‏הצגת רשומות עם תוויות חשמל. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות חשמל. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 14 ביוני 2019

גלאים בשבת - דעת הרב עובדיה יוסף זצ"ל והרב אליהו אברז'ל נר"ו

בגליון יתד המאיר (אייר תשע"ט) התפרסמה תשובה קצרה של הרב עובדיה יוסף בענין "מערכות איתות במעבר חצייה בלילי שבת ויו"ט". התשובה ממוענת לרב לוי יצחק הלפרין, ראש המכון המדע-טכנולוגי להלכה. תשובה באותו נושא נכתבה ע"י הרב שמואל הלוי ואזנר, כמה חדשים מאוחר יותר, לאותו ממוען (קישור). 

התשובה קצרה מאד, ואי אפשר לומר שיש כאן בירור מקיף של הנושא. ועם זאת, ניתן לראות כי הרב עובדיה יוסף מציע להתייחס לאותן מערכות המופעלות ע"י חיישנים כגרמא (לאחרונה ראינו התייחסות דומה בדברי הרב אשר וייס).

בענין קרוב, ראיתי לאחרונה הפניה לתשובה הזאת של הרב אליהו אברז'ל (אינני יודע מאיזה שנה זה):


בתשובה זו כותב הרב אברז'ל דברים דומים לאלה לעיל של הרב עובדיה יוסף. עקרונית יש לדון בתאורה הנדלקת באמצעות חיישנים כגרמא, וכדבר שאין בו מעשה. ואף אם נחשיב זאת למעשה, הרי אין בזה יותר מאשר פסיק רישא באיסור דרבנן (שהוא מבקש להקל בו, במקרה כזה).
בסופה של התשובה הוא אף כותב להתיר לפתוח דלת באמצעות כרטיס אלקטרוני (כדברי ידידי הרב אלי רייף וראו גם כאן) מדין פסיק רישא באיסור דרבנן במקום צער (במקום שאין במצוי גוי שיפתח).

לא פעם שמעתי את האמירה שדעתו של הרב רבינוביץ' הינה דעת יחיד שאין לסמוך עליה. לאורך השנים הראנו כאן שדעתם של הרב שמואל ואזנר, הרב אשר וייס, ועתה גם הרב עובדיה יוסף והרב אליהו אברז'ל כולם מסכימים שהפעלת מערכת ע"י חיישנים צריכה להידון כגרמא ולא כמעשה בידיים (וכפי שפרסם בזמנו הרב אלישיב קנוהל במאמר בתחומין).

לעוד טורים בנושא זה ראו כאן.

יום חמישי, 21 בפברואר 2019

גלאים בשבת - חזרה לדעת הג"ר אשר וייס

לפני חמש וחצי שנים כתבתי פוסט בנושא "גלאים בשבת - דעת הג"ר אשר וייס" בו סיכמתי את דעתו של הרב אשר וייס כך:
מסקנתו היא שאין זה משנה איך נסתכל על הפעולה החשמלית, כל עוד הפעולה החשמלית מתבצעת ללא כוונתו וידיעתו של המפעיל אין זה מלאכה. עד כאן זה אולי נשמע דומה לסברתו של הרב ואזנר. אך הרב וייס מסייג מאד את הדברים. הוא קובע שזה לא מלאכה רק בתנאי נוסף, שלא מורגשת הפעולה החשמלית. והרב וייס לא הסתפק בכך, אלא הוסיף הסתייגות נוספת שדבריו נאמרים לכתחילה רק במקרה של חולה. וגם היתר מצומצם זה תלוי בהסכמת "גדולי ההוראה עיני העדה".
והנה אמש גליתי במרשתת תשובה של הרב אשר וייס שלא הכרתי עד עתה בו, שנראה שהוא שונה מרוח הדברים הללו.
הוא מציג את השאלה כך (קישור):
הנה רבה הדאגה והחשש אצל רבים מאחב"י המדקדקים במצוות ויראי ה' בתפוצות ישראל עקב התקנת מערכות תאורה המופעלים ע"י פסיקת קרן אור. ולא רק במערכות תאורה אלא גם במערכות נוספות כגון מערכת לשטיפת האסלות בשירותים ציבוריים בבתי מלון וכדו', ולפעמים קשה להזהר כגון ברבים הגרים בבתים משותפים או אף בבתים פרטיים אשר בסביבתם בתים נוספים ובהתהלך האדם לתומו ברחוב כאשר הוא אך מתקרב לביתו נדלקת האור, ויש לעיין האם יש בזה איסור וחילול שבת.
ופשוט הדבר דכל מי שיראת ה' נוגעת ללבבו יתרחק ממתקנים אלה, דאף אם יתברר שיש להקל בזה מעיקר הדין, מ"מ אוושא מילתא ויש בזה זילותא דשבתא, ואם נבא לכתחלה להקל ראש בכגון אלה יבוא יום שבו יוכל האדם לעשות את כל מלאכתו ע"י גרמא וגרמא דגרמא ונמצא שבתו חול, אך השאלה מתעוררת באופן שאין ביד האדם להזהר אא"כ יסתגר בתוך ביתו ונמצא מבטל תורה ותפלה ועונג שבת ושמחת יו"ט.
וכשהייתי בעיר הגדולה לוס אנג'לס בארה"ב נשאלתי ע"י הרבנים הגאונים דמתא שליט"א על החלטת העיריה להפעיל את תאורת הרחוב וגם את רמזורי הכבישים בדרך זו ונמצא שלא יוכל אדם להתהלך ברחובה של עיר או לעבור כביש במעבר חציה אלא כשהוא מפעיל מערכת תאורה בדרך זו, ויש גם חשש שיראי ה' ינסו לעבור בכביש שלא במעבר חציה המיועד לכך ויגיעו ח"ו לידי סכנת נפשות (ושמעתי שוב שהעיריה המקומית החליטה מתוך התחשבות עם ציבור שומרי התורה שברחובות המרכזיים יפעלו הרמזורים לסירוגין בשיטה המקובלת ברוב העולם). ומ"מ צורך השעה היא ללבן סוגיה זו על בוריה.
 הרב וייס מבקש לדון בחיישנים אלה כגרמא שאין האדם מתכוין לתוצאת המלאכה (הגם שהוא יודע בודאות שהיא תקרה):
ובפתרון שאלה זו יש לעיין אם פסיקת קרן אור זה הוי בכלל גרמא או מעשה. דאם הוי מעשה גם אם הוי דבר שאין מתכוין אסור משום דהוי פסי"ר, אך אם גרמא הוא אין בזה איסור אלא א"כ הוא מתכוין למלאכה דאף שביארתי במנחת אשר למסכת שבת סימן נ"ו ובמנח"א לשמות סימן ס"ד – ס"ה באריכות את דברי הראשונים והאחרונים דמלאכה הנעשית בדרך גרמא אם התוצאה היא מיידית סמוך למעשה האדם והמלאכה נעשית כעיקר דרכה בימות החול חייב עליה מה"ת דמלאכת מחשבת אסרה תורה כמבואר בסוגית הגמ' בב"ק דף ס' ובדברי רש"י שם, נראה פשוט דאין זה אלא כשהוא מתכוין למלאכה ולא בפסי"ר, דאף דחייבין על פסי"ר לא מסתבר לומר בו נעשית מחשבתו, דמ"מ אין זה מחשבתו וכונתו, וממילא פטור עליה ודינה כגרמא בעלמא. והנחה ברורה זו כתב גם האבני נזר או"ח סימן קצ"ד.
ובהמשך הוא מסביר מדוע הוא רואה בזה פעולת גרמא בלבד:
ולגבי עצם השאלה אם בני"ד הוי גרמא או מעשה, נראה ברור לענ"ד דהוי גרמא כיון דאינו אלא מונע קרן אור מלהגיע למקלט וכאשר אין המעשה נעשית ע"י כח האדם או ע"י כלי שבידו או ע"י כח טבעי או בעל חיים שהאדם עושה בו שימוש ומפעיל באופן חיובי כחורש בשור וחמור, ואין האדם אלא מונע קרן האור הוי גרמא דהרי זה דומה להמבואר בסי' רע"ז סעיף א' – ב' דמותר לסגור חלון ע"מ שהנר לא יכבה ע"י הרוח, הרי דאין זה נחשב כמבעיר כיון שאינו אלא מונע את הרוח מלהגיע לנר לכבותו ובס"ג מבואר לגבי מדורה שהרוח מלבתו, דמותר לסגור דלת כנגדו אף שבכך נכבה המדורה, וע"כ דאף שגורם שנעשה מלאכה והמדורה תכבה כיון שכל פעולתו שלילית דהיינו במניעת הרוח אין כאן אלא גרמא ולא מעשה, וכן נראה בני"ד כיון שאינו אלא מונע קרן האור כמבואר.
ואף דנראה לכאורה דמי שעושה מלאכה עם מכשיר חשמלי שבידו חייב אף אם בנו מערכת טכנולוגית מתקדמת שבו יש הפסקת קרן אור הגורמת מלאכה, ונראה דחייב והו"ל כמעשה וכמו שכתבתי במנחת אשר לחומש שמות סימן ס"ה, אין זה אלא בכלי שבידו והוא מפעילו, אבל בני"ד שאינו נוגע ואינו מתעסק עם כל המערכת המדליקה את התאורה ואין מערכת זו ככלי ביד האדם וכגרזן ביד המחצב אין כאן אלא גרמא בעלמא בלבד כנלענ"ד. והרי גם בבעלי חיים מצינו שהחורש בשור וחמור חייב חטאת אבל המחמר אינו אלא לאו דכיון שאינו אוחז בבהמה אף שהוא גורם בקולו שתעשה מלאכה אין כאן מלאכת האדם, ואין כאן אלא גרמא כנ"ל, ונראה כן גם לגבי כלים דרק כשהאדם מפעיל כלי שבידו ומתעסק בו לעשות מלאכה חייב ולא בכעין ני"ד, וידעתי שיש מקום לבע"ד לחלוק על דברינו בסברא, אך הנלענ"ד ברור כתבתי, ודו"ק כי קצרתי.
בהמשך הוא מצרף להיתר הגרמא גם שיקול נוסף והוא מהרשב"א שהתיר לנעול בית כשיש בתוכו צבי, משום שעיקר מחשבתו על נעילת הבית ולא על צידת הצבי. הוא מסביר שכיוון שעיקר מעשה האדם הוא על דבר מותר לגמרי, נעילת הבית, זה שיש גם צבי שניצוד לא הופך את נעילת הבית למלאכה אסורה. ולכן:
ולדרך זה נראה דה"ה בני"ד כיון שאינו אלא מהלך לפי תומו והליכה זו אין ענינה עשיית מלאכה אלא הליכה בעלמא כאדם ההולך בבית עולמו אם אין כונתו לעשיית מלאכה אין בזה דין פסי"ר (ואף אם מתכוין אם אין זה עיקר כונתו מותר לשיטת הרשב"א כמבואר).
והנה ידעתי שכתב המשנ"ב בסי' שט"ז ס"ק כ"ה ובשעה"צ ס"ק ל"ג דאין עיקר ההלכה כשיטת הרשב"א אלא כשיטת הר"ן שדחה דבריו מ"מ פלוגתא דרבוותא הוא וספק גמור, ובני"ד דשעה"ד גדול הוא חזיא לאצטרופי לקולא, ודו"ק בכ"ז.
ומשום כל זה נראה, דאף שבודאי יש להתאמץ בכל עוז להמנע מגרם מלאכה בעל ענין, בשעת הדחק, ובמקום דכמעט וא"א בענין אחר יש מקום להקל.
הדברים הללו האחרונים מזכירים מאד את הדברים שראינו בזמנו בפוסט "גלאים בשבת - דעת הרב ואזנר".

