נסיבות מותו של הרב משה אביגדור עמיאל זצ"ל

 לפני כ10 שנים פרסמתי כאן רשומה קצרה אודות נסיבות פטירתו של הרב עמיאל, רבה של תל-אביב לפני קום המדינה. 

לפני כ4 שנים הגיב לרשומה ההיא אחד הקוראים, נתנאל, שמצא מאמר של הרב עמיאל כנגד ההנהגה הרבנית החרדית (שאפשר לראות כאן), שעורר את חמתם של חסידי גור (כפי שאפשר לראות כאן). 

כעת הגיע לידי עבודת הדוקטורט של הרב יגאל ללום על "קווים למשנתו המשפטית של הרב משה אביגדור עמיאל" (אונ' בר-אילן, תמוז תשע"ה), בו מופיע נספח על "נסיבות פטירתו של הרב עמיאל". הממצאים בנספח זה מבוססים על עבודת מחקר של ר' שמואל ברום. 

המאמר אותו מצא נתנאל אינו מוזכר בעבודה זו, אלא מאמר אחר שהתפרסם בצורה אנונימית ושלדעת החוקרים יוחסה ע"י חסידי גור לרב עמיאל. 

הנה הדברים לפניכם (בתודה לרב ללום שאישר לי לפרסמם):

[גם התרגשתי שבעבודת הדוקטורט מצוטטת עבודת סמינריון של מו"ר הרב אליעזר הללה ז"ל על תורת המשפט ההלכתית של הרב עמיאל]

מחשבות על התגובה הרבנית להקמת המדינה

הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק פירט בדרשתו "קול דודי דופק" ששה אופנים בהם נגלתה יד ההשגחה האלוהית, ונשמעה קול דפיקת הדוד על פתח הרעיה, בקום המדינה. כך מסכם זאת הרב ראובן ציגלר בספרו עוז וענווה:

1. ההיבט המדיני: "מבחינת היחסים הבין-לאומיים לא יכחיש אף איש, שתקומת מדינת ישראל, במובן פוליטי, היתה התרחשות כמעט על-טבעית. רוסיה וארצות-המערב תמכו יחד ברעיון ייסודה של מדינת ישראל" (עמ' 23).
2. ההיבט הצבאי: "חיל ההגנה הקטן של ישראל ניצח את צבאותיהן העצומים של ארצות-ערב" (עמ' 24).
3. ההיבט התיאולוגי: "כל טענות התיאולוגים הנוצרים, שהקב"ה נטל מכנסת ישראל את זכויותיה בארץ ישראל, ושכל ההבטחות בנוגע לציון וירושלים מתייחסות במובן אלגורי אל הנצרות והכנסייה הנוצרית, נתגלו בפרהסיא, על ידי יסוד מדינת ישראל, כטענות-שקר, שאין להן שום עיקר ושורש" (עמ' 24‑25).
4. התבוללות: "רבים מהמתנכרים לשעבר קשורים עתה למדינה העברית בקשרי-רגש גאים על השגיה הכבירים. הרבה ... שרויים בפחד טמיר ודאגה בשל משבר העובר על מדינת ישראל... סימן טוב הוא ליהודי כשאינו יכול להתעלם מיהדותו... בעצם העובדה, כי שם ישראל נישא על שפתיים, יש בה משום הזכרה ליהודי הבורח כי אי-אפשר לו לנוס מן כנסת ישראל שבה 'הסתבך' מלידתו" (עמ' 26).
5. הגנה עצמית: "בפעם הראשונה בתולדות גלותנו הפתיעה ההשגחה את שונאינו בתגלית המרעישה, שדם יהודי אינו הפקר!" (עמ' 26).
6. מקלט: "יהודי הנס מארץ-אויב יודע עכשיו כי יכול הוא למצוא מקלט בטוח בארץ-אבות. זוהי תופעה חדשה בדברי-ימינו" (עמ' 28).

מה לא הוזכר בדברי הרב סולובייצ'יק? 

נראה שהדבר הבולט ביותר שלא הוזכר, וכנראה שלא בטעות, וזה היותה של מדינת ישראל חלק מקיום דברי הנביאים. הנה, שוב, סיכומו של הרב ראובן ציגלר:

הרב סבר כי מדינת ישראל היא לא פחות מאשר מתנה מעם ה', כי יש לה תפקיד חשוב בשימור קיומו הפיזי של עם ישראל וזהותו, וכי טמון בה הפוטנציאל לשמש כתשתית להשגת הייעוד שלו. יחד עם זאת, הוא סבר כי המדינה אינה יותר מזה. באיגרת שנכתבה ב-1957 מציג הרב את עמדתו כנגד שתי גישות אחרות המצויות בקרב היהדות האורתודוקסית:

אני מסכים על ידו, כי ישנה דעה הלכתית שלישית שאינה מקבילה לא לדעת שתומי העין השוללים, וגם לא לסברת ההוזים המחייבים חיוב מוחלט – עד כדי זיהוי עם התכלית העליונה של הווייתנו ההיסטורית והעל-היסטורית – את המדינה. דעה שלישית זו (שהלכה כמותה בכל מקום), אני מרשה לעצמי לנחש, תחייב את המדינה ותוקיר תקומתה והתמדתה מתוך חיבה והתמכרות, אבל לא תפריז על ההערכה יותר מדי עד כדי גלוריפיקציה והאלהה.

