בר-מצוה מניין?

כידוע, חז"ל התייחסו לבן 13 ולבת 12 כמחויבים במצוות כגדולים. כך אנחנו מוצאים במספר מקורות תנאיים.

1. אבות פרק ה משנה כא:

בן שלוש עשרה למצות

2. נדה פרק ה משנה ו:

בת אחת עשרה שנה ויום אחד, נדריה נבדקין.
בת שתים עשרה שנה ויום אחד, נדריה קימין.
ובודקין כל שתים עשרה.
בן שתים עשרה שנה ויום אחד, נדריו נבדקים.
בן שלש עשרה שנה ויום אחד, נדריו קימין.
ובודקין כל שלש עשרה.
קדם לזמן הזה, אף על פי שאמרו יודעין אנו לשם מי נדרנו, לשם מי הקדשנו, אין נדריהם נדר ואין הקדשן הקדש.
לאחר הזמן הזה, אף על פי שאמרו אין אנו יודעין לשם מי נדרנו, לשם מי הקדשנו, נדרן נדר והקדשן הקדש.

3. יומא פרק ח משנה ד:

התינוקות, אין מענין אותן ביום הכפורים, אבל מחנכין אותם לפני שנה ולפני שנתים, בשביל שיהיו רגילין במצות. [פירוש רבנו עובדיה מברטנורא שם: ופרקן הוי התינוקת בת י"ב שנה ויום אחד שאין דרכה להביא סימנים עד זמן זה ואז היא בת עונשין. ופרקו של תנוק הוי בן י"ג שנה ויום אחד וקודם זה אינו בר עונשין:]

אך מניין לחז"ל הקביעה הזו שבן 13 או בת 12 נהיים מחויבים במצוות?

הרא"ש נשאל שאלה זו (שו"ת הרא"ש כלל טז סימן א):

וששאלת: מאין לנו דבן י"ג שנה ויום אחד הוא בר עונשין, אבל פחות מכן לא?
דע, כי הל"מ =הלכה למשה מסיני= הוא, והוא בכלל שיעורין חציצין ומחיצין, שהן הלכה למשה מסיני; דשיעור וקצבה לכל דבר נתן למשה בעל פה. וכן ההיא דבת שלש ביאתה ביאה, פחות מכן לא. וכן בן ט' ביאתו ביאה, ולא פחות. וכן סריס, שהוא קטן עד כ' שנה, הוא אז גדול אם נולדו בו סימני סריס, ואם לא נולדו בו סימני סריס, הוא קטן עד ל"ו שנה. כל אלו הלכה למשה מסיני הן. נאם אשר בן ה"ר יחיאל ז"ל.

הג"ר עובדיה יוסף הציע שדברי הרא"ש הללו אינם מוסכמים לכל הראשונים ושהתשובה לשאלת מקור הקביעה שבן 13 הוא בר-מצוה נתון במחלוקת ראשונים בין הרא"ש לבין רש"י והרמב"ם (שו"ת יביע אומר חלק ב - יורה דעה סימן יז):

ולכאו' י"ל דבאמת הרמב"ם לא ס"ל כהרא"ש בזה, אלא כמ"ש רש"י (ספ"ה דאבות), דהא דבן י"ג למצות, משום שאינו קרוי איש עד שיהא בן י"ג שנה. וכדאשכחן התם ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי איש חרבו. ואז היה לוי בן י"ג שנה, כשתחשוב ב' שנים שעשה יעקב בבית אל. ע"ש. וכן פרש"י נזיר (כט:). וכ"כ הר"ב (בספ"ה דאבות). וע' בתי"ט ורעק"א שם. אלמא דלא ס"ל לרש"י כמ"ש הרא"ש דהאי מילתא הויא מהל"מ. וכ"כ החיד"א בס' יעיר אזן (מע' ב אות כא). ע"ש. וה"נ ס"ל להרמב"ם כפרש"י והרב. ומש"ה כ' שאין לענוש קטן ב"נ, הואיל ואינו איש בן - דעת. משא"כ להרא"ש עצמו י"ל דאה"נ ב"נ קטן מי"ג שנה חייב על ז' מצות דידהו.

