יום רביעי, 28 במאי 2014

האם אנו נמצאים במצב של מלחמת מצוה?

הבוקר פרסמו רבני בית הלל (שאני נמנה על שורותיהם) נייר עמדה בנושא גיוס בנות לשירות לאומי וצבאי. את נייר העמדה במלואו אפשר לקרוא כאן. העבודה על נייר העמדה התחיל בכנס שערך בית הלל בנושא לפני כמה חדשים (ראו כאן וכאן) והסתיים בשבועות האחרונים.
כפי שכתבתי הבוקר (בדף הפייסבוק שלי) אני צופה שיהיה עליהום לא פשוט על בית הלל בגלל נייר העמדה הזה. עם זאת, תחושתי היא שאין הרבה חידוש בדברים, מעבר לפרסומם, ושעל פיהם חיים חלקים נרחבים מהציבור הדתי לאומי כבר כמה דורות. אין בדברי אלה ביקורת על נייר העמדה, אלא קביעה שהסוגיא ההלכתית היא די ידועה וקשה להציג בה חידושים. כך נדמה לי לפחות.

אני בכל זאת רוצה להפנות את תשומת לבכם לנקודה אחת בנייר העמדה. כך נכתב בפרק הנקרא "מלחמת מצווה במדינת ישראל כיום":
ביחס למצב שבו אין לחימה פעילה, גלויה ומובהקת, ועיקר פעילות הצבא היא לשמור על הביטחון השוטף, התגלעה מחלוקת בין חברי בית המדרש ורבניו. היו שאמרו כי מניעת מלחמה איננה מלחמה וכל עוד אין פעילות יזומה מצד האויב המסכנת את המדינה, המצב לא יוגדר כמלחמת מצוה. היו שסברו כי מכיוון שהמלחמה בין ישראל לשכנותיה ולאויביה היושבים בתוכה לא הסתיימה, ואיומים ביטחוניים על אזרחי המדינה ומוסדותיה הם עניין שבשגרה, אנו נמצאים במצב של מלחמת מצווה.
מעבר לענין שאולי מישהו ימצא בכך שחברי בית המדרש של בית הלל לא הצליחו להגיע לעמק השווה בנושא זה, ועל כן החליטו לכתוב בפירוש שהדעות חלוקות בסוגיא, אני חושב שיש כאן שאלה שהיא באמת מעניינת ובעלת השלכות רבות.

כאמור, השאלה היא: איך מגדירים מבחינה הלכתית את מצב הבטחון השוטף כיום? כלומר, במצב היום-יומי של מדינת ישראל, שכולנו רגילים אליו, שבו חיילי המילואים אינם מגויסים, ומאידך אויבינו רק ממתינים לנצל רגע של גילוי חולשה כדי להשיג הישגים ביטחוניים - איך המצב הזה מוגדר הלכתית? האם זהו מלחמת מצוה שעליה אמרו חז"ל ש"אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה" יוצאים למלחמה? והרי איננו חיים כך, ורובנו הולכים לעבודת יומם באופן סדיר. ומאידך, בודאי שאיננו נמצאים במלחמת רשות, שהרי אם הבחירה היתה בידינו בודאי היינו מעדיפים לכתת חרבותינו לאתים.

לשאלה זו השלכות מגוונות. מעבר להשלכות על שאלת גיוס נשים לצבא, הרי שאלה זו נושקת לשאלת ההתיחסות בכלל למצב בו מדינת ישראל נמצאת בו מבחינה מדינית. כך נדמה לי שמישהו בעל השקפת עולם פוליטית יותר שמאלית יעדיף לומר שאיננו נמצאים במצב של מלחמת מצוה, ומנגד בעלי השקפת העולם ימנית יותר יעדיפו להגדיר את המצב כמלחמת מצוה.

יתרה מזאת, נראה לי שהשאלה הזו היא חדשה. כוונתי לומר שבתקופה הקדומה, עת שהיה לעם ישראל צבא, לא היה מצב ביניים כמו היום שהמדינה למעשה נלחמת על קיומה מזה 66 שנה ומצד שני מצליחה לנהל חיים נורמלים ללא גיוס מילואים וכד'.
ביום זה, יום שחרור ירושלים, עלינו להודות לבורא עולם על החסד הגדול שעשה עמנו "כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל".



