הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק פירט בדרשתו "קול דודי דופק" ששה אופנים בהם נגלתה יד ההשגחה האלוהית, ונשמעה קול דפיקת הדוד על פתח הרעיה, בקום המדינה. כך מסכם זאת הרב ראובן ציגלר בספרו עוז וענווה:
כך לדוגמא אנחנו מוצאים את הרב אליעזר וולדנברג בספרו "הלכות מדינה" פותח בדברי שבח על הקמת המדינה (קישור):
אך לאחר מכן מביע חששות גדולים מפני איך שהמדינה הזאת עלולה להיראות (קישור):
הנה דוגמא נוספת מגליון המעיין, תשרי תשי"ג, ממאמרו של הרב רפאל קצנלבויגן, המודה שלא לגמרי ברור לו כיצד יש להתייחס למדינה הצעירה (קישור):
בודאי שאפשר להסביר חלק מההתלבטויות הנ"ל (ורבים אחרים כמותן) בכל מיני שאלות אידיאולוגיות כבדות, והסברים מפולפלים באשר למעמדם של ישראל בגלות, ובמושגי הגלות והגאולה בכלל. אפשר בראש ובראשונה נראה שכדאי לזכור שני דברים:
1. יהודים חלמו מאות ואלפי שנים על איך יראה התקופה בה יחזרו לארץ ישראל. כשהגיעה השעה והדברים לא היו כפי שציפו להם, לא קשה להבין שהם לא כל כך ידעו כיצד להתייחס.
2. בניגוד למלחמת ששת הימים שהנצחון היה חד וחלק ועם זאת תוצאותיה לא שינו את חיי היום יום של כל אחד מהאזרחים, הכרזת המדינה היתה שיאה של תהליך שלא לגמרי היה ברור מתי היא התחילה ומתי היא עומדת להסתיים ועם זאת פתחה שאלות ובעיות שנזקקו לפתרון מהיר ושהשפיעו על כל אחד מהאזרחים. לדוגמא: שאלת חובת גיוס, איך ייראו החוקים במדינה הצעירה, ועוד. לא היתה מציאות של הפוגה בה היה אפשר לעמוד ולהתבונן במה שהתרחש ולהבין את גודל השעה.
1. ההיבט המדיני: "מבחינת היחסים הבין-לאומיים לא יכחיש אף איש, שתקומת מדינת ישראל, במובן פוליטי, היתה התרחשות כמעט על-טבעית. רוסיה וארצות-המערב תמכו יחד ברעיון ייסודה של מדינת ישראל" (עמ' 23).
2. ההיבט הצבאי: "חיל ההגנה הקטן של ישראל ניצח את צבאותיהן העצומים של ארצות-ערב" (עמ' 24).
3. ההיבט התיאולוגי: "כל טענות התיאולוגים הנוצרים, שהקב"ה נטל מכנסת ישראל את זכויותיה בארץ ישראל, ושכל ההבטחות בנוגע לציון וירושלים מתייחסות במובן אלגורי אל הנצרות והכנסייה הנוצרית, נתגלו בפרהסיא, על ידי יסוד מדינת ישראל, כטענות-שקר, שאין להן שום עיקר ושורש" (עמ' 24‑25).
4. התבוללות: "רבים מהמתנכרים לשעבר קשורים עתה למדינה העברית בקשרי-רגש גאים על השגיה הכבירים. הרבה ... שרויים בפחד טמיר ודאגה בשל משבר העובר על מדינת ישראל... סימן טוב הוא ליהודי כשאינו יכול להתעלם מיהדותו... בעצם העובדה, כי שם ישראל נישא על שפתיים, יש בה משום הזכרה ליהודי הבורח כי אי-אפשר לו לנוס מן כנסת ישראל שבה 'הסתבך' מלידתו" (עמ' 26).
5. הגנה עצמית: "בפעם הראשונה בתולדות גלותנו הפתיעה ההשגחה את שונאינו בתגלית המרעישה, שדם יהודי אינו הפקר!" (עמ' 26).
6. מקלט: "יהודי הנס מארץ-אויב יודע עכשיו כי יכול הוא למצוא מקלט בטוח בארץ-אבות. זוהי תופעה חדשה בדברי-ימינו" (עמ' 28).