כלומר, בניגוד לרא"ש שסבר שבר-מצוה זה הלכה למשה מסיני כחלק מהשיעורים שלימד משה את בני ישראל כשמסר להם את התורה, רש"י והרמב"ם למדו זאת מתוך פועלו של לוי שהיה בן שלוש עשרה במעשה שכם. 

ההבדל בין שתי ההבנות היא יסודית: האם מדובר בדבר קבוע שכך בנוי העולם שבן שלוש עשרה צריך להיות מפותח מספיק כדי להיחשב לגדול, או באומדן של חז"ל מתוך התבוססות על מעשיו של לוי שבגיל הזה הנער הוא בוגר מספיק כדי להיחשב לגדול. 

אפשר אולי להוציא מכאן עוד חילוק בין שתי צורות ההסתכלות הללו: האם בן השלוש עשרה צריך להוכיח שהוא גדול, או להתכונן לכך שיהיה גדול, או שזה דבר שפשוט קורה מאליו? 

הראשל"צ הרב יצחק נסים על בת-מצוה

היום בפורום הרבנים המתוקשב פרסם אחד הרבנים את המכתב הבא שכתב הראשון-לציון הרב יצחק נסים בדבר חגיגת בת-מצוה (עוד בנושא זה ראו כאן). יש לציין שהמכתב נשלח לקהילה בארה"ב שכנראה היתה קונסרבטיבית, כך שלא ברור עד כמה ניתן להסיק ממנה למציאות כאן בארץ:

הכתוב במכתב הוא כדלהלן [בסוגריים מרובעים- נסיון לנחש מהכתוב שאיננו ברור]:

ב"ה ירושלים י"ט באדר ב' תשי"ט

לכבוד

רבאי מקס לנדמן יצ"ו

טמפל "בית אל"

פלורידא

ר.נ.,

אני מצטער שמחמת טרדותי המרובות לא יכולתי להשיב עד עתה למכתבך מיום ד' באדר א' ש"ז.

הבעיה הכלולה במכתבך אינה פשוטה, ואין למצוא פתרון אחיד בכל מקום.

שאלתני אודות האפשרות לערוך בית הכנסת טכסי בת מצווה לבנות שהגיעו לגיל זה, [כפי שכתבו] הגאונים לגבי בר-מצווה, וציינת [שמוטב לקרב את הבנות] ואימותיהן לבית הכנסת, במקום שתצאנה בשבתות למסעדות, לערוך קניות בחנויות, לשחק קלפים, לעשן ולאכול טריפה.

הנה, אם הפעולות השליליות הנ"ל הן תוצאה ישירה של חוסר התקרבות לבית-הכנסת יש לנקוט בצעדים הדרושים במסגרת ההלכה ע"מ להביאן אל הדרך הישרה.

אני מתיר לך לערוך בבית הכנסת טכס בת-מצווה, שבו יברכו בשעת הקריאה בתורה את בת-המצווה ויציינו את המאורע הזה, ולאחר קריאת התורה לאפשר לה לשאת דרשה מסורתית.

נראה לי שזה מספיק בהחלט כדי שמאורע זה יטביע את חותמו בקרב המתפללים וביחוד בקרב המשפחה, ויש להימנע מלהעלותה לקרוא בתורה ולהפטיר.

אני מקווה שתעשה הכל כדי לשמור על כללים אלה ובמיוחד לקרב את בני הקהילה לתורה ולמסורת.

