‏הצגת רשומות עם תוויות הרב יואל קטן. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות הרב יואל קטן. הצג את כל הרשומות

יום שני, 5 בפברואר 2018

אבוא ביתך - מענה למענה

לסקירה שלי על הספר "אבוא ביתך" - ראו כאן.


לפני כחודש פרסם הרב יואל קטן (להלן: ר"ק) בטורו הקבוע בעיתון בשבע סקירה קצרה (קישור) על ספר השו"ת של הרבנים סתיו "אבוא ביתך". את דבריו סיים במשפט הבא:
הגישה של המחברים מקילה עד כמה שניתן ולפעמים אולי אף יותר מכך – כמו ההיתר לרווקה להוליד ילדים בהזרעה מלאכותית, היתר שאינו מוסכם על רוב ככל רבני ישראל.

אלא, שההיתר לרווקה להוליד ילדים בהזרעה מלאכותית אינו מופיע בספר המדובר. 

אינני יודע אם טעות זו היא שגרמה לו לכתוב ביקורת ארוכה על הספר. בכל מקרה, השבת זכו קוראי "בשבע" למאמר ביקורת ארוך ומנומק על "אבוא ביתך". יתכן ואני טועה, אך הספר היחיד שזכור לי ש"זכה" למאמר ביקורת מיוחד עד היום (אשמח אם מי מהקוראים יעמיד אותי על טעותי) הוא: "מהלכת בדרכה" של אשת ההלכה מלכה פיוטרקובסקי. 



טענתו העיקרית של הר"ק היא שהמחברים מקילים מדי. 

הדוגמא הראשונה שהר"ק מביא הוא בתשובה שדנה בתכנון המשפחה. לדבריו, המחברים הביאו שתי דעות בחיוב "לשבת":
דעה אחת מחייבת... ללדת עוד ילדים כפי האפשר, ודעה אחרת קובעת שמצות "לערב" מחייבת אך ורק לידת בן ובת נוספים, ותו לא. דא עקא, שהדעה השנייה היא דעה זניחה ושולית בהלכה, שלא נאמרה על ידי אף אחד מגדולי הפוסקים, למרות שיש בה הגיון רב. להפך, למרות שמאד הגיוני היה לומר שמצות "לערב" שמדרבנן מוסיפה רק עוד נדבך אחד מקביל למצות פרייה ורבייה מדאורייתא, ברור מתוך כך שכל הראשונים והאחרונים ונושאי הכלים בשולחן ערוך לא הביאוה, שהם לא סברוה.
המקור היחיד שבו מוזכר שניתן להסתפק לקיום מצוות "לערב" בבן ובת נוספים בלבד, הוא ברשימת פסקי החיבור "נימוקי יוסף" שנכתבה על ידי אחד מחכמי איטליה, כאשר בחיבור עצמו אין לכך זכר, ואולי מדובר בטעות או בהרהורי לבו של אותו מחבר. האם זו דעה שקולה לדעת כל שאר הפוסקים?

מדבריו של הר"ק יכול הקורא לחשוב שהמחברים הביאו שתי שיטות חולקות (האחת דעתם האישית, והשניה של גדולי הפוסקים) להלכה ואז "הפעילו" את הכלל "ספק דרבנן לקולא" והכריעו כדעתם. אלא, שהמחברים מעולם לא טענו או סברו שמדובר בדעה השקולה לדעת כל שאר הפוסקים. גם מה שאולי משתמע מהביקורת כאילו שהמחברים חיפשו אחר דעה שולית כדי להיתלות בה, גם כן אינו נכון. המחברים הסבירו מסברתם שלהם שכך עולה מסוגיית הגמרא, והם מוסיפים שכסברתם שלהם כתב גם אותו "לוח דינים אשר בנימוקי יוסף". אך העיקר הוא שכל הדיון הזה כלל לא נצרך כמעט לתשובה ההלכתית העיקרית. שכן, ישנם דעות שאין בכלל חובה של "לשבת", וגם לפי הדעות שישנה חובה כזו, הרי מסיבות שונות ניתן לדחות את קיומה. 

הר"ק ממשיך בביקורתו על תשובה זו וכותב על מסקנת המחברים:
לתדהמתי המחברים מקילים בנושא באופן גורף. מסקנתם היא ש"כשהוליד אדם ילדים וילדות (ולפחות בן ובת), והוא סבור שאם יוסיף להוליד יווצרו מכך קשיים כלכליים, זוגיים או חינוכיים, הרי שמעיקר הדין אין הוא חייב להביא ילדים נוספים לעולם". האם אין כאן שאלה הרת גורל העוסקת בהולדת ילדים נוספים שכל אחד מהם עולם מלא, הזוקקת בירור הלכתי פרטני עם תלמיד חכם, כפי שהם קבעו בתשובות אחרות?[...] גם לפי המקורות שמביאים המחברים אי אפשר להשאיר את תורת כל אחד ואחד בידו באופן פשוט וגורף!

כבר הזכרתי שבנושא זה של תכנון המשפחה יש עמוד ענן ההולך לפני המחנה בדמות מאמר שכתב הרב הרשל שכטר לפני כ35 שנה. מסקנת המחברים כאן אינה שונה כמעט במאום מהדברים שכתב שם הרב שכטר בזמנו, ושעל פי השמועה קיבל את ברכתו של הג"ר משה פיינשטיין. אמנם, הרב שכטר כותב בתחילת המאמר שאין מטרת המאמר להיות הלכה למעשה ושיש לפנות בכל מקרה לגופו לדיון לסמכות רבנית. דא עקא, שבארבע העשורים האחרונים הרב שכטר חזר על עיקרי הדברים בשיעורים רבים שהוא מסר לפני ציבורים שונים, והדברים גם כתובים בשפה השווה לכל הנפש, כך שקשה מאד להאמין שמובנו של המשפט הזה הוא כפשוטו, וד"ל. ובמיוחד על הנושא הזה של הולדת ילדים לאחר קיום מצוות פרו ורבו, שהרב שכטר התבטא בהזדמנויות שונות ולפני קהלים שונים שאל לו לאדם להביא ילדים לעולם אם איננו יודע שהוא יכול לטפל בהם רגשית וכלכלית. בכל מקרה, קשה לקבל שתשובה הלכתית שמגיעה לאותם מסקנות של תשובה שכבר שתי דורות של רבנים גדלים עליו בארה"ב היא תשובה "מקילה מדי".

אגב, כדאי להזכיר שבביקורת על הספר "מהלכת בדרכה" כתב הר"ק דברים שאולי יישמעו לכם קצת מוכרים: 
דרך אגב, בעמ' 311 כותבת המחברת חידוש הלכתי גדול: לדעתה התוספת מדרבנן למצות פריה ורביה מדאורייתא כוללת חובה ללדת בן ובת נוספים ותו לא, בדיוק כמו המצוה המקורית מהתורה שהיא חיוב להשתדל להוליד בן ובת. אולם הדברים עומדים בניגוד מפורש להלכה. בשו"ע נפסק שמצות 'לערב' כוללת המשך קיום מצות פריה ורביה 'כפי כוחם', והכוונה היא שאין להפסיק באופן מלאכותי את ההשתדלות להוליד ילדים - אם כי רמת החיוב נמוכה יותר ודורשת מאמץ קטן יותר, ואין שום דעה הלכתית למיטב הידוע לי שסוברת שמצות 'לערב' דורשת הולדת בן ובת נוספים בלבד (עיינו בספר החדש והנפלא של הרב אליעזר מלמד שליט"א 'שמחת הבית וברכתו' בעמ' 141-142 ובהע' 6; גם לדעת ר"י אוטלינגי שם לא נפסק שנפטרים ממצות לערב אחרי לידת בן ובת, ואכמ"ל. בכל אופן אם 'רביביו' של הרב מלמד היו המקור לפסק המחודש הזה – היה אפשר לצפות שהדברים יאמרו בשם אומרם). 