נספח
הרעיון שהפעלת חיישנים הוא גרמא, נכתב לפני כ15 שנה ע"י הרב אלישיב קנוהל במאמר שנדפס בתחומין כג. בשולי מאמר זה האריך הרב ישראל רוזן, עורך תחומין בזמנו, לחלוק על מחבר המאמר. בסופו של דבר המחלוקת נוגעת בשאלה האם הפעלת מערכת חשמלית ע"י חיישנים נחשבת מעשה בידיים. במידה ולא, אין בהפעלה יותר מגרמא (יודגש שזה לא אומר שזה מותר). לענ"ד דווקא בנקודה זו הרב רוזן לא ראה צורך לבסס את עמדתו מעבר לאמירה הסתמית שאין הבדל משמעותי בין הפעלת מערכת ע"י חיישנים לבין הפעלתו ע"י לחיצה על שלט/כפתור.
המאמר המדובר עם הערות העורך נמצא כאן.

יום שני, 17 בספטמבר 2018

"מה האיסור כאן בכלל?" - עוד על חיישנים בשבת

בעבר כתבנו לא מעט בבלוג זה על נושא חשמל וחיישנים בשבת. במעיין תשרי תשע"ט שיצא לאור כעת התפרסמה תגובה מצוינת של הרב ד"ר דרור פיקסלר (קישור).

המאמר שעליה הוא מגיב נמצא כאן.

והנה התגובה:



יום ראשון, 3 ביולי 2016

שימוש בדלתות מגנטיות בשבת

נפתח בחידה:
מי כתב את המשפט הבא?
המבט ההלכתי בהלכות שבת (וכן נזיקין ועוד) מתמקד בתוצאה, ולא בהליך או בהתרחשויות האלקטרוניות בשבבים וברכיבים האחרים. השאלה ההלכתית הרלוונטית היא מה אירע ומה הופעל? 
מעניין כמה מכם ניחשתם שאת הדברים הללו כתב לא אחר מאשר ממציא הקלנועית, הגרמאפון והרמקול לשבת, הרב ישראל רוזן.
בהמשך הגליון, אמונת עתיך 112, מפרסם הרב רוזן מאמר כיצד ניתן לדעתו לבנות מערכת ב"גרמא" שיגרוס עלונים בטרם העברתם למיחזור. שם משום מה הוא לא ראה צורך לדון בשאלה ההלכתית הרלוונטית מה אירע ומה הופעל.

חברי הרב אלי רייף כתב מאמר הלכתי מקיף ומפורט בדבר פתיחת דלתות מגנטיות בשבת, ומורו הג"ר נחום אליעזר רבינוביץ', אף כתב הסכמה וחיזוק לדבריו. כתב העת של המכונים התורניים, אמונת עתיך, שזו לא הפעם הראשונה שהוא מוביל קו של דיקטטורה הלכתית, הסכים לפרסם את המאמר רק בליווי תגובות מהרב ישראל רוזן והרב יעקב אריאל.
על פניו חידושו הגדול של הרב רייף הוא שאם אין שום סיבה לאסור דבר, הרי שהוא מותר. חידוש זה הוא כל כך גדול, עד שעורכי אמונת עתיך לא יכלו לפרסמו ללא תגובה עוד באותו גליון. אולי כדאי לכתבי עת שזו המדיניות שלהם לפרסם מראש רשימה של נושאים שלדעתם אסור לרבנים לכתוב עליהם. מעניין שיש ממנהלי אותם המכונים התורניים היוצאים מדי פעם כנגד רבנים המעזים לפרסם מאמרים הלכתיים שלא במסגרת כתבי עת תורניים, אלא בבמות יותר פופולריות, בטענה שהיה עליהם לפנות לבמה תורנית לפרסם את מאמרם.

אני ממליץ מאד לקרוא את המאמר של הרב אלי רייף, את הסכמת הרב רבינוביץ' ואת התגובות למאמר.
הרב רייף טוען במאמרו שבמציאות המדוברת אין שום הפעלה של מערכת חשמלית, אלא רק חסימה זמנית של הזרם החשמלי שיוצר את השדה המגנטי. בניגוד למכשירי חשמל שונים שאנו משתמשים בהם, בהם יש מעבר ממצב פועל למצב מכובה וההיפך, ואפשר לדבר בהם על הפעלת "מערכת" חשמלית המבצעת משהו (מלאכה, פעולה, וכד'), בדלתות המגנטיות הדבר לא קיים כלל. לכן, הרב רייף מתיר לחיילים ולחיילות לפתוח דלתות מסוג זה בבסיסים צבאיים עם מידור בטחוני בין אזורי הבסיס.
הרב רבינוביץ' מחזק את דבריו ומתיר זאת אף לכתחילה, גם לא במציאות בטחונית נתונה. אך החידוש הגדול בדברי הרב רבינוביץ' הוא בהגדרה שהוא נותן למושג "עובדין דחול". לדבריו, יש לאסור דבר משום עובדין דחול אם (ורק אם) מתקיימים בו אחד משני התנאים הבאים:
א. הפעולה דומה למלאכה.
ב. יש חשש מסוים שעשיית הפעולה תביא את האדם לעבור על איסור תורה.

את תגובתם של הרב רוזן והרב אריאל לא אסכם, מפאת כבודם. אתם מוזמנים לקרוא אותם בעצמכם. אשמח אם מישהו יכול להסביר לי מה בדיוק ההבדל ההלכתי בין ההיתר של הרב אלי רייף לבין המערכת ההלכטכנית שמציע הרב רוזן למכור לצה"ל ולבתי החולים עבור (מאות!) הדלתות שלהם.


יום רביעי, 5 באוגוסט 2015

הערה על Amazon Echo בשבת

לפני מספר שבועות פרסם הרב יאיר הופמן מאמר קצר באנגלית על השאלה: האם מותר להשתמש בשבת בAmazon Echo?

מדובר במכשיר אלקטרוני שמגיב כשמדברים אליו.

הנה סרטון קצר המתאר את המכשיר:


ובכן, אין זו הפתעה גדולה שהרב הופמן מכריע לאיסור, והוא משווה את השימוש במכשיר הזה לשימוש במיקרופון בשבת. כלומר, האיסור הוא מדין אוושא מילתא, זלזול בשבת ואולי אף סוג של מוליד.
יש להוסיף על דבריו שאולי יש לאסור מדין "ודבר דבר". וצ"ע.

בסוף מאמרו שואל הרב המחבר: האם על בעלי המכשיר לנתק אותו מהחשמל לפני שבת?
תשובתו היא:

This author believes that it does because the device actually hears and processes every word that is being said. This is done by its Texas Instruments DM3725 ARM Cortex-A8 processor and with its 256MB of LPDDR1 RAM. This processing is Naichah lay, something that the owner is desirous of, because the owner wants it not to respond to everything. We want Alexa to filter out all other words and only respond to the start-up word – “Alexa.” Luckily, there is a mute button on the device itself.
ובעברית (לא תרגום מדויק):
המחבר הזה מאמין שיש חובה על בעל המכשיר לנתק אותו מהחשמל לפני שבת, בגלל שהמכשיר שומע ומעבד כל מילה שנאמרת. זה נעשה בעזרת המעבד והזכרון שלו. העיבוד הזה הוא ניחא-ליה, מכיוון שהבעלים רוצה שהמכשיר לא יגיב לכל דבר. רוצים שהמכשיר יגיב רק בשעה שפונים אליו. 
עם דברים אלו אינני יכול להסכים.
נניח שדיבור של אדם בחדר גורם לאיזה שהוא מעבד, שעד עתה לא עבד, לעבוד. עדיין על הטוען להראות שיש בעיה בשבת להפעיל את אותו מעבד. הרי, על עבודת המכשיר עצמו, כשהוא מגיב באופן אקטיבי לפנייה אליו, ביקש הרב המחבר לאסור רק משום אוושא מילתא וזילותא דשבת, וזה כאשר בודאי המעבד יתחיל לעבוד בשיא פעולתו. אז מדוע כאשר המעבד יתחיל לעבד נתונים יהיה זה אסור בשבת. משום מה?
אך נראה לי שהמציאות היא כנראה שבאופן תמידי המעבד עובד באיזה שהוא אופן (אם כי בודאי חלק מהמערכות במכשיר מכובות כל עוד לא היתה פנייה אליו). הוא אינו מתחיל לעבוד באופן מיוחד כאשר מישהו בחדר מדבר.
לכן, אינני רואה בדברי המחבר שום סיבה להורות לנתק את המכשיר מהחשמל לפני השבת.


יום רביעי, 18 בפברואר 2015

עוד בנושא גלאים בשבת

היום במהלך שיטוט ברשת מצאתי את התשובה הקצרה הבאה, בשמו של הרב יצחק זילברשטיין (קישור):
הליכה ברחוב הגורמת הדלקת אור בפתח בנין 
לאחרונה נפוצה התופעה, שבכניסות לבתים מסויימים הותקנו מנורות גדולות, הנדלקות (ע"י 'עין אלקטרונית') כאשר עובר האדם בסמוך לכניסה. שאלתנו היא, האם מותר לעבור במקומות אלו, כאשר האדם הולך לדרכו ואינו חפץ כלל בהדלקת האור, באופן שיודע על מציאות האור הנדלק? (השאלה מתייחסת להולך רגל שאין לו אפשרות לזוז הצידה, או שלא קיימת אפשרות נוחה של הליכה בדרך חלופית). 
תשובה: נראה שבמקום צורך, יש להקל בכך, משום שהאדם אינו מעוניין כלל באור הזה, ואין כאן תועלת המיוחסת אל האדם כלל, ואין לו קשר ישיר למלאכה, אלא היא נפעלת בריחוק ממנו, ולכן אין זו 'מלאכת מחשבת', ואפשר להקל לעבור שם במקום צורך, כאשר אי אפשר ללכת בנקל בדרך אחרת[11]. 
ואם הדבר אפשרי, יעבור שם ב'שינוי' באופן שילך אחורנית. וכמו שמצינו במסכת שבועות (י"ז:): "הנכנס לבית המנוגע דרך אחוריו טהור, דכתיב: 'והבא אל הבית', דרך ביאה אסרה תורה", (וע"ש בתוס' ד"ה דרך). כך גם בענייננו, הליכה לאחוריו אינה דרך הליכה רגילה[12], ולכן יש להקל בה במקום הצורך, באופן שאינו מעוניין כלל באור שנדלק, ואין לו תועלת ממנו.
בדברים אלו אין חידוש גדול, ודומני שהם די מוסכמים. הגם שיש הרבה מה לדון מה הכוונה שהאדם "אינו חפץ כלל בהדלקת האור" - האם הכוונה שהוא אינו זקוק לאור, או שהכוונה היא שהדלקת האור אינה מועילה לו בשום צורה?