                                                                                                                                          בכבוד רב,

                                                                                                                                                  

                                                                                                                                        יצחק ניסים

"השאלה היא אם הדברים הכתובים בתורה אינם אלא משל"

לפני למעלה מעשור פרסם ידידי הרב חיים נבון מאמר תחת הכותרת "איוב לא היה ולא נברא - על מקרא והסטוריה". המאמר הזה הצליח להכעיס לא מעט אנשים, כשהוא טען שלא ברור היכן עובר הגבול בפרשנות המקרא בין מה שמוכרחים, כאנשים מאמינים, לקבל כאמת היסטורית, ומה ניתן לפרשנות אלגורית.

פרופ' מארק (מלך) שפירא פרסם מאמר בדבר ייחוסו של ספר הזוהר בגליון "מילין חביבין" (ניתן להוריד כאן). בין היתר הוא פרסם מכתב מכתב-יד של הג"ר יצחק אייזיק הלוי הרצוג בנושא. באחת מהערות השוליים על מאמרו כותב הרב הרצוג את הדברים הבאים (עמ' יח):

ברור שחז"ל לא פירשו מעשי בראשית כפשוטם - על מעשי מרכבה לא נדבר הפעם - בזה "לית מאן דפליג", אבל השאלה היא אם הדברים הכתובים בתורה אינם אלא משל על דרך שאמרו חז"ל שהמתים שהחיו יחזקאל משל היה, היינו שאינם אלא משל הכולל ברמזים את הסודות הנפלאים, או שהפשט כפשוטו, אלא שרמוזים הסודות בדברי התורה, ומעשה עץ הדעת ומעשה הנחש וחוה וכו' ומעשי ששת ימי הבראשית כפשוטם. וכן הלאה והלאה. בזה נחלקו הדיעות, ושיטת הרמב"ם ידועה. וכאן אפשר לשאול אם מעשה עץ הדעת וכו' וכו' אינם אלא משל, מה מעכב מלפרש בדרך משל את מעשה שלשת האנשים הנצבים על אברהם, וא"כ כל מעשה אברהם ושרה, וא"כ כל ספורי האבות, ואם כן ההיסתוריה שלנו להיכן הלכה? האם נקבל מה שהניחו אנשי האליגוריה שלנו שמבראשית עד החדש הזה לכם הכל משל? צריך איפוא ליצב גבולות זה מותר לפרש בדרך משל וזה אסור. עוד לא נדון הענין בעמקות המחשבה שהוא דורש, ואי"ה עוד נדון בכל השטח הלזה באופן יסודי.
בצורה מקבילה משתקפת אותה מחלוקת בקשר לאגדות חז"ל. מענין שיש מאבות הכנסיה הנוצרית (ברגע זה קשה לי לציין את המקור) מאלה שחיו בארץ ישראל בימי התנאים שמזכירים שחכמי ישראל בני דורם כשרוצים למסור סודות נשגבים לתלמידיהם פעמים שהם מכניסים אותם במסגרת ספורים מפליאים הנראים מוזרים. זה היה בתקופת יצירת האגדות! ישמעו משכילינו ויקחו לקח!

כלום אמרתי לך שתהרוג את המצרי?

נחמה ליבוביץ' ע"ה מביאה בגליונותיה את המדרש הבא, מדרש פטירת משה (קישור - מדובר במדרש מאוחר המופיע ב"בית המדרש" וב"אוצר המדרשים"):

...אמר לו הקדוש ברוך הוא: משה, בן מי אתה? אמר לו: בן עמרם. אמר לו הקדוש ברוך הוא: וקהת בן מי הוא? - בן לוי. אמר לו הקדוש ברוך הוא: וכולם ממי יצאו? אמר לו: מן אדם הראשון. אמר לו הקדוש ברוך הוא: נשאר מהם שום אדם חי? אמר לו: כולם מתו. אמר לו הקדוש ברוך הוא: ואתה רוצה לחיות?! אמר לו: רבונו של עולם, אדם הראשון גנב ואכל מה שלא רצית, וקנסת עליו מיתה, ואני – גנבתי כלום לפניך?! וכבר כתבת עלי (במדבר י"א): "עבדי משה בכל ביתי נאמן" – ואיך אמות? אמר לו הקדוש ברוך הוא: כלום אתה גדול מנח? אמר לו: כן, נח הבאת על דורו מי המבול, ונח לא ביקש רחמים על דורו, ואני אמרתי (שמות ל"ב) "ועתה אם תשא חטאתם ואין אין מחני נא מספרך אשר כתבת". אמר לו: כלום אתה גדול מאברהם שניסיתי אותו בעשרה נסיונות? אמר לו: אברהם – יצא ממנו ישמעאל שיאבדו בניו את בניך. אמר לו: ואתה גדול מיצחק? אמר לו: יצחק - יצא מחלציו מי שיחריב את ביתך, ובניו יהרגו את בניך כהניך ולוייך". אמר לו הקדוש ברוך הוא: כלום אמרתי לך שתהרוג את המצרי? אמר לו משה: ואתה הרגת כל בכורי מצרים, ואני אמות בשביל מצרי אחד?! אמר לו הקדוש ברוך הוא: ואתה דומה אלי, ממית ומחיה? כלום אתה יכול להחיות כמוני?

על החלק האחרון של המדרש היא כותבת כך בעיוניה:

ובזה נסתיים הויכוח והשלים משה רבנו עצמו למיתה וקיבל עליו הדין.
לפי דעה זו הריגת אדם שלא במשפט ובעים ובהתראה, על ידי מי שעושה דין לעצמו - עבירה חמורה היא, ואין אדם רשאי ללמוד היקש ממעשה בוראו המביא בהיסטוריה מוות וכליון על רבים, שמותר גם לו לעשות דין לעצמו ולהרוג את אשר לפי רגש הצדק והמוסר המפעם בו מגיע לו דין מוות. הרהורי-היקש כאלה שם בעל ההגדה בפי משה: "ואתה הרגת כל בכורי מצרים ואני אמות על מצרי אחד!", ולהם עונה המדרש: "ואתה דומה אלי, ממית ומחיה?" לאמור: רק מי שנותן חיים - יכול ליטול חיי אדם, אך לא אדם אשר יש אמנם בכוחו להמית, אבל לא להחיות.
לפי מדרש זה, אילו היתה במשה רק עבירה זו בלבד של הריגת הנוגש הריגה ספונטנית שאינה עונש בית דין - כבר היה בזה כדי לקנוס עליו מיתה. 

נראה לי שאפשר להבין את המדרש הזה באופן אחר מדבריה של נחמה. הקב"ה פונה למשה ואומר לו "כלום אמרתי לך שתהרוג את המצרי?" - הריגת המצרי לא נעשה משיקול של ציווי אלוקי, ואולי אף לא של שיקול דעת רציונלי, אלא כפעולה רגשית עם יותר מקורטוב של קנאות - תכונה אנושית למהדרין. במילים אחרות, ה' אומר לו: בסופו של דבר אתה רק בן-אדם, ולכן עליך למות. משה עונה לו על כך שהוא הרג כל בכורי מצרים - בודאי לא כל בכורי מצרים נחתם דינם למות, "ואני אמות בשביל מצרי אחד?!". ועל כך עונה לו הקב"ה שזו בדיוק הנקודה - "ואתה דומה אלי, ממית ומחיה?" אתה הרי רק בן-אדם, לך אין את כל היכולות שלי, ולכן גם עליך למות.

ביקורת ספרים: חומש העמק דבר הוצאת ישיבת וולאזין - תגובה

המשך מ: ביקורת ספרים: חומש העמק דבר על ספר בראשית הוצאת ישיבת וולאזין

1. אחד הקוראים העיר לי שמלבד ההוצאה הישנה של ועד הישיבות בא"י וההוצאה החדשה של ישיבת וולאזין ישנה גם הוצאה של חומש "העמק דבר" שנעשה ע"י אחד הרבנים לבית קופרמן.

2. אחד הקוראים העביר לי את התגובה הבאה מבן משפחת ישיבת וולאזין (אני מודה מעומק לבי הן לקורא שפעל להשיג את התגובה והן למגיב עצמו):

ההוספות מכתב יד הנצי"ב שנדפסו בסוף החומש במהדורה הישנה, הם מכתב יד אחד שהיה על גליון החומש של הנצי"ב. נפלו הרבה שיבושים, הן בהעתקתן והן בהדפסתן. זה כנראה נעשה בחפזון רב. מעבר לכך, כתב הנצי"ב מהדורה מתוקנת יותר ומסודרת לדפוס של ההוספות והתיקונים על מחברת נפרדת, [שהביע רצונו שהוא רוצה להדפיס כך מחדש את הספר כולו], בה יש שינויים רבים מאד מהמהדורה שעל גליון החומש. הניסוח בדרך כלל יותר צח ובהיר.

אם יש שינוי ממשי בין ההוספות שבסוף מהדורת ועד הישיבות למהדורת המשפחה - שאי אפשר לתלותו בטעות המעתיק הראשון או הדפוס - הוא בהכרח תיקון שניתקן על ידי הנצי"ב עצמו במהדורא בתרא שלו, ובדרך כלל כשמתבוננים אפשר גם להבין למה שינה ותיקן.

בחומש במדבר לא נותרה המהדורה האחרונה של תיקוני והוספות המחבר, ושם הוגהה מהדורת המשפחה אך ורק מתוך החומש המקורי של הנצי"ב עם התיקונים וההוספות שבגליון. השינויים בחומש זה בין הנדפס בסוף מהדורת ועד הישיבות לנוסח מהדורת המשפחה, הם רק מהגהה מדויקת יותר של כתב היד.

ההפטרות נדפסו במהדורה הראשונה שהדפיס הנצי"ב, עם פירוש הרד"ק. צילום ממהדורה זו מצוי בימינו במהדורה ישנה של העמק דבר בכריכה כחולה או אדומה. במהדורת ועד הישיבות, מטעמי חסכון בדפים, השמיטו את פירוש הרד"ק.

פה קדוש, למרות שאין לו שום קשר לסגנון ספר העמק דבר, הואיל וכבר קנה שביתה במהדורות הישנות, רצו להדפיסו גם במהדורה החדשה, ולשם כך ערכו את ספר פה קדוש מחדש מתוך כתבי יד, בתוספת מרובה על הנדפס בעבר בסוף החומש. ספר זה נדפס ע"י המשפחה בשנת תשנ"ד [לפני הופעת "פה קדוש" החדש של אליאך] מתוך מטרה להדפיסו אח"כ בחומש העמק דבר החדש, אלא שעקב רצון [וכנראה גם צורך] לערכו שוב מחדש, התעכב הדבר, ולא איסתעי' מילתא.

לפי המקובל במשפחה, הגיה הנצי"ב בעצמו את פנים המקרא והתרגום. אין על כך דברים שבכתב מהנצי"ב. השאלה "מה שינו מהמקובל לפנינו" אינה במקומה. יש מאות שינויים דקים בין חומש לחומש, ובכגון אלו מדובר. בחומש יש הכרעות בנוסח, והערות מדי פעם שאינן מופיעות בחומשים המצויים.

האם הנצי"ב הגיה בעצמו את החומש? האם נתן רק הוראות בקשר להדפסה? זאת לא נדע. מה שכן ניתן לשער, שהוא העתיק או הורה להעתיק מחומש שנדפס בדובראוונא תקס"ד עם מסורה גדולה וקטנה ופירושים שונים. יש בו פירוש מנחת שי מוגה, מנורת שלמה ומנחת כליל, שהם פירושים העוסקים בדקדוק ומסורה. על הספר והפירושים האחרונים יש הסכמה נלהבת מהגר"ח מוולאזין ועוד. החומש נמצא באוצר החכמה.

התביר ב"המכה" ביום המגפה, המופיע בחומש העמק דבר ועוד חומשים, יכול להיות טעות, אבל לא טעות של חוסר שימת לב או טעות הדפוס. בחומש הנ"ל, בפירוש מנחת כליל נכתב על כך: "המכה. הכ"ף בקמץ כדלעיל, והוא בתביר, ולכן מלת ביום הבי"ת בדגש, וכ"ה במס"ק". אפשר כמובן להתווכח עם דבריו, אבל זה נוסח מוגה ומתוקן לפי דעתו לאורך כל החומש.

אכן נשתרבבה שגיאה במהדורה הראשונה של חומש העמק דבר ונדפס שם בטעות בויקרא כ"א כ"ג "ולא יחלל את מקדשִׁי" במקום "מקדשַׁי". טעות שכבר תוקנה על ידי הנצי"ב בעצמו בגליון החומש הנ"ל.

טעות נוספת נשתרבבה במהדורה הישנה, בבמדבר ל"ד י' "שׂפמה" בשי"ן שמאלית במקום בימנית. יתכן שזה באשמת המבטא הליטאי שלא הבדיל ביניהם.

שתי טעויות אלו אינן בחומש מנחת כליל הנ"ל, [בראשונה אף ישנה הערה במנחת כליל להסביר את הפת"ח], ושתיהן תוקנו בחומש העמק דבר מהדורת המשפחה.

מכתב הרב יעקב אריאל בדבר חוק צהר

מכתב הרב יעקב אריאל למועצת הרבנות הראשית בדבר חוק צהר:

ירמיה הלך להחזיר את עשרת השבטים

הגמרא במגילה יד ע"ב אומרת לפי דעה אחת כי יאשיהו המלך נועץ בחולדה הנביאה ולא בירמיהו מכיוון שירמיהו לא היה זמין, שכן הוא הלך להחזיר את עשרת השבטים:

רבי יוחנן אמר: ירמיה לא הוה התם, שהלך להחזיר עשרת השבטים. ומנלן דאהדור - דכתיב (יחזקאל ז') כי המוכר אל הממכר לא ישוב, אפשר יובל בטל ונביא מתנבא עליו שיבטל? אלא מלמד שירמיה החזירן, ויאשיהו בן אמון מלך עליהן. דכתיב (מלכים ב' כ"ג) ויאמר מה הציון הלז אשר אני ראה ויאמרו אליו אנשי העיר הקבר איש האלהים אשר בא מיהודה ויקרא את הדברים האלה אשר עשית על המזבח בית אל. וכי מה טיבו של יאשיהו על המזבח בבית אל? אלא מלמד שיאשיהו מלך עליהן. רב נחמן אמר: מהכא (הושע ו') גם יהודה שת קציר לך בשובי שבות עמי.

הרב צוריאל בספרו "לקט פרושי אגדה" (הספר נמצא בהיברובוקס, ומומלץ למי שעוסק באגדות הש"ס) כותב על גמרא זו:

וצ"ל כי המפורסם באומה שעשרת השבטים שוכנים אי שם במקום מוסתר בעולם, זה רק נאמר במדרשים וע"פ רב האי גאון לימד כי סמכותם פחותה ממה שנאמר בתלמוד. אבל ע"פ חז"ל בגמרא כבר חזרו עשרת השבטים להיות בינינו וירמיה השיב אותם. וכך גם משמע ע"פ המהר"ל (נצח ישראל פרק לד) ושם ביאר שהמדרשים אינם כפשוטם אבל הם מדברים על רעיון פנימי.

כלומר, לדעת הרב צוריאל, יש להבין גמרא זו כפשטא. דהיינו, שירמיהו אכן השיב את עשרת השבטים. 

כיצד ייתכן לכלכל דבר זה? ירמיה - נביא החורבן - הולך בליל החורבן להשיב את עשרת השבטים לארץ?! הראיות שהגמרא מביאה לחזרתם של עשרת השבטים הם ראיות קלושות ביותר. הייתכן ועשרת השבטים יחזרו והנביא בספר מלכים/ירמיה/דברי-הימים לא יזכירו זאת כלל? 