"שתומי העין" הם החרדים, אותם מבקר הרב סולוביצ'יק על כי הם מסרבים להכיר בנס של הקמת המדינה, שוללים את משמעותה ההיסטורית ואינם מגלים עניין בנטילת חלק פעיל בפיתוחה. ה"הוזים" הם תלמידיו של הרב קוק, הרואים את מדינת ישראל כבעלת ערך רוחני עצמי ומייחסים לה תפקיד מכריע במילוי ייעודו של עם ישראל.

דוגמא מובהקת לתלמידי הרב קוק הוא כמובן הרב צבי יהודה הכהן קוק, ראש ישיבת מרכז הרב, שבשיחה ליום העצמאות תשי"א שכותרתה "לתוקף קדושת יום עצמאותינו" אמר כך:

כמו שאמרו חז"ל על נפלאות הזכייה להגיע אל מקומנו זה, שהוא "דוכתא דמשה ואהרן לא זכו", כן הננו עומדים עתה בנפלאות זכייתנו להגיע כאן אל זמננו זה, אשר כמה גדולים וקדושים לא זכו לו. כמו כל נעימות גורלנו ברוממות הבחירה האלהית בישראל, הקבועה ביסוד מהלכם של דורות עולם ואדם, כן החלטיות גאולתנו המופיעה עלינו ועל ידינו, מתוך הקץ המגולה וכל תוצאותיו ומסיבותיו, שלשלאות נפתוליו ומכשיריו, הרוחניות והמעשיות, לישראל ולאומות, בין שהיא מובנת לנו ומוסמכת מאתנו ובין שאינה מובנת לנו ומוסמכת מאתנו. "מאת ד' היתה זאת היא נפלאת בעינינו".
הנה הגענו, דרך כל קרבותינו המרובים והנוראים שבארץ ושבגולה, עם כל הניסים והנפלאות שנתגלו במערכותנו הצבאיות והמדיניות, אל פרק זמננו ואל קיום-מצבנו. אמנם נס-הניסים ופלא-הפלאות, היסוד והשורש של כל אלה אשר הראנו ד', הלא הוא ענינו של היום הזה : הכרזת ההחלטה כי קמה ותהי מדינת ישראל, כי התחילה, קמה וגם נצבה עצמאות שליטתנו על ארץ-אבותינו מורשת נחלתנו.

אך גם דעתו זו של הרב צבי יהודה שהקמת המדינה היא היא מימוש חזון הנביאים הגיעה אחרי התלבטות מסוימת. כך הוא סיפר בשיחתו ליום העצמאות תשכ"ז (מזמור י"ט):

לפני י"ט שנה, באותו לילה מפורסם, בהגיע ארצה החלטתם החיובית של מושלי אומות-העולם לתקומת מדינת ישראל, כשכל העם נהר לחוצות לחוג ברבים את רגשי שמחתו לא יכולתי לצאת ולהצטרף לשמחה. ישבתי בדד ואדום כי נטל עלי. באותן שעות ראשונות לא יכולתי להשלים עם הנעשה, עם אותה בשורה נוראה, כי אכן נתקיים דבר ד' בנבואה בתרי-עשר - "ואת ארצי חילקו"! איפה חברון שלנו - אנחנו שוכחים את זה?! ואיפה שכם שלנו - אנחנו שוכחים את זה?! ואיפה יריחו שלנו - אנחנו שוכחים את זה?! ואיפה עבר הירדן שלנו?! איפה כל רגב ורגב? כל חלק וחלק, של ארבע אמות של ארץ ד'?! הבידינו לוותר על איזה מילימטר מהן? חלילה וחס ושלום!
באותו מצב מזועזע בכל גופי, פצוע כולי וחתוך לגזרים - לא יכולתי אז לשמוח. כך היה המצב לפני י"ט שנים, באותו לילה ובאותן שעות. למחרת בא אל ביתנו איש ברית קדשנו, הגאון רבי יעקב משה חרל"פ זצ"ל - היה לו צורך לבוא וכלום יתכן שלא היה בא?! התייחדנו אז שנינו, רגעים אחדים, באותו חדר קטן ומקודש שב"בית הרב" - ולאן יבוא אז אם לא לשם?! מזועזעים ישבנו ודמומים. לבסוף התאוששנו ואמרנו שנינו כאחד: "מאת ד' הייתה זאת, היא נפלאת בעינינו". נקבעה החותמת!

התלבטותו של הרב צבי יהודה קוק באשר לאופן בו יש להתייחס בעיניים דתיות על תהליך הקמת המדינה, היתה כנראה מאד נפוצה אצל רבני דור תש"ח. עם זאת, התלבטותו של הרצי"ה נבעה מכך שחסרו למדינה הצעירה חלקים גדולים ממרחבי ארצנו, וההתלבטויות של רבנים אחרים נבעו מנושאים אחרים.