בכל מקרה שם בהערת שוליים #11 מובא הדבר המעניין הבא:
יעויין בספר ארחות שבת (פרק כ"ו סעיף ל"א) שכתב בשם כמה מגדולי הדור שההליכה ברחוב הגורמת להדלקת האור מותרת מהטעמים הנ"ל. וסברא נוספת הביא בשם הגר"ש אויערבאך שליט"א, שבכגון דא האדם הוא כחומר ביד היוצר, ואין כאן אדם שעושה מלאכה. וכעין מה שכתב הר"ן בשם הרשב"א בסוף פרק האורג, שמותר לאדם לנעול את הדלת על מנת לשמור על ביתו, על אף שיש בתוכו צבי שניצוד מחמת מעשיו, ורואים אנו שלא כל דבר שנעשה על ידי האדם בהכרח, מתייחס אליו, ובנידון דנן עדיף טפי. (וע"ע בספר שולחן שלמה ח"ג עמ' פ"ב הערה ל"א).
בדברים אלו הוא מציין לספר אורחות שבת. שם מובא כך:
ההולך ברחוב ויודע שבעברו ליד כניסה לבנין מסוים ידלק אור ואין בדעתו להכנס לשם אלא הולך הוא לדרכו, הורו גדולי הוראה שמן הדין אין בזה איסור, ולכן מותר במקום הצורך לילך שם. אמנם מסתבר שאם אפשר בקל לילך הדרך אחרת יש לנהוג כן. 
ובהערה מד מובאים הדברים המעניינים והזהירים הבאים (מתוך תוכנת "אוצר החכמה"):


הדברים המובאים כאן בשמו של הרב שמואל אוירבך הם חידוש גדול:
האדם בכגון דא כחומר ביד היוצר ואין כאן האדם העושה מלאכה. 
דברים אלו בהבנתם הפשוטה קרובים מאד לשיטתו של הרב נחום אליעזר רבינוביץ' שהארכנו עליה בעבר.
אינני יודע היכן דברים אלו של הר"ש אוירבך כתובים, ובאלו גבולות הוא הגביל את דבריו. אולי מי מהקוראים יוכל להחכימני.

הדברים המתפרסמים בבלוג זה הינם להלכה ולא למעשה

עוד רשימות בנושא:
- גלאים בשבת - דעת הרב ואזנר
- גלאים בשבת - דעת הג"ר אשר וייס
- גלאים בשבת - דעת הג"ר נחום אליעזר רבינוביץ'
- הפעלת חיישנים בשבת
- הפעלת חיישנים בשבת - תגובת הרב ישראל רוזן
- הדיון ההלכתי סביב מכשירי חשמל בשבת - כמה עדכונים 

יום רביעי, 3 בדצמבר 2014

אוטומציה בשבת - דעת המגן אברהם

לפני מספר חדשים כתבתי אודות מאמרם של ידידיי הרב ד"ר דרור פיקסלר והרב אלי רייף בנושא החיישנים (קישור).

הנה פיסקה מתוך מאמרם העוסק במחלוקת המגן אברהם ואבן העוזר:

נתקלתי בדברי המגן אברהם הללו קצת במקרה, לכן חזרתי לדברי ידידיי בנושא. דברי המג"א הם מדהימים בעיני, ולכן אני מבקש להקדיש להם רשימה נפרדת.

המגן אברהם סובר, ואף כותב שהורה כך למעשה, שטחינת חיטה ברחיים של מים אין בה איסור מהתורה של מלאכת טוחן, אלא איסור דרבנן בלבד. כדי להתחייב מהתורה על מלאכת טוחן יש לטחון במטחנת יד. הנה דבריו (מגן אברהם סימן רנב ס"ק כ):
ואם הרחיים של עכו"ם פשיטא דשרי ליתן לתוכה מבע"י ואם הישראל נותן לעכו"ם החטים מע"ש אפי' העכו"ם טוחנן בשבת שרי כמ"ש ס"ב ובלבד שלא יעמוד הישראל אצלו דאז מיחזי כשלוחו וכמ"ש ס"ס ש"ז אבל אם השע' צריכה לכך כגון סמוך לפסח רשאי הישראל לשמור הרחיים שלא יתחמץ דהא שבות דשבות היא אפי' נותן הישראל להרחיים בשבת ליכא חיוב חטאת עד שיטחון ברחיים של יד 
וכ"מ בתוס' דף י"ח ד"ה ולימא מר כו' דטעמא דב"ש דגזרינן כו' וק' דמ"מ קשה לימא גבי רחיים נמי משום גזירה אלא ע"כ אפי' נתנו בשבת ליכא חיוב חטאת וכ"כ הסמ"ג וסמ"ק בהדיא (וע' בתוס' ספ"ק דע"א מיהו ממ"ש סי' שט"ז גבי מצוד' בשם התוס' משמע דחייב חטאת בדבר דאתי ממילא וכ"פ התוס' במנחות דף נ"ו דומיא דמדביק פת בתנור ונאפה) וכ"מ בפ"ח ברמב"ם א"כ כשאומר לעכו"ם ה"ל שבות דשבות דשרי במקום מצוה כמ"ש סי' ש"ז ס"ה וכ"ש היכא דלא א"ל כלל רק יושב ומשמר ועססי' ש"ז:
הסיבה שדברי המג"א הם כה מפתיעים זה הסוגיא בתחילת פרק הכונס, ומזה מקשה בספר אבן-העוזר סי' שכח (תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף ס עמוד א):
ת"ר: ליבה ולבתה הרוח, אם יש בלבויו כדי ללבותה - חייב, ואם לאו - פטור. אמאי? ליהוי כזורה ורוח מסייעתו [רש"י: דחייב משום מלאכה בשבת אף על פי שהרוח מסייעתו כשהוא מגביה התבואה ברחת]! אמר אביי: הכא במאי עסקינן - כגון שליבה מצד אחד, ולבתו הרוח מצד אחר. רבא אמר: כגון שליבה ברוח מצויה, ולבתו הרוח ברוח שאינה מצויה. ר' זירא אמר: כגון דצמרה צמורי. רב אשי אמר: כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו - ה"מ לענין שבת, דמלאכת מחשבת אסרה תורה [רש"י: נתקיימה מחשבתו דניחא ליה ברוח מסייעתו], אבל הכא גרמא בעלמא הוא, וגרמא בנזקין פטור. 
מדברי הגמרא הללו משמע שבשבת כיוון ש"מלאכת מחשבת אסרה תורה" - כל עוד אדם מתכוין לביצוע המלאכה, אם המלאכה מתבצעת (גם אם זה בעזרת גרמי טבע חיצוניים, כדוגמת הרוח והמים) הרי הוא חייב מדין תורה. ואם כן, הכיצד ייתכן שהמגן אברהם יטען שהטוחן בעזרת המים פטור מהתורה?!
זו למעשה טענתו של אבן העוזר: האדם מתכוין לטחון, הוא מכניס את החטים על מנת לטוחנם, ואם כן הוא מתחייב מצד מלאכת מחשבת אסרה תורה, ואין זה משנה שלמעשה המלאכה מתבצעת ע"י כח המים.

רבים מהאחרונים שדנו בדברי המגן אברהם התמקדו בראיה שהוא מנסה להביא מהתוספות בשבת דף יח ע"א. כאן אינני נכנס לדיון סביב ראיה זו, אלא ברצוני להתמקד דווקא בסברות האחרות שנאמרו בענין.

רבים רבים מהאחרונים דחו בשתי ידיים את דברי המגן אברהם. הנה לדוגמא דברי הערוך השלחן (ערוך השולחן אורח חיים סימן רנב סעיף ט):
עמג"א סק"ך שר"ל שבנתינת חטים לריחיים של מים ליכא איסורא דאורייתא ע"ש וכבר צווחו עליו כל גדולי עולם הא"ר והפנ"י והת"ש ודקדוקו אינו דקדוק כמ"ש המהרש"א שם וכל הגדולים וחלילה להעלות כן על הדעת ובפרט לפי מ"ש בר"ס זה ודו"ק 
אחד האחרונים הבודדים שמצדדים בדברי המגן אברהם הוא החתם סופר בהערותיו על גליון השלחן ערוך (דבריו מובאים גם בחידושיו על הש"ס: חתם סופר מסכת שבת דף יח עמוד א):
ובגליון מג"א שלי סי' רנ"ב ס"ק כ' כתבתי וז"ל שם. בס' אבן עוזר לקמן סי' שכ"ח דוחה כל ראיות והעלה שיש בו חיוב חטאת וצ"ע לדינא. לכן כשיש דחק סמוך לפסח רגיל אני לצוות שימכרו להנכרי בעל הרחיים את החטים וכל הכלים ואומרים לו, כשמניח אותם לשמרם מחמוץ. אזי אפשר שיחזרו ויקחו ממנו הקמח אחר הפסח עיין לקמן סי' ש"ז סעיף ג' והישראל יושב ומשמר ועש"ך יו"ד סי' קט"ו סק"כ וק"ל. ומה שקשה על ראיות מג"א מתוס' כבר תי' יפה בתוס' שבת ע"ש. דהכי קאמר דהי' לי' לרבה לומר דבמלאכה דאתי' ממילא כעין רחיים מודה ב"ה לב"ש דאיכא למטעי טפי ולמגזר ע"ש אטו שבת שיאמרו שאין בו איסור אע"כ דאה"נ אין בו חטאת ע"ש. ויותר נראה מ"ש בגליון ש"ע קטן בשערי תשו' והוא קרוב לדברי מחצית השקל. ופותקין מים לגינה נמי מילוי מים כל היום אין בו חיוב חטאת דוקא משקה מים לזרעים ממש עיין לשון רש"י מ"ק ב' ע"ב. אבל למלאות ניגרי הגן מים ליכא לא חורש ולא זורע. וכדברי מג"א מוכח בירושלמי לפמ"ש רשב"א בחי' דמשמעותי' כרבה משום גזירה דילמא אתי למיעבד בשבת ומסיים התם בירושלמי דלב"ש פותקי' מים וכו' אבל לא יתן חטי' וכו' משום השמעת קול. א"כ ש"מ בחטים לתוך רחיים ליכא למגזר משום דבשבת עצמו נמי ליכא איסור דאורייתא. וצ"ל שאני פת בתנור דכך הי' במשכן דכל בישול ואפי' נעשה ממילא. אבל טחינה במשכן הי' ברחיים של יד וכן מצודה הי' צד ממש לא ע"י פרישת מצודה. לכן כל שיעשה ממילא פטור וכ"כ קרבן נתנאל. וא"כ אזדא ליה ראיה של אבן עוזר סי' שכ"ח מזורה ורוח מסייעו דהתם הכי הוה במשכן דכל זורה הוה ע"י רוח משא"כ רחיים של מים שטחנו בשל יד, ומ"ש מצד צבי לק"מ כיון דהצבי רץ מפני הכלב שרודפו. האדם העומד לפניו וגדר דרכו הוא הצד בידים. כצבי בבית ואדם יושב על הפתח דחייב משום צד. עכ"ל על הגליון מג"א שם:

החתם סופר מביא בשם הקרבן נתנאל (שדבריו נסובים על דברי הרא"ש), שלמעשה יש להבין את דברי הגמרא בבבא-קמא אחרת ממה שכתבנו לעיל, שלענין חיוב מלאכות שבת כל עוד אדם מתכוין לביצוע המלאכה, אם המלאכה מתבצעת הרי הוא חייב מדין תורה. במקום זאת, יש להבין את הגמרא האומרת "ה"מ לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה" - שלענין שבת מה נקרא מלאכה נלמד מהמשכן - וזורה במשכן היה ע"י הרוח. אך אי אפשר ללמוד מכאן לכל מלאכות שבת שע"י הרוח והמים יהיו חייבים מהתורה.

האגלי-טל דן בדברי המגן אברהם, גם הוא דן בעיקר בראיה מדברי התוספות, אך לבסוף מביא גם את הסברא הבאה:
והדין ברור דלא כמג"א והנותן חיטים לרחיים של מים חייב, וכמו ברחיים של יד שמנענע הרחיים בידיו חייב, ה"נ הנותן לתוך רחיים של מים דהא אין חילוק בין מקרב הדבר אל האש או האש אל הדבר כמ"ש התוס' ריש הכונס.
לדברי האגלי-טל הסיבה שיש לאסור הוא שאין הבדל בין אם מקרבים את המקבת אל הרחיים או אם מקרבים את החטים אל הרחיים. לדבריו, מי שמכניס חטים לתוך רחיים - למעשה פשוט עושה את הפעולה ההפוכה. במקום להחזיק את החטים במקום אחד ושם לכותשם ע"י הנעת המכתשת מעלה ומטה, הרי שברחיים של מים המכתשת נעה כבר מעלה ומטה והוא מכניס לתוך המכתשת את החטים.