ואם נסביר, שלא כדברי הרב צוריאל, את דברי הגמרא במגילה כמדברים על רעיון פנימי, על איזה רעיון פנימי מדובר?

את השאלות הנ"ל העליתי השבוע בפורום הרבנים ואחד מהרבנים הפנה אותי לדברי האברבנאל בספר ישועות משיחו חלק שני, העיון הראשון - פרק ד':

 גם במסכת ערכין פרק אחרון (לג, ע"א) ביארו חז"ל שהלך ירמיהו להחזיר עשרת השבטים ושמלך עליהם יאשיה, והביאו על זה ראיות מהכתובים. ואין ראוי לחשוב שהלך ירמיהו אל חלח וחיבור ונהרי גוזן וערי מדי, ולא ג"כ שהחזיר כל עשרת השבטים אשר גלו. אבל ענין מאמרם שכאשר נחרב שומרון ובנותיה יצא עם רב בגולה, והוליכם מלך בבל אשורה לאותם המקומות, ומהם ברחו אל ארץ יהודה וחסיו שם כמו שפרשתי, ומהם הלכו לארץ עמון ומואב ומצרים ושאר הארצות כי נתפזרו בכל פאה, והלך ירמיהו אחרי כן לאותם המקומות והחזיר מהם והיו תחת מלכות יאשיהו מכל שבט ושבט. ובסדר עולם (פ' כ"ט) שנינו "כל הקהל כאחד ארבע ריבוא, בכללם אתה מוצא ארבע ריבוא שהם ארבעים אלף ובפרטן אי אתה מוצא אלא שלשים אלף, אלא אלו של שאר שבטים היו שעלו עמהם" וכו'. ומזה יתבאר שהיו רבים מהשבטים מקובצים ומעורבים עם בני יהודה ובנימין, ומהם עלו בתוך העולים בבית שני אע"פ שלא נתייחס בספר עזרא כי אם ליהודה ובנימין להיות נכנסים עמם טפלים, ומהם נשארו בגלותם עם שארי בני יהודה ובנימין שלא רצו לעלות בבית שני. ולפי זה גם בגלותינו זה יש רבים מעשרת השבטים שלא הלכו לחלח וחבור נהרי גוזן וערי מדי.

עוד על שירת הנשים בצה"ל

בעיתון 'בשבע' האחרון הופיע מאמר של הרב עו"ד שאול בר-אילן תחת הכותרת "אין היתרים בשעת כפייה". במאמר (ראיתי אמירה דומה גם במקומות אחרים, אך כעת אינני זוכר היכן), בהסתמך על ציטוט מהרב קוק הוא טוען שכל הקולות בנוגע לשירת נשים יכולות להיאמר רק כל עוד אין כפייה. ברגע שכופים את הצד המחמיר לנהוג כצד המקל אזי גם על הצד המקל לנהוג כצד המחמיר. כלומר, ברגע שכיום בפקודות צה"ל על חייל להשתתף בטקס שיש בו שירת נשים, אזי גם אם מקודם היינו אומרים שיש דעות לכאן ולכאן, כיוון שכעת מדובר בכפייה על כולם לסרב פקודה.
הנה ציטוט מדבריו:

וביישום לימינו: ודאי שחירות יש לכל יהודי להתוות את מסלול חייו ההלכתי, ואף להאזין לשירת נשים בהסתמך על היתר למדני ומבוסס (אם אכן קיים היתר כזה, אך לבירור זה לא ניכנס עתה). אך משהגיעו הדברים עד כדי כוונת מכוון מצד המערכת הצבאית לכוף את החיילים למסלול הילכתי מקל, נהפכת ההלכה להיות מההלכות החמורות שאסור לנו כציבור בשום פנים ואופן להשלים עם פגיעה בה. וגם החיילים המקלים לעצמם מחויבים כשהם בצבא להחמיר בדין זה מעתה. 