מה לא הוזכר בדברי הרב סולובייצ'יק?
נראה שהדבר הבולט ביותר שלא הוזכר, וכנראה שלא בטעות, וזה היותה של מדינת ישראל חלק מקיום דברי הנביאים. הנה, שוב, סיכומו של הרב ראובן ציגלר:
הרב סבר כי מדינת ישראל היא לא פחות מאשר מתנה מעם ה', כי יש לה תפקיד חשוב בשימור קיומו הפיזי של עם ישראל וזהותו, וכי טמון בה הפוטנציאל לשמש כתשתית להשגת הייעוד שלו. יחד עם זאת, הוא סבר כי המדינה אינה יותר מזה. באיגרת שנכתבה ב-1957 מציג הרב את עמדתו כנגד שתי גישות אחרות המצויות בקרב היהדות האורתודוקסית:דוגמא מובהקת לתלמידי הרב קוק הוא כמובן הרב צבי יהודה הכהן קוק, ראש ישיבת מרכז הרב, שבשיחה ליום העצמאות תשי"א שכותרתה "לתוקף קדושת יום עצמאותינו" אמר כך:אני מסכים על ידו, כי ישנה דעה הלכתית שלישית שאינה מקבילה לא לדעת שתומי העין השוללים, וגם לא לסברת ההוזים המחייבים חיוב מוחלט – עד כדי זיהוי עם התכלית העליונה של הווייתנו ההיסטורית והעל-היסטורית – את המדינה. דעה שלישית זו (שהלכה כמותה בכל מקום), אני מרשה לעצמי לנחש, תחייב את המדינה ותוקיר תקומתה והתמדתה מתוך חיבה והתמכרות, אבל לא תפריז על ההערכה יותר מדי עד כדי גלוריפיקציה והאלהה."שתומי העין" הם החרדים, אותם מבקר הרב סולוביצ'יק על כי הם מסרבים להכיר בנס של הקמת המדינה, שוללים את משמעותה ההיסטורית ואינם מגלים עניין בנטילת חלק פעיל בפיתוחה. ה"הוזים" הם תלמידיו של הרב קוק, הרואים את מדינת ישראל כבעלת ערך רוחני עצמי ומייחסים לה תפקיד מכריע במילוי ייעודו של עם ישראל.
כמו שאמרו חז"ל על נפלאות הזכייה להגיע אל מקומנו זה, שהוא "דוכתא דמשה ואהרן לא זכו", כן הננו עומדים עתה בנפלאות זכייתנו להגיע כאן אל זמננו זה, אשר כמה גדולים וקדושים לא זכו לו. כמו כל נעימות גורלנו ברוממות הבחירה האלהית בישראל, הקבועה ביסוד מהלכם של דורות עולם ואדם, כן החלטיות גאולתנו המופיעה עלינו ועל ידינו, מתוך הקץ המגולה וכל תוצאותיו ומסיבותיו, שלשלאות נפתוליו ומכשיריו, הרוחניות והמעשיות, לישראל ולאומות, בין שהיא מובנת לנו ומוסמכת מאתנו ובין שאינה מובנת לנו ומוסמכת מאתנו. "מאת ד' היתה זאת היא נפלאת בעינינו".אך גם דעתו זו של הרב צבי יהודה שהקמת המדינה היא היא מימוש חזון הנביאים הגיעה אחרי התלבטות מסוימת. כך הוא סיפר בשיחתו ליום העצמאות תשכ"ז (מזמור י"ט):
הנה הגענו, דרך כל קרבותינו המרובים והנוראים שבארץ ושבגולה, עם כל הניסים והנפלאות שנתגלו במערכותנו הצבאיות והמדיניות, אל פרק זמננו ואל קיום-מצבנו. אמנם נס-הניסים ופלא-הפלאות, היסוד והשורש של כל אלה אשר הראנו ד', הלא הוא ענינו של היום הזה : הכרזת ההחלטה כי קמה ותהי מדינת ישראל, כי התחילה, קמה וגם נצבה עצמאות שליטתנו על ארץ-אבותינו מורשת נחלתנו.