25 תגובות:

טוביה בר אילן אמר/ה...

ועל פי הדברים האלה היה נראה לומר שהוא הדין נמי בזמן הזה שמדינת ישראל עומדת היא במצב של מלחמה וכל הפעות והמהומות שבימינו דינם (על פי הלכה) כהמשך מהמלחמה הראשונה (מלחמת השחרור)... [בעקבי הצאן, הרב צבי שכטר שליט"א, סימן לב, עיין שם באורך בכל הסימן]

אנצל במה זו בשביל לתמוה, שניר העמדה לא כולל שום התיחסות רצינית לעצם המעמד של המתירים ושל האוסרים, ולכך שבעצם הניר הזה חולק על עמדתם של כל גדולי הפוסקים, (אני מצטער אבל עדות של מזכיר זה לא דבר רציני). האם גם בענינים אחרים (שבת, התר עגונה, גיטין וכו') רבני 'בית הלל' היו מעיזים לפסוק נגד עמדתם של כל גדולי הפוסקים? באותה מידה אפשר לכתוב ניר עמדה מבוסס היטב להתיר כיבוי מכשירי חשמל בשבת (שאין בהם חוטי להט).

RavTzair אמר/ה...

אני מבין שראית את ההתיחסות, אלא שלדעתך היא לא רצינית. כי התיחסות קיימת.
אגב, לאחרונה פרסם אחד מרבני בית-הלל מאמר בנושא חשמל בשבת שדי מהפך יוצרות. ויש לו עוד מאמר כזה בקנה. כך שאינני יודע אם זה היה דוגמא טובה מצדך.

טוביה בר אילן אמר/ה...

אדרבה, זו היתה דוגמא מצוינת מצידי. מענין האם והיכן הוא יעצור, ויקבל את מרותם של רבותיו/רבותינו

אלחנן אמר/ה...

טוביה, הציטוט מדברי הרב שכטר לא רלוונטי. הוא מתייחס למצב בו נדרשת פעילות הגנה ('פרעות ומהומות'), ובמצב זה ברור שמדובר במלחמת מצוה, כפי שנכתב בנייר העמדה:
"ביחס לפעילות של ביטחון שוטף ואף ביחס לפעולות התקפיות ... על פי הכרעת הרב הרצוג אף הן תחשבנה מלחמת מצווה".
רבני בית הלל דנו במצב בו לא מתבצעת לחימה פעילה אלא שמירה וכוננות בלבד.

לעצם השאלה, לא ברור לי איך ניתן להגדיר מצב שאין בו לחימה כ'מלחמת מצוה' או כ'מלחמת רשות'. זו פשוט אינה מלחמה. שומרי חומות וגבולין היו מאז ומעולם. בין אם החיילים עוסקים באותה עת במצוה ובין אם לאו, אי אפשר להחיל עליהם גדרי מלחמה.

כדאי להעיר עוד שלמלחמת מצוה 'הכל יוצאין' ככל יש בהם צורך (בניגוד למלחמת הרשות בה יש פטור גם לחלק מאלו שיש בהם צורך). לעומת זאת אין חיוב על שום אדם להכשיר עצמו למלחמה. משום כך לא ברור לי איך אפשר לעגן את חובת הגיוס לצה"ל בנימוק של מלחמת מצוה, או להסיק מדיני מלחמת מצוה מי מחוייב, למי מותר או למי אסור להתגייס לצה"ל.

יגיל הנקין אמר/ה...

ראשית, נדמה לי שהחמיצו קצת את נושא 'עזרת ישראל מיד צר', שנראה שהכניסו אותו כשם נרדף למלחמת מצווה למרות שדווקא נראה מהדיון בפוסקים שיש כמה חילוקים.

נוסף לזה, מלבד ה'עליהום' שיהיה ענייני או לא, נראה לי די תמוה השימוש הנרחב ב'מלחמת מצווה' לתפקידים שלא נחשבים כמעט בשום צבא חוץ מאיתנו לעניינו של הצבא, ובוודאי לשירות לאומי - זה כמו דין רודף על נהג לא זהיר: בשביל דרך ההפלגה זה טוב, בשביל לקום ולעשות מעשה זה לא. לומר שמזכירה בבית חולים, סייעת לגננת, מש"קית חווי"ה ומורה חיילת הם תפקידים שיש לבצעם משום מלחמת מצווה, נראה לי מופרך ביותר.

