היחס למחללי שבת בשו"ת שבט הלוי

בעקבות פטירתו של הג"ר שמואל הלוי ואזנר, בעל "שבט הלוי" לפני כשבועיים בליל הסדר, עיינתי מעט בכרכי "שבט הלוי". 

נושא אחד שפגשתי בו מספר פעמים בספרו הדהים אותי. הנושא הוא היחס לחילונים ולמחללי שבת בימינו. הרב ואזנר לא מקבל קטגורית את הגדרתם של חילונים כ"תינוקות שנשבו", אא"כ ידוע שהם כאלה, וככלל הוא מתייחס אל אדם המומר לחלל שבת כגוי גמור.

כך לדוגמא רואים בתשובה לשאלה שנשאל מהרב אליהו שלזינגר, רב שכונת גילה בירושלים, אודות כיבוד בעליה לאבא של נער בר-מצוה שמחלל שבת (שו"ת שבט הלוי חלק ט סימן סא):

ב"ה, בין המצרים תשנ"ה לפ"ק.
כבוד ידידינו המפואר הרב הגאון המושלם כש"ת ר' אלי' שלזינגר שליט"א, רב שכ' גילה ומקו"ח.
אחדשה"ט וש"ת באהבה.

מצאתי תוך מכתבים מכ' של כ"ת בענין מחללי שבת הבאים לבית הכנסת לערוך בר מצוה, והם רוצים שיתנו גם עלי' לאב ולסבא מחללי שבת בפרהסיא, הנה ביסוד הדברים דנתי בעניי בשו"ת שבט הלוי ח"ז סי' י"ט וע"ש מלשון הח"צ סי' י"ג, ומה דברור להלכה דמומר ממש, או מחלל שבת בפרהסיא דנדון כמומר לכה"ת וגוי לכל דבריו דאין להעלותו בשום פנים, והקטן הזה שנעשה בר מצוה יש לדון אולי ישאר שומר התורה וישמור שבת, והן אמת דלדעת הגאון בנין ציון בח"א דאם מחללי שבת עושים קידוש דמאמינים בבה"ע [=בבריאת העולם] דאפשר אין נדונים כגוים וה"נ כשבאים לברך עה"ת וכה"ג, מכ"מ סו"ס עדין ברשעתם, ואיכא גדר ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי כמש"כ הח"צ סי' י"ג ואף אם בכל זאת נדון אותם כתינוק שנשבה כאשר העיר כ"ת, ואף זה אינו ברור כלל, מכ"מ לו יהא כן מכ"מ מן הנסיון והמסורה דאם אנחנו נותנים להם כל הכבוד המגיע לשומרי המצוות והתורה שגם הם מסתפקים בדרכם דיחשבו הרני כמותכם, ולעולם לא ישובו.

אבל הא ודאי שאם הם באמת תינוקות שנשבו שמצוה לדבר אליהם באהבה ולקרבם אולי יתעורר ניצוץ הישראלי בקרבם לבא אל תחת כנפי השכינה.

אבל התדהמה הגדולה באמת היתה כשגיליתי שהוא דבק בקו זה גם בשאלות פיקוח נפש. כך לדוגמא בשאלה מרופא ששאל האם לטפל בחולה מחלל שבת שהמירב שאפשר העניק לו מבחינה רפואית זה חיי שעה (שו"ת שבט הלוי חלק ה סימן מח):

כבוד ידידי הרב הארוך השלם טובא בתורה הרה"ג ר' דוד טרופ לאי"ט.
אחדשה"ט וש"ת באהבה.
זה איזה שבועות קבלתי מכתבו היקר, ואשיב בקצור, השאלה חופשי שבנסיעתו בש"ק נפגע בתאונה והובהל לבית חולים במצב אנוש (מרוצץ) חייו חיי שעה מוגבלים ביותר האם לטפל בו בש"ק כאשר כרוך הטיפול בחילול ש"ק. 

ומסקנת התשובה, לאחר דיון ארוך:

סו"ד דברי הפמ"ג סי' שכ"ח ופשטות ההלכה מפורשים לאיסור, ורק אפשר ללמד זכות על המקילים בזה כיון דהרבה מחללי שבת הם תנוקות שנשבו בין הגוים ומומרים, וגם אולי מאמינים במעשה בראשית וכזה אינו מומר לכה"ת לדעת הגאון בנין ציון כאשר הבאתי כ"פ בתשובתי.

ובתשובה אחרת, לאחר שהוא נשאל האם על כבאי חרדי לצאת בשבת לטפל בפצועים מחללי שבת, הוא משיב את התשובה הזאת (שו"ת שבט הלוי חלק י סימן סה):

ב"ה, יום א' וישלח תש"ס לפ"ק.

כבוד ידידי המכובד הרב הגאון מפואר ונכבד כש"ת מוהר"ר מאיר קסלר שליט"א ראב"ד מודיעין עילית קרית ספר. אחדשה"ט וש"ת.

לפני כמה ימים קבלתי מכתבו, ויסלח על האיחור מחמת העומס. בענין איש הכבאי בקהילתכם קרית ספר שנדרש מארגון הכבאים לצאת בשבת במקרה של תאונות בכביש הראשי הסמוך לעירכם, ושאלתו דמר אם מותר לו לצאת להציל מחללי שבת, והפוסקים דנו בזה, וכ"ת ראה מש"כ בעניי בשבט הלוי ח"ה סי' מ"ח, דאעפ"י דהדבר נוטה להחמיר יש לימוד זכות על המקילים, וספיקא דמר אם לעמוד ע"ז שבשום פעם לא יצא במקרה של תאונת דרכים.

באמת הקשה לשאול, כי גם הקום ועשה וגם השב ואל תעשה בזה צריך הרבה סיעתא דשמיא, אמנם הדבר נוטה כי כל זמן שקבלו רק הקריאה ועדין לא ידוע הפרטים ויתכן שישנם נפגעים שחיוב להציל, יעשה הנסיעה ברכב שגוי מנהיג והוא יושב על ידו, ובהגיע לשם בפרט אם ישנם עוד מצילים יעשה רק מלאכה דרבנן, ואם אי אפשר להכריע, בפרט דאולי נמצאים גם תינוקות וקטנים שלדעת הרבה פוסקים יש להם דין תינוק שנשבה לא כאביהם, או דמצב בהול ודחוף כ"כ שאי אפשר לברר שום דבר, מספק או ס"ס דפקו"נ המותר צריך שיעשה גם מעשה דהצלה ממש, מהלכה, וגם בצירוף עונש אם מונע עצמו, ומחשש הסתה נגד יראי ה', כסניף לעיקר ההלכה, ואם יעלה בידכם להמנע לגמרי בשבתות, מרויחים שלא להכנס להלכה מסובכת.

את התשובה הזאת אינני מבין גם לשיטתו של הרב ואזנר. הוא הרי מסכים ש"לדעת הרבה פוסקים" תינוקות וקטנים הם תינוקות שנשבו ומותר לחלל שבת עבורם, גם לשיטתו. וא"כ כל מקרה של תאונה בכביש גם ספק פיקוח נפש, אז מדוע אסור לצאת לקריאה בלי נהג גוי? זאת ועוד, שעל הכביש, כל כביש, יש מקרים של נסיעה של פיקוח נפש שהיא נסיעה בהיתר בשבת, וא"כ כל תאונה זה ספק פיקוח נפש של מישהו שלא מחלל שבת. 

עסקה מפוקפקת?!

בשבוע שעבר פורסם במקור-ראשון כתבה ארוכה על משנתו של הרב צבי טאו, ראש מוסדות "הקו" ונשיא ישיבת הר-המור. השבת פורסם במוסף שבת של מקור-ראשון מאמר של הרב אס"ף בנדל, ר"מ בישיבת ההסדר באילת המשתייכת לישיבות הקו, תחת השם "עסקה מפוקפקת" הדן במגרעותיה של מפלגת הבית-היהודי, כצהר למצב הרוחני של הציבור הדתי-לאומי בכלל בארץ.

בטרם אגיע לדברים עצמם, אני מברך את הרב בנדל שראה מקום לפרוס את משנתו, שהיא כנראה המשנה הרווחת בבתי המדרש בו הוא שוכן. יתרה מכך, הדברים אינם כתובים בלשון גבוהה, אלא בלשון המאפשרת דיון על הדברים.

עתה ברצוני להעיר מספר הערות על תוכן המאמר.
באופן כללי מה שהכי חסר במאמר היא תשובת המחבר לשאלה הנצחית: מה האלטרנטיבה שלכם?
המחבר מתרפק בנוסטלגיה על המצע הישן של המפד"ל מלפני אי אלו שנים. מצע שהיתה כתובה בלשון הרבה יותר "דתית" והרבה פחות "ישראלית". זה מעיד לדבריו על העזיבה של ערכי התורה הדתיים-הנוקשים, ואימוץ ערכים יהודיים הקרובים לערכים אוניברסליים שהם דבר-הנשמע בקרב הציבור הישראלי היום.
אז בואו נניח שהבית היהודי חוזר להיות המפד"ל הישנה (כמה ישנה, אגב? האם המפד"ל של בן-מאיר ובורג היו טובים עבור המחבר?). נעמיד בראש המפד"ל רב עם זקן, לצידו יהיו אנשי התיישבות עם סנדלים ושפמים, ומצע מפלגתם יהיה כשל המפד"ל הישנה. לכמה מנדטים תזכה מפלגה זו לדעת הרב בנדל? איזה שינוי היא תצליח לבצע בחברה הישראלית? האם היא תצליח להשפיע על החינוך? על הרווחה? על המצב הדמוגרפי? כמובן, שתשובה לשאלות אלו היא מעין נבואה שניתנה לשוטים, אך הננו לפחות חכמים מספיק כדי ללמוד מהניסיון ולדעת שכבר הרבה הרבה שנים שהמפד"ל עם מצעה הישן לא הצליחה להגיע לעמדות משפיעות בחברה. עד לאן מוכן המחבר ללכת עם האידאולוגיה שלו - באם המפלגה שהוא חולם עליה לא תצליח לעבור את אחוז החסימה, האם הוא עדיין יהיה מעוניין בה ורק בה?
מה גם שיש גם כיום בבית היהודי נציגים לא מעטים שהם בשר מבשרה של אותה תמונה פסטורלית שאותה מצייר המחבר. אמנם, יש גם אילת שקד ונפתלי בנט ועוד כמה שאינם מתאימים לציור הזה, אז מדוע הימצאותם פוגמת את המפלגה, לדעת המחבר? מדוע המחבר רואה בשיתוף פעולה פוליטי בין קבוצות שונות שיש להם בסיס ערכים משותף דבר שלילי? לא ברור לי.

עד כאן דנו במישור הפרקטי והפוליטי. כעת עלינו לדון בפן הרעיוני של דבריו. כאמור, טענתו היא שהציבור הדתי רוקד מעין ריקוד מה-יפית בפני הציבור החילוני על מנת להתחבר אליו בכל הקשור לרוח המסורתית שעוברת עליו:

נוצר מצב שבו למרות השוני באמונה ובאורח החיים, רבים מבני הציונות הדתית חשים הזדהות גדולה עם עולם הערכים ועם התרבות של הציבור החילוני, ואף מצהירים על כך בגלוי. כך גבר הצורך בזהות חדשה, זהות אשר תחליף את הזהות הדתית העומדת מנגד לחילוניות, שהרי הקרבה ביניהן גדולה מהניגוד. כך נולדה ה"ישראליות".

על תהליך ההתחדשות היהודית כתבתי לא מזמן, ואתם מוזמנים לעיין שם. אינני חושב שאם הציבור הדתי יפנה כתף קרה לתהליך ההתחדשות היהודית, אז מתי שהוא הציבור החילוני פתאום יכיר ביפיה של היהדות הדתית וכולם יהיו דתיים. גם אינני רואה שום פגם בכך שאנחנו מגלים שיש לנו הרבה משותף עם שכנינו ואחינו הלא-דתיים, גם גשמית וגם רוחנית, הגם שעולמינו הרוחניים עדיין אינם תואמים. מה רע בכך שאנחנו יכולים למצוא שיח משותף באותם מקומות שבהם עולמינו הרוחניים כן נפגשים?
מעבר לכך, המחבר טוען כי "אלוהים" נדחק מה"ישראליות". זו טענה שאין לי אלא להגדירה כמוזרה. אלוהים נוכח היום בחברה הישראלית, כפי שהוא לא היה לפחות בשלושים שנה האחרונות. ראו את סדרת הכתבות שהכין אבישי בן-חיים (קישור לחלק הראשון) על נוכחותו של אלוהים והאמונה בו בחברה הישראלית כיום. הטענה כאילו שהישראליות ויתרה על אלוהים היא כל כך משונה בעיני, שאני שואל את עצמי עד כמה המחבר מכיר את הציבור עליו הוא כותב.

התחדשות יהודית

לפני קצת יותר מחודש, באסרו חג שבועות, נסעתי יחד עם קבוצה מבית-הלל למה שאפשר לכנות "מסע". במסע הזה פגשנו יהודים שונים וקבוצות שונות שהמכנה המשותף לכולם הוא מה שמכונה "התחדשות יהודית". המסע ארך יומיים, שבהם כמעט ולא נחנו. פשוט נסענו ממפגש אחד למשנהו.
כמעט כל אחד מהמפגשים השאיר אותי עם המון מחשבות והרהורים ולעיתים קרובות אף פעור פה. אחרי עוד מפגש ועוד מפגש כזה נותרתי עם כל כך הרבה מחשבות וכל כך המום (המונח שאני רוצה להשתמש בו הוא overwhelmed, התרגום הכי קרוב לעברית שאני מכיר זה: המום) שלקח לי הרבה זמן עד שהצלחתי לעשות לעצמי סדר ולהגדיר עבורי מה הדבר הזה בעצם אומר להבנתי.
עבור אלה מכם שבכלל לא יודעים על מה אני מדבר אנסה לתאר במילים בודדות עם מה נפגשתי, אך אני ממליץ לקרוא את דבריהם של אלישיב רייכנר (קישור) והרב עו"ד צוריאל בובליל (קישור). פגשנו ביהודים שונים שאינם מגדירים את עצמם דתיים, ומן הסתם מי שרגיל לחלוקה הדיכוטומית של דתי-חילוני היה מגדירם חילוני. יהודי אחד כזה ייסד אצלו ביישוב (שאין בו אף דתי אחד) בית כנסת (אורתודוקסי לחלוטין, עם מחיצה!), יהודי אחר הוא יזם שעובד על כל מיני יוזמות לחיבור יהודים ליהדותם, קבוצה אחרת עובדת עם בתי ספר ממלכתיים כדי ליצור יחד אתם טקסים וחומר לימודי הקשור למעגל השנה ולמעגל החיים היהודי, וכמובן יוזמות שונות של לימוד תורה בבתי מדרש לחילונים, ועוד ועוד.
על המושג "התחדשות יהודית" שמעתי לפני המפגש הזה, ובאופן שטחי גם קראתי פה ושם על כל מיני יוזמות שיצאו מבתי מדרשם של הפועלים בשטח ההתחדשות היהודית. אך מסע זה היה הפעם הראשונה שאני חויתי את הדברים מיד ראשונה ובמפגש פנים אל פנים.
כפי שתיארתי לעיל, יצאתי מהיומיים הללו פעור פה לחלוטין, עם הרבה מחשבות לא מסודרות, ועם הרבה שאלות מכל מיני כיוונים. חלק מהשאלות נוגעות בכלל למושגים "חילוני" ו"דתי", וחלק לתכנים של היוזמות הללו: האם אלו דברים מבורכים (חשוב אולי להבהיר שלפחות לגבי חלק מהיוזמות הללו הם לא מחכים ללגיטימציה כלשהי מצד הדתיים, ולא אכפת להם בכלל אם אני או כל רב אחר יראה בזה דבר מבורך או לא)? האם אנו צריכים לחלק את התייחסותנו בין יוזמות שהם מבקשים שיתוף פעולה עם ציבור דתי או רבנים לבין יוזמות שלמעשה מעוניינים להחליף את מקומם המסורתי של רבנים (לפחות כאלה שפועלים בקרב הציבור הלא-דתי)? עד כמה היוזמות הללו הן תופעת שוליים בציבור הישראלי או עד כמה הן נמצאות קרוב למיינסטרים?
יש כמובן שאלות נוספות לגבי הערך של לימוד תורה עבור מישהו שאינו מאמין באותם דברים שאני מאמין בהם, או ערכם של קיום מצוות מסוימות ע"י מישהו שאינו שומר שבת וכד'. את דעתי על שאלות אלו גיבשתי, בעזרת רבותי, לפני שנים רבות, כך שלא אעסוק בזה כעת.

בטרם אמשיך, אזכיר שבכנס ירושלים האחרון התקיים פנל בנושא לימוד תורה לחילונים. בשעתו האזנתי לדברים שנאמרו שם וזכור לי שהרגשתי פספוס גדול מהדברים שנאמרו מהצד הדתי של הפאנל:



כאמור, הסתובבתי עם לא מעט שאלות בראשי במשך כמה שבועות. באותם ימים הזדמן לידי ספרו האוטוביוגרפי של חגי בן-ארצי "דרך אחרת" (שמעתי ברשת המלצה חמה מאד מהרב אהרן רקפת ובמקרה גמור יומיים לאחר מכן ראיתי את הספר בספריה, בלא שחיפשתיו כלל. אני מצרף את המלצתי לזה של הרב רקפת.). בפרק בספר בו הוא מספר על מפגשו עם תורת הרב קוק, הוא כותב את הדברים הבאים כשהוא מתאר את דברי הרב במאמר הדור:

רק עם שוך הסערה יחפשו הבנים של המורדים הגדולים אט אט את הדרך חזרה, יבקשו את המיטב ואת הנצחי בשורשיהם היהודיים, שבלעדיהם אין להם קיום. את המיטב שבמורשתם העתיקה ישלבו במיטב ערכיהם החדשים, ועולם יהודי חדש יצמח מתוך החרבות. 

כשקראתי את הדברים, שכאמור מיוסדים על דברי הרב במאמר הדור, הרגשתי שנעשה לי סדר מסוים במחשבות.
למעשה מה שמתואר כאן הוא שיבוא זמן שבו צאצאיהם של המורדים בדת ימצאו את דרכם חזרה, אך הם יבואו חזרה גם עם ערכים חדשים.
אך אני חושב שצריך להוסיף לכך עוד דבר. כשהתחילה שיבת ציון לפני כמאה שנה, שדרה גדולה של הממסד הרבני והדתי התנגדו "לתהליך הגאולה" שהובילו אותם פורקי עול. אך היו רבנים שהבינו שלא הכל יקרה בדיוק איך שהם חושבים שזה צריך לקרות. תלמידי תלמידיהם של אותם רבנים כבר יודעים שאותם רבנים צדקו בהבנת שר ההיסטוריה. ואעפ"כ הם חושבים שאחרי שאותם פורקי עול הקימו את המסד הגשמי של המדינה, יבוא יום ובו צאצאיהם של מקימי המדינה יבקשו מהם, הרבנים, ללמד אותם איך להיות שומרי תורה ומצוות. אך נדמה לי שיש סיכוי שגם בבניית הקומה הרוחנית של המדינה, שר ההיסטוריה לא בהכרח יפעל כפי שחושבים הרבנים. ייתכן שגם הקומה הרוחנית של המדינה ילך וייבנה ע"י כאלה שלא גדלו בבית המדרש ושמביאים אתם לחייהם הרוחנים ערכים שהם פגשו במקומות אחרים.
השאלה היא, במידה וזה אכן יקרה, האם הרבנים יעמדו מנגד ויצעקו שלא כך צריך להתרחש תהליך הגאולה, או שהם יכירו בכך שאולי יש כאן משהו חדש ששר ההיסטוריה הצליח להרכיב בצורה מופלאה? 

דתי וחילוני - צדיק ורשע? - המשך

לפני כשנה פרסמנו את הרשימה "דתי וחילוני - צדיק ורשע?", בה הבאנו את הדברים הבאים מהרב אהרן ליכטנשטיין (מבקשי פניך עמ' 152):

אמנם איני גורס את מה שלפעמים חלק מעמיתיי גורסים ואומרים: שמע, אין אף אחד מושלם. אנחנו לא נזהרים בזה, והם לא נזהרים בזה. הם לא שומרים שבת, אנחנו איננו זהירים בדברים אחרים. את הגישה הזאת אינני גורס. נכון שאין אף אחד מושלם, אבל מה חסר, כמה חסר, ואם הניסיונות לתקן הם ניסיונות של ממש - בודאי שזה משמעותי ביותר.

מצאתי לאחרונה דברים ברוח אחרת בספר "האיש על העדה", שאני קורא בימים אלה, על הרב שאר-ישוב כהן. הנה ציטוט מהרב כהן (עמ' 61): 

אם יש אהבה אמיתית, הלב מרגיש. האהבה מקרבת. חשוב מאד, שאדם חילוני ירגיש, שלא מתנשאים עליו. בהטפה יש התנשאות מסוימת, באהבה - אין! אדם חילוני, שמגיע לבית הכנסת - מצווה לקרב ולאהוב אותו: צריך לחשוב תמיד, כי ייתכן, שאותו חילוני עומד במדרגה יותר גבוהה מזו שלך, אולי הוא עושה או עשה מצוות, מדעת, או אפילו - שלא מדעת, והקב"ה מחשיב אותו במדרגה יותר גבוהה ממדרגת המקרב. אנחנו לא יודעים את מחשבותיו של הקב"ה ואת ערכו של הזולת.

הרבנות, ל"ג בעומר והציבור הישראלי

לפני שנתיים חל ל"ג בעומר במוצ"ש והרבנות הראשית ניסתה לעורר על הצורך לדחות את הדלקות המדורה ביממה ליום ראשון בערב, על מנת למנוע חילול שבת. אינני חושב שהיתה להם הצלחה מרובה באותה שנה, והיו שטענו שהדבר נובע מכך שהחופשה מהלימודים נשאר ביום ראשון בשבוע, ולכן אך טבעי הוא שהמדורות ייערכו בלילה שלפני.
לקראת השנה שבו שוב יחול ל"ג בעומר במוצאי שבת, הרבנות נערכה מראש ופנתה למשרד החינוך בבקשה להזיז את יום החופש מיום ראשון בשבוע ליום שני, ובכך לסייע בהזזת המדורות, ובהמעטת חילול שבת שייגרם בעקבותם.
הנה המכתב שיצא בשנה שעברה לקראת השנה:

בעקבות הפניה של הרבנות מישהו במשרד החינוך החליט שבמקום להזיז את החופש, יתוסף יום חופש נוסף ויהיו שני ימי חופש. משרד החינוך מתרצת את תוספת היום בכך שפתיחת שנת הלימודים הוקדם, אך זה לא מסתדר עם דברים אחרים שנכתבו בשעתו על הקדמת פתיחת שנת הלימודים. אני אשמח לראות תחקיר עיתונאי שיבדוק מי קיבל את ההחלטה, השערורייתית בעיני, להוסיף עוד יום חופש (בתקופה שגם כך קשה למצוא שבוע לימודים שאין בו הפרעות וימי חופש). ואם כבר נוגעים בנושא, גם יום אחד של חופש בל"ג בעומר זה יותר מדי לילדי הגנים והיסודי.

השנה, רק ביום ה' השבוע, פחות משבוע וחצי לפני ל"ג בעומר, הרבנות שוב פרסמה את בקשתה לדחות את המדורות ליום א'. הנה נוסח ההודעה לתקשורת שהוציאה הרבנות ביום ה' השבוע:

השנה יחול ל"ג בעומר, י"ח באייר, ביום ראשון. המוני בית ישראל מקיימים מדי שנה את מנהג הדלקת המדורות, שמקורו בהילולת רבי שמעון בר-יוחאי במירון, ובחגיגות הניצחון של מרד בר-כוכבא. עקב החשש מפני חילול שבת, החליטה מועצת הרבנות הראשית לישראל לדחות את קיום מנהגי החג ממוצאי שבת ליום ראשון.
משרד החינוך נענה לבקשת הרבנים הראשיים, ומערכת החינוך תהיה בחופשה גם ביום שני, כדי לאפשר לילדים יום מנוחה לאחר ליל המדורות. גם מערך הכבאות נערך לקיום המנהג ביום ראשון בלילה.

אני תומך לגמרי במהלך של הרבנות לדחות את המדורות ליום א' לפנות ערב במקום בשבת ובמוצ"ש, אך לדעתי הרבנות עשתה לעצמה חיים קלים. 

כבר לפני שנתיים, כשל"ג בעומר היה במוצ"ש פורסם שהדבר גורם לחילול שבת אדיר במירון, מצד חברות התחבורה והאבטחה במקום. חלק ניכר מהתקציב להילולה במירון מגיע ממשרדי ממשלה שונים (בשעתו פורסם שגם ההדלקות של החצרות הכי אנטי-ציוניות במירון ממומנות ברובם מכספי המדינה). בהודעה שפרסמה הרבנות אין שום פניה למשרדי הממשלה להתנות את מתן התקציבים בכך שההילולה תתחיל רק משעות הבוקר ולא בלילה, כדי למנוע חילול שבת. אפילו אין קריאה לציבור להדיר את רגליו מההילולה בלילה ולהשתתף במקום זאת בהדלקה של הראשון-לציון הרב עמאר שהוזז מהלילה (כפי שהדליק בשנה שעברה) ליום ראשון לפנות ערב. 

אז הודעת ובקשת הרבנות לא תשפיע כנראה בשום צורה על מה שמתרחש במירון. על מי היא כן תשפיע? על כל מי ששולח את ילדיו למערכת החינוך הממלכתית. ילדי משפחות הרבנים הראשיים לא יהיו כנראה בחופשה ליומיים בל"ג ובל"ד בעומר כי הם כנראה לומדים במערכת חינוך חרדית. מנגד, כל הציבור החילוני ורוב הציבור הדתי מושפע ישירות מהודעת הרבנות, כי ילדיו כן לומדים במערכת החינוך הממלכתית. זאת, על אף שהציבור החרדי שותף מלא לגרימת חילול השבת שישנה בהיערכות להילולה במירון. 

הרבנות אינה אשמה בכך שמישהו במשרד החינוך החליט לעשות עליהם סיבוב ולהוסיף יום חופש. הרבנות גם נהגה באופן הרצוי, לדעתי, כשניסתה להשפיע על דחיית חגיגות ל"ג בעומר. אך התוצאה היא אבסורדית. 

ואחרי כל זה ישנם הסוברים שאל לחילונים להיות שותפים בבחירת הרב הראשי...

טוב שכן קרוב מאח רחוק

בשבועות האחרונים עם התקדמות או חוסר-התקדמות המשא ומתן הקואליציוני והברית בין הבית-היהודי ליש-עתיד, התמלאו העיתונים והאתרים המגזריים במאמרים על כך שהחרדים הם אחינו ושיש לנו הרבה יותר משותף אתם מאשר עם הציבור החילוני.
אני מבקש להציע את המבט הנגדי.

אין לי ספק שהחרדים הם אחינו, לא רק בשר מבשרנו, אלא גם אחינו בתורה ובמצוות. אנחנו גם נהנים מעמל התורה שלהם, בין אם זה בהוצאה לאור של ספרים תורניים שיקרים לנו, ובין אם בדברים אחרים.
הציבור החילוני, מאידך, איננו אחינו בתורה ובמצוות. הם אולי מקיימים חלק מהמצוות, ואפילו מצוות חשובות. אינני דן אותם כמזידים, אך לכלל שותף בשמירת מצוות הציבור החילוני (בניגוד למסורתי) לא הגיע.
עם זאת, אי אפשר להתכחש לזה שהציבור החרדי, אחינו בתורה ובמצוות, הם "אח רחוק". הרבה מהם אינם רואים בנו כאחים בתורה ובמצוות, וגם אלו שכן לא תמיד מעריכים את התורה שיש בציבור שלנו.

מאידך, הציבור החילוני הוא שכן שלנו. הוא שכן במקום המגורים בערים וביישובים רבים. הוא שכן במקומות העבודה ובחלק ממוסדות הלימוד. והוא שכן בטנק ומתחת לאלונקה. הציבור החרדי איננו שכן באף אחד מהמקומות הללו, ואינני יודע אם יש מקום שבו הוא כן יכול להיחשב לשכן.

[בעניין זה שתי נקודות:
- שח לי פעם אברך בן-תורה שהיה גר בעיר שרובה חרדים, שהוא הגיע למסקנה שאם הוא רוצה להמשיך לאהוב את הציבור החרדי, מוטב שהוא יעשה זאת ממרחק, ובעקבות תובנה זו עבר עם משפחתו להתגורר במקום אחר.
- לפני זמן מה קראתי מאמר שכתב אדם חרדי ובו פנה לציבור החרדי באופן הבא: אם האידיאל שלנו הוא להיות מסוגרים ומנותקים, אל מי אנחנו יכולים לבוא בתלונות כשאנחנו טוענים שלא מכירים אותנו מספיק מקרוב?]

כבר אמר החכם מכל אדם ש"טוב שכן קרוב מאח רחוק".

עמדתי לסיים כאן, אך הארועים הפוליטיים האקטואליים מתחברים כל כך לדברים שכתבתי, שאינני יכול שלא לעשות את הקישור. העובדה היא ש"יש עתיד" הם אלו שבזמנו הציבו בפני נתניהו את הדרישה שהם לא ייכנסו לממשלה בלי הבית-היהודי. מעולם לא שמענו על דרישה כזו מנתניהו מצד אחת המפלגות החרדיות. מי יודע, אם ש"ס היו אומרים לנתניהו שהם לא ייכנסו לממשלה ללא הבית-היהודי, אם לא היתה עכשיו ממשלה עם ש"ס והבית היהודי בפנים ויש-עתיד בחוץ. אבל צדק שלמה המלך, שבשעת משבר יותר קל לסמוך על השכן הקרוב מאשר על האח הרחוק. 

אירוח אצל מי שאינו שומר כשרות

לפני כשבועיים פרסם ארגון רבני בית-הלל, שגם אני נמנה ביניהם, פירות מבית המדרש ההלכתי של הארגון: שני פסקי הלכה. אחד בנושא אכילה ואירוח אצל מי שאינו שומר כשרות, ואחד בנושא יחסי גברים ונשים במקומות עבודה. 
כשהפסקים התפרסמו הייתי טרוד ועסוק מאד, ולא היה לי זמן אפילו לקרוא את הפסקים. רק אחרי חנוכה מצאתי את הזמן לעבור עליהם. אני מבקש ברשימה הזו להתמקד בפסק בנושא אירוח בבית מי שאינו שומר כשרות, להסביר את הבנתי בו, ואת החידוש שבו. 

חז"ל קבעו שאדם החשוד על הדבר אינו יכול להיות נאמן עליו.
כך מופיע בשולחן ערוך (יורה דעה הלכות תערובות סימן קיט):

סעיף א
החשוד לאכול דברים האסורים, בין אם הוא חשוד באיסור תורה בין אם הוא חשוד באיסור דרבנן, אין לסמוך עליו בהם; ואם נתארח עמו, לא יאכל משלו מדברים שהוא חשוד עליהם.
הגה: וי"א אפילו ממי שאינו חשוד, רק שאין מכירין אותו שהוא מוחזק בכשרות, אסור לקנות ממנו יין או שאר דברים שיש לחוש לאיסור. מיהו אם נתארח אצלו, אוכל עמו (ב"י בשם הרמב"ם פי"א דמ"א ופ"ג דין כ"א).
סעיף ז
מי שהוא מפורסם באחד מעבירות שבתורה, חוץ מעבודת כוכבים וחלול שבת בפרהסיא, או שאינו מאמין בדברי רבותינו ז"ל, נאמן בשאר איסורים. ובשל אחרים נאמן, אפילו על אותו דבר, לומר מותר הוא.
הגה: מי שהוא חשוד בדבר דלא משמע לאינשי שהוא עבירה, לא מקרי חשוד (רשב"א סימן ס"ד), מיהו לאותו דבר אינו נאמן. מי שנוהג באיזה דבר איסור מכח שסובר שדינא הוא הכי, או מכח חומרא שהחמיר על עצמו, מותר לאכול עם אחרים שנוהגין בו היתר, דודאי לא יאכילוהו דבר שהוא נוהג בו איסור (הגהות מרדכי פ"ק דיבמות ובנימין זאב שי"ב ור' ירוחם סוף נתיב ג' בשם הרמ"ה).
סעיף ח
החשוד על הדבר אינו נאמן עליו, אפילו בשבועה.

על פי היוצא מדברים אלו, אדם המתארח בביתו של מי שאינו שומר תורה ומצוות אינו יכול לאכול שום דבר שהוא איננו יודע בודאות שהוא כשר. אם נתרגם זאת למוצרים שאנו מכירים, מדובר בחבילה סגורה עם חותמת כשרות. זה הדבר היחיד שמותר לאכול בביתו של מי שאינו שומר כשרות, בפשט השולחן ערוך.

האם משהו מהנאמר לעיל השתנה באלפיים השנים האחרונות?
אפשר להצביע על שני דברים שהשתנו:
א. פוסקים רבים כתבו שדין מחלל שבת כיום אינו כדין גוי. לכן, ייתכן שגם אדם שמחלל שבת אך שומר כשרות, יהיה נאמן על הכשרות.
ב. בחז"ל ובראשונים נכתב כי אדם המומר לאכול נבלות לתאבון, כלומר אינו מקפיד על כשרות מפאת תאווה לאכול מאכלים אסורים בכל זאת יעדיף את הכשר אם הכשר והאינו-כשר יהיו מונחים לפניו בשווה. דבר זה כנראה אינו נכון היום. כך כתב אחד ממפרשי השלחן-ערוך, ה'בית-הלל' (אין קשר לארגון, למעט שיתוף השם):

מומר אוכל נבילות לתיאבון, ונראה דעכשיו בזמנינו שהוא חשוד לאכול נבילות לתיאבון, אין אוכלין ממנו שום דבר מאכל שיש לחוש שיש בו חשש איסור לשום דבר שבקדושה, ומכל שכן שלא ליתן לו הסכין בדוק לשחוט ולאכול משחיטתו, ומי שעושה דבר זה בכלל מומר ייחשב לכל מילי, וזה פשוט.

כיוון שכך, אנחנו יכולים שוב לחזור ולסכם שלפי הנאמר לעיל אי אפשר לאכול בבית אדם שאינו שומר כשרות שום דבר שאינו סגור ועם חותמת כשרות. זאת, גם אם ברור וידוע לנו שהאדם העומד מולנו יודע מהם דיני הכשרות, ויכול לקבוע אם דבר מסוים הוא כשר או לא. ואם כן, מה סברו חברי בית המדרש ההלכתי של בית-הלל?

להבנתי, רבני בית-הלל באו ואמרו שאכן איננו מאמינים למארח שהאוכל הוא כשר. אבל, אנחנו כן יכולים להאמין לו אם הוא אומר לנו (1) שהאוכל הוא קנוי, (2) היכן הוא קנה את האוכל, ואם הוא חימם אותו כיצד הוא חומם, ו(3) שאנחנו, שומרי הכשרות, יודעים שהמקום עליו מדבר האיש הינו כשר. 

הם גם לא הסתפקו בזה, ואף הוסיפו עוד שני דברים:

א. אנחנו מכירים את האדם הכרות מעמיקה והוא ידוע לנו כאדם המכבד אותנו ושלא ישקר לנו סתם כך.

ב. דבריהם אמורים בארץ ישראל, שבו ב"ה רוב החנויות המוכרות אוכל הינן כשרות, ורוב האוכל הנמכר בחנויות הינו כשר. 

כך אני הבנתי את דבריהם. האם דבריהם פשוטים ומוסכמים? לא. האם יש בהם חידוש מופלג? לענ"ד גם לא. 

דתי וחילוני - צדיק ורשע?

יצאנו לחופש מתוך דין קבורת צדיק עם רשע, אז גם נפתח בזה.

הגמרא בברכות מביאה את הדברים הבאים (יז ע"א):

מרגלא בפומייהו דרבנן דיבנה אני בריה וחברי בריה אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה אני משכים למלאכתי והוא משכים למלאכתו כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי כך אני איני מתגדר במלאכתו ושמא תאמר אני מרבה והוא ממעיט שנינו אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים.

רש"י מפרש:

אני. העוסק בתורה בריה אני וכן חברי עם הארץ בריה הוא: אני מלאכתי בעיר. כלומר נוחה מלאכתי ממלאכתו: מתגדר. מתגדל לתפוש אומנותי: ושמא תאמר. הדין עמו שאינו מתגדר במלאכתי שאילו היה תופס אומנותי לא היה לו לב פתוח להרבות בתורה כמותי והיה ממעיט ואין לו שכר: שנינו. שיש לו שכר לממעיט כמו למרבה: ובלבד שיכוין לבו לשמים.  ואצל קרבנות הוא במנחות בסופה:

כלומר, לרש"י יש כאן תוכחה לעמי הארץ שנמנעים לבוא לבית המדרש משום שאינם מוכשרים בלימוד תורה, שכן גם אם ילמדו מעט הקב"ה יתן להם שכרם, ובלבד שיכוונו לבם לשמים.