כך לדוגמא אנחנו מוצאים את הרב אליעזר וולדנברג בספרו "הלכות מדינה" פותח בדברי שבח על הקמת המדינה (קישור):

אך לאחר מכן מביע חששות גדולים מפני איך שהמדינה הזאת עלולה להיראות (קישור):

הנה דוגמא נוספת מגליון המעיין, תשרי תשי"ג, ממאמרו של הרב רפאל קצנלבויגן, המודה שלא לגמרי ברור לו כיצד יש להתייחס למדינה הצעירה (קישור):

בודאי שאפשר להסביר חלק מההתלבטויות הנ"ל (ורבים אחרים כמותן) בכל מיני שאלות אידיאולוגיות כבדות, והסברים מפולפלים באשר למעמדם של ישראל בגלות, ובמושגי הגלות והגאולה בכלל. אפשר בראש ובראשונה נראה שכדאי לזכור שני דברים:
1. יהודים חלמו מאות ואלפי שנים על איך יראה התקופה בה יחזרו לארץ ישראל. כשהגיעה השעה והדברים לא היו כפי שציפו להם, לא קשה להבין שהם לא כל כך ידעו כיצד להתייחס.
2. בניגוד למלחמת ששת הימים שהנצחון היה חד וחלק ועם זאת תוצאותיה לא שינו את חיי היום יום של כל אחד מהאזרחים, הכרזת המדינה היתה שיאה של תהליך שלא לגמרי היה ברור מתי היא התחילה ומתי היא עומדת להסתיים ועם זאת פתחה שאלות ובעיות שנזקקו לפתרון מהיר ושהשפיעו על כל אחד מהאזרחים. לדוגמא: שאלת חובת גיוס, איך ייראו החוקים במדינה הצעירה, ועוד. לא היתה מציאות של הפוגה בה היה אפשר לעמוד ולהתבונן במה שהתרחש ולהבין את גודל השעה. 

הרב עובדיה הדאיה על הקמת מדינת ישראל והיחס לחילונים

הרב עובדיה הדאיה
מקור: http://bit.ly/Q1a0Yq

צדיק אחד שלח אלי את דבריו של חכם עובדיה הדאיה, בעל שו"ת ישכיל עבדי, שכתב במלאת עשור למדינת ישראל. בדבריו הוא מתייחס לטענות כנגד הקמת מדינת ישראל כאילו שזה נגד "שלוש השבועות" וכן לכך שהמדינה הוקמה ע"י אנשים רחוקים מתורה ומצות.
את דבריו המלאים ניתן לקרוא כאן.
כאן אני מבקש להסב את תשומת הלב לדברים שהוא כותב שיש להם גם קשר אקטואלי:

ולכן עם שאנו רואים בחוש לכמה מהמתפרצים והפושעים בא׳׳י, הרי מצוה, זו של חיבת הארץ, וריבוי הישוב שמתרבה על ידם, בהחייאת השוממה, וריבוי הבנינים, שבהם מתישבים כמה וכמה עולים חדשים, החרדים על דבר ה' ומקימים בתי כנסיות ובתי מדרשות בכל אתר ואתר, הרי בזה לוקחים חלק גם אלה שאין להם יד ושם בתורה ובמצות, כי הרי עם ישראל, כולו בבחי׳ גוף א׳, ואין לך אדם מישראל, שאין לו חלק בתורה ובמצות שעושה חבירו, והרי מצוה זו כדאה להגן עליהם להיות להם שארית בארץ.

וזה לפע״ד כוו׳ [=כוונת] אוז״ל, רקנים שבך מלאים מצות כרמון. שעם שלעין נראה שהוא חסר מכל, אך הרי יש לו חלק בתורה ובמצות שעושים חבריו, שע׳׳ז תיקן האר״י ז״ל, לומר האדם טרם עשייתו שום מצוה 'בשם כל ישראל' ובפרט לפי מה שהסברנו דכל אלה הישובים שנעשו ע״י אלה החפשים, ומתיישבים בהם, אנשים דתיים שעוסקים בתורה ובמצות, הרי מזה עצמו כבר מגיע להם חלק ג״כ, ובפרט כאשר הולכים למלחמה נגד האוייב, להגן על הארץ ועל יושביה, הרי אין לך מצוה, יותר גדולה מזו, ויש בה כדאי להכריע את הכף לטובה, וזה תלוי בשיקול אל דיעות, שלפעמים מצוה, אחת מכריעה נגד כמה אלפי עבירות, ולכן כל שאנו רואים, שהארץ לא הקיאה את אלה המוחזקים לעינינו כרשעים, עלינו לומר, כי בודאי שיש להם איזה מצות גדולות ששקולים כנגד כמה אלפי עבירות ושיש בהם כדאי להכריע את הכף לזכותם, וזה, תלוי בשיקול אל דיעות, ואנחנו לא נדע.