כעת נעבור לנושא השני שהעלה הר"ק: הפריה חוץ גופית לרווקה. 
הפעם נזהר מעט יותר בדבריו והוא כותב: 
ואמנם גם הרבנים סתיו אינם מתירים הפריה חוץ גופית לרווקות לכתחילה, אבל כן "בנסיבות מיוחדות ולאחר קבלת היתר מתלמיד חכם". לענ"ד זהו מעין בלוף הלכתי - איזו רווקה מבוגרת על סף סיום פוריותה אינה נמצאת בנסיבות מיוחדות?

הדברים פשוט מתמיהים! כדי להוכיח את שיטתם המקילה של המחברים בחר הר"ק בתשובה בה הם מסיימים שהדבר יהיה מותר אך ורק לאחר "שאלת חכם שיבחון ויברר האם במציאות שבה מדובר אפשר להתיר את הדבר בלי שההיתר יסדוק את מעמדו של מוסד המשפחה"! וזאת, משום שלדעת המחברים, הגם שאין איסור הלכתי ברור בדבר, "על אף הכאב העצום... זהו תחום שבו בנין החברה והאומה גובר לעתים על צרכיו של היחיד"!

הר"ק ממשיך:
בין הראיות שהם מביאים להקל בשעת הדחק, הם מצטטים "מסמך בכתב ידו של הרב עובדיה יוסף" שמחזיקה אשה אנונימית, "שבו התיר לה להרות כשהיתה רווקה מבוגרת". האם מסמך עלום כזה ראוי לבוא בקהל פסיקה הלכתית? לענ"ד זהו מעשה חמור וטוב היה שלא הייתה מובאת ראיה מפוקפקת זו כלל בספר זה. 
אלא, שהדברים אינם מובאים בספר כראיה להקל בשעת הדחק. הם מובאים לאחר שהמחברים סיימו לחלוטין את הדיון ההלכתי, והם מנסים להסביר מדוע, למרות שאין איסור הלכתי ברור, הרי שיש לאסור את הדבר. 
מי שקורא את הספר שלא על מנת למצוא את פגמיו מבין שהמחברים הביאו פסק עלום זה יחד עם פסק נוסף מאותו סגנון כדי להמחיש לקורא שהם מצויים היטב בחומר, והם מכירים את הפסקים העלומים המסתובבים בבית המדרש ומחוצה לו, ואף על פי כן הם דבקים בעמדתם ש"אין לקבוע היתר גורף בשאלה זו". אילו לא היו מביאים המחברים את הפסקים הללו היה אפשר לטעון כנגדם שאלו היו רואים פסק כזה או אחר היו משנים את דעתם.
לענ"ד מה שעשה כאן הר"ק זהו מעשה חמור וטוב היה שלא מובא במאמרו. 

הנושא הבא שבוחר הר"ק לבקר את המחברים הוא נישואין בין בני זוג שאינם באותה רמה דתית. גם כאן תמוה מאד הבחירה של הר"ק. המחברים אינם מעודדים נישואי דתיים וחילונים. לאורך כל התשובה זה ברור לחלוטין. אלא, שהם מסיקים שזה לא איסור מוחלט. על מה בדיוק יש להתוכח כאן?! לי לא ברור. ושוב, זו הדוגמא שהוא מצא לקולות מופלגות??
אני ממליץ לכל אחד לקרוא את דברי הסיכום של תשובה זו ולשאול את עצמו האם הדברים נראים כהיתר מוגזם, או כאמירה שקולה לחלוטין (לענ"ד החלק העיקרי הוא מסעיף ח' ואילך):


הנושא האחרון המוזכר במאמר הוא עריכת חופה בבית הכנסת. הר"ק מלין על המחברים שהם לא מזכירים את העובדה שיש להתחשב בדעתו של רב בית הכנסת. יתכן וזו הערה נכונה (לענ"ד היא אינה אלא חוסר הכרת המציאות. זוגות ששואלים שאלה כזאת, כוונתם היא שאם הדבר יהיה מותר אזי הם ימצאו את בית הכנסת שיאפשר להם לעשות זאת.), אך זה לא בדיוק ביקורת בעלת נפח. וכל מי שזכה להכיר את הרב דוד סתיו יודע שהוא אינו חשוד על המעטת ערכם של רבני קהילות. 

משפט הסיום של מאמרו של הר"ק הוא:
מי שמכריז על עצמו בפומבי כ"בית דינא שריא", אינו אמור להיות מופתע כשהוא מקבל התייחסות ראויה לכך מרבני ישראל.

לצערי הרב, בעיני, משפט זה יחד עם הפגמים האחרים בביקורתו, עליהם הצבעתי, מעמיד את הר"ק בשורה אחת עם מבקרים מסוג ה"מענה לאגרות". אני ממליץ לו לחזור ולעיין בספר, מבלי להחליט מראש מה תהיה מסקנתו, ואולי יחליט לכתוב על הספר פעם שלישית דברים יותר הגונים. 
ולרבנים סתיו אין לי אלא לאחל, שעם הביקורת הזו, ספרם יתקבל כהמשך דרכו של בעל האגרות. 

לסיום דבריי, אני רוצה דווקא להצביע על ביקורת יפה ועניינית שנכתבה על הספר "אבוא ביתך" מאת הרב יוסף סוראני (קישור). אני אצטט רק חלק קטן מדבריו מתוך חיבתם עלי (ואת היתר תקראו במקורם):
בעניין זה ברצוני לצטט מדבריו של פרופסור נדב שנרב, במאמרו "ארון השקרים היהודי":

הגישה ה"נאיבית" לפסיקת ההלכה סוברת כי מחויבותו של הפוסק היא לומר את האמת, הוי אומר: פרשנותו לטקסטים הקנוניים חייבת להינתן בתום לב. הוא מכריע לכיוון מסוים רק מפני שהוא סובר שההכרעה הזו היא מה שעולה באמת מתוך הטקסטים הקנוניים. אם הוא מחליט שאסורה הנסיעה ברכב בשבת בגלל הפסוק "לא תבערו", ההחלטה באה מפני שהוא סבור שזו הייתה כוונתו של הקדוש ברוך הוא. ברור שהוא מבין שניתן להתווכח על כל דימוי מילתא למילתא, שאפשר להמציא ש"לא תבערו" הוא רק באופן ישיר ולא על ידי סיבוב מפתח בסוויץ', אבל הוא, הפוסק, על סמך ניסיונו ולמדנותו, הגיע למסקנה שאכן הדברים נובעים זה מזה...

