"אמר רב נוטל אדם את שתי ידיו שחרית ומתנה [רש"י: לאכילה ובלבד שיזהר מלטנפם ומלטמאם:] עליהן כל היום כולו "
ושם בהמשך מופיעים שתי לישנות, האם דין זה ש"מתנה עליהן כל היום" הוא דווקא בשעת הדחק או גם שלא בשעת הדחק:
"אמר להו רבי אבינא לבני פקתא דערבות כגון אתון דלא שכיחי לכו מיא משו ידייכו מצפרא ואתנו עלייהו לכולא יומא איכא דאמרי בשעת הדחק אין שלא בשעת הדחק לא ופליגא דרב ואיכא דאמרי אפילו שלא בשעת הדחק נמי והיינו דרב"
תוספות שם שואל את השאלה המתבקשת - ממתי מותר לעשות הפסקה בין נטילת ידיים לאכילה:
"נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהן כל היום. תימה דאמרינן בערבי פסחים (דף קו:) הנוטל ידיו לא יקדש משום דקידוש מפסיק בין נטילת ידים לסעודה ואמר בפרק אלו דברים (ברכות נב:) ב"ה אומרים מוזגין כוס ואח"כ נוטלין משום דתיכף לנטילת ידים סעודה והשתא הא מועיל תנאי אפילו כל היום ואומר ר"ת דהני מילי כשמתנה שחרית ועוד י"ל דאע"ג דמועיל תנאי לרב אף שלא בשעת הדחק היינו אם אין מים בסמוך לו אי נמי יש לו וצריך לדברים אחרים:"
תוספות מציעים שני תירוצים:
א. אכן, כל המקורות העוסקות בהפסק בין נטילה לאכילה זהו רק במקום שלא התנה.
ב. הדין של מתנה הוא במציאות בה צפוי שלא יהיה מים בהמשך. אבל אם יש מים הרי שאין להתנות (גם למי שאומר שדברי רב הם גם במקרה שאינו שאינו שעת דחק.
דברי רב נפסקו על ידי הרמב"ם שמתנה אדם גם שלא בשעת הדחק (רמב"ם הלכות ברכות פרק ו הלכה יז):
"נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהן כל היום ואינו צריך ליטול את ידיו לכל אכילה ואכילה והוא שלא יסיח דעתו מהן, אבל אם הסיח דעתו מהן צריך ליטול ידיו בכל עת שצריך נטילה."
וכך גם בשלחן ערוך (שולחן ערוך אורח חיים הלכות נטילת ידים סימן קסד סעיף א):
"נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם כל היום, אפילו שלא בשעת הדחק, ובלבד שלא יסיח דעתו מהם ( ולא יטנפם) (טור); ואם מים מצויים לו, טוב שיחזור ויטול ידיו, אבל לא יברך. הגה: והא דמהני תנאי, דוקא בנטילה שאינה צורך אכילה, דומיא דנטילת שחרית, אבל אם נוטל לצורך אכילה לא מהני תנאי באותה נטילה (ב"י בשם הר"י)."
נושאי כלי השלחן ערוך ציטטו של השיירי כנסת הגדולה והאליה רבא, שהמנהג הוא לא לעשות תנאי. כך לדוגמא במשנה ברורה (משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים הלכות נטילת ידים סימן קסד סעיף א):
"כתבו השכנה"ג וא"ר שהאידנא נהוג עלמא שלא להתנות משום שאינן יכולין ליזהר שלא יסיחו דעתם משמירת הידים לכך מנעו התנאי מכל וכל [והעתיקם גם בדה"ח] ומ"מ נראה דהכל לפי ערך הדחק דבדחק גדול יש לסמוך על התנאי אף עכשיו ורק שצריך זהירות וזריזות יתירה לשמירת ידים ולכן יניח ידיו בבתי ידים וגם מ"מ אם יזדמן לו מים יטלם פעם שנית וכדלקמיה וכ"כ בח"א:"
אלא שהוא מסיים וכותב ש"נראה שהכל לפי ערך הדחק, דבדחק גדול יש לסמוך על התנאי".
באותו דרך כתב גם ערוך השלחן (ערוך השולחן אורח חיים סימן קסד):
"ויותר מזה כתב אחד מהגדולים דהאידנא נהוג עלמא שלא להתנות כלל [שם בשם כנה"ג] ובאמת לא שמענו בימינו מי שיעשה כן ומ"מ בשעת הדחק כגון שנוסע עם כותים וקשה עליו למצוא מים יכול לעשות כן:"
כף החיים (סימן קסד) גם כן הביא את השכה"ג ולאחר מכן את האליה רבא (ס"ק א):
"והביאו א"ר שם וכתב שכן מצא באגור דנהגו העולם שלא להתנות"
ושם בס"ק ח כתב שלא לעשות כלל תנאי, ולהעדיף פתרון של לכרוך את ידיו במפה במקום שאין מים:
"כבר כתבנו בסוף אות א' דנהגו העולם שלא להתנות יעו"ש אלא שאם אין מים מצויים כורכים ידם במפה ע"פ הדינים המבוארים בסימן הקודם יעו"ש"
ובפסקי תשובות הלך צעד נוסף וכתב (פסקי תשובות אורח חיים סימן קסד):
"ולמעשה המנהג לפסוק שלא לסמוך על תנאי בנטילת ידים כלל ועיקר, ואפילו בשעת הדחק גדול לא יסמוך על התנאי אלא בצירוף שיכסה ידיו במפה וכדו'."
זאת, כאמור, כשזה מימרא מפורשת של רב בגמרא, נפסק להלכה בפסקי התוספות, ברא"ש, ברמב"ם ובשלחן ערוך!
זאת ועוד, שסביר להניח שהקלות לשמור על ידיו נקיות כיום קל בהרבה מאשר בתקופת האחרונים של עד לפני כמאה שנה שהבאנו.
לאור זאת יש מקרה מציאותי בו אני ממליץ לסמוך למעשה על הלכה זו של תנאי בנטילת ידיים. אדם המתכנן לטוס ובמטוס יש סיכוי שיגישו לו לחם, לפני שהוא עולה למטוס לאחר שייצא מבית הכסא ייטול ידיו ויתנה שנטילת ידיים זו הוא גם למשך הטיסה אם ירצה לאכול פת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה