 |
| from: wikipedia |
אז איך קרה שדווקא בציבור הדתי-לאומי המוסדות עם הפנימיות פרחו? ולא רק שפרחו, אלא חלקם הפכו למוסדות הנחשבים יוקרתיים ומבוקשים. הדבר נכון הן לבנים - בישיבות תיכוניות, והן לבנות - באולפנות.
שערי תירוצים לא ננעלו, וכבר הספקתי לשמוע במהלך שנות חיי כל כך הרבה תירוצים לצורך בפנימיה. תירוצים, שכאמור, כנראה לא היו ערים להם במגזרים אחרים בארץ וגם לא במגזר הדתי בחו"ל.
בשנים האחרונות התרחש איזה שהוא תהליך של הקלת תנאי הפנימיה. באולפנות שהיו עד לא מזמן עם תנאי פנימיה מלאים יש כיום שינה בבית הספר רק פעמיים בשבוע, וגם את זה המוסד לא תמיד מחייב. בישיבות שעד לפני כמה שנים התלמידים יצאו רק פעם בשבועיים, יוצאים היום פעם בשבוע, ולפעמים אף פעמיים בשבוע. אך קיומו של התהליך להקלת תנאי הפנימיה, רק מגדיל את השאלה: למה לא לותר לחלוטין על הפנימיה?
מלבד הערך החינוכי הלא-ברור שיש בהוצאת ילד מבית הוריו והחזקתו בפנימיה, ומלבד הבעיות והסיפורים סביב נושאים של הטרדות מיניות, שהם בעיני השיקולים המכריעים לצורך לביטול הפנימיות, יש גם שיקול כלכלי. הפנימיות מהוות נטל כלכלי כבד הן על המוסדות והן על ההורים. דווקא ההקלות בתנאי הפנימיה מגדילות את הנטל הכלכלי הזה. אם אולפנה צריכה להחזיק פנימיה לתלמידותיה בשביל יומיים בשבוע, זה אומר שההורים משלמים הן על החזקת הילדה בבית והן על החזקת הפנימייה בבית הספר. וכאמור, אם הערך החינוכי היה ברור, היה אולי מקום להחריש. אבל מכיוון שאינני מבין כלל איזה ערך חינוכי מושג באותן לילות של שינה מחוץ לבית, זה הופך לתמוה במיוחד.
ואולי היה מקום לקבל את הימצאותן של מוסדות פנימייתיים שהם מוסדות יחודיים שתלמידים אכן מגיעים אליהם ממקומות שונים בארץ, ושאותם תלמידים לא ימצאו מוסד דומה במרחק נסיעה מביתם. אבל יש מוסדות שיותר מ95% מתלמידיהם גרים במרחק נסיעת אופניים מבית הספר - למה הם צריכים פנימיה?!?!