אבל ישנם אנשים הסבורים אחרת. לשיטתם של אלו, פעילותו של פוסק דומה הרבה יותר למה שעושה עורך דין כאשר הוא מגן על לקוחו בבית המשפט. עורך דין אינו מתעניין, ואינו אמור להתעניין, בהוצאת האמת לאור. לעורך הדין יש מטרה, והיא להשיג ללקוחו זכיה במשפט. ככזה, הוא אולי לא ירשה לעצמו שקרים גלויים (מחשש שיתגלו) אבל הוא בוודאי אינו פועל בתום לב להשגת האמת: הוא יסנן מבין העובדות רק את אלה שתשרתנה את מטרתו אם יציג אותן, ינסה לטייח את הנקודות הבעייתיות בכל מיני טיעוני קש וגבבא, ישתמש בתעלולים רטוריים כדי להסוות חולשות וכדומה..
ישנם כמה ביטויים וניבים אופייניים אשר יכולים לרמז על השפעת הרעיונות האלו. דיבורים על "הפוסק הדגול שלא פסק לכל אחד אותו דבר" ו"ידע להתאים את התשובה לשואל", על "ארגז הכלים של הפוסק" והצורך בהלכה או בפסיקה "יצירתית" או "נועזת" – כל אלו הם בדרך כלל (אם כי לא תמיד) מלים טעונות שהעמדה שהן מעוניינות לבטא היא שההלכה ביד הפוסק היא כחומר ביד היוצר, ברצותו מחמיר וברצותו מחלטר.

אין ברצוני לטעון שגישתם של המחברים היא כגישה השנייה שמציג שנרב , ואף לא ראיתי כי גישה זו באה לידי ביטוי בפסיקות השונות הכתובות בספר. מהעיון שלי בספר לא חשתי שהמחברים "מעקמים" את ההלכה בכדי להגיע למסקנה זו או אחרת. על כן עיקר הערתי היא על כי במבוא לא הגדירו המחברים מספיק טוב לטעמי מדוע לטענתם בסוגיות המשפחה "השינויים החברתיים משפיעים בצורה כה דרמטית על עולם ההלכה", ולאיזה שינויים כוונתם: האם כוונתם לשינויים הנובעים מכך שהלכה הושפעה ממצב חברתי שלא קיים? או לשינויים שנובעים מכך שההלכה נאמרה ביחס למציאות אחרת, ולעיתים המצב משתנה? או לשינויים הנובעים מכך שכיום ישנו יותר צורך להקל במצבים שבהם חז"ל ודורות קודמים ראו מקום צורך להתיר בהם, החידוד בעניין זה היה מועיל.
נראה מדבריו של הרב יוסף סוראני שהוא מקבל את החלוקה שעושה פרופ' שנרב. בעבר כתבתי שהחלוקה הזאת לענ"ד אינה נכונה - ראו כאן. 


נספח: תגובת הרב דוד סתיו לביקורת (כפי שהתפרסמה בפייסבוק)
"בית דינא שריא" (עברית: בית-דין מתיר). את הכינוי הזה העניק לנו, בסקירתו על הספר 'אבוא ביתך', הרב יואל קטן, מן הדמויות החשובות והבולטות בשדה העריכה והביקורת של הספרות התורנית. הרב קטן הולך ומונה שורה של פסיקות מקילות המצויות בספר שבהן, לטעמו, "נחצו גדרות וטושטשו גבולות", ועל כן הוא מכריז עלינו כ-"בית דינא שריא".
דבריו השקולים של הרב קטן נאמרים בנחת ובכבוד, כדרכם של תלמידי חכמים, אך טענותיו נוקבות וחריפות, ואנו נבקש לנצל את ההזדמנות, ואת הביטוי "בית דינא שריא", כדי לברר לעומק מהי המדיניות הראויה לפוסק הלכה בעת הזו. נעשה זאת דרך שלוש הערות על המושג "בית דינא שריא", שדרכן נבחן את שלוש הטענות העיקריות של הרב קטן:

א. מקורו של המושג בגמרא במסכת עבודה זרה, המספרת על רבי יהודה נשיאה שהתיר שמן של נכרים אך סירב להתיר פת של נכרים, כדי שלא יכנוהו "בית דינא שריא". וביאר רבי עובדיה מברטנורא שאנו מכנים בשם זה בית דין שהתיר "שלשה דברים שהיו נוהגין בהן איסור". כלומר, מדובר על בית דין שמתיר גזירות אשר, כלשון הרמב"ם, "גזרו ודימו שפשטה בכל ישראל ועמד הדבר כן שנים רבות".

אולם המציאות שמולה אנו ניצבים היום היא הפוכה לחלוטין. פסקי-הלכה מחמירים מן השנים האחרונות, שלא שערום אבותינו, כובשים את הספרות ההלכתית ומבקשים ליישר על-פיהם את מנהג ישראל מימים ימימה.

הדוגמה הראשונה שבה תוקף אותנו הרב קטן היא סוגיית תכנון המשפחה. בכל התורה, כפי שכבר הראה הרב הנקין, לא מצאנו אישה שילדה יותר משמונה ילדים. גם המספר של שבעה ילדים לאישה מובא בתנ"ך כמספר של גוזמא. ואכן, מנהג ישראל מאז ועד היום לווסת את הילודה בצורה כזו או אחרת. כמעט ורק בדורות האחרונים נשמע קול המחייב באופן גורף להמשיך ולהוליד בלי גבול, וגם הוא לא התקבל למעשה: וכי כל נשות-הרבנים ממשיכות ללדת עד גיל חמישים?! הכרעה כנגד קול זה, המנוגד לדברי הפוסקים ולשכל הישר, מחויבת המציאות ואין בה כדי להפוך פוסק-הלכה ל-"בית דינא שריא".

ב. המושג "בית דינא שריא" הובא בדברי הרמב"ם באופן הבא: "כל בית דין שהתיר שני דברים אל ימהר להתיר דבר שלישי". יש לשים לב ללשון הרמב"ם: "אל ימהר". ברור לרמב"ם שאל לבית הדין לאסור את המותר, וגם לא למשוך ידיו מלהורות. אלא שעליו לשקול במתינות ובכובד ראש את ההיתר.

הדוגמה השנייה שהעלתה את חמתו של הרב קטן היא סוגיית ההפריה לרווקה. כל המעיין בספרנו יראה כי מעולם לא נכתבה תשובה מפורטת יותר בנושא זה, וכי עמלנו להתמודד עם כל טיעון הלכתי שהועלה אי-פעם נגד פעולה זו. אך בסופו של דיון האמת חייבת להיאמר: אין איסור הלכתי גורף בדבר. זוהי שאלה חברתית-מוסרית ביסודה ולא הלכתית. ובסוגיה זו ממש (בעניין שימוש בזרע של גוי) כבר כתב הרב משה פיינשטיין, שכאשר רב מציג את המותר כאסור הרי הוא "מגלה פנים בתורה שלא כהלכה". השמועות על היתרים מקומיים של רבנים שונים, אף שקשה להכריע הלכה על פיהן, רק מחזקות את המסקנה שאליה יגיע המעיין הישר: שאין כאן איסור הלכתי. פוסק הלכה הנוהג ביושר, גם הוא אינו זכאי לכינוי "בית דינא שריא".