הרב קוק (בעין איה) מסביר אחרת מרש"י, שיש כאן לימוד מוסר של רבנן דיבנה שאל להם להתגאות על חבריהם עמי הארץ ולשפוט אותם:

אבל עיקרה היא אהבת עצמו שעוברת כל גבול ובאה מפני חוסר הבנה, שבהרגשה אינו מרגיש כ"א את עצמו ואינו משתמש בשכלו להשכיל שתנאי המציאות שוים לו ולזולתו. והנה יש כאן פרטים שראוי לכל בן דעה לשום אל לבו ומאלי' תבוא בלבבו אהבת הבריות.
א', שבכללות יסוד החיים ואהבת החיים וצרכיהם הכלליים אין הבדל בינו ובין זולתו, ואפי' אם יהיו נבדלים במעלות רבות בחכמה וכיו"ב אין זה נוגע לעצם החיים וזכות החיים.
ב', צריך לדעת שחילוקים שבין מעלותיהם אינם חילוקים עצמיים, שראוי בשביל כך להיות רחוק מרגשותיו של חבירו, שאינם כ"א מקרים חיצונים. ע"כ אמר ע"ז עיקר זכות החיים אני ברי' וחבירי ברי'. ועל הבדלם, שאינם כ"א חיצוני, אמר, אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה. ובשביל כך אין שום מקום להמעיט זכיותיו בעולם החיים הראויים לכל ברי'.
ג', האדם מרגיש ביתרונות ומעלות שלו לפי מצבו, צריך לצייר שכך יש מעלות ג"כ בכל מצב ומצב, וכ"א מוצא את עצמו מועיל בעולם לפי ענינו. כשם שאני משכים למלאכתי כך הוא משכים למלאכתו.
ד', שלילת המעלות, שהוא רואה ומרגיש שאין לחבירו אותן המעלות שהוא מרגיש בעצמו לפי מצבו. ע"ז צריך לצייר, שהכי נמי יש לחבירו בהחלט לפי תנאי מצבו מעלות כאלה, שאי אפשר שימצאו בו. למשל חבירו שאינו חכם אין בו מעלת החכמה, אפשר שיש בו מעלת הנדיבות שאין בי. זהו כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי, להיות לו יתוונותי הראויות לפי מצבי, כך אני איני מתגדר במלאכתו וחסירות לי יתרונות שלו.
לא נשאר שום טענה שיאמר אדם שהוא נעלה על חבירו עד שיביט עליו מגבוה ולא יחשבהו, כ"א מה שיחשב השלם ביותר במעשים ובחכמה שהוא טוב בעיני ר' ממנו, מפני שבכלל הוא מרבה וחבירו ממעט. אבל ג"ז הבל, שעיקר השלימות של מציאות חן בעיני ד', תלוי רק בשלימות הלב וטהרתו, וזה אין כל אדם יכול לדעת מטמוניות של חבירו. שיש שלפי ערכו וחכמתו ומצבו, לבבו טוב מאד לפני ד', כיון שאין ביכולתו להשיג יותר, והשלם ביותר אינו יוצא יד"ח. עכ"פ כיון שאחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין אדם דעתו לשמים, עיקר תלוי בחילוק השלימות של כוונת הלב וזה נעלם מכל אדם. ע"כ ראוי לכל אדם, אפי' הגדול בחכמה ובכבוד, שיחשוב כל אדם שהם בני מעלתו ושוים לו לענין לכבדם ולאהבם באמת.

והנה דברים שאומר הרב אהרן ליכטנשטיין ב"מבקשי פניך" (עמ' 152):

אמנם איני גורס את מה שלפעמים חלק מעמיתיי גורסים ואומרים: שמע, אין אף אחד מושלם. אנחנו לא נזהרים בזה, והם לא נזהרים בזה. הם לא שומרים שבת, אנחנו איננו זהירים בדברים אחרים. את הגישה הזאת אינני גורס. נכון שאין אף אחד מושלם, אבל מה חסר, כמה חסר, ואם הניסיונות לתקן הם ניסיונות של ממש - בודאי שזה משמעותי ביותר. 

הרב יוסף משאש על היחס למחללי שבת

משום מה מצאתי את עצמי לאחרונה חוזר לסוגיית ההתייחסות למחלל שבת בדורנו.
כידוע, במקומות רבים בחז"ל ובהלכה אנו מוצאים התייחסות לאדם המחלל שבת שהוא כעובד עבודה זרה. לכן, אין לו נאמנות, שחיטתו פסולה, הוא אוסר את יינו ועוד. מאז שחלק גדול מעם ישראל הפכו להיות מחללי שבת יש דיון הלכתי ער בקשר למעמדם של אותם מחללי שבת הגרים בתוכנו. ראו למשל את מאמרו של הרב ד"ר דרור פיקסלר צירוף מחלל שבת למניין והעלאתו לתורה, שהתפרסם בתחומין כו. ככלל, נדמה לי שכמעט בכל ספר מספרי תחומין יש מספר מאמרים הנוגעים להתייחסות ההלכה לאדם החילוני.
בכל אופן, במסגרת שיטוטי, חזרתי לספר "מסורת בעידן המודרני" בעריכת הרב יצחק שורקי, ולתשובות של הרב יוסף משאש שפורסמו בו. שלוש תשובות של הרב יוסף משאש בספר זה עוסקים ביחס ליהודים שאינם שומרי מצוות. הראשון מדבר אודות קצבים מחללי שבת, השני אודות יין של מחללי שבת והשלישי אודות אורחים שאינם מברכים. לעניין שלנו, היחס למחללי שבת, שתי התשובות הראשונות רלוונטיות.
על אף שרבים וטובים עסקו בנושא הזה, נדמה לי שיש חידוש בדבריו של הרב משאש. הרב משאש, בניגוד לאחרים, איננו משנה את הסטטוס של עוברי העבירה מתוך קביעה כי הם שוגגים או אנוסים, אלא משנה את הסטטוס של העבירה, קרי חילול שבת. לדבריו, חילול שבת כבר איננו חמור כפי שהיה פעם.
הנה ציטוט מהתשובה הראשונה (עמ' 223 בספר):

גם בזמננו זה באתרא דקפיד אשמירת שבת וחמור מאד בעיניהם כאשר כן הוא באמת, אזי כל היוצא מן הכלל ומחלל קדושת היום הקדוש, הורה בזה על זדון לבו ורשעתו כי אין לו חלק בישראל ולכן דינו כעכו"ם שאין לו שום שייכות באיסורין, ואין נאמן עליהם, אבל פה העירה וכל כיוצא בה, שרבים ונכבדים מחללי שבתות בפרהסיא עד שנעשה להם כהיתר, והרבה משאר מצוות שהם קלי ערך לגבי השבת החמורה הם נזהרים בהם זהירות יתירה... אם כן נימא שבזמן הזה חזר דין שבת כדין שאר עבירות שבתורה לענין זה, שכל מי שהוא מפורסם לעבור על אחת מהנה נאמן בשאר איסורין. 