דרשת ה"אם הבנים שמחה"

לפני מספר ימים התייחסנו להוצאה מחודשת לספר "אם הבנים שמחה". היום הפנה אותי אחד הקוראים לאשכול הזה, בו מתפרסם המכתב הבא על המחבר, הרב טייכטל (יש באשכול עוד אי אלו נושאים די פיקנטיים):

בין היתר הוא מתאר במכתב כיצד הרב טייכטל נאם בבית הכנסת בהונגריה כנגד מי שנחשב למנטור שלו הרבי ממונקאטש:

זכורני איך בשבת בצהרים התאספו אז מסלתה ומשמנה של היהדות שם, ומילאו את בית הכנסת מפה לפה. הוא עלה על מעלות אולם הדוכן, והתחיל להרעים בקולו קול עוז "אבל אשמים אנחנו". ודיבר כשעה וחצי על קדושת הארץ, עבודת הארץ, ועל הטעות שהיתה נחלתנו שעמדנו מנגד, ולא שמענו בקול הקורא אלינו לעלות לארצנו הקדושה, ולכן באה עלינו הצרה הזאת. דבריו שנאמרו בקול חוצב להבות אש, עשו רושם עצום על השומעים שעמדו רתוקים ובלעו בצמא את דבריו. 

דברים המתחדשים בכל יום

מכיוון שאני יוצא לחופש עד תחילת שבוע הבא, אני אנסה בפוסט לא ארוך לכתוב על כמה דברים שבדר"כ הייתי מקדיש לכל אחד מהם פוסט בפני עצמו. אתם מוזמנים לדון עליהם באריכות בתגובות, ואני אשתדל גם כן לבקר ולקרוא את התגובות במהלך חופשתי.

- ללא ספק, הסיפור הזה עשה לי את יום העצמאות השנה.

- עלה לרשת גליון כתב העת "המעיין", ניסן תשע"א.

- בליל יום השואה שודר בגלי צה"ל ראיון עם פרופ' דוד הלבני, בעקבות ספרו "עלה לא נדף" (אם לא קראתם - ספר חובה), על הלימוד בצל השואה. התוכנית נמצאת כאן. לצערי, המראיינת היא לא בדיוק בקיאה במקורותינו, ובכל זאת יצאה תוכנית איכותית.

- "לתפארת מדינת ארץ ישראל" - בליל יום העצמאות הדליק הרב שמעון רוזנברג, הידוע יותר בכינוי "הסבא של מוישי", משואה בטקס הדלקת המשואות בהר הרצל. כפי שתוכלו לראות בסרטון הזה, הרב רוזנברג שינה מהטקסט שציפו ממנו (כפי שתוכלו לראות בהבדלים בין דיבוריו לבין הכתוביות). לטעמי, השינוי הכי צורם היה שהוא סיים את דבריו ב"לתפארת מדינת ארץ ישראל", במקום "לתפארת מדינת ישראל". אני מניח שרוב הצופים חשבו שזה סתם טעות בלשון, אך ברור לכל המצוי בשיח הדתי ביובל האחרון שזו לא המציאות. יש מליצה בשם הרבי מסאטמר:

על מה אבדה "הארץ" (כלומר, מדוע השמיטו תיבת "ארץ") וע"ז השיב הנביא "על עזבם את תורתי". כלומר, מפני שחילוניים המה, לכן אין קורין לארץ ישראל בשמה שקראו לה במסורה זה כבר אלפי שנים. (הציטוט מתוך "נפש הרב" עמ' צג)

[ראו גם דברי הלל גרשוני בבלוגו, על נושא זה]

בכל מקרה, דומני שאם מלכת אנגליה היתה מעניקה אות כבוד לשליח חב"ד בממלכה, היו רואים בזה כבוד גדול בחב"ד ולא היו מעיזים לשנות מאומה מכללי הטקס הנוקשים. אך מוסדות וטקסי מדינת ישראל הם כנראה אפילו לא מגיעים לדרגת מלכת אנגליה, בעיניהם של כמה מבני עמינו. לאן נעלם הכלל "כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה חוץ מצא"?

- כמעט באותו עניין התפרסמה כתבה ב"בחדרי חרדים" כתבה על רבני עיר חרדיים ביום העצמאות.

שביבים (פרשת ויקהל-פקודי) / שאול שיף

ר' שאול שיף פרסם את רשימותיו בעיתון הצופה במשך עשרות שנים. לאחר שהעיתון שבק חיים הוא ממשיך לפרסם את רשימותיו בעלון שבועי המופץ בדואר האלקטרוני למעוניינים (ניתן לפנות למייל: schiffs at 013 dot net dot il). יובהר שהדברים המתפרסמים במדור זה משקפים את דעותיו של הכותב והינם על אחריותו, ואינם בהכרח משקפים את עמדותי.