ג. רבי יהודה הנשיא, בניגוד לרבי יהודה נשיאה (נכדו), התיר יותר משלושה דברים בחייו, ולמרות זאת לא כינוהו בשם "בית דינא שריא". וכך ביאר זאת הרב יששכר תמר: "מפני שהיה צורך גדול בדבר לאחר החורבן, לא חרפוהו לקראו רבי שריא, אדרבא ראו במעשיו שלבו כואב על צרת עמו ומשתדל לרפות שברו". כלומר, לא בכל דור קיימת לפוסקי ההלכה הפריבילגיה להימנע מלהתיר כדי שלא יכנו אותם "בית דינא שריא". לעיתים הדור זקוק לפסיקה שתהיה קשובה לצרכיו ולמצוקותיו.

הדוגמה השלישית שעליה כתב הרב קטן היא נישואין בין בני זוג בעלי רמות שונות של שמירת הלכה. בסוגיה זו כתבנו על החובה להינשא למי שמאמין בתורה ומחויב לה, והוספנו כי אין צורך "לדקדק בציציותיו" של בן הזוג, ומותר שיהיו פערים מסוימים ביניהם.

כעסו של הרב קטן על היתר זה, העלול לדעתו לפגוע בעתיד הרוחני של בן-הזוג המקפיד יותר, משקף אטימות מסוימת כלפי מצוקת הרווקות-המאוחרת בציבור הדתי-לאומי. דווקא מי שחשוב לו לשמור על מוסד המשפחה, ולא להזדקק לפתרונות דחוקים כמו הפריה של רווקות, ראוי לו להיות קשוב יותר למצוקה זו. אכן לכתחילה ראוי לכל אדם לחפש בן-זוג ששאיפותיו הרוחניות הולמות במדויק את אלו שלו. אך במציאות המורכבת והמגוונת שבה אנו חיים, דרישה כזו היא פעמים רבות בלתי-אפשרית ואף מופרכת.

נחתום את דברינו בפוסק הראשון שהדביקו לו את הכינוי "בית דינא שריא": יוסי בן יועזר איש צרדה. המשנה מספרת על שלושה היתרים שהעיד עליהם, שבעקבותיהם כינו אותו "יוסי שריא". על כך מעיר הרמב"ם: "וכל עדיותיו נכונות הלכה למעשה". כלומר, בסופו של דבר השאלה שיש לבחון איננה תדמיתו של בית הדין, או הערות מינוריות כאלו ואחרות, אלא את עיקר הפסיקה והמסקנה ההלכתית. ברוך ה', מאז יצא הספר לאור הוא התקבל באהדה והסכמה בקרב תלמידי-חכמים מכל גווני הקשת ואנו מוצאים עוד ועוד חיזוקים למסקנותיו. זאת דווקא בשל הנכונות לחתור לעיקר הדין, לברר כל סוגיה לעומקה בלא משוא-פנים, ולהיות קשובים לצרכי הדור ומצוקותיו.

יום שבת, 18 באוקטובר 2014

פולמוס "הולכת בדרכה"

הרשת סוערת בשבועיים האחרונים סביב ספרה החדש של הרבנית מלכה פיוטרקובסקי "הולכת בדרכה". אספתי להלן חלק מהתגובות.

- ביקורת ספרים על הולכת בדרכה - הרב יואל קטן (פורסם בעיתון בשבע):


- תגובה לביקורת מהמחברת

- תגובה מיועצת ההלכה שולמית בן שעיה (פורסם בפייסבוק):
קראתי בעיון רב את דבריו של הרב יואל קטן על ספרה החדש של הרבנית ( או אשת ההלכה או מה שתרצו) הרבנית מלכה פיטרובסקי, 'מהלכת בדרכה'.
קטנה אני מלהביע את דעתי על הספר או על דבריו של הרב ובכל זאת ארשה לעצמי הארה קטנה.
ספרה של הרבנית מלכה פיטרובסקי לא הגיע בחלל ריק. הרבנית מלכה מהווה גורם משמעותי מבחינה תורנית והלכתית עבור קהל של נשים (ולא רק נשים) הצמא לא רק למענה נשי אלא בראש ובראשונה לעשות את דבר ה' מתוך מחויבות עמוקה להלכה, ומצא בה כתובת מתאימה לדבר. מאמרו של הרב קטן זורה חול לא רק בעיני הספר והמחברת אלא בראש ובראשונה בקהל זה.
מזה שנים לא מעטות שהולכת ומתעצמת הדרישה הנשית, מפי קהל הנשים יראות ה' למענה נשי ולתורה נשית. נזכור כולנו כי 50 אחוז מציבור שומרי המצוות הם נשים, בדיוק כמו חלקם באוכלוסיה הכללית.. התקדמות העולם והשינויים הכבירים במעמד האשה חוללו גם תמורות בעמדה הנפשית של הנשים עצמן. נשים רבות, יראות שמים, מעוניינות ללמוד תורה מפי נשים (ודי לנו אם נזכיר את דבריו המפורסמים של רבינו הרב צבי יהודה שסבר כי "נשים צריכות ללמד נשים" (!!!!) כבר לפני עשרות שנים). נשים רבות יראות שמים מעוניינות באוזן נשית שתיתן מענה (גם הלכתי!) לשאלותיהן. כבר חז"ל ציינו כי "נשים עם בפני עצמן", הבנה זו באה לידי ביטוי שנים רבות מאוחר יותר בתאוריות ההבדלים בין נשים לגברים ודומה כי היא ברורה היום לכולנו. באופן טבעי ונורמלי עם כל רגישותו ועדינותו של הרב המשיב, כפי שמציין הרב קטן במאמרו, נשים רבות יעדיפו לפנות לאשה. היכולת לשוחח עם אשה כמותן, המוכנות לחשוף פרטים אישיים ואינטימיים שפעמים רבות לא היו באים לידי ביטוי בשיחה עם הרב משמעותית מאוד בפרט בעניינים שבצניעות וכן בעניינים אישיים אחרים ולא רק בהם.
בפועל כדאי להביא בחשבון כי יש ריבוי עצום בפניות הלכתיות לנשים יודעות הלכה ויעידו על כך כל הנוגעות בדבר. ושמעתי מפי הרה"ג יעקב אריאל בהקשר זה רק בשבוע שעבר כי אין מיעוט בפניות לרבנים.. במילים אחרות, היכולת לפנות למענה נשי העצימה את המוכנות ואת הרצון של נשים לשאול ואשרינו שכך. האם על הרבנים להתנגד לתהליך זה? אולי דווקא לתמוך בו ולמנף אותו להתקדמות כללית של הציבור אל עבר עבודת ה' רבה יותר? אל עבר מחויבות אישית וציבורית עמוקה יותר לתורה ומצוות?
ללא ספק תהליך כזה מצריך ענווה גדולה וזהירות עצומה. על כל משיבה לדעת היטב את מקומה בדיוק כשם שעל כל רב משיב לדעת את מקומו. יש שאלות שהמשיבה יכולה לענות על פי ידיעותיה, הכשרתה והסמכתה ויש שאלות שעליה להפנות הלאה. בדיוק כשם שיש שאלות שמסוגלות למענה על ידי הרב המקומי ויש שאלות כלליות וציבוריות שעומדות לפתחן של גדולי הדור ויש שוני עצום ביניהם.
הרב קטן מציין כי התנגדותו אינה לעצם כתיבת הספר על ידי אשה אלא לקו ההלכתי או ה"אנטי הלכתי" כדבריו שבו. עם זאת קשה מאוד להתעלם מהתחושה שלוּ ספר כזה היה נכתב על ידי רב – גבר – יודע הלכה הוא לא היה "זוכה" לתגובה כה נזעמת. דומני שאצל רבים מאמר כזה משיג בדיוק את התוצאה ההפוכה, כותרת המאמר, חריפות הלשון, האזכור השיטתי של ה"פגמים" בספר (האם אין מקום לציין ולו מעלה אחת שלו??), אי נתינת מקום לכותבת להגיב, יוצרים תחושה קשה שמא מדובר במחלוקת שרחוקה להיות מלשם שמים. וחבל חבל שכך.
אולי נזכה לראות תיקון גם מעל דפי עיתון זה. יהי רצון.
שולמית בן שעיה
יועצת הלכה
קדומים
[אני אינני מסכים עם התגובה דלעיל. מהיכרותי עם הרב יואל קטן הוא היה כותב באותו אופן גם אלו רבני בית-הלל היו חתומים על הספר]