לפני י"ט שנה, באותו לילה מפורסם, בהגיע ארצה החלטתם החיובית של מושלי אומות-העולם לתקומת מדינת ישראל, כשכל העם נהר לחוצות לחוג ברבים את רגשי שמחתו לא יכולתי לצאת ולהצטרף לשמחה. ישבתי בדד ואדום כי נטל עלי. באותן שעות ראשונות לא יכולתי להשלים עם הנעשה, עם אותה בשורה נוראה, כי אכן נתקיים דבר ד' בנבואה בתרי-עשר - "ואת ארצי חילקו"! איפה חברון שלנו - אנחנו שוכחים את זה?! ואיפה שכם שלנו - אנחנו שוכחים את זה?! ואיפה יריחו שלנו - אנחנו שוכחים את זה?! ואיפה עבר הירדן שלנו?! איפה כל רגב ורגב? כל חלק וחלק, של ארבע אמות של ארץ ד'?! הבידינו לוותר על איזה מילימטר מהן? חלילה וחס ושלום!התלבטותו של הרב צבי יהודה קוק באשר לאופן בו יש להתייחס בעיניים דתיות על תהליך הקמת המדינה, היתה כנראה מאד נפוצה אצל רבני דור תש"ח. עם זאת, התלבטותו של הרצי"ה נבעה מכך שחסרו למדינה הצעירה חלקים גדולים ממרחבי ארצנו, וההתלבטויות של רבנים אחרים נבעו מנושאים אחרים.
באותו מצב מזועזע בכל גופי, פצוע כולי וחתוך לגזרים - לא יכולתי אז לשמוח. כך היה המצב לפני י"ט שנים, באותו לילה ובאותן שעות. למחרת בא אל ביתנו איש ברית קדשנו, הגאון רבי יעקב משה חרל"פ זצ"ל - היה לו צורך לבוא וכלום יתכן שלא היה בא?! התייחדנו אז שנינו, רגעים אחדים, באותו חדר קטן ומקודש שב"בית הרב" - ולאן יבוא אז אם לא לשם?! מזועזעים ישבנו ודמומים. לבסוף התאוששנו ואמרנו שנינו כאחד: "מאת ד' הייתה זאת, היא נפלאת בעינינו". נקבעה החותמת!
כך לדוגמא אנחנו מוצאים את הרב אליעזר וולדנברג בספרו "הלכות מדינה" פותח בדברי שבח על הקמת המדינה (קישור):
אך לאחר מכן מביע חששות גדולים מפני איך שהמדינה הזאת עלולה להיראות (קישור):
הנה דוגמא נוספת מגליון המעיין, תשרי תשי"ג, ממאמרו של הרב רפאל קצנלבויגן, המודה שלא לגמרי ברור לו כיצד יש להתייחס למדינה הצעירה (קישור):
בודאי שאפשר להסביר חלק מההתלבטויות הנ"ל (ורבים אחרים כמותן) בכל מיני שאלות אידיאולוגיות כבדות, והסברים מפולפלים באשר למעמדם של ישראל בגלות, ובמושגי הגלות והגאולה בכלל. אפשר בראש ובראשונה נראה שכדאי לזכור שני דברים:
1. יהודים חלמו מאות ואלפי שנים על איך יראה התקופה בה יחזרו לארץ ישראל. כשהגיעה השעה והדברים לא היו כפי שציפו להם, לא קשה להבין שהם לא כל כך ידעו כיצד להתייחס.
2. בניגוד למלחמת ששת הימים שהנצחון היה חד וחלק ועם זאת תוצאותיה לא שינו את חיי היום יום של כל אחד מהאזרחים, הכרזת המדינה היתה שיאה של תהליך שלא לגמרי היה ברור מתי היא התחילה ומתי היא עומדת להסתיים ועם זאת פתחה שאלות ובעיות שנזקקו לפתרון מהיר ושהשפיעו על כל אחד מהאזרחים. לדוגמא: שאלת חובת גיוס, איך ייראו החוקים במדינה הצעירה, ועוד. לא היתה מציאות של הפוגה בה היה אפשר לעמוד ולהתבונן במה שהתרחש ולהבין את גודל השעה.