מזבח חדש בציון תכין
במצפה יריחו הולכות ונשלמות ההכנות לבניית מזבח עולה קטן, כדי להקריב עליו את קורבן פסח בהר הבית. הכול, כמובן, ייעשה בכפוף להוראות הסנהדרין, הנחיות מכון המקדש בראשותו של הרב ישראל שטיגליץ-אריאל שליט"א ואישור... בג"ץ.
למיטב הידיעה, ההנחיות שניתנו עד כה יצאו ממשרדו של האדריכל גדעון חרל"פ [ רחוב הסורג 2 ירושלים]. חרל"פ ביסס את שירטוטיו על פי "מכון המקדש". להלן המידות:
מקום ההקטרה- 60 *60 ס"מ [ הכול לחומרה, על-פי המידות של מרן בעל החזון איש]
מקום המערכה כולה- 120 * 120 ס"מ.
גובה מקום המערכה- 180 ס"מ.
קרנות- קובייה בגודל 10*10*10 ס"מ בכל פינה של המזבח.
יסוד-50*50ס"מ [מקיף את כל המזבח או בצורת רי"ש].
נקבים- במקום המערכה וביסוד [בפינה הדרומית מערבית של המזבח] יהיו נקבים.
כבש- יחס של 1:3.5
הנחיות עבודה:
אבנים שלימות [שלא נפגמו אך אינן צריכות להיות חלקות בדווקא] . איסוף מים המלח בעזרת 30 תלמידי ישיבת נתיבות יוסף או אחרים שיתנדבו לכך. את הבדים יעטפו בבדים [בגדים ישנים שייאספו על-ידי תושבי הישוב] ואכסון בקרטונים. שינוע למצפה יריחו באוטובוס, טרקטור וכד'.
הנקבים ייעשו באמצעות מוטות עץ. דפוס מעץ- באחריות נגר במצפה יריחו [האדריכל גדעון חרל"פ הכין שרטוטים מדוייקים לנגר].
מקום הבנייה- בחצר של יונתן צדוק [מצפה יריחו].
בדיון: כיצד לשנע את המזבח להר הבית.
העוסקים במלאכה מקווים, כי כשם שניתן היה להגיע להבנות עם הוואקף בחברון לגבי זמני תפילות וכיו"ב במערת המכפלה, כך אפשר יהיה להתדיין לגבי המועד שבו יקריבו את קורבן הפסח על הר הבית בהשתתפות מספר מצומצם של אנשים. מיותר לכתוב כי הרוב המכריע של רבני היהדות החרדית שולל רעיון זה מכל וכל.

"דורש טוב לעמו"
הפרשנית תחי' ["על פי פשט"], שייחסה למרדכי כוונה להתבולל בראשית דרכו הציבורית במלכות אחשורוש, ודבריה ראו אור ב"מקור ראשון" שלחה את תגובתה לביקורת החריפה ביותר, שפורסמה כאן בגיליון שבוע שעבר. ביקורת זו שללה בזעקה איומה את הפרשנות המאוד ספקולטיבית שלה על מרדכי היהודי. משום הערבות ההדדית, ישראל ערבין זה בזה, אין אני מפרסם את תגובתה, משום שהיא אינה חוזרת בה מדבריה, אלא נאחזת בהם, ואין היא רואה כל פגם, בכך שהיא מיחסת למי שנאמר עליו: "מרדכי בדורו כמשה בדורו" דברים שאין הדעת סובלתם.
אצטט רק את קטע הפתיחה של התגובה, משום שהוא בא לתקן טעות שלי. וכך היא כותבת: " לא הגדרתי עצמי מעולם כחרד"לית , ואף כשכתבת עלי פעם "סופרת חרד"לית", אמרתי לך "מילא סופרת, אבל חרד"לית ודאי שאינני". אחת הסיבות שלא הגדרתי עצמי כחרד"לית היא , שאני לא מפקידה את עיני, שכלי ואמונתי בידי שום אדם ושום חברה. אני משתדלת לחבור "לכל אשר יראוך", אך היטב אני יודעת, כי יראת שמים עלולה להיות מסווה להרבה דברים לא כשרים, ועל בשרי חוויתי זאת." עד כאן הציטוט. בעקבות הדברים הללו- איני מגדירה עצמי כחרד"לית- הוקל לי מעט. ונסיים בדבריו של האבן עזרא על מרדכי היהודי, אותם שלח לי "האיש של הרבי מלובביץ'", ר' טוביה פלס הי"ו: "דורש טוב לעמו"_ כפי שמדייק האבן עזרא, שלא נאמר "עושה טוב" אלא "דורש טוב", היינו, שהשתדל וחיפש היכן ישנה הזדמנות ואפשרות לעשות טובה ליהודי. וכהוראת הרבי לעסקני ציבור. לא רק "עושה טוב", אלא "דורש טוב".

ברכת החמה: מנהגי חב"ד
רב כפר חב"ד, הרה"ג מרדכי אשכנזי שליט"א, עומד לפרסם בימים אלה שלושה מאמרים על מנהגי חב"ד בכל הקשור לברכת החמה. במאמרים התורניים הללו שיראו אור בשבועון "כפר חב"ד" , כותב הרב אשכנזי בין היתר:
"ברכה זו יש לה סיום זמן אך אין עדיפות ואין חובת השתדלות לברך אותה מיד בנץ החמה. ואכן, כך הוא מנהגנו להתפלל שחרית תחילה ואחר כך לברך ברכת החמה. ["והנה, כותב הרבי [מלובביץ' זי"ע ש.ש.] שזמן הברכה הוא "לכתחילה עד סוף ג' שעות זמניות [שהוא סוף זמן קריאת שמע] ובדיעבד עד חצות היום".] ועוד כותב הרב אשכנזי: ..."ולפי זה מובן מדוע אין אומרים פיוט "א-ל אדון" [במעמד ברכת החמה] , משום שהוא עוסק במעלת אור השמש: "מלאים זיו ומפיקים נגה נאה זיום בכל העולם... קרא לשמש ויזרח אור", ואילו ברכת החמה נתקנה העל השמש עצמה בלי האור."