- תגובה מאת הרב אילעאי עופרן (פורסם בפייסבוק):
חובב מחלוקות מושבע אני. ומחלוקות חריפות, עם ביטויים ארסיים הנאמרים בריתחא דאורייתא, אני אוהב במיוחד. קראתי שוב ושוב את מאמר הביקורת של הרב קטן על ספרה של הרבנית פיוטרקובסקי. קראתי את תגובתה ואת תגובתו לתגובתה ולא הצלחתי להבין מה מוציא אותי משלוותי.
עד שהבנתי - שיטה דמגוגית ידועה קובעת, כי בהיעדר נימוק משכנע, כדאי להיעזר בטכניקת "גיוס הקונצנזוס" - הפיכת הטיעון חסר הביסוס לדעתו של הרוב, תוך הוצאה מן הכלל של מי שאינו מחזיק בו. עיקר הטכניקה מבוסס על הצמדת ביטויים כדוגמת "מוסכם ש..." או "כידוע לכולם" לטיעון חסר הראיות. זוהי שיטה מוחצת ומנצחת - מי רוצה להיות זה שאינו יודע מה שכולם יודעים או זה שחותר תחת המוסכמות המוחלטות?
17 פעמים, בהקשרים שונים מאשים הרב קטן את הרבנית פיוטרקובסקי בחריגה מה"מקובל" - ההלכה המקובלת, הדרך המקובלת, המנהג המקובל ועוד ועוד. בד"כ בלא בדל של ראיה מלבד הטיעון המעורפל ש"זוהי שיטת רוב הפוסקים". כאמור - גיוס הקונצנזוס.
זוהי שיטה פסולה המבקשת להגדיר באופן מלאכותי מי בפנים ומי בחוץ, מי בזרם ומי נגדו, מה ראוי ומה לא - בלי עומק, בלי נימוק ובלי טיעון.
ממש לא מקובל!
17 פעמים, בהקשרים שונים מאשים הרב קטן את הרבנית פיוטרקובסקי בחריגה מה"מקובל" - ההלכה המקובלת, הדרך המקובלת, המנהג המקובל ועוד ועוד. בד"כ בלא בדל של ראיה מלבד הטיעון המעורפל ש"זוהי שיטת רוב הפוסקים". כאמור - גיוס הקונצנזוס.
זוהי שיטה פסולה המבקשת להגדיר באופן מלאכותי מי בפנים ומי בחוץ, מי בזרם ומי נגדו, מה ראוי ומה לא - בלי עומק, בלי נימוק ובלי טיעון.
ממש לא מקובל!

יום שבת, 19 בפברואר 2011

קביעת רגע המוות - שאלה רפואית או אתית? - הבהרה

לפני למעלה מחודש כתבתי רשימה בשם "קביעת רגע המוות - שאלה רפואית או אתית?" שהצביע על התנסחות יוצאת דופן שכתב הרב נחום רבינוביץ' בספרו "שיח נחום" כשהוא דן בנושא קביעת רגע המוות והשתלת איברים:
הגדרת רגע המוות נקבעת על פי המקובל בעולם הרפואה. כיום ההגדרה המקובלת היא שלב המוות המוחי, דהיינו כאשר גזע המוח מפסיק לפעול. משלב זה ואילך מותר להשתמש באיבריו של הנפטר לצורך השתלה באדם אחר והצלתו.

ההתנסחות היא יוצאת דופן, כפי שהערתי בזמנו, מכיוון שהדעה המקובלת בעולם ההלכה (וגם העולם האתיקה הרפואית בכלל) היא שאת ההגדרה לרגע המוות קובעים אנשי האתיקה והמוסר, שהם לענייננו יושבי בתי המדרש, ולא הרופאים.

בעקבות דברי ניסח הרב יואל קטן את השאלות הבאות אל הרב רבינוביץ':

הרב כתב ב"שיח נחום" יו"ד סי' עט (עמ' 272) שהגדרת רגע המוות נקבעת על פי המקובל בעולם הרפואה, וכיום ההגדרה המקובלת היא שלב המוות המוחי דהיינו כאשר גזע המוח מפסיק לפעול, ומשלב זה ואילך מותר להשתמש באיבריו של הנפטר לצורך השתלה.
הדברים מובאים בסיכום התשובה, שבה סברת ההתבססות על הרפואה המודרנית מובאת רק לחומרא, כלומר שגם מי שבתקופת חז"ל היה מוגדר כמת - יתכן שטכניקות רפואיות מודרניות עשויות לשמור אותו בחיים והוא נחשב לחי. אולם בסיכום מובאים הדברים באופן כוללני, שהגדרת רגע המוות נקבעת על פי המקובל בעולם הרפואה.
לענ"ד משפט זה יכול להטעות טועים ופשרנים ופוסחים-על-שני-הסעיפים לחשוב שאם ייקבע ע"י הרופאים\המדינה למשל שמות קליפת המוח מספיק להגדרת מוות - זה יספיק גם מבחינה הלכתית, מה שבוודאי שאינו. לכן אולי כדאי שהרב שליט"א יבהיר את הדברים בחלקים הבאים או במהדורות הבאות, כדי למנוע תקלות בתחום הבעייתי הזה אצל הרבה אינשי שיסברו בטעותם שאכן קיימת כפיפות ח"ו של ההלכה למדע, למוסר האנושי, לתרבות, ל'חיים' וכו' וכו'.

בתשובתו הפנה הרב רבינוביץ' למאמרו "הערכה מדעית כיסוד לפסיקת ההלכה".

שוב בנידון דידן: עברתי על הדברים היפים והחשובים שהרב שליט"א כתב בעיוניו, ואכן אם אני מבין נכון כל מה שהאריך שם הרב שליט"א בהסבריו החשובים, כולל החילוק בין טריפה באדם וטריפה בבע"ח וכו', בא רק להחמיר עלינו להתייחס אל ה'מת' כספק מת כאשר על פי המדע הרפואי הקיים ניתן אולי להחיותו, כאשר אה"נ לפני חמישים ומאה שנה יתכן שעל פי ההלכה היה כבר נחשב כמת גמור. אבל לא עלה על דעתו של הרב שליט"א שיש בדבר גם להקל, דהיינו שאם ייקבע מחר בחוזר מנכ"ל משרד הבריאות שעל פי החוק והנוהג בישראל יוגדר המוות כפגיעה בלתי הפיכה בקליפת המוח, למרות שגזע המוח ובעקבותיו הנשימה ומחזור הלב עדיין מתפקדים - לא יהיה הדבר בשום אופן מקובל להלכה, מפני שלמרות אי-הפיכות המצב הרפואי של אותו 'מת' הוא אינו מת עדיין על פי ההלכה כי הוא מסוגל לנשום עצמונית, כמו שכתב החת"ס הידוע והסכימו לו באופן עקרוני כל הפוסקים. ואם כנים הדברים - יש לכאורה מקום להבהירם בבמה זו או אחרת, כי ראיתי מצטטים את הרב שליט"א כאילו בסיכום תשובתו בשיח נחום הנ"ל הוא קובע שגם לקולא ההגדרה הרפואית המקובלת היא הנכונה גם מבחינה הלכתית, והרי זה אינו.