יש עוד מה להאריך בדברי המגן אברהם ובמה שאחרונים אחרים כתבו עליו, אך לעת עתה נוסיף רק נקודה אחת והיא נוגעת למה שנכתב במאמר שהבאתי לעיל. אמנם נראה שהמגן אברהם יחלוק על האגלי-טל בדיוק בנקודה בה עוסקת המאמר, כלומר: המגן אברהם יסבור שכל עוד האדם לא מבצע את פעולת המלאכה (מלאכת הטחינה) הרי שזה לא מה שאסרה תורה (למעט באותם מלאכות שזה ממש מה שאסרה התורה, כדוגמת זורה ומבשל). עם זאת, לא לגמרי ברור לי שניתן להביא את דעת המגן אברהם כסיוע למקרה שהאדם הוא זה שגם מפעיל את כל המערכת. האם גם במקרה כזה, שהאדם הוא זה שהכניס את גלגל המטחנה לתוך המים, בטרם הכניס את החטים, ואח"כ הכניס את החטים לתוך הרחיים, עדיין יסבור המגן אברהם שאין בו איסור תורה? אינני בטוח. 

יום רביעי, 5 בנובמבר 2014

דעת הגרש"ז אוירבך על חיישנים

מזה זמן שאני עוקב בענין רב אחרי הדיון ההלכתי בנושא חיישנים בשבת. מספר פעמים במהלך הדיון עלתה הטענה שהג"ר שלמה זלמן אוירבך כבר דן בנושא חיישנים כשהתייחס לנושא התרמוסטט במקרר, שהינו למעשה חיישן טמפרטורה. טענה זו הביאה אותי לשוב לעיין בדברי הגרש"ז אוירבך בנושא המקרר.

לפני שנגיע לדברי הגרש"ז, הנה לדוגמא דברים שכתב הרב איתם הנקין לאחרונה:

לדבריו "מדברי כל הפוסקים שהתירו את פתיחת המקרר בשבת, ברור כי אילו הייתה המציאות כזו שבכל פעם שנפתחת הדלת מופעל מייד מנוע המקרר היה בפתיחתה איסור גמור".

הנה דברים שכותב הגרש"ז אוירבך (שו"ת מנחת שלמה חלק א סימן י סעיף י):
ועוד נלענ"ד שאפי' אם יודע ברור שתיכף עם פתיחת הדלת יתחיל המנוע לעבוד אינו יותר מגרמא. ראשית שבשום אופן אין החום משפיע כל כך מהר על הגאז והמפוח שהם סוגרים ומסוגרים עד כדי שנוכל לומר שתיכף עם פתיחת הדלת מפעיל הכח הראשון של החום את המנוע, ואחד המומחים אמר לי שלדעתו א"א כלל שהחום ישפיע בפחות מדקה אחת, ומה שרואים לפעמים שהמנוע מתחיל תיכף לעבוד אין זה מפני הפתיחה אלא שבלי זה כבר נתחמם הרבה והיה מפעיל תיכף את המנוע אף אם לא היה פותח כלל הדלת, ועוד כיון שהחום הנכנס צריך לגרום בתחלה התפשטות הגאז והמפוח הגורם לעשות חבור עם הזרם וגם עצם החבור נחשב רק כעשיית גשר בפני הזרם שזורם מתחנת הכח, ולכן אף על פי שאם אחד מסובב גלגל שקשור למערכה של גלגלים פשוט הוא שכל הגלגלים שמסתובבים מחמת הכח הראשון של הסיבוב נחשבים ממש ככחו ולא ככח שני או כח כחו (ועיין "ברב פעלים" ח"א סי' כ"ה שכתב אחרת וצע"ג) היינו מפני שכולם מסתובבים ממש מחמת כוחו, משא"כ כאן שהחום עצמו אינו מפעיל תיכף את המנוע כי אם לאחר שגורם תחלה פעולות שונות, באופן זה שפיר נחשב גרמא. 
כלומר, לדברי הגרש"ז אע"פ שלפי תפישת האדם פתיחת המקרר גורמת ישירות להפעלת המנוע ("שאפי' אם יודע ברור שתיכף עם פתיחת הדלת יתחיל המנוע לעבוד"), הוא עדיין מחשיב זאת רק כגרמא.
דברים אלו גם סותרים לחלוטין הגדרה שנתן הרב ישראל רוזן, ממכון צומ"ת, למושג גרמא (קישור):
מכאן פשיטא לענ"ד שאם מתחיל תהליך עכשווי, ע"י מעשה האדם בידיו, ברגליו, או בדרך הילוכו, הרי זה מעשה-אדם ולא 'גרמא'. ל'גרמא' תיחשב רק תוצאה המורכבת משני תנאים:1. שום תהליך לא החל בעת פעולת האדם; 2. התוצאה תתרחש 'אחר כך' ע"י גורם אחר, שלא הופעל ע"י האדם, כגון כח טבעי (רוח או אש או שמש) או מכשיר טכנולוגי (שעון או מנגנון אלקטרוני) ה'חי' ופועל ומכוון מצד עצמו, ולא כתוצאה מפועל האדם הנידונה [לענ"ד צריך שיהוי זמן הנחשב אצל בני אדם 'אחר-כך', ולא לפי מכשיר מעבדתי המודד חלקיקי שניות].
[לענ"ד כל דבריו של הרב רוזן בהערותיו למאמר שם נסתרים ע"י דברים שכותב הגרש"ז אוירבך בתשובתו על המקרר בסעיפים י-יא]


את תשובתו אודות השימוש במקרר בשבת, מסיים הגרש"ז בהשוואת הפעלת המנוע במקרר ע"י התרמוסטט לפעולה ע"י כח שני ושלישי. הפעולה אותו עושה האדם הינו הכנסת החום, החום גורם להתפשטות גז, התפשטות הגז גורם להפעלת המנוע. יוצא אם כן שהפעלת המנוע הוא כח שלישי או רביעי של האדם. ו"אף אם ננקוט כהסוברים דשאני שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה וחייב גם על כח שני ושאר מיני גרמות... מכל מקום כל זה דוקא אם הוא ממש מתכוין לכך".

והגרש"ז מסיים את דבריו במילים אלו:
ואפשר שהזורה בשבת בלא כוונה חשיב רק גרמא בעלמא וקיל טפי ממתעסק. 
כלומר, גם אם אדם עשה מלאכה דאורייתא, שכנראה גם נוחה לו, אלא שהוא לא מתכוין לעשות את המלאכה הזאת, והמלאכה נעשית ע"י שימוש בגורם אחר (הרוח במקרה הזה) "אפשר" שזהו רק גרמא בעלמא.

לכן נלע"ד שאפשר להסיק מדבריו שאם האדם לא מתכוין לתוצאת המעשה, דהיינו לגרימת המלאכה, שהדבר יהיה מותר. לפי"ז במציאות שהאדם יודע שיעבור במקום שיש בו תאורה הנדלקת ע"י חיישנים, אם אינו מתכוין לכך שהתאורה תדלק, יהיה מותר לו לעבור במקום.

יום שלישי, 30 בספטמבר 2014

הדיון ההלכתי סביב מכשירי חשמל בשבת - כמה עדכונים

לפני כחצי שנה, ניסן תשע"ד, פרסם הרב ד"ר דרור פיקסלר מאמר בהמעיין אודות "הגדרת מלאכת מכה בפטיש והקשרה לחשמל בשבת". בסוף המאמר אף צורף הנספח הבא מהג"ר נחום אליעזר רבינוביץ':
יפה עשה ידידי הר"ד פיקסלר שהסביר בטוב טעם, מה שכבר כתבו הגרש"ז אויערבאך ועוד גדולים, שאין מקום לחוש למלאכת מכה בפטיש בפעולות חשמליות, ומי יבוא אחריהם. אמנם בתקופה שהתפשטו שימושים בחשמל ראו אל נכון גדולי הפוסקים שיש סיכון לעצם שמירת השבת, שהרי ע"י חשמל ניתן לעשות כל ל"ט מלאכות כולן, ועל כן ברור היה שיש איסור בפעילויות כאלה על כל פנים מדרבנן (וראה מה שכתבתי בשו"ת מלומדי מלחמה סי' נו-נז, סא ושו"ת שיח נחום סי' כה בשם גדולי הפוסקים, ושם כתבתי שבפעולות חשמליות שלא נעשית בהן מלאכה אך יש בהן סגירה ופתיחה של מעגלים חשמליים - יש איסור לעשותן משום גזרת 'עובדין דחול'). אמנם בימינו אנו התקדם והתפשט יישום חשמל לסוגים שונים של אוטומציה, וזה מאפשר למנוע עשיית מלאכות בידיים ואפילו בטיפול בחולים ומוגבלים, וגם במערכות ציבוריות שונות, ובכך להשרות מנוחת שבת במעגלים רחבים. לפיכך, צריך עתה לזהות בדיוק יתר אלו שימושים בחשמל אין בהם איסור כלל ואפילו מדרבנן, ועל ידי כך תתרחב שמירת השבת.
כתגובה למאמר זה פרסם הג"ר יעקב אריאל תגובה בהמעיין תמוז תשע"ד, בו חידש שיש לאסור שימוש בכל מכשירי החשמל מדין מצוות עשה של "שבתון" ו"זכור את יום השבת לקדשו". מתוך דבריו:
מה שהנחה לענ"ד את הפוסקים לפני מאה שנה, וצריך להנחותנו גם היום, הוא הדיבר הרביעי – "זכור את יום השבת לקדשו!" מצות "זכור" באה לשמור את השבת שלא תטבע בפרשנות פורמליסטית שתוצאותיה עלולות למחוק את השבת חלילה. 'זוכרהו מאחר שבא להשכיחו'. השבת אינה רק מנוחת הגוף (=שמור) אלא בעיקר מנוחת הנפש (=זכור). אין צורך לענות על צלצול הטלפון, אין חובה להשיב על דוא"ל, אין הכרח לסמֵס חזרה. מנוחת שלום ושלוה והשקט ובטח, מנוחה שלמה. כמה אומללה שבתם של כל המתוקשרים גם בשבת! לבי לבי על חילוליהם את השבת - הטלפון המצלצל, הרדיו המבשר כל חצי שעה חדשות, הסמ"ס הממסמס את מנוחת השבת - מעי מעי על חלליהם הרוחניים והחברתיים.
בגליון הנוכחי של המעיין, תשרי תשע"ה, התפרסמה תגובה אנונימית לרב יעקב אריאל מאת מחבר ספר "אורחותיך למדני" - ראו כאן. על דברי התגובה חזר והגיב הרב אריאל. את דבריו הוא סיים כך (ההדגשה שלי):
מטעם זה אסר הגר"מ פיינשטין (או"ח ח"ד סי' ס) את השימוש בשעון שבת. לדעתו, שעון שבת חמור מאמירה לנוכרי, ואילו היו חז"ל חיים בימינו היו אוסרים אותו ללא ספק. גם לנו יש סמכות, רשות ואף חובה, לפרש את כוונת התורה בימינו. אומנם דעת הפוסקים בנושא זה עומדת בניגוד לרב פיינשטיין, והם מתירים את השימוש בשעון שבת במקרים מסוימים ולא רק לצורך התאורה, אך אם המדרון החלקלק יביא לפריצת חומת השבת נגיד כולנו שמשה אמת ותורתו אמת ונצטרך להחמיר גם באלו.