למה רוקדים עם מטאטא?
יהודי בשם ר' זלמן וולף פנה במכתב לביטאון העדה החרדית "לברר את המקור והטעם למנהג ירושלים , לרקוד עם מטאטא בחתונת בן הזקונים", וצויין, ש"מנהג זה לא נראה בשאר תפוצות ישראל". כותב שורות אלו ראה גם ראה מספר חתונות, לאו דווקא באזור ירושלים, של בני זקונים,שההורים רקדו בתום החתונה עם מטאטא. משנשאלו איזה מחותן המטאטא? הסבירו כי זהו מנהג עתיק המסמל שכל הילדים, בסייעתא דשמיא, "טואטאו" מן הבית. ותמהתי תמיהה גדולה.
והנה תשובת "העדה": "לענ"ד ולפי מיעוט חקירתי בעניין זה , מסתבר מאוד שזהו בסה"כ המצאה של בדיחותא, של בדחן מירושלים של פעם... החתונות של פעם , בפרט בשכונות הקטנות שכולם הרגישו משפחה אחת שלימה, והחתונה הייתה מתקיימת בצורה הכי צנועה ובהסתפקות במועט הכי אפשרי כשהגברים הצטופפו בביתם של הורי הכלה והנשים התאספו בביתו של השכן, והשכנים עזרו בהכנת הסעודות בדיוק רב וללא שום מותרות, והדבר היחיד שפרץ את כל הגבולות היה השמחה...הבדחנים היו מלאי תוכן ושמחה...וכל חפצי הבית גוייסו להוסיף שמחה ובדיחותא. וכאשר בירכתי הדירה עמד המטאטא הרכיב עליו הבדחן תלי תילים של רמזים על בית זה, שבת הזקונים שלו כבר זוכה להקים בית משלה [עם מטאטא משלה-ש.ש.] .תוך כדי כך משך הבדחן את אבי הכלה לרקוד עם ה"בעזעם" מתוך שבח והודיה להשי"ת . היום מכל זה לא נשאר שום זכר. רק המטאטא נשאר למזכרת מכל החן של פעם. למשמע אוזן דאבה נפשנו..."

התזכיר של ריצ'רד מיינרצהגן
"אחד מביקורי המקצועיים בלונדון בשנת 1968, היה בהנהלת רשת המזון "מרקס אנד ספנסר". לאחר סיום ישיבה עם מנהלים אחדים, שאל אותי אחד מהם בפגישה אישית, האם שמעתי אי פעם את השם ריצ'רד מיינרצהגן, השבתי בשלילה ומארחי סיפר לי אודות אדם נדיר זה, שהיה קולונל בצבא הבריטי, במלחמת העולם הראשונה ושירת כקצין המודיעין של גנרל אלנבי בקרבות על כיבוש מצרים ופלסטינה. מיינרצהגן אישית ביצע מהלך הטעייה מוצלח שסייע לבריטים לכבוש את באר שבע בשנת 1917 ונחשב כמומחה בכל הקשור למזרח התיכון. לעומת לורנס (איש ערב), שהיה ערביסט, נודע מיינרצהגן כתומך בעם היהודי והיה בעל חזון ציוני, דבר שהיה בעוכריו. בשנת 1919 שרת מיינרצהגן כקצין מודיעין במטה בלונדון והזדמן לו לפגוש לשיחה את ראש הממשלה דאז, לויד ג'ורג', אשר התרשם מניתוחיו וביקש ממנו להגיש לו את רעיונותיו בכתב. זכיתי לקבל ממארחי הבריטי צילום של תזכיר מופלא שנכתב בשנת 1919, שנחשף באותה שנה, לאחר שהוסר ממנו סיווג הסודיות וזה בערך דבר התזכיר:

אדוני ראש הממשלה,
לבקשתך, אסכם את הצעותיי בעניין חיזוק מעמדה של ממשלת בריטניה במזרח התיכון. כזכור, חבר הלאומים אישר לנו מנדט להחזיק בפלסטינה ולדאוג לשלום תושביה. בארץ היסטורית בלתי מפותחת זו, יושבים שני עמים המפתחים רגשות לאומיים. הלאומנות הערבית לא תסבול את זו היהודית ושתי אלה בהכרח יתנגשו. הכוחות הערביים העיקריים באזור הם סוריה ומצרים וכל יתר התושבים הם שבטים בדואים. אני צופה כי כוחם של היהודים ילך ויתגבר בזכות אמונתם ההיסטורית והם יסתמכו על הצהרת בלפור, לצורך מימוש הקמת מדינה עברית. אני מעריך כי גם אם יחברו הסורים והמצרים יחדיו למלחמה, שתתרחש בעוד כ - 30 שנה, כאשר בריטניה תסיים את תפקידה בפלסטינה, ינצחו אותם היהודים, בכוח ההשכלה, האמונה והטכנולוגיה שלהם. עד כאן תיאור המצב.
לפי הערכתי, כשכל זה יקרה, תפסיד בריטניה את אחיזתה, לא רק בפלסטינה אלא בכל המזרח התיכון, כולל במצרים, שם תגבר הלאומנות ותשאף לסלק אותנו והם עלולים להלאים את תעלת סואץ ואף להטביע בה אוניות, על מנת לחסום לנו את הדרך למזרח אפריקה ולהודו.
אי לכך, אני מציע לממשלתך לשקול לספח את סיני ולהקים שם את בסיסיה העיקריים. אמנם את סיני כבשנו מהטורקים בתור חלק ממצרים, אבל, למעשה במשך מאות שנים תחת השלטון העותומאני, עד שנת 1905, היה מדבר סיני חלק מהפרובינציה של ערב הסעודית ורק מסיבות אדמיניסטרטיביות הועברה טריטוריה זו לפרובינציה המצרית. אשר על כן, לפי חוקי המלחמה הבין לאומיים, לבריטניה ככובשת, יש מלוא הזכות לספח אליה את סיני ולמצרים לא תהיה זכות ערעור על כך.
אם אכן כך תעשה בריטניה, נזכה ביתרונות הבאים:
[1] סיפוח סיני לא יסבך את בריטניה בסיפוח אוכלוסייה עם שאיפות לאומיות. בסיני חיים רק כ – 5000 בדואים המתפרנסים בעיקר מהברחות ומוטב שיתפרנסו מעבודות שירותים עבור בסיסינו.
[2] מדבר סיני בשליטה בריטית יהווה אזור חיץ בין מצרים לבין המדינה היהודית שתקום. כך יימנע מהמצרים לחבור לסורים ולהילחם נגד היהודים. כאמור, לא יוכלו המצרים או הסורים לבדם, לתקוף את היהודים, מה שיביא בהכרח לשיתוף פעולה, לשלום ולשגשוג כלכלי בכל מדינות האזור.
[3] אם נתבסס בסיני, נשלוט בגדה המזרחית של תעלת סואץ ונבטיח שיט חופשי, מה שיאפשר לנו שליטה טובה באגן הים התיכון, במושבותינו באפריקה המזרחית, בהודו ובמזרח הרחוק.
[4] אם בבוא העת נאלץ לפנות את מאחזינו בפלסטינה ובמצרים, נוכל לעשות זאת בצורה ידידותית מבלי שייווצרו חיכוכים מיותרים בין בריטניה לבין עמים אלה ומבלי לאבד את שליטתנו בתעלת סואץ.
[5] אני מאמין כי בסיני ניתן יהיה למצוא נפט ואולי גם מחצבים אחרים.

אף על פי שהתזכיר הנבואי היה גאוני וכלל דרכי חשיבה חדשניות להבטחת המשך אימפריאליזם בריטי מושכל, דחה לויד ג'ורג' את המלצותיו של מיינרצהגן. גם בריטניה וגם ישראל ניתן רק להצטער על כך.
סיפור חייו המופלאים של מיינרצהגן (1878 – 1967) נכתב בספר מעולה המצוי בידי:
Duty, Honor, Empire. The Life and Times of Colonel Richard Meinertzhagen
הספר יצא לאור בשנת 1970, בהוצאת Random House of Canada Limited, Toronto.
המחבר John Lord, לחם כמ"פ חי"ר במלחמת העולם השנייה, בפשיטה לנורמנדיה ועד הקרבות על נהר הריין.
***
כישוריו של מיינרצהגן, כפי שבאים לידי ביטוי בתזכיר ובספר, מלמדים על תרומתו של האיש לציונות ולהקמת המדינה, על קשריו עם פרופ' חיים ויצמן, לו סייע בהשגת הצהרת בלפור.
במלחמת תש"ח, ביום 23 באפריל 1948בהיותו בגיל 70, הגיע מיינרצהגן לנמל חיפה בספינה בריטית. היה זה בימי התארגנות הבריטים לפינוי פלסטינה כאשר בחיפה מתנהלים קרבות קשים. החיילים הבריטים הוזעקו להגן על האספקה הבריטית בנמל ומיינרצהגן אשר השיג מדים, רובה ותחמושת, יצא לנמל, הצטרף לכוחות ההגנה הלוחמים, ירה והפתיע את הלוחמים היהודים באיכות ביצועיו. כשאזלה תחמושתו חזר הזקן לספינה וזו הייתה תרומתו המבצעית האישית להקמת המדינה.
מופלא מבינתי". [מתוך זכרונות אישיים של יגאל הרפז]