RavTzair אמר/ה...

יגיל,
ברוך הבא!
בנושא 'עזרת ישראל מיד צר' והקבלתו למלחמת מצוה - יש מאמר של הרב שאר ישוב הכהן, שנדמה לי שהוזכר בתוך ניר העמדה, וכך עולה מדבריו.
אני לא בטוח לאיזה חילוקים אתה מתכוין.

בענין הנקודה השניה, אני לא בטוח היכן ראית שמתייחסים לתפקידי שירות לאומי כחלק ממלחמת מצוה.
אין הכי נמי שתפקידים "לא צבאיים" בצה"ל לא צריכים להיות שונים משירות לאומי, לדעת הכותבים.

אלחנן,
יש לחימה. הלחימה היא נקודתית ומאד מצומצמת, ברוך ה'. הלחימה היא בשטח עם רובים ומארבים וגם לחימה טכנולוגית.

RavTzair אמר/ה...

רק להזכיר שבמלחמת לבנון השניה (וכמדומני שגם במלחמת לבנון הראשונה) הממשלה לא הודיעה על מלחמה, אלא רק על "מבצע". האם יהיה מי שיסבור שזה לא היה מלחמה?

אלחנן אמר/ה...

ברור שיש לחימה, לעתים יותר ולעתים פחות. אבל את גדרי מלחמת מצוה אי אפשר להחיל על מי שאינו מעורב בלחימה ואפילו לא בסיוע לה, כלומר (במשך רב הזמן) על רוב מוחץ של הצבא. קל וחומר שלא ניתן לגזור מכך מדיניות גיוס לצה"ל, אולי רק ברמת העיקרון כאחד מבין הרבה קוים מנחים, אבל לא במישור ההלכתי.

לגבי התייחסות לתפקידי שירות לאומי כחלק ממלחמת מצוה, זו טענה שחוזרת מספר פעמים בנייר העמדה בשם הרצי"ה והרב ישראלי.

טוביה בר אילן אמר/ה...

הציטוט מהרב שכטר זה ציטוט של פוסק גדול שמתייחס לשאלה באופן עקרוני. כמובן יש לדון בדבריו ואפשר גם לעשות חילוקים, אבל קודם כל, חשוב לדעת שהוא כבר עסק בנידון.

לעצם הענין של 'מלחמת מצוה', זה בעיני מגוחך מאד להתיחס לצבא ביתר רצינות מאשר הצבא מתיחס לעצמו... הרי הצבא משלב נשים מתוך שאיפה מוצהרת לקיים את עקרון השיוויון.

מאנשים שנמצאים בצד ה'שמאלי' יותר של המפה, מתבקש לנהוג ביתר ביקורתיות כלפי ה'נוהל' של שירות לאומי ושל שירות צבאי חובה לכולם. מה בכלל המדינה צריכה? כיצד אפשר לממש את זה? מצופה מהרבנים ואנשי הנהגה להוביל דרך, להוביל חשיבה מחודשת (גם אם בסופו של דבר המסקנות תהיינה אותן מסקנות), אבל לקבל את המציאות כפי שהיא ולהתמסר אליה נראה לי מוזר מאד.

יגיל הנקין אמר/ה...

הכוונה היא, וספרי לא לידי אז אני מדבר מהזיכרון בלבד, שלא כל דבר שחל על מלחמת מצווה ובוודאי לא על מלחמת ז' עממים חל באותה מידה על 'עזרת ישראל מיד צר' (כמובן, זה ברור מכך שאיש לא דורש 'לא תחיה כל נשמה').
שנית - צה"ל הוא צבא שיש לו מטרות חברתיות. אם חלק מהמטרות של צה"ל *אינן* מלחמה או הכנה לה, קשה לשפוט אותן כחלק מ'מלחמת מצווה' בלי עיקור המושג מתכנו (כמו שקישון כתב פעם על פציעתו בתעלה במלחמת ההתשה: הוא יצא מביתו ונפל לתעלה בכביש).