בזירה אחרת פרסם, בכתב העת אמונת-עתיך, הרב ד"ר דרור פיקסלר יחד עם הרב אלי רייף מאמר אודות השימוש בחיישנים בשבת - אודותיו כתבנו כאן וכאן. בגליון הנוכחי, גליון 105, פרסם הרב איתם הנקין תגובה לדבריהם - את דבריו תוכלו לקרוא בבלוג שלו (ומשם קישור לתגובות המחברים וכן תגובה שלו לדבריהם שלא פורסם בגליון).
בנושא זה אני איתן בדעתי שעיקר השאלה היא מציאותית ולא הלכתית: האם המציאות בה ניתן להפעיל כל מיני מערכות ללא שום ביצוע עבודה היא מציאות חדשה?
בעיני, על מי שמבקש לשכנע לאסור את השימוש בחיישנים בשבת להגדיר: מה יהיה הגבול לדעתו בה נאמר שהמלאכה המתבצעת כבר אינה קשורה כלל למעשי האדם? לדוגמא: האם חיישן שיודע לקרוא מחשבות של האדם גם יהיה אסור? 

יום ראשון, 4 באוגוסט 2013

גלאים בשבת - דעת הג"ר אשר וייס

לפני זמן מה כתבנו על דעת הרב ואזנר בעניין תאורה הנדלקת ע"י גלאים, ללא שהמהלך ברחוב מעוניין או מתכוין להדלקה. כמו כן, הזכרנו לאחרונה את דעת הרב אשר וייס בשו"ת שלו, מנחת אשר, האוסר מהתורה (!) הדלקה של לד או הפעלה של כל מנגנון חשמלי. הרב וייס חידש חידוש, שלא נאמר מאז התחילו הדיונים ההלכתיים בדבר השימוש בחשמל בשבת, שיש בהדלקת המכשיר או הלד משום מלאכת מכה בפטיש.
בתשובה אחרת באותו השו"ת, בסימן לב, דן הרב וייס במה שהוא מכנה "סגירת מעגלים אלקטרוניים זעירים".
הנה הסיכום הקצר מראש הסימן:


הסימן עוסק בכל מיני מכשירים שדרך פעולתם היא שע"י קולטים הם מזהים טמפרטורה, מיקום וכד' וכך מפעילים ומכבים מערכות זעירות. לדוגמא: צמיד אלקטרוני משדר את מיקום העונד, באופן ששינוי המקום גורם לצמיד לבצע פעולת שידור, או גלאי המזהה את מצב האדם הנמצא בחדר ויודע לפי כל מיני פרמטרים האם להזרים עוד חמצן לחדר.
והנה עיקר הדברים מהסימן עצמו:
מסקנתו היא שאין זה משנה איך נסתכל על הפעולה החשמלית, כל עוד הפעולה החשמלית מתבצעת ללא כוונתו וידיעתו של המפעיל אין זה מלאכה. עד כאן זה אולי נשמע דומה לסברתו של הרב ואזנר. אך הרב וייס מסייג מאד את הדברים. הוא קובע שזה לא מלאכה רק בתנאי נוסף, שלא מורגשת הפעולה החשמלית. והרב וייס לא הסתפק בכך, אלא הוסיף הסתייגות נוספת שדבריו נאמרים לכתחילה רק במקרה של חולה. וגם היתר מצומצם זה תלוי בהסכמת "גדולי ההוראה עיני העדה".

לפי דברי הרב וייס, נראה שלכתחילה יש להמנע מללכת לכל מקום בו יש מצלמה המצלמת את העוברים ושבים. כך גם, לשיטתו שהדלקת נורת לד הוא איסור תורה, יהיה אסור להכנס לבית או לחדר בו לא כיבו לפני שבת את גלאי האזעקה.

בעז"ה בהמשך נראה גם את שיטת הרב רבינוביץ' ב"שיח נחום" בשאלת הגלאים.

יום ראשון, 21 ביולי 2013

המעיין, תמוז ה'תשע"ג

מזה למעלה מחודש שתכננתי לכתוב על הגליון האחרון של המעיין, אך לא התפניתי לזה. אז הנה מאמרי הגליון, אם טרם נחשפתם אליהם, ומעט הערות שלי.

שלא לעמוד במקום אחד! / העורך
"אל מסתתר בשפריר חביון" / הרב יעקב משה הלוי בנימין
אבֵלותו של רבנו גרשום / אליסף יעקבסון
"וְזָכַרְתָּ אֶת אֲמָתֶךָ" / הרב עמיחי כנרתי
ההכרח בקבלת האמונה בה' בשעת הגרות / הרב מרדכי אלתר
צביעת תכלת על פי הרמב"ם ושימוש בסממני צביעה טבעיים / פרופ' זהר עמר וד"ר דוד אילוז - לאחרונה סיימתי לקרוא את הספר "The Rarest Blue" (הסקירה המופיעה כאן באנגלית תואמת לחלוטין לדעתי על הספר). על אף שקראתי בעבר מספר מאמרים על התכלת, בכל זאת הרגשתי שהספר סגר לי כמה פינות והעשיר אותי בעוד ידע בנושא. למאמר הזה נחשפתי בצמוד לסיום קריאת הספר ומבחינתי הוא היה דבר בעתו.
תנ"ך מִגובה "האני העליון" - גישת רי"ל בלוך ביחס לגדולי התנ"ך / הרב שלמה קושלבסקי - המאמר הזה הוא לדעתי קצת מעליב. המחבר "מוכיח" שהתנ"ך עצמו מצהיר שאין ללמוד אותו "בגובה העיניים":
ניתן להיווכח שהגישה הרווחת בתורה עצמה ובמקורות חז"ל, היא לראות את גדולי התנ"ך כמלאכי עליון ואף מעבר לכך. ניתוח, אפילו ב"קריאה יחפה", של פסוקי התורה, מצביע על הנחת-יסוד שרואה בגדולי התנ"ך אנשים שיש להתייחס למעשיהם ולדבריהם בחרדת קודש, שהרי מדובר על אנשים שמעשיהם קובעים ומעצבים את עתידן של אומות שלמות למשך אלפי שנים. כך במעשה ברכת יצחק ליעקב ולעשו (בראשית פרק כז) קיימת הנחת יסוד ברורה שאינה כתובה במפורש, אך רבקה, יעקב, עשו ויצחק כולם בטוחים בכך שמילותיו של יצחק יקבעו את תבנית מערכת היחסים בין אומת יעקב לאומת עשו למשך אלפי שנים קדימה. כלומר, הם מודעים להיותם ראשי אומות (כמו שכבר נאמר לרבקה "שני גוים בבטנך"), והם מודעים להיותו של יצחק אדם שבברכתו הוא נותן את העולם באופן ממשי לאחת משתי האומות האלו. הרי בברכה אנו עוסקים - האם אין יצחק יכול לברך בעושר ובנכסים ובהצלחה גם את יעקב וגם את עשו? מן הדברים שבתורה עולה, שכולם כאחד תפסו את ברכת יצחק כמעניקה את העולם כולו ליעקב, באופן שלא ניתן לתתו פעמיים.
.... כלומר, ברור הוא שיש כאן אנשים שמעשיהם קובעים ומעצבים את המציאות של ההווה והעתיד.
אני חושב שהמחבר היה יכול להשקיע מעט יותר מאמץ לנסות ולהבין את השיטה עליה הוא חולק. 

תגובות והערות
הערה על הספר 'ויואל משה' / הרב מיכאל קליין - מעולם לא הבנתי את הצורך של אנשים מהציבור שלנו לעיין בדבריו של ה'ויואל משה' ולחלוק עליהם. ייתכן וזה קשור לדברים (החריפים קצת) שכתב פרופ' נדב שנרב.
מסורת לעוף ללא נוצות / יוסף כץ
עניין בליעת כלים בזמננו / הרב שמואל הכהן

על ספרים וסופריהם
שו"ת 'מנחת אשר' / הרב אוריאל בנר - זה המאמר שהכי נהניתי ממנו בגליון הנוכחי. הכותב הצליח לעורר בי לא מעט סקרנות ורצון להכיר את הספר עליו הוא כותב, הלא הוא שו"ת מנחת אשר של הג"ר אשר וייס. במיוחד מצאתי עניין בסעיף הבא מתוך דבריו:
הפתיחה לסימן ל מיוחדת בחריפותה: "קבלתי לנכון הקונטרסים. ואין אני מסכים אף לא למילה אחת שכתב. לענ"ד שגה בזה שגיאה גדולה ומסקנתו חמורה ביותר ויש בה מכשול לרבים באיסור דאורייתא רח"ל"... מהו הנושא המדובר? האם המדליק נורת לד בשבת עובר איסור תורה. בתוך הדברים מתברר יחסו של הרב לאיסור חשמל בשבת: "האמת יורה דרכו דיש לפלפל ולפקפק בכל הדרכים והסברות שנאמרו בזה... אך כל מי שירצה להקל בזה למעשה הוציא עצמו מן הכלל, וכאילו בת קול יצאה מן השמים שיש בזה חשש מלאכה דאורייתא". וכאן מגיע הרב לחידוש מקורי ומשמעותי: "אני כשלעצמי נראה לי דיש בסגירת המעגל החשמלי... חשש מכה בפטיש דאורייתא", וזאת על פי האמור בירושלמי שרבי יוחנן ור"ל עיינו בכל המלאכות שבעולם "וקבעו שמעשה זה יש בו חשיבות, תיקון וחידוש ומשום כך - מלאכה הוא, ורק אחר כך התבוננו לאיזו מל"ט הוא דומה... ונראה... שכך גם לגבי סגירת המעגל החשמלי... דללא כל ספק יש בה המצאה עצומה שאין כמותה תיקון וחשיבות... וכך גם לגבי נורות לד".
לדברי המנחת-אשר, כפי שהוא מובא כאן, כל הפעלה של כל מכשיר חשמלי יהיה כרוך באיסור תורה של מכה בפטיש. אני כמובן אצטרך לחכות ולראות את דבריו בפנים, אך לעת עתה אפשר לפחות להעלות מספר שאלות לאויר שעליהם נצטרך לענות:
א. מה פירוש "סגירת מעגל חשמלי"? האם מדובר בסגירה פיזית של המעגל, קרי קירוב חוט אל חוט? כיום, מכשירים רבים, ובודאי כל המכשירים האלקטרוניים שלנו, אינם פועלים על טכנולוגיה שיש בה סוג כזה של סגירת מעגל, אלא מבוססים על טכנולוגיה של מוליכים למחצה שכאשר מעלים את הזרם המעגל "מתעורר לחיים" ונעשה מוליך. האם לדבריו יהיה הבדל בין הדלקת מכשירים כאלה לבין הדלקה של מכשירים בהם יש סגירת מעגל במובן הישן? במקרים רבים כיום הדלקת נורת לד איננה כרוכה בסגירת מעגל, האם עדיין יהיה בה משום איסור תורה? 
ב. האם יהיה אסור בשבת להפעיל מנגנון בעזרת מים או רוח? האם הפעלה של מאוורר חשמלי יהיה אסור מהתורה, אך הפעלה של מאוורר דומה בעזרת רוח או מים לא יהיה אסור מהתורה? 

