחיינו" ביום העצמאות?
- האם צריך לאכול סעודה בליל יום העצמאות?
- האם אומרים תחנון ביום ה' באייר כשביום זה נופל יום הזכרון (יום העצמאות נדחה)?
- אילו קולות תוקעים בשופר בליל יום העצמאות?
- איך נוהג אדם הנמצא באבילות ביום העצמאות?
- האם גם הספרדים אומרים "קל מלא רחמים" לחללי צה"ל?

אם אתם חושבים שלשאלות אלו יש תשובה חד-משמעית, כנראה שכבר הרבה שנים שאתם מתפללים באותו בית הכנסת ביום העצמאות. לצערנו הרב, רשימה זו היא חלקית ביותר ויש הרבה מאד אי-בהירויות ביחס למנהגים ולנוסחים של יום העצמאות.

אחד מחברי קהילתי אמר לי: זה לא כאילו שבמרוקו נהגנו כך ובעירק נהגו כך ובאשכנז נהגו אחרת, כל העניין הזה של יום העצמאות התחיל כאן בארץ לפני לא הרבה זמן - אז מדוע בכל סידור כתוב יש נוהגים כך ויש נוהגים כך?

מי שנותן מימד דתי ליום העצמאות זה רק הציבור הדתי-לאומי - מה זה אומר עלינו אם איננו יכולים לקבוע עבור עצמינו כיצד לנהוג ביום זה? שאר הציבורים בארץ לא מתעניינים בכלל במה שאנחנו עושים ולכאורה גם לא מתערבים - ובכל זאת איננו יכולים להחליט. האם מגיע לנו הזכות לקבוע את אופיו הדתי של יום העצמאות אם זה המצב?

פסק הדין בעניין גיורי הרב דרוקמן - עכשיו באינטרנט

פסק הדין השערוריתי שהוציא לאחרונה בית הדין הרבני העליון מפורסם כעת באינטרנט וניתן להורידו כאן.

על אף שמסתבר שהראשל"צ הג"ר שלמה עמאר ימצא את הדרך לבטל פסק דין זה או בעצמו או בעזרת הבג"ץ, סביר להניח שפסק-דין זה יהווה נקודת שבירה ביחסי החרדים והדתיים-לאומיים. את עומק השבירה ביחסים ואת ההשלכות שלו על כל מערך הגיור ומעמד בתי הדין בארץ קשה עדיין לאמוד.
בתגובה לפסק הדין פרסמו כמאה רבנים מובילים של הציונות הדתית את ההודעה הבאה:
אנו רבנים ומחנכים בישראל מוחים בזאת על בזיון תלמידי חכמים ובהם מורנו ורבנו הרב חיים דרוקמן שליט"א גדול בתורה וביראת שמים שהעמיד רבבות תלמידים. כבוד התורה ותלמידיה הוא ערך כל ימות השנה ובמיוחד בימים אלו של ספירת העומר, בהם מתו תלמידיו של רבי עקיבא, על שלא נהגו כבוד זה בזה. את המחלוקות בהלכה מבררים בבית המדרש ולא על ידי פסילות מכוערות.
תורתנו מצווה אותנו על אהבת הגר ואיסור הונאת הגר.
אנו קוראים לחזק את מערך הגיור בישראל, לקרב את הגרים, ופונים אנו למשפחות דתיות לאמץ את המועמדים לגיור בתקופת לימודם.
אנחנו מחזקים את ידיהם של כל הדיינים המכהנים בבתי הדין לגיור, תלמידי חכמים מצוינים ויראי שמיים, המורים הלכה כדת וכדין.