באופן אישי גיוס נשים לצה"ל לא מפריע לי במיוחד וגם צה"ל לא יכול להתקיים בלי גיוס נשים סלקטיבי לפחות; אבל זו לא הנקודה. הנקודה היא, שבחוות הדעת מבצעים כמה קפיצות קוואנטיות רציניות כדי להפוך את שירות החובה *הרגיל* היום למלחמת מצוה. ואני מצטט את הפסקה הבאה תוך חלוקה לשלבים:
"1. גם נשים חייבות להטות שכם ולהשתתף באתגרי מלחמת המצווה (רמב"ם).
2. המחלוקת בין פרשני ההלכה על אופי השירות הראוי לנשים (רדב"ז) לא מטשטשת את העובדה כי הזרם המרכזי של פוסקי ההלכה רואה בנשים שותפות מלאות לחובת המאמץ הלאומי-ביטחוני (מנחת חינוך; משך חכמה; תפארת ישראל; רש"ש).
[כאן כבר מלחמת מצווה הופכת ל'מאמץ לאומי-בטחוני', מושג שלמיטב ידיעתי לא הופיע בגמרא ובראשונים, ולא רק בגלל התחדשות השפה העברית; זה דבר אחר לגמרי].
3. כפי שמתבאר במסורת הפרשנית, ניתן לממש את השותפות הזו בימינו בהתנדבות לשירות הלאומי או למסלולים שונים בשירות הצבאי". [אני לא בטוח מהי המסורת הפרשנית לגבי שירות לאומי, אבל אני בטוח בהחלט שאם זו מלחמת מצווה אין צורך בהתנדבות אלא ב*חובה*, ואם שירות לאומי הוא 'מלחמת מצווה', כי אז האסוסיאציה היחידה שאני מסוגל לחשוב עליה היא הנטייה של מנהיגי בריה"מ לתת לעצמם עיטור 'גיבור ברית המועצות' על מאמציהם הפוליטיים, שלרוב לא כללו כניסה לשדה קרב כלשהו].

שוב, יש עוד, אבל מקריאה שאיננה יוצאת מנקודת מבט שמרנית במיוחד או עויינת, עדיין זה נראה לי מטא-הלכה יותר מהלכה וקצת יותר מדי קפיצות לוגיות שלא בהכרח נראות כקשורות לדעות הפוסקים המצוטטים.

Unknown אמר/ה...

במצב שבו אנו עומדים היום, שוודאי אינו מוגדר כשעת חירום לאומית, קשה לומר שיש חיוב על בנות להתגייס,ובפרט שלכו"ע חיוניותן ללחימה אינה גדולה. השאלה האמיתית היא : האם מותר להן לעשות כן. וזה תלוי בשאלה אם האיסור של הרבנות הראשית ושאר הרבנים על גיוס בנות לצבא הוא סוג של גדר (שמא הבת תאבד את צניעותה או את דתה), או שמדובר באיסור עצמי ("דרכו של איש לעשות מלחמה ולא של אישה"). אם מדובר בגדר, הרי שאם יוקמו יחידות שבהן לא יהיו בעיות צניעות - מותר יהיה לבנות להתגייס. אך אם מדובר באיסור עצמי, כטענת הרב אריאל, למשל - אין דרך להתיר זאת, לכאורה.

טוביה בר אילן אמר/ה...

אליהו, אף אם נקבל שמדובר ב'גדר' ואם יוקמו יחידות ללא בעיות צניעות, יהיה מותר לבנות להתגייס, הרי שאין כל מקום ואין כל הגיון בפסק גורף. אדרבה, מתבקש היה שרבני בית הלל יכתבו בפירוש שההתר שלהם מותנה בתנאים אלו ואלו ואז (ורק אז) יש מקום להתיר וכך באמת הצבא יצטרך להשקיע. בכך גם הם יגנו על הבנות שגם כך מתגייסות לצבא, משום שבכך הם ידגישו על אלו תנאים על הבת להתעקש ולא לותר.

RavTzair אמר/ה...

יגיל,
אני חושב שמה שאתה קורא קפיצה מתבצע למעשה ברדב"ז.
עם זאת, בגדול אני מסכים עם מה שאתה אומר. אני חושב שזה חלק מהמחיר שמשלמים כשדנים בנושא שהוא לא הלכתי גרידא כסוגיא הלכתית.

RavTzair אמר/ה...