יום שבת, 4 במאי 2013

הראשל"צ הרב שלמה עמאר על חשמל בשבת

לפני שנה, לאחר חג השבועות תשע"ב, התפרסמו ידיעות (קישור) על כך שהיו מקומות בהם בזמן שיעורי ליל שבועות עשו שימוש במיקרופון בהיתר מכון צומ"ת. לאחרונה גליתי שהראשל"צ הרב שלמה עמאר פרסם תשובה כחצי שנה לאחר מכן האוסר באופן מוחלט שימוש בשבת במיקרופון כזה בפרט, ובמכשירי מכון צומ"ת בכלל, ובאופן כללי מחמיר מאד בכל הקשור למכשירים חשמליים בשבת. התשובה ניתנת לקריאה ולעיון באתר האינטרנט של הרב (גם קיומו של האתר היה תגלית עבורי) בשני חלקים: חלק1, וחלק2. 

בנושא הזה ישנו דיון ארוך בסוגיית משמיע קול בשבת. כעת הנושא הזה הוא פחות מענייני ולכן אינני מתייחס אליו, אלא אך ורק לפן החשמלי ולהתייחסות ההלכתית לפן החשמלי.
ההיתר של מכון צומת הוא די ברור וניתן לקרוא עליו בשני מאמרים של הרב ישראל רוזן (מיקרופון ורמקול בשבת, שינוי זרם בשבת - עיקרון הלכטכני ויישומיו). ההיתר מבוסס על כך ששינוי זרם איננו אסור בשבת, עיקרון זה גם קיבל גושפנקה הלכתית רצינית כשפוסקים רבים התירו להגביר ולהנמיך את עוצמת מכשיר השמיעה בשבת.

הרב עמאר מתחיל את דבריו בנוגע לרמקול בהערה שהיא לענ"ד קצת מביכה, שכן לא ברור אם הכותב באמת מבין ויודע כיצד המכשיר עליו הוא כותב עובד:
עוד יש להעיר דאחר שהסכים הגאון ז"ל [=הגרש"ז אוירבך] לדברי האחרונים, שאם מקליט דבורו במכשיר הקלטה (טייפ) חשיב כעושה כלי בדבורו ואסור. א"כ איך נתיר הרם קול, והרי גם כאן נעשה כעין הקלטה, שבהקדמה לתשובה זו כתב בראשית דבריו בזוה"ל. מיקרופון, קולט גלי קול והופך אותם לזרמים חשמליים, השינויים בזרם עם הזמן וכן עצמת הזרם אופייניים לקולות שנקלטו ע"י המיקרופון, המיקרופון בנוי וכו', כך הם מגיעים למכשיר הקולט המכיל "אזניה" או רם קול, ההופך את זעזועי הזרם בחזרה לקולות, וכו' עכ"ל. 
נמצא שהתהליך הוא שהקולות נקלטים תחילה ע"י חלק מהכלי ונהפכים לזרמים חשמליים, ושוב נקלטים ע"י מכשיר הקולט שיש בו אזניה וכדומה, ושוב נהפכים מזרמים חשמליים לקולות, ונשמעים באותו עובי ובאותו טון שבה נאמרו, עד שאפשר לזהות מי המדבר ע"י טביעות עינא דקלא, בין ברם קול ובין בטלפון כידוע.
והנה לא מיבעיא אם המכשיר קולט הקול כמו טייפ ומעביר אותו למרחקים ומשמיע את ההקלטה, וכדרך שנעשה בפקס שקולט הכתב בשלב ראשון לתוכו, ואח"כ משגר מההקלטה לכל מקום שהוא מיועד, שלפי זה בודאי צריך לומר שיש איסור שנחשב כעושה כלי בדבורו, וכמ"ש הוא ז"ל משם האחרונים והסכים עמם.
אלא גם אם אכן אינה הקלטה ממש כמו טייפ, רק היא הופכת הדבור לזרמים חשמליים, וזרמים אלו נקלטים במקלט שהופכם תיכף לקולות כשהיו מתחילה, סו"ס יש כאן הקלטה והוצאה בחזרה שתי פעמים, וזה נעשה ע"י קולו שהוא כוחו ממש. ואפילו שזה שונה מטייפ, סו"ס גם בהקלטה הרגילה אין נעשה ציור הנראה לעיין, או שאפשר למששו ביד או באצבע, הכל נעשה רק באופן שהמכשיר יודע לקרא ולהשמיעו וגם להראותו כאשר הוא מצולם או מוסרט, ואין בקולטים של ימינו אפי' סרט שמסתובב ולא שום דבר ממשי רק הכל אלקטורני, עד שתמצא מכשיר שהוא פחות מכזית במשקלו, ואין בו זרת באורכו וברוחבו, ודק מאד, ויכול להכיל בקרבו אלפי שירים, ארוכים וקצרים, וכן סרטי שמחות וצילומים ועוד כהנה וכהנה לאין מספר, ואם תפתחהו לחפש מי השר ומי מנגן ומי מראה ומי משמיע, לא תמצא אחד מהם ולא שום ענין כלל. ואם בהקלטה זו חשיב כעושה כלי בדבורו, למה הקלטת קולות והפיכתם שתי פעמים, פעם נקלטים קולות ונהפכים לזרמים חשמליים, ובפעם השנית נקלטים זרמים בחלק אחר ונהפכים לקולות, למה זה לא יחשב עשיית כלי בדבורו. ואעפ"י שבטייפ זה נשמר וניתן לשמוע את זה בכל עת, וכאן זה רק לרגע זה, נלע"ד דאין זה משנה להלכה דענין ההקלטה נעשה באותה מדה, ומה שאפשר לשומרו, אינו מעיד שההקלטה שונה מזה לזה.
עוד הערה מביכה מצאתי כשהוא מבקש להבחין בין הדיבור לרמקול לבין השימוש במכשיר שמיעה בשבת:
ולענ"ד יש מקום לחלק בין מדבר ברם קול או טלפון, ובין המדבר לאיש אשר לו מכשיר באזניו. שזה מדבר במכשיר להפעילו להשמיע קולו לרבים וגם למרחקים, ולזה אין ענין להגביר קולו, רק מדבר אליו, והוא השומע שם לעצמו כלי עזר כנגדו, ועוד שפעמים מבין מתנועת השפתים, או הבעת פנים ואינו פסי"ר. עוד צריך לחקור דאפשר שיש הבדל יסודי במכשיר שנותן באזניו שיתכן שהוא מגביר הקול באופן ישיר ולא עובר כל המעברים שעובר הדיבור ברם קול, שנהפך לזרמים וחוזר ע"י מקלט ונהפך מזרמים חשמליים לקול, וכאן אפשר ששונה מזה, וצ"ע.

הרב עמאר חולק על ההיתר הידוע שאין בשינוי זרם בשבת כל איסור, מצד זה ששינוי הזרם גורם להגדלת ייצור החשמל בתחנת החשמל:
ומלבד האמור יש עוד נקודות לדיון, ועדיין אני מהרהר וצריך לברר היטב, האם הגברת זרם החשמל והפחתתו אינה פעולה אסורה, והרי ידוע שכשמשתמשים בכמות גדולה של חשמל אנשים רבים, גורם להפחתת הכוח החשמלי בחברת החשמל, ופעמים כמו בזמן קיץ שכולם מפעילים מזגנים וכו', אין החברה יכולה לעמוד בלחץ, ויש הפסקת חשמל, והכונה לכאורה שהחשמל נשרף ומתכלה, וצריכים ליצר אחר, ואעפ"י שאיני יודע טיבו של כלוי זה, האם אין בזה שריפת אנרגיה כמו שריפת גז או שמן או נפט וכל כיוצ"ב. והאם אפ"ל על כל זה שאינו כלום.
לאחר מכן הוא מספר על חקירה שערך בנושא ואת מסקנותיו:
ובאשר לחקירתי על הגברת הקול שזה לוקח יותר אנרגיה ומכלה אותה ואולי יש בזה הבערה או איסור אחר. כתב לי על זה שאכן בעת הגברת מכשיר חשמלי אנו צורכים יותר אנרגיה מהמאגר של חברת החשמל, אולם בחברת החשמל אינם צריכים להגביר את הייצור של האנרגיה בעקבות זה, משום שהם מכינים מאגר גדול בהתאם לצריכה גדולה שתספיק גם כשצרכנים רבים מגבירים צריכתם בבת אחת. ורק במקרים קיצוניים שהרבה מפעילים מזגנים ותאורה וכו' יחד, אז הם נאלצים להגביר את היצור ולהפעיל עוד טורבינה.
עוד הוסיף, שבהחלט יש חשש שהגברה ביתית של מכשיר מסויים תיצור לפעמים דיווח למערך הבקרה שבחברת החשמל, שיש בה גם מצגים דיגיטליים, שבהם מתעדכנת החברה לגבי רמת הצריכה, התצוגה נערכת במסך ע"י תאורה או כתיבה על מסך מחשב הבקרה. ע"כ.
 והנה לפי זה בכל שימוש באנרגיה יש השפעה על המצב של הבקרה שנרשמת הצריכה במסך הבקרה של חברת החשמל בכתב או ע"י תאורה, כדי לעדכן הנתונים של הצריכה שידעו לקראת מה הם עומדים. ומלבד זה דבר ברור הוא שכל התגברות של הזרם, מחסרת מהמלאי של האנרגיה שמכינה חברת החשמל, רק שכתב המומחה, שאין בזה לגרום לחברה להגביר את הייצור או להפעיל טורבינה אחרת, שזה עושים רק במקרים קיצונים שהיתה צריכה גבוהה במיוחד. וכנ"ל.
ומיהו לענ"ד עצם כילוי האנרגיה החשמלית ע"י שמשתמשים בה בכל דבר, כולל שימוש של הגברת קול הרדיו או העברה לתחנה אחרת, יש בו חילול שבת, ועוד יתבהר הענין להבינו בעה"ו.
ואז הוא מגיע למסקנתו:
ולפי זה נמצא שבכל פעולה שמגבירה את כמות הצריכה של החשמל, ע"י פעולה זו גם מפעיל את השעון המודד, ומיד מתעדכן גם המחשב המרכזי, בצורה של כתיבה או בדרך של הדלקת נורות קטנות שבזה נרשם הכל, הן בחשמל והן במים. ולא יעלה בדעת שזה יחשב להיתר גמור גם מדרבנן, וכי יש שמתיר לכתוב במחשב ח"ו, והטענות של מלומדים למיניהם ידועים הם, אבל אין בכוחם להתיר את האסור. ולענ"ד יש בזה גם חששות דאורייתא רח"ל.
דבריו אלו הם לענ"ד מהמחמירים ביותר שנכתבו אי פעם בכל הקשור לשימוש במכשירי חשמל בשבת. משמעות דבריו הוא שהדלקת וכיבוי נורות לד זה קרוב לאיסור תורה, שימוש במים בבית בו מותקן מד מים דיגיטלי זה קרוב לאיסור תורה, ובודאי שכל מכשיר של צומת: מיקרופון, קלנועית, ועוד, המבוססות של טכניקה של שינוי זרם אסורים לחלוטין.
עם זאת, שגם לדבריו, תהיה חלוקה רצינית בין מי שמשתמש בחשמל מהרשת הארצית לבין מכשיר הניזון מסוללה או מגנרטור.