האם צדקתי?

תשובת הרב רבינוביץ' על דברי הרב יואל קטן:
ודאי שכב' צודק.
אבל תמיהני איך ייתכן לפרש את דבריי אחרת? הרי שם מבואר בפירוש שמדובר במי שנראה לנו מת, אבל הואיל והרופאים המציאו דרך להחיותו - חי הוא!


רק נוסיף להשלמת העניין שבתשובה של החתם סופר המדוברת כאן הוא כותב כך (חתם סופר חלק ב (יורה דעה) סימן שלח):
שלום וכל טוב לה"ה הרב המאה"ג החרוץ המופלג זית רענן יפה פרי תואר קרא שמו כבוד מו"ה פלוני נ"י אב"ד ור"מ דק"ק פלוני.
יקרתו הגיעני ונפשו היקרה בשאלתו נידון עיר א' שהרופא כהן ומנימוסי המדינה שאין המתים נקברים עד אחר שבדקו הרופא ומעיד עליו שנתיאש אחר נפלו אם מותר לכהן לכנס אפי' ליגע לבדוק כנ"ל וחפץ מעלתו להתיר

ועל זה עונה החתם סופר לרב האלמוני (במאמר הנ"ל של הרב רבינוביץ' מובא שהשואל הינו המהר"ץ חיות):
הנה בקראי דברים אלו יוצאים מפה גברא דכוותיה עמדתי מרעיד ונבהל מאד מי הוא זה ואיזהו שהתיר בדור שלפנינו הלנת מתים ולהתיר עפ"י חכמי ישראל לא שמעתי ולא ראיתי והנה פר"מ נתלה באילן גדול בתשו' יעב"ץ ח"ב ודמיונו וזכרונו כוזב לו כי לא נמצא שם כן אך בספרי המאספים ובס' בכורי עתים נמצא אגרות משנת תקל"ב שהחכם רמ"ד טען להתיר איסורן של חכמי ישראל [רמ"ד הינו משה מנדלסון] באמרו כי רופאי זמנינו אמרו שאין נודע גבול המגביל בין חיים למות וא"א אלא בעיכול הבשר והביא ראיתו ממתני' סוף מס' נדה הזב והזבה והנדה וכו' מטמאי' עד שיתעכל הבשר וכן פסק הרמב"ם ועוד מריש פרק ח' דמסכתת שמחות שמבקרים על המתים עד ג' ימים ופ"א חי אחד אחרי כן כ"ה שנים והוליד בנים וא"כ ק"ו ומה משום כבודו של מת מלינים להביא לו ארון ותכריכים כש"כ מפני פקוח נפשו וכ' מאז חפרו בכוכין והיה אפשר לדפוק על קברו אבל בזמנינו שקוברין בארץ ממש על כרחך להלינו אלו דבריו והאי חילוק בין קברים לכוכין הזכיר הפרישה בי"ד סי' שצ"ד ובש"ך שם סק"ב.

אך הגאון מו"ה יעב"ץ מחה לי' אמוחא מאה עוכלי בעוכלא ולא נשא לו פנים וגם אגרות מהרב המ"ץ דשווארין יע"ש כי היטב דיבר הרב ההוא ומעתה לא ידעתי מאן ספון מאן חשוב להתיר וכמדומה לי הואיל במדינת קיסר יר"ה הורגלו להלין מטעם המלך וגדוליו נשכח הדבר עד שחשבוהו לדין תורה.

יום ראשון, 2 באוגוסט 2009

תורה, מדע ומכללת ליפשיץ

הרב יואל קטן פרסם השבת בעיתון בשבע (קישור) מאמר התומך במתנגדים למינויו של פרופ' שמואל גליק לראש מכללת ליפשיץ.

להלן דברים שכתבתי לו בעקבות המאמר:
קראתי את דבריך בעיתון בשבע על אי-מינויו של פרופ' גליק. רציתי לומר לך שאני מסכים לחלוטין בשתי נקודות: א. ברור שלרבנים, שתלמידיהם בעצם מהווים את חיותו של המוסד, יש זכות להביע את עמדתם הנחרצת באשר לזהות העומד בראש המוסד. ב. ברור שאדם המצהיר מעל לכל במה שהוא מעוניין לחנך לפתיחות ולדתיות סבלנית, איננו מתאים בעליל ללמד בחורי ישיבות להוראה, ועצם ההתבטאויות הללו מעמידים בסימן שאלה את עצם כישורו להיות מועמד לתפקיד.
אך יש גם נקודה נוספת שצפיתי שתכתוב עליה במאמר כל כך ארוך בנושא, ומשום מה היא היתה חסרה. שורש המחלוקת להבנתי איננו הגישה להלכה כפי שכתבת, אלא הגישה לאקדמיה. אני מרגיש שכל הדוברים בסיפור הזה פשוט מפחדים להגיד את האמת: אף אחד בישיבות ההסדר השולחים את תלמידיהם למכללה זו או אחרת, איננו מעוניין שתלמידיו ילמדו שם משהו. הרבה מראשי הישיבות מאמינים (אולי בצדק, ואולי לא) שאת ההכשרה להיות מחנכים, מקבלים תלמידיהם בבתי המדרש. הדבר האחרון שהם חושבים שתלמידיהם צריכים כדי להיות מורים זה לימודים במכון ההוא או במכללה ההיא. בפרשה הזאת, ובעוד פרשות שהיו ושיהיו, כולם משחקים במשחק הבא: אנחנו לא ממש רוצים בכלל את התלות במכללה, אנחנו עושים זאת רק כדי שהתלמידים שלנו יוכלו להיקלט במערכת החינוך, אנחנו חושבים שהחשיבות של להיקלט במערכת החינוך היא מספיק חשובה כדי שנחשוף את תלמידנו לתכנים בעייתים שמלמדים במכללה, אבל שלא יבואו עכשיו גורמים מהמכללה וישנו דברים כאילו שיש חשיבות עצמאית ללימודים במכללה. את אותו המשחק משחקים במכללה: אף אחד שם לא באמת חושב שהם "אקדמיה" פרופר, והם מוכנים להיות גמישים בהרבה סטנדרטים אקדמיים כדי להמשיך את הקשר עם הישיבות. כשהם פועלים כאילו שהם כן אקדמיה, באים אליהם בטענות, האמת - די בצדק.
הדברים שצוטטו במאמרך מפרופ' גליק אינם יוצאים דופן באקדמיה (ואם בבוא היום הבן שלי יחליט שהעתיד שלו הוא באקדמיה, בהחלט אצפה שמישהו שכתב דברים דומים לדבריו של גליק ילמד אותו), העניין הוא שכאן אף אחד לא מעוניין באקדמיה, כאן מעוניינים רק בתואר (שוב, אולי בצדק).