אליהו,
אני לא יודע מה זה "איסור עצמי". חלק ממטרת ניר העמדה הזה, להבנתי, הוא לנסות להוריד את השיח לרמה שאחד יבין על מה השני מדבר. אם ניר העמדה יצליח להגשים מטרה זו, יש סיכוי שטיעונים מעגליים כמו שהציג הרב טוביה לעיל (כל הרבנים אוסרים ולכן זה אסור מדין זה שכל הרבנים אוסרים) ומושגים כמו "איסור עצמי" יוצגו ע"י המחזיקים בהם באופן שאפשר לדון ולהתוכח עליהם.

RavTzair אמר/ה...

טוביה,
נייר העמדה בהחלט ניסה להתוות דרך כדי שבנות שיקראו אותו יבינו אם שייך שהם יתגייסו ולאן (ואיזה הכנה וידע נדרשים), או שעדיף להן שלא יתגייסו.
אני מקבל את דעתם של מחנכים/ות של בנות בגילאים האמורים, שהמסמך ברור מספיק באופן הזה. אני גם מבין שאפשר לחלוק על זה ולטעון שהמסמך לא מספיק חד בסייגים שהוא שם ובאזהרות שהוא נוקט בהם.

טוביה בר אילן אמר/ה...

רב צעיר,
הטיעון אינו מעגלי אלא פורמלי
ההלכה נקבעת על פי (הקונסנזוס שבין) פוסקי ההלכה שבכל דור
פוסקי ההלכה בדורינו הסכימו לאסור (אולי, מלבד, אחד או שנים).
לכן ההלכה היא שאסור.

RavTzair אמר/ה...

זה אינו טיעון פורמלי. למעשה אינני בטוח שזה בכלל טיעון.
ההלכה נקבעת לאיסור ולהיתר עפ"י ניתוח של דאורייתא, דרבנן, תקנה וכו'. לאחר מכן נצרך הסכמה של פוסקי ההלכה שבכל דור. אי אפשר לקפוץ על השלב הראשון ולהגיע היישר לשלב השני.

טוביה בר אילן אמר/ה...

מצוין - הבה ונקבל את ההגדרה שלך.

עכשיו, אחרי שבררתי את ההלכה ויצא לי להתר, ובכל זאת פוסקי ההלכה שבדור לא מוכנים להתיר, כיצד עלי לנהוג?

RavTzair אמר/ה...

ולזה יש התייחסות במסמך שפוסקי ההלכה כן התירו לבנות פרטיות. כך שמעולם לא היה איסור מוחלט על הליכה לצבא.

יואל אמר/ה...

לפי מה שקראתי עד כה אני מרגיש שאהיה דעת יחיד, אבל לדעתי לא "גיוס מילואים" יגדיר מלחמה.
מדינת ישראל נמצאת במלחמה יומיומית שנגזרים ממנה גזירות רבות על הציבור (הוצאות ביטחון שמהוות אחוז גבוה מהתל"ג, גיוס חובה ושירות של שלוש שנים לכלל האזרחים, מילואים של כממוצע חודש בשנה מחוץ לבית, חובת בעלי מקצוע מסוימים להתגייס למילואים במקצועם - כמו רופאים וקצרה היריעה). זהו לא מצב נורמלי ואי אפשר לדמותו ל"שומרי החומות שהיו תמיד".
לענ"ד (ובאמת שקטונתי מלהכניס ראשי בין המגיבים פה) כל זמן שקברניטי המדינה מטילים חובות שמירה, גיוס, ומיסים על הציבור שחורגים מכל ממוצע של מדינה מתוקנת - זה הגדרה של מלחמת מצווה.

RavTzair אמר/ה...

אכן, מה שיואל כתב הוא לענ"ד האמירה המקובלת בסוגיא זו בקרב הרבנים הדתיים-לאומיים.

טוביה בר אילן אמר/ה...