תפילות יום העצמאות

לפני מספר שנים נזדמן לי להתפלל את תפילת ערבית של ליל יום העצמאות כאשר לידי בבית הכנסת ישב תייר מאיטליה. לפני שהתפילה התחילה הוא פתח את סידורו ופנה אלי ובקש שאני אעזור לו למצוא את המקום. הסידור היה עם תרגום לאיטלקית ולאחר מעט התברברות מצאתי עבורו את מזמור "הודו" שפותחים בו את התפילה. כשהחזרתי לו את הסידור, הוא שאל אותי: "ואומרים על הנסים, נכון?". הסתכלתי עליו כאילו שהוא נפל מהירח ואמרתי: "מה פתאום?". אז הוא התחיל לדפדף בסידור והגיש לי אותו פתוח בעמוד מסויים והראה לי באצבע: "הנה, את זה. אומרים את זה, לא?". הסתכלתי לתוך הסידור ונגלה בפניי נוסח "על הנסים" שחיבר הרב טואף, רבה של איטליה, כדי לאומרו ביום העצמאות. בזמנו זה היה נראה לי הדבר המשונה ביותר, אך ככל שחולפות השנים אני אומר לעצמי: למה לא בעצם? וגם אם אין בדורנו מי שראוי לחבר נוסח שלם ל"על הנסים", מדוע שלא נוסיף בתפילה ובברכת המזון לכל הפחות את המשפט הפותח: "על הנסים... שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה"?
בגליון צהר לב, שיצא לפני מספר שבועות, כתב ידידי הרב חיים נבון מאמר על תפילות ערבית ושחרית של יום העצמאות. תמיד היה לי קשה עם התפילות הללו, אך לא הצלחתי לנסח את הקושי. בדבריו, הרב נבון הצליח לגעת בנקודה. להלן מקצת מדבריו:
בעיניי, תפילת ליל יום העצמאות... מבטאת ויתור מסויים על הניסיון להתמודד עם המתח שבין רגשות המתפללים לבין מוסדות התפילה הקיימים מימים ימימה... תפילת ערבית נותרה כמות שהיא, כתפילת ערבית של יום חול רגיל, אלא שעיטרו אותה מפנים ומאחור, והוסיפו עליה מזמורי תהלים, הצהרות חגיגיות ואמירות נרגשות. תפילת ליל יום העצמאות בבתי הכנסת שלנו מלוקטת מקטעי תפילות הלקוחות מקבלת שבת ומיום הכיפורים, שעליהן נוספו קטעי קריאה שונים. רבים חווים התרגשות רבה בזמן תפילה זו. אך על פי התרשמותי האישית, זוהי התרגשות הדומה יותר לחוויית טקס הדלקת המשואות מאשר לחוויית התפילה. לפי תחושתי, תוספות אלו לתפילה חסרות שלמות וגיבוש, וגם דומני שהחוויה של עמידה לפני ה', שהיא לב לבה של התפילה, מתבטאת בתוספות אלו במידה מעורפלת למדיי. הממד הטקסי, הנעדר בדרך כלל מתפילותינו, עובר כאן למרכז הבמה.
בסוף דבריו הוא מסכם:
חלומי הוא להשתתף ביום מן הימים בתפילת יום העצמאות שיהיו בה, מלבד הלל, גם "על הנסים" וקריאת התורה, ותו לא. לאמור: "ליישר קו" בין יום העצמאות לחנוכה מבחינת התפילות. האם מבחינה הלכתית החלום הזה אפשרי - קטונתי מלפסוק. האם מבחינה ציבורית הוא ריאלי - חוששני שלא. על כן, בינתיים אני משתדל לצמצם ככל הניתן את האלמנטים הטקסיים החיצוניים בתפילות יום העצמאות, ולהדגיש בעיקר את ההלל - שהוא כרגע הביטוי היחיד של מעמדו ההלכתי המיוחד של יום העצמאות בתוך עולם התפילות. (בעניין קריאת התורה ביום העצמאות - ראה כאן).

כתוספת קטנה לדבריו, בחלום שלי הייתי רוצה לראות את תפילת ערבית של יום העצמאות עם התוספות הבאות: מזמור "הודו", תפילת ערבית עם "על הנסים", "שיר המעלות בשוב ה'" במקום (או בנוסף) "שיר למעלות" ועלינו. את כל שאר הדברים, הייתי מעדיף לשמור לחגים אחרים.
עוד דבר שלדעתי יש להוסיף לדבריו זה שיש מקום שהתפילות יסמלו את החלקיות. כלומר, אמנם הגענו לראשית צמיחת גאולתנו, אך אנחנו עדיין שואפים להשלים את הגאולה ואנו מכירים בכך שזהו רק ההתחלה. בעבר חשבתי שאולי ראוי מפני זה לומר רק חצי הלל, על מנת לסמל שאנו לא במצב של "שלם". אינני יודע אם זה הכיוון הנכון, אך לדעתי יש מקום שהדבר יבוא לידי ביטוי בתפילה.

אני מכיר אדם אחד, החובש כיפה סרוגה, שנמנע מללכת לבית כנסת ביום העצמאות, היום היחיד בשנה שאותו אדם לא מתפלל במניין. כמובן שאדם זה נוהג שלא כהלכה, אך כמדומני שבחוסר ההתחברות שלו ובתחושת הניכור שהוא חש כלפי התפילות הנהוגות כיום ביום העצמאות יש משהו אמיתי, וכפי שהיטיב לבטא זאת הרב חיים נבון: הממד הטקסי, הנעדר בדרך כלל מתפילותינו, עובר כאן למרכז הבמה.