מסקנתו של הרב עמאר מופיעה בחלק השני של המאמר:
ואולם עדיין אני הקטן חושב דבבתי חולים רגילים, עדיף להשתמש במכשירים שממעטים ומרחיקים האיסור, כי יש רבים מהחולים וגם מהרופאים ושאר העובדים, שמקילים וחושבים כל דבר לפיקוח נפש, והואיל וקשה להעמיד מורה הוראה על כל דבר וענין, טוב שישתמשו במכשירים אלו, להרחיקם מאיסור תורה ממש, וכן הוא בדברים של ביטחון שהנטיה בצבור היא להקל, ולחשוב כל דבר לפקו"נ, דטוב להשתמש במכשירים אלו. אך הבו לה דלא לוסיף עלה ח"ו. אולם מחוץ לבתי חולים, ומקומות של צבא, ושאר עניני ביטחון, אין להתיר במכשירים אלו, שיש מהם שיש בהם איסורים גמורים, ויש שיש בהם כמה ספקות חמורים, וזה מלבד הפירצה בחומת השבת ויו"ט, כגון מה שהם מתירים קלנועית לצרכי בית כנסת ולביקורים משפחתיים וחברתיים, וטוב שלא יבואו לביכ"נ ויתפללו בביתם ביחידות, ולא ישתמשו בדברים אלו שהם אסורים איסור גמור. ויש בזה גם חלול שבת וגם חלול השם.
ואלה המתירים הם פורצי גדר והמתבונן יראה במו עיניו איך שהם מאבדים קדושת השבת, ומעט מעט הופכים שבתם לחול, ולא ישקוטו ולא ינוחו עד שלא ישאירו זכר לשבת קדש, מלבד איזה סמלים נבובים ושדופים. ועושים בקלו"ר לחבר נימא לנימא שלא כרצון ה' ורצון חכמיו ועבדיו, ונתלים באיזה דברים רחוקים שנכתבו ע"י יחידים ואשר רוב ככל החכמים דחו היתרים אלו, וגם המתירים רובם ככולם דברו בחולים שיש בהם ספק פקו"נ, או בסכנות של ביטחון וכנ"ל.

יום שני, 28 במרץ 2011

ביקורת ספרים: הרחבות לפניני הלכה שבת II

לרשימה הקודמת בנושא: ביקורת ספרים: הרחבות לפניני הלכה שבת I

נושא נוסף שנדון בספרי 'פניני הלכה' על שבת זה השימוש במכשירי חשמל בעידן המודרני, כאשר המכשירים מופעלים ע"י שלטים וחיישנים למיניהם.

בעבר, בבלוג זה (קישור) שאלתי אתכם הקוראים את השאלה הבאה:

נניח שאדם היה גר בשכנות לאדם רשע. לא מצא חן בעיני הרשע ששכנו יוצא להתפלל בשבת, אז הוא התקין מחוץ לדלת ביתו גלאי שכל פעם ששכנו יעלה או ירד במדרגות הבניין ויחלוף על פני ביתו של הרשע יידלק אור חשמלי שהדלקתו כרוכה באיסור דאורייתא. האם ייתכן ויהיה אסור לאותו אדם לצאת מביתו בשבת?

הרב אליעזר מלמד משיב על השאלה הזו.

לדעתו (הרחבות לפניני הלכה שבת עמ' 392-393):

המדליק מכשיר בשלט נחשב כמדליק אותו בידיים. וכן המתקרב לדלת חשמלית וגורם לפתיחתה נחשב כעושה מעשה ישיר. וכן ההולך בשביל הפרטי לביתו, והתקין לו שם חיישן שמדליק פנס כדי להאיר את דרכו, נחשב כמדליק אותו בידיים.

ובהמשך:

כאשר אדם הולך ברחוב וגורם לחיישנים לקלוט את דמותו ולצלמו או להפעיל פנס, אין פעולה זו נחשבת אפילו גרמא, ולכן היא מותרת לכתחילה... שהואיל והוא הולך לתומו, פעילות החיישנים הנגרמת עקב כך בלא שהוא מעוניין בה כלל, אינה מיוחסת אליו כלל.

דבר זה נראה מוזר מאד. שכן לפי כללי הלכות שבת, אם הפעלת חיישן מוגדר כפעולה בידיים, איך אפשר לומר שאם הוא לא מתכוין זה הופך למותר לכתחילה? לכאורה, אם הוא לא מתכוין זה אמור להיות 'פסיק רישיה' באיסור תורה, שזה כמובן אסור מדרבנן (כי זה לא מלאכת מחשבת). על דבריו של הרב מלמד כבר העיר בעבר הרב ישראל רוזן (כאן וכאן). עיין גם בשו"ת שיח נחום סי' כה לג"ר נחום אליעזר רבינוביץ' הכותב גם כן ברוח דברי הרב מלמד.

הרב מלמד מביא מקור לדבריו מדברי הרשב"א הידועים המובאים בבית יוסף אורח חיים סימן שטז:

וכתב הר"ן (לח. ד"ה מתני' השני) בשם הרשב"א (קז. סוד"ה אף) דבירושלמי (שם ה"ו) נראה שהתירו לנעול בתחלה [ביתו] לשמור ביתו וצבי שבתוכו דכיון שהוא צריך לשמור ביתו אף על פי שעל ידי כך ניצוד הצבי ממילא מותר ובלבד שלא יתכוין לשמור הצבי בלבד. ותמה עליו הר"ן דאטו מפני שהוא צריך לנעול את ביתו נתיר לו לעשות מלאכה בשבת ולא עוד אלא שאני אומר שאפילו אינו מתכוין לנעול בעד הצבי כל שהוא ידוע שהצבי בתוכו ושאי אפשר לו שלא יהא הצבי בתוכו ניצוד אסור דמודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות. וזו שאמרו בירושלמי ענין אחר הוא לומר שאם נתכוין לנעול את ביתו ולא נתכוין לצבי כלל אף על פי שאחר כך מצא הצבי שמור בתוכו מותר כלומר שאינו מחוייב שיפתח את ביתו. וגם הרב המגיד כתב בפרק י' (הכ"ג) דברי הרשב"א וכתב שאין להקל כל כך:

הרב מלמד כותב שעל אף שבדרך כלל לא פוסקים הלכה כדברי הרשב"א הללו (אלא כר"ן החולק עליו), אלא רק מביאים אותם כסניף להקל, במקרה שלנו ש"אין לאדם תועלת במלאכה ואינו מתכוון אליה והיא נעשית בגרמא, נראה שגם הפוסקים יסכימו שאין בזה איסור".

לאור דבריו אלו, ועל אף שהוא נוטה להחמיר בשימוש במכשירי חשמל בכלל בשבת, הוא כותב שאין איסור בגרימת תוספת זרם ולכן (עמ' 401):

וכתבתי שטוב שהמעלית תפעל בפיקוח של אחד המכונים. אבל אין זה מעכב, כי גם בלא השיפורים של המכונים ההלכתיים, כל מה שנעשה שם הוא בפסיק רישא וגרמא כמבואר.

[לאור דברים אלו אפשר לשאול מה יהיה הדין במקרה שהאשה התקינה תאורה המאירה את הדרך לבית, אך בעלה איננו מרוצה מכך כי הוא לא מעוניין שתהיה תאורה בצד זה של הבית. האם במקרה כזה לבעל יהיה מותר לגשת אל הבית לכתחילה בשבת, שהרי הוא לא מעוניין בתאורה, ואילו לאשה יהיה זה איסור דאורייתא?]

יום שבת, 16 באוקטובר 2010

שאלה במעשה שבת ויום-טוב

נשאלתי את השאלה הבאה:
במשפחה דתית מיוצאי צפון אפריקה היה מקובל ונהוג עד לפני לא הרבה שנים להתיר את השימוש בחשמל ביום-טוב. בשנים האחרונות התפשט האיסור להשתמש בחשמל ביום טוב גם בקרב משפחה זו, כמו בקרב הרבה מיוצאי צפון אפריקה שלפנים נהגו להתיר. והנה באחת מהשנים שבהם הם השתמשו בחשמל הקליט אחד מבני המשפחה את אבי המשפחה אומר את תפילות ה"יהי רצון" השונים של סימני ראש השנה בנעימה מיוחדת על פי מנהג המשפחה. כיום רוצים הבנים לשכפל את ההקלטה הישנה ולהפיץ בקרב בני המשפחה, על מנת שיוכלו ללמוד את המנגינה המסורתית של משפחתם לסימני ראש השנה.

חלק מבני המשפחה רוצים לדעת: האם מותר להם להשתמש בהקלטה שנעשתה ביום טוב לפני שנים רבות, בעת שנהגו להתיר את השימוש בחשמל ביום-טוב?

תשובה:
נראה שאין מה לחשוש כאן לאיסור, ושהגם שהיום שהמנהג הוא לאסור את השימוש בחשמל ביו"ט אין מקום לאסור את מה שנעשה בעבר בהוראת היתר, שכן לכל היותר הוא יוגדר כמעשה בשוגג שמותר לאחר יו"ט.

הגמרא בחולין (דף טו עמוד א) אומרת :
המבשל בשבת, בשוגג - יאכל, במזיד - לא יאכל, דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר: בשוגג - יאכל במוצאי שבת, במזיד - לא יאכל עולמית; רבי יוחנן הסנדלר אומר: בשוגג - יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו, במזיד - לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים.

השו"ע הכריע להלכה כרבי יהודה (סימן שיח סעיף א ):
המבשל בשבת, (או שעשה אחת משאר מלאכות), (טור), במזיד, אסור לו לעולם ולאחרים מותר למוצאי שבת מיד; ובשוגג, אסור בו ביום גם לאחרים, ולערב מותר גם, לו מיד; (ואם אמר לאינו יהודי לעשות לו מלאכה בשבת, ע"ל סימן ש"ז סעיף כ').

נחלקו האחרונים מה נכלל בדין זה. כך הביא הביאור הלכה שם ד"ה "המבשל בשבת":
ואם הוא מלאכה דרבנן עיין בפמ"ג שכתב דחד דינא אית להו ובשוגג צריך להמתין עד מו"ש ... וחפשתי ומצאתי בביאור הגר"א שכתב ומסיק להלכה דאפילו לדעת השו"ע שפסק כר' יהודה היינו בדאורייתא אבל במלאכה דרבנן הוא סובר דלא קנסו שוגג אטו מזיד ... שוב מצאתי שגם בח"א כתב דנ"ל דבשוגג באיסור דרבנן מותר אפילו לו בו ביום וכבר קדמו הגר"א בביאורו:

והמגן אברהם כתב (בס"ק ג') שאם עשה עפ"י הוראת חכם הרי זה נחשב לשוגג.

השימוש בחשמל ביום טוב הותר ע"י חלק מגדולי הפוסקים, כך הביא בשמם הג"ר עובדיה יוסף (שו"ת יחווה דעת ח"א לב) בתשובה בה הוא כותב לאסור:
אמנם בשו"ת אבן יקרה חלק ג' (סי' קס"ח) כתב בפשיטות להתיר הדלקת מנורת חשמל ביום טוב, משום שהאש מצויה בחוטי החשמל, ואין לזה דמיון למה ששנינו שאין מוציאין אש מן האבנים משום מוליד, שכאן ע"י הנעת הכפתור אינו מבעיר את חוטי החשמל אלא מאש מצויה, והרי הוא כמדליק נר מאש שהובערה מערב יו"ט...
אולם הגאון רבי צבי פסח פראנק רבה הראשי של ירושלים, כתב לצדד בירחון קול תורה (שנת תרצ"ד חוברת א' - ב'), להתיר הדלקת חשמל ביום טוב מטעם אחר, והוא כי לדעתו אין כאן הבערה בידים ממש, אלא כמסיר המונע, שעל ידי הנעת הכפתור מתקרבים ב' חוטי החשמל ונדלקים, וזה נחשב לגרמא, ומכיון שאין זה אלא גרמא להולדת אש ביו"ט, ולא מצאנו שהחמירו חז"ל אלא במוליד אש בידים, ולא על ידי גרמא, (וכן מתבאר בתוספות ביצה כ"ב ע"א), הלכך מותר להדליק החשמל ביום טוב עד כאן. ותנא דמסייע ליה הוא הגאון רבי יחיאל מיכל אפשטיין בעל ערוך השלחן, בתשובה, (שנדפסה בקובץ בית ועד לחכמים, חוברת א', ניו יורק, תרס"ג), שכתב ג"כ להתיר הדלקת החשמל ביו"ט, מפני שאין זה אלא גרמא, וכבר אמרו בשבת (קכ ע"ב), לא תעשה כל מלאכה, עשייה הוא דאסור, הא גרמא שרי, ואף כאן אינו אלא כמקרב האור ע"י פגישת שני כחות הנגדיים, החיובי והשלילי, ואז יוצא האור לפועל. ולכן יש להתיר ע"ש. (וכן הובא בספר שרי המאה חלק ו' עמוד קי"ד).