אני חושב שאנחנו נכנסים כאן לשאלה מענינת באופן כללי לגבי היחס לצבא
חבר שלי סיפר לי כך. בצפון היתה תקופה (אולי עדיין) שמדי כמה ימים מפגיזים כל מיני אזורים בלבנון לשם התראה. כשהם נדרשו לעשות זאת בשבת, הם הסכימו - הרי מדובר בהצלת נפשות.
הגיעו חודשי הקיץ וההפגזה הפסיקה לגמרי. לשאלת החיילים הסבירו המפקדים שההפגזות מזיקות לפרנסה של בעלי הצימרים וכו' ולכן הצבא נמנע מכך...
אפשר לבוא ולהגיד שאין קשר בין הדברים והציבור רשאי לותר על עניני בטחון לשם פרנסה (שגם היא שיקול חיוני בחיי הציבור) ובכל זאת הם דוחים שבת.
לעניות דעתי, זה לא נכון. אם הצבא מוותר על משהו, אז אין הוא נחשב חיוני לגבי חילול שבת
אמנם יש צרכי בטחון חיוניים אבל המדינה לא מתיחסת אליהם בכזו רצינות וחיוניות כך שנוכל להגדיר שבאמת מדובר ב'מלחמת מצוה'. יש כאן סוג של 'משחק כפול' של השלטון שכבר רמזתי עליו לעיל...

RavTzair אמר/ה...

טוביה,
אני לא רואה סתירה בין הדברים. פעילות הבטחון נועדה להבטיח חיים נורמליים לתושבי הצפון ולתושבי המדינה בכלל. אם ההפגזות מונעות מהם להתפרנס, אז פעילות הבטחון (בחדשי הקיץ) אינה מסייעת להם לחיות חיים נורמלים אלא פוגעת בחיים הנורמליים...

טוביה בר אילן אמר/ה...

זהו בדיוק הטיעון! אם מתחשבים בסדר החיים הנורמלים, חלק מסדר החיים הנורמלים כולל את שמירת השבת!

לעניננו - אי אפשר לטעון 'מלחמת מצוה, מלחמת מצוה', ובמקביל לשחרר כל כך הרבה אנשים על רקע 'אי התאמה', או לחילופין להכניס נשים לתפקידי לוחמה למרות שזה בבירור פוגע בתפקודו המקצועי של הצבא.

במקום לקחת כנקודת מוצא את הטענות של השלטון ולפקפק בעקבות כך בטענות ההלכתיות אפשר (ולדעתי חובה) לעשות להיפך - לקחת כנקודת מוצא את הטענות ההלכתיות ולפקפק בטענות של השלטון, שלא לדבר על הסתמכות על דברי 'יוהל"ן' שיש לה אינטרס מובהק בענין (וככל הנראה האינטרס קשור יותר לפמיניזם ופחות לצבאיות) עד כמה המצב שבנות משרתות/לא משרתות בצה"ל פוגע ביעדים המקצועיים של הצבא? אם זה חיוני לצבא - האם באמת הצבא מוכן להתגמש עבור זה? (למשל - להקים בסיסים על טהרת הנשיות). אם לא? מה זה אומר על החיוניות של התפקידים עבור הצבא?

לסיכום: כמו שבאופן עקרוני אי אפשר להסתמך על רופא שאינו ירא שמים על מנת להתיר איסורים משום 'פיקוח נפש' כך אני לא רואה איך אפשר להסתמך על מפקדי צה"ל בנושאים האלו, שלא רק שאין הם רואים בעיה הלכתית, אלא הם רואים בזה ערך ליברלי חשוב בשילוב נשים בצבא.

זהו בדיוק מה שכתבתי לעיל, שבמקום לכתוב היתר 'גורף', שאחר כך הצבא ינפנף בו וינצל אותו לצרכיו בצורה נכונה או לא נכונה, ובסופו של דבר לא מקדם את המציאות בשום צורה שהיא, היה מקום לדרוש בירור יותר מהותי של המציאות, הסברים מהצבא, התחיבויות מהצבא לעתיד (כולל בקרה עליהן) ורק על סמך זה להתיר.

Unknown אמר/ה...

לע"ד אין מנוס מהגדרה "מלחמת מצווה"- אולם, למרות הדבר הזה, הייתי מציע למחוקק עפ"י ראיית הנסיבות של החברה הישראלית היום, בכל זאת לאמץ סטרדרטים לפתור מצווי 8, עפ"י הנחיות התורה (פרשת כי תצא) למלחמות רשות- יהא בכך כדי ליישם רוח התורה הנצחית, בהקשר ראוי- כאשר לשירות צבאי רגיל (לא צו 8) הייתי מציע שלא יינתן אותו פטור. כוונתי בעיקר- לארוס או חתן, פחות משנה אחת נשוי-