ולהלן תגובתו לדברי:
בענין ההערה שלך על ה'אקדמיה' אני מסכים עמך רק באופן חלקי: כמו שבעברית המדוברת היום 'תהליך שלום' פירושו ויתור על שטחי א"י, ו'תכנון משפחה' פירושו מניעת הריון, ובג"ץ פירושו שמאל פוסט מודרניסטי - גם אצל רבים מקובל ש'אקדמיה' פירושה סובלנות לדברי כפירה וכד'. אני הקטן לא מקבל את הפירושים האלו: תהליך שלום הוא תהליך שבסופו מיוסד שלום, כשהתנאים משתנים ותלויים בנסיבות ובנחישות ובערכים ובכח העמידה ולא מובנים מאליהם מראש כלל וכלל, וזה בהחלט ריאלי; תכנון משפחה פירושו לתכנן משפחה בריאה ונחמדה וגדולה על כמה שאפשר, וזהו ענין בהחלט ריאלי; הבג"ץ בעז"ה יהפך לבג"ץ יהודי וציוני כפי הראוי, וזה מתחיל להיות ריאלי; וגם לימוד אקדמאי יכול להיות לימוד שיטתי, ביקורתי, רחב אופקים, מדיד וכו' – ולאו דווקא כפרני, וזה בהחלט ובהחלט ריאלי. אני יכול למנות כאן עשרות אנשי אקדמיה שאני מכיר שאני מוכן ללמוד אצלם ושבניי ילמדו אצלם ללא שום בעיה וספק, מפני שהגישה שלהם, גם לבעיות וגם לקושיות וגם לעניינים רגישים מבחינת המסורת היהודית (ויש כמובן כאלו) - היא גישה חיובית, תורנית, הלכתית, שיכולה גם להשאיר נקודות ב'צריך עיון' בלי שהשמים יפלו לאף אחד על הראש – ואינה גישה צינית, מזלזלת, המקדשת את הטמא ומחלנת את הטהור. לכן בצדק גמור מזלזלים ראשי הישיבות בחלק מן הדרישות של משרד החינוך ומנסים לעגל פינות עד כמה שאפשר, ואין בדבר בהכרח התנגדות עקרונית וחוסר הערכה לכל מה ששם 'אקדמיה' נקרא עליו. ויש להאריך ואין כאן המקום להאריך...

יום שלישי, 2 ביוני 2009

תורתו של בוגר ישיבת הסדר

קיבלתי מספר תגובות על הרשימה פרנסתו של אברך מבוגר. להלן תגובתו השנונה של הרב יואל קטן (רק אוסיף שגם הנושא שעליו כותב הרב יואל קטן בוער בי מאד, והתייחסתי אליו מספר פעמים - ראה כאן וכאן). מי שלא קרא את הרשימה המקורית - מומלץ להתחיל משם.
עדכון מיום ד', י"א בסיוון: ברשימה המקורית נחתכו שלא בכוונה שתי שורות מהסוף, הנה התגובה בשלמותה.

חבר סיפר לי שהוא השתתף לאחרונה בשבת בוגרים של ישיבת ההסדר בו הוא למד. על פי הדיווח שקיבלתי אחד הנושאים עליהם היו דיונים בין החבר'ה (ואם הבנתי נכון, אז גם רבני הישיבה השתתפו בדיונים אלו), היו אלו מהשיעור שלא נשארו בישיבה אלא הלכו לאוניברסיטה.
חלק מאותם בחורים שהחליטו ללמוד באוניברסיטה מיד אחרי סיום השירות הינם היום בעלי מקצוע חופשי או בתחום ההייטק שצריכים לפרנס את משפחתם ולדאוג לרמה תורנית אצלם ובביתם. חלקם סידרו לעצמם חברותות יומיות, 'כולל' יום שישי, והאווירה אצלם בבית תורנית למשעי, אך חלקם מגלה שהם לא ספגו מספיק תורה כדי להרים את המשא הכבד הזה. זה פשוט גדול עליהם, ויש פער גדול בין הרצון לבין היכולת, וגם הרצון נשחק מאוד עם השנים. במקרה שמדובר בבחורים רציניים ויראי שמים הם משתדלים להשלים פה ושם את החורים הגדולים שיש בהשכלתם התורנית, אך המציאות מראה שלא נותר הרבה זמן פנוי ביומם הגדוש כדי שהם יוכלו למצוא ולקבל על עצמם מסגרת לימודים תורנית רצינית. את ההשלמה התורנית שלהם הם מנסים לבצע כשיש בבתיהם כשלושה ילדים שעליהם לפרנס, ואחרי מאמצים של שנים רבות הם רואים בעיניים כלות את הפער התורני המתרחב ביניהם ובין חבריהם שהצליחו 'למשוך' עוד כמה שנים במסגרת ישיבתית. במקרה שמדובר בבחור פחות מוכשר או בר-מזל, הוא יגלה לאחר כמה שנים שעזב את הישיבה שהוא נשאר ברמה תורנית נמוכה יותר מאבא שלו, שלא זכה ללמוד בישיבה אפילו שנה אחת. לעיתים זה אפילו לא יציק לו, ואז הבעיה כפולה ומכופלת, לעיתים עד לאין מרפא ח"ו.
עד כאן תיאור העובדות. הדיון בין הבוגרים באותה שבת היה: מי אשם בעובדות הללו? האם בכלל יש אשמה? אולי מדובר במצב אופטימאלי?

יום ראשון, 15 במרץ 2009

סידור "רינת ישראל", מאת: הרב יואל קטן

לפני מספר שבועות התנהל דיון מעניין ברשימת התפוצה של הרב "מענה לשון" בעניין נוסחאות שונות בתפילה. מהכא להתם הדיון נסב לדיבורים על סידור "רינת ישראל" שערך בזמנו ר' שלמה טל. הרב יואל קטן כתב רשימה מחכימה בנושא, שאני מצאתי בה עניין. נא לקחת בחשבון שהדברים נכתבו ופורסמו בבמה לא פורמאלית. הנה דבריו מובאים בפניכם:

ר"ש טל היה משפטן במקצועו, 'מזרוחניק' ממשפחה חסידית, שרוב ימיו עסק בחינוך (בין השאר היה מנהל מכון גולד – בימ"ד חשוב בזמנו למורים דתיים בני חו"ל), ועסק הרבה בנוסח הסידור והתפתחותו, וגם הירצה על כך באוניברסיטת בר אילן. הוא הכין לעצמו במשך שנים רבות הגהות ותיקונים ופירושים ומנהגים על הסידור, וכשוועדה של האגף הדתי במשרד החינוך החליטה, בערך אחרי מלחמת ששת הימים, להוציא סידור מתוקן וברור עם הסברים קצרים לפירושי מילים ולהלכות תפילה וכו' עבור תלמידי בתי הספר – פנו אליו, והוא לקח על עצמו את המשימה. התנאי שלהם היה שזה יהיה סידור זול וקל ופשוט, ולכן היה צריך להשמיט הרבה דברים לא חיוניים, כמו חלק מזמירות שבת וכד' (חלק מהן הוחזרו במהדורות הבאות). למיטב זכרוני הסידורים הראשונים יצאו לאור בשנת תש"ל בערך, נוסח ספרד, כשלמדתי ב'נתיב מאיר' בירושלים, ולקח זמן עד שהם התקבלו בציבור. נדמה לי שבין השאר בזכות הסידור הזה זכינו היום לשידרוג כל ההתייחסות לנוסח התפילה והסידורים החדשים המתוקנים למיניהם וכו', ושכרו של ר"ש טל כפול ומכופל מן השמים. הייתי חבר של אחיינו, הבן של השופט צבי אלימלך (=הירש מלך...) טל אחיו הצעיר של ר"ש (שהוא ש"ץ ובעל קורא דייקן בביכ"נ סוכוטשוב בבית וגן... שיח' לאוי"ט), ועם חברי הלכתי כמה פעמים לבקר את 'דוד שלמה' שגר בבית וגן בירושלים, וכך נוצר קשר בינינו שנמשך זמן רב. סתם אנקדוטה: הוא סיפר לי פעם שהוא מקפיד לא להתפלל בסידור 'שלו', כי הוא כל הזמן חושב על תיקונים ושינויים וזה מפריע לו לכווין בתפילה...
בענין ההכרעה בין השינויים בנוסחי החסידים אמר לי בזמנו שלמה טל ז"ל שבנוסח ספרד של החסידים יש אלף נוסחים, כל אדמו"ר החליט על נוסח אחר, שכולם פשרה כזו או אחרת בין נוסח הספרדים לבין נוסח אשכנז. ולכן הוא החליט שבכל מקום שיש חילוקי דעות ואין מנהג מקובל הוא יכריע כנוסח חב"ד, בגלל שבעל התניא הוא מהקדומים והגדולים שבין האדמו"רים ועדיף לסמוך עליו.
בענין סידורי דניאל גולדשמידט ז"ל אמר לי ר"ש טל שנוסח אשכנז שלו הוא פחות או יותר בסדר, אבל בנוסח ספרד-חסידי הוא עשה בלגן שלם, וגם שם יש הרבה סוגריים לא תמיד הגיוניות. מעניין שכבר שנים לא ראיתי מישהו משתמש בסידורי גולדשמידט, כנראה לא הדפיסו אותם מחדש כבר שנים רבות.
בענין סידורי ע"מ של טל – מה שנכתב לא מדוייק: רינת ישראל נוסח ע"מ מבוסס על פסקיו והכרעותיו של הרב הספרדי של פ"ת הרב עמרם אבורביע זצ"ל, וטל רק ערך אותו. הוא לא רצה לקורא לו נוסח ספרד כדי שלא יתבלבלו עם הסידור נוסח ספרד-חסידים. הכינוי 'עדות המזרח' אינו כלל המצאה של שלמה טל, הכינוי 'ספרדים' הרי אינו מתאים כלל והוא גם מבלבל כנ"ל, והכינויי 'מערביים' מתאים רק לאנשי צפון אפריקה והוא גם לא מקובל היום. בביטוי 'עדות המזרח' ברור למה הכוונה גם אם זה לא מדוייק גיאוגרפית.

יום שלישי, 6 בינואר 2009

תגובה: [לא] סופו של הציבור הציוני-דתי

הרב יואל קטן שלח לי תגובה לרשימה "סופו של הציבור הציוני-דתי?". אני מודה לו הן על כתיבת התגובה והן על הרשות לפרסמה כאן.

תמים תהיה – עם ה' אלוקיך כתיב, ולא בענייני ציבור. התמיהה שאתה תמה אינה אלא תמימות: בוודאי שכאשר רבנים מסויימים חושבים שרב מסויים, למרות שהוא 'זוכה לכבוד ולהערכה בקרב [חלק מן ה]הציבור', עובר את הקו הלגיטימי בהלכה ופוסק בצורה שבעיניהם לא רק שהיא מוטעה – אלא שהיא אינה לגיטימית כלל, שהיא מקצצת בנטיעות, זכותם למחות בכל מיני מחאה, בכתב ובעל פה, גם אם אותו רב ש'זוכה לכבוד ולהערכה בקרב הציבור' הוא תלמיד חכם ואיש טוב ונחמד וחרוץ וירא שמים (וידיד אישי שלי). הם לא היכו אותו, לא ירדו לחייו, אלא מחו ברבים על פסיקותיו הלא-לגיטימיות לפי דעתם, ועל התנהלותו הציבורית. מה הרעש? איזה איסור הם עברו? זו זכותם ואף חובתם.
ומ'תמימות' אחת ל'תמימות' אחרת: אנשי תקומה ומולדת ואח"י הסכימו לפזר את מוסדותיהם ולפרק את מפלגותיהם במקביל למפד"ל, כדי להקים בית יהודי משותף. אף הוקמה ועדה מכובדת לשם כך. אך הוועדה לדעתם טעתה והטעתה, לא השתמשה כראוי במנדט שניתן לה, מביטול הפריימריז שהיו חלק אינטגרלי מה'עיסקה' – ועד קביעת רשימה שאינה מבטאת נכון, באופן בולט וקיצוני, את משקל הדעות בתוך הציבור הציוני דתי. לכן בצדק הם קבעו: 'אי הכי – לא בעינא!' לא יתכן שלמולדת לא יהיה ייצוג כלל, ולאיחוד הלאומי יהיה ייצוג מזערי, זהו מקח טעות גמור. גם מבחינה אלקטורלית זו טעות חמורה, כי רבים לא יצביעו למפלגה שאינה מבטאת את דעותיהם.
אף אחד לא 'פוסל' את שר שלום ג'רבי, הוא יהודי יקר, אבל דעותיו לא מבטאות (בכמה וכמה נושאים) את דעותיי, גם אם הוא גר במצפה יריחו! מה הרעש? גם את זבולון אורלב אני מעריך מאוד, הוא איש חרוץ ונקי כפיים, וגם את יעקב ליצמן ואת מאיר פורוש ואת ח"כי ש"ס ועוד רבים וטובים – אבל הם לא הנציגים שלי! לכן זכותך בני לא להתעניין ולא להכיר מהן דעותיהן של נציגי הציבור שלך – אבל אין זכותך להתעלם מכך שקיימים הבדלים, והפעם הם התבטאו בזה שהנציגים 'שלי' החליטו שכל מהלך האיחוד היה מקח טעות, והרשימה שנוצרה אינה מייצגת אותם נכונה.
אני מסכים שצריך להפיק לקחים איך נוצרה טעות זו, ומי מתח את החבל עד שהוא נקרע; ובעיקר אני מסכים ומתפלל לקיומו של סוף דברך: 'אני מקווה שלכל הפחות שתי המפלגות לא ינהלו מלחמה אחת מול השניה, ושבסופו של דבר הן יעברו את אחוז החסימה'.
ולסיום: הכותרת של דבריך מטעה: ב"ה אין מדובר כלל על סופו של הציבור הציוני דתי, כמו שאם האיומים היו מתגשמים ודגל התורה היתה מתפלגת מאגודת ישראל זה לא היה סופו של הציבור החרדי. זהו סוף עצוב למהלך איחוד ציבורי מסויים שנכשל כשלון חרוץ, לא פחות – וגם לא יותר. ומי יודע אם לא תצא מזה בס"ה טובה ולא רעה.