לאור זאת הוא פוסק שם:
לפיכך, אע"פ שהמקילים להדליק חשמל ביום טוב, אין למחות בהם בחזקה, בפרט שנהגו כן בכמה קהלות בחו"ל על פי הוראות רבותיהם, (וכמו שכתב ג"כ בספר שרי המאה חלק ו' עמוד קט"ו), מכל מקום נכון מאוד להסביר להם בלשון רכה, שלפי דעת רוב רבותינו האחרונים יש להחמיר שלא להדליק חשמל ביום טוב, ואחרי רבים להטות.

כך שנראה שגם מי שנהג על פי הפוסקים שהתירו את הדלקת החשמל ביו"ט אין מקום לומר שפעולתו תחשב למעשה יו"ט במזיד ולכל היותר זה יהיה בבחינת שוגג שמותר לו ולאחרים למוצאי יו"ט.

עם זאת, נראה שיש כאן מקום יותר לדון. השואל הציג שבמשפחתו נהגו להקל להשתמש בחשמל ביו"ט. לענ"ד נראה שזה היה שלא כדין גם לפוסקים המתירים. כלומר, גם הפוסקים שהזכרנו שהתירו את השימוש בחשמל ביו"ט התירו זאת רק לצורך תאורה ודנו בזה משום "הבערה - מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך", אך במכשירים אחרים הפועלים ע"י חשמל יש מקום לחלק ולומר שלא היה מקום להתיר כלל.

ולעניין שלנו שהפעילו רשם-קול ביו"ט, בודאי שאין מקום לומר שיש כאן הבערה שהותרה נמי שלא לצורך. יתרה מכך, הג"ר צבי פסח פרנק בספרו הר צבי חלק ט"ל הרים מלאכת כותב (סי' א) מסתפק האם יש בפעולת רשם-קול איסור משום אב-מלאכה כותב:
בענין דבור לתוך הפאנאגראף שמכל קול הברה נעשה רושם על נייר המתגלגל שם שעי"ז הוא חוזר ומשמיע הד דבור גופא לאח"ז שהאריך כת"ר אי חייב משום כותב.

אך גם אם נקבל שיש בפועלת רשם-קול איסור כותב, הרי שבמקרה שלנו זה בודאי יחשב כשוגג, שהרי המשפחה סברה שמותר להשתמש בכל אמצעי חשמלי.

לכן נראה שהשימוש בהקלטה מותר גם למי שהקליט וגם לאחרים. כך נראה לי.

נ.ב. יש עוד להוסיף שאם צודקים דברינו ואין פוסקים המתירים להפעיל רשם-קול ביו"ט, הרי שמן הדין שמי שעבר את האיסור והפעיל את המכשיר לא יפרסם את מעשהו זה ברבים, וגם אם הוא מתכוין להפיץ את ההקלטה אל לו לציין שהוא זה שהפעיל את המכשיר.
עדכון: תלמיד חכם אחד העיר לי שאין צורך לומר כך, שכן מי ששומע את ההקלטה איננו יודע בודאות שההקלטה היא מיו"ט, הוא עלול לחשוב שההקלטה היא מיום חול וביימו סדר של ליל ראש השנה בסתם יום של חול.

אשמח להערות על הכתוב כאן.

יום שני, 23 בפברואר 2009

הפסקת חשמל בשבת

בליל שבת שעברה (פרשת יתרו) ארעה במודיעין הפסקת חשמל. החשמל כבה בערך לחצי מהשכונה במשך קרוב לשלוש שעות, החל מחצי שעה לאחר זמן הדלקת נרות. כאמור, הפסקת החשמל ארעה לחצי מהשכונה בה אני גר וגם לחצי מהשכונה השכנה. לאחר כשלוש שעות הצליחו בחברת החשמל לתקן את התקלה ולחדש את אספקת החשמל.

נשאלת השאלה, האם מותר להשתמש בחשמל לאחר שתוקן בשבת.

על פניו, לא צריכה להיות הבדל גדול בין מה שקרה באותה שבת לבין מה שקורה בכל שבת. הרי סביר להניח שכמעט בכל שבת יש תקלה מינורית באספקת החשמל שמתקנים אותה במפעלי חברת החשמל לפני שהיא מגיעה למימדים של תקלה. כלומר, אנו נהנים (כנראה) לעיתים קרובות מחשמל שמגיע אלינו הודות לחילולי שבת.

בשו"ע (או"ח ריש סי' שיח) נפסק שאסור ליהודי ליהנות מחילול שבת של יהודי אחר, גם אם זה נעשה בשוגג. יתרה מזאת, אסור ליהודי להנות אפילו ממעשה של גוי שנעשה במיוחד עבורו בשבת. אז כיצד אנחנו משתמשים בכלל בחשמל בשבת?

השאלה הזו חורגת מהדיון ההלכתי הרגיל ועוברת לתחומים מטא-הלכתיים ומדיניות ציבורית. מחד, לא נראה שנמצאה השיטה שתאפשר לנהל מדינה מודרנית עם חברת חשמל ציבורית שאיננה מתפקדת בשבת. חברת חשמל חייבת לפעול על מנת לדאוג שיהיה חשמל לכל מה שנחשב כחיוני במדינה: תחבורה, תקשורת, בטחון, רפואה ועוד. ובלשונו של הרב אליעזר מלמד (קישור):
ברור לכל שיש הכרח לספק חשמל לכל רחבי מדינת ישראל בכל ימות השבוע כולל שבת, וכל פגיעה באספקת החשמל כרוכה בסיכון נפשות, שכן בבתי החולים מכשירים רפואיים רבים תלויים באספקת החשמל, ואף בבתים רבים ישנם חולים הנזקקים למכשירים רפואיים לשמירת והצלת חיים. וכן כוחות הבטחון נעזרים במכשירים חשמליים, שאם לא יעמדו לרשותם לא יוכלו להגיב כראוי במצבי חירום. ובימים קרים בבתים רבים חימום הבית נעשה בעזרת מכשירים חשמליים, ואם תיפסק אספקת החשמל עלולים תינוקות וחולים להסתכן. ואף בימים חמים מאוד יתכן וקיימת סכנה מסוימת לגבי חולים הזקוקים למיזוג אויר. בנוסף לכך, הואיל וכיום רגילים לאחסן אוכל למשך ימים רבים במקררים ומקפיאים, אם ייפסק החשמל המאכלים עלולים להתקלקל ומתוך קבוצה גדולה של אנשים יהיו כאלה שיחלו עקב הרעלת קיבה ויסכנו את נפשם.

לפיכך ברור שחברת החשמל חייבת לדאוג להמשך אספקת ביום השבת, וכן אם ארעה הפסקת חשמל במקום מסוים יש לבצע את כל הנצרך כדי לחדש את אספקת החשמל, משום החשש שיש באותו איזור צרכים הכרוכים בפיקוח נפש.

מאידך, יש הרבה בטענה הנגדית האומרת כי יש בזה חילול השם שהציבור הדתי בעצם מצהיר שללא חילול שבת של יהודים אחרים הוא לא מסוגל לשמור שבת.

כל זה נכון בין אם אין תקלה גלויה במערכות החשמל ובין אם יש תקלה גלויה בחשמל. על פי הגישה המקובלת שיש הצדקה הלכתית שחברת החשמל יעבדו (לפחות חלקית) ויתקנו תקלות בשבת, אין בעיה להמשיך להשתמש בחשמל זה. דין זה נקרא בשפה ההלכתית "נר לאחד, נר למאה" - כלומר, התיקון שיעשה כדי שיהיה חשמל לאחד הוא אותו תיקון שיעשה כדי שיהיה חשמל לכולם ומכיוון שהתיקון נצרך למיעוט האנשים גם לשאר האוכלוסיה מותר להנות ממנה. [להבדיל ממצב שיש חשב של "ריבוי בשיעורים" עבור החולה, ששם יש חשש שיעשו יותר חילול שבת כדי לספק את צרכיהם של אלו שאסור לחלל שבת עבורם, ואז אסור למי שבריא ואינו חולה להנות מהמלאכה גם אם בפועל לא הוסיפו חילול שבת עבורם.]

אם יש מקרה של תקלה שתוקנה בשבת במקום שברור שאין שם חולים שיש בהם סכנה וחילול השבת לא היה כדין, יש בזה שלוש גישות:
א. יש גישה האומרת שאסור להנות כלל ממה שתוקן בשבת. כמדומני שכך סובר הג"ר מרדכי אליהו. ראו מה שכותב כאן:
אם היתה הפסקת חשמל בשבת, וחזר החשמל, וישנה הסקה בבית אסור להתחמם כנגדה, אבלחולה שאין בו סכנה רשאי.

ב. מנגד, יש גישה האומרת שהאדם איננו מחויב לשנות מהרגליו בגלל שמישהו חילל שבת עבורו. האדם שעתה יש לו מאכלים חמים ומבושלים בגלל שמישהו אחר חילל שבת בתיקון החשמל לא שינה שום דבר ממנהגיו בכל שבת, הוא הניח את התבשילים על הפלטה/אש בהיתר בערב שבת, והוריד אותם מתי שהתכוון מראש (גישה זו מוזכרת במספר ספרי קיצורים בשם הג"ר בנימין זילבר, שו"ת אז נדברו ד,כח ויא,יד. לצערי, הספר לא לפני).

ג. גישה שלישית היא של הג"ר שלמה זלמן אוירבך (הופיע במאמר בחוברת מוריה טבת-אדר תשל"ב) המחלק בקרבת ההנאה של האדם מחילול השבת. במאמר מביא ר' שלמה זלמן דוגמאות רבות העלולות להתרחש בעניין מעשה שבת. לדוג': אדם עבר איסור תורה ובנה תרמוס בשבת, לאחר גמר הכנת הכלי הוא אחסן בתוכו מים רותחים, כעבור שעתיים הוא הכין מהמים כוס תה בשבת. האם המים יאסרו בגלל שלולי התרמוס שנעשה בחילול שבת הם לא היו חמים עתה? אדם הרתיח מים באיסור בשבת, לאחר גמר ההרתחה הוא חימם בתוך המים הרתוחים מאכל אחר, האם המאכל האחר יאסר?

הגרש"ז סובר שרק תוצאה הקשורה באופן ישיר לחילול השבת יאסר מדין מעשה שבת. כלומר, במקרה של התקלה בחשמל אם תיקון החשמל גרם לכך שהאוכל שלי יתבשל אז יש קשר ישיר בין חילול השבת של תיקון החשמל לבין התוצאה שנעשה דבר שהוא אסור בשבת - לבשל אוכל. אך אם תיקון החשמל רק הועיל לכך שהאוכל התחמם, אין לאדם האוכל את האוכל קשר ישיר לחילול השבת והאוכל מותר.