בתשובה השניה הוא לוקח כיוון קצת אחר ומבקש להתיר את יינם בגלל דרכי שלום (עמ' 227):

אמנם, מצינו להם תקנה ממקום אחר, והיא, כי בעונותינו שרבו להאריך גלותינו, רבים עתה עם הארץ המחללים שבתות ה' ומועדיו ורוב משאינו ומתננו הוא עמהם, ותמיד עמנו בחברה, נכנסים לבתינו, ונכנסים לבתיהם,... ואם נבוא לאסור מגען ביין, אפילו ברמז קל ובתנועה קטנה, נצא לריב מהר ונבעיר אש המחלוקת עד לב השמים, ונגרם נזק גדול בידינו לעצמנו על ידי איבתם ושנאתם, ואפשר שיבעטו אפילו במעט המצוות שעושים, ויכפרו בכל חלילה, ולכן ראוי להקל בדבר, אפילו מפני השלום לחוד, שגדול כחו.

משלוח מנות למי שלא יברך

מן הסתם נתקלתם בפרסום של ארגון רבני צהר יחד עם ארגון זק"א למבצע החלפת משלוח מנות בין חרדים לחילונים. מי שמכיר את ההלכה היבשה בודאי ירים גבה על המיזם הזה.
השולחן ערוך קובע (שולחן ערוך אורח חיים סימן קסט סעיף ב):

לא יתן לאכול אלא למי שיודע בו שיברך

הג"ר שלמה זלמן אוירבך סייג את האיסור והתאים אותה למציאות חיינו שאנו נפגשים תדיר באנשים שאינם שומרים תורה ומצוות (שו"ת מנחת שלמה חלק א סימן לה): 

בהא דצריך כל אדם לשום דרכיו ולכוין מעשיו לשם שמים, חושבני, במי שבא אליו אורח חשוב, אשר איננו שומר תורה ומצוה, אבל עדיין יש לו אהבה לבני תורה, וגם תומך במוסדות תורה וכדומה, ואם הבעה"ב לא יתנהג אתו בנימוס המקובל לכבד אותו במידי דמיכל ומשתי, בגלל זה שמצד הדין אסור ליתן לאכול אלא למי שיודע שנוטל ידיו ומברך (כמבואר בשו"ע או"ח סי' קס"ט סעי' ב'), וכמו כן אם אפילו בצורה מכובדת יבקש ממנו ליטול ידים ולברך, יראה הדבר כפגיעה ועלבון בכבודו, וזה גם ירגיז אותו מאד, ויתכן שבגלל הדבר הזה יתרחק חו"ש ביותר מהתורה, וגם יבוא לידי כעס ושנאה על כל ההולכים בדרך התורה, דבכה"ג חושבני, שנכון באמת לכבד אותו באכילה ושתי', ולא לחשוש כלל לאיסור של לפני עור לא תתן מכשול, משום דאף שאין אומרים לאדם לעשות איסורא זוטא כדי להציל אחרים מאיסורא רבה, ואסור ודאי להפריש תרו"מ בשבת כדי להציל בכך אחרים מאיסור חמור של טבל, מ"מ בנידון זה, הואיל וכל האיסור של הנותן לו לאכול הוא רק עבירה של נתינת מכשול, וכיון שאם לא יתן לו לאכול הרי יכשל האורח באיסור יותר גדול, נמצא דליכא כלל שום עבירה, כיון דליכא הכא שום נתינת מכשול, אלא אדרבה יש כאן הצלה ממכשול גדול מאד ע"י זה שהחליף אותו בקום ועשה במכשול יותר קטן.

אך כשדנים בנושא משלוח מנות, הרי אין כל סיבה שעלינו לתת משלוח מנות לאדם שאינו מברך. אף אחד לא ייעלב אם לא ניתן לו משלוח מנות (במקרה שאותו אדם שאינו מברך לא הקדים ונתן לנו). 

איך אם כן ניתן לתת משלוח מנות לאדם שאינו שומר תורה ומצות.

הרב עזריה אריאל, רב קהילת משכן-שמואל בהר חומה בירושלים (בנו של הרב ישראל אריאל ממכון המקדש), התייחס לנושא זה בקובץ הלכות שפרסם לבני קהילתו לקראת פורים (הקובץ נמצא כאן והוא מומלץ מאד, אם כי הוא נכתב לבני ירושלים):

משלוח מנות למישהו שכנראה לא יברך איננו פשוט. מצד אחד עניינו של היום הוא להגביר אהבה ואחווה, וכאמור זוהי הזדמנות חשובה להפיל מחיצות. מצד שני, ככלל אין לתת אוכל למישהו שכנראה לא יברך (שו"ע או"ח קסט ס"ב), אלא אם כן הוא מצפה לכך והדבר עלול לגרום אי נעימות ואף שנאה לתורה (מנחת שלמה ח"א סי' לה), והשאלה היא האם מותר ליזום משלוח מנות למי שאינו מצפה לו. בשנה שעברה הסתייגתי מן הדבר, אך כעת מצאתי פיתרון אפשרי: לתת מוצרים שניתן לשער שהוא היה אוכל בלאו הכי, ולא יאכל יותר רק בגלל שאתה הבאת לו (שימורים, קפה ודברים נצרכים כיוצא בהם, בניגוד ל"נשנושים"), וכן לתת מוצרים שסביר שיינתנו לילדים (כמו טופי). באופן זה זהו לכל היותר "מסייע לעוברי עבירה" ולא "לפני עוור" (חילוק דומה באגרות משה ח"ה סי' יג,ז), ובצירוף מצוות אהבת ישראל ומשלוח מנות, וגם האפשרות שקרבת הלבבות תקרב בהמשך את ישראל לאביהם שבשמיים, יש להקל. ומי שמיקל לתת משלוח מנות רגיל יש לו על מה שיסמוך, שכאשר כוונת הנותן למצווה אין כאן "לפני עוור" (שרידי אש ח"ב סי' ט), בפרט משום שבשיקול לטווח הארוך גם למקבל צפויה השפעה לטובה. לפיכך, אם הברירה היא לא לתת בכלל או לתת משלוח רגיל - עדיף לתת.

[להשלמת הנושא, יש להעיר למאמרו של פרופ' ידידיה שטרן, שכבר ציינתי אליו בעבר בספר "רבנות: האתגר", שבו הוא כותב שאחד האתגרים העומדים בפני הרבנים כיום זה "היחס לחילוניות" - המאמר נמצא כאן]