נניח כעת שהמאמר הזה היה נסוב סביב סוגיית "אוטובוסים מהדרין" במקום סביב "שירת נשים". האם יכל הכותב לטעון את אותה הטענה?
הוא היה יכול בערך כך:

כל עוד המדינה נתנה למי שרוצה לנסוע באוטובוס נפרד את האפשרות ולמי שרצה לנסוע כשלידו ומלפניו נשים, היה כל אחד רשאי לברור לו את מסלול חייו ההלכתי. עתה (נניח שכך אכן היה), שהמדינה אוסרת הפרדה באוטובוסים, נהפכת ההלכה להיות מההלכות החמורות שאסור לנו כציבור בשום פנים ואופן להשלים עם פגיעה בה. וגם הנוסעים המקלים לעצמם מחויבים להחמיר בדין זה מעתה. 

האם יש סיבה שהטענה הזאת תהיה נכונה דווקא לעניין שירת נשים ולא לעניין אוטובוסים נפרדים?

וכיוון שהקדשנו את הטור לגליון 'בשבע' האחרון, נזכיר גם את דבריו של הרב מלמד.
כך כותב הרב מלמד (קישור):

הוויכוח הוא על תפישת עולם: יהודית, או פוסט-מודרנית מתבוללת. ישנם יהודים שקשה להם להשלים עם עובדת היותם בני עם קטן, בעל חזון חתרני לתיקון עולם על פי מוסר התורה, והם מנסים לאמץ לעצמם את התפישה התרבותית השלטת בעולם. פעם הם הלכו אחר הקומוניזם, היום הם הולכים אחר התפישה הפוסט-מודרנית, לפיה אין ערכים אלוקיים שמחייבים אדם לנהוג על פי סולם ערכים מסוים, אלא כל אדם הוא יצור אוטונומי שזכאי לבחור את דרכו על פי שיקול דעתו האישית, ובלבד שלא יפגע בזולתו.

אינני מחבב את ציפי לבני. לבני היתה אחת הקולניות בשבועות האחרונים, סביב נושאי תג מחיר והדרת הנשים. אני חושב שכדאי לקרוא את הדברים הבאים שהיא אמרה בהפגנה בבית שמש (קישור):

אם תשאלו מה הקשר בין כל התופעות המכוערות הללו שאנו רואים – יש מכנה משותף אחד – אידיאולוגיה עקומה, שלוקחת את היהדות היפה שלנו ושולחת אנשים קיצוניים לנהוג כך ולזרוק אבנים. זאת לא היהדות שלנו. ואני רוצה לדבר על היהדות שלנו – היהדות שלי זה לתת כבוד לגר וביהדות שלי כל אישה בת מלך, לא רק בבית פנימה אלא ברחוב ובאוטובוס ובצבא ובממשלה – זאת היהדות שלנו ואנחנו צריכים להילחם עליה מול אלה שהמציאו להם יהדות אחרת . אני גאה להיות כאן הערב אתכם – יהודייה, ישראלית, מסורתית - כי על זה אנו נאבקים.
אנו נמצאים דקה אחת לפני ההכרעה על דמותה של ישראל - לא פחות. ואנחנו אלה שנקבע אם ישראל תהפוך למדינה של שבטים שונים שחיים אחד ליד השני - שולחים את ילדיהם לבתי ספר שונים, בהם מלמדים בשפות השונות, שבטים שלא מדברים אחד עם השני אלא יורקים אחד על השני. או שישראל תהיה מדינה אחרת. המדינה שמגשימה את החלום שלנו, מדינה שבה נשים בוחרות את המקום שהן יושבות בו, עולות לכל מקום, מביעות דעתן, שרות אם רוצות ולא רק חיילות אלא גם אלופות וטייסות בצה"ל, נשים שמחליטות החלטות על גורלה של ישראל גם בקבינט, מדינה שכל אחד תורם לחברה ולמדינה בשירות צבאי, לאומי או אזרחי. מי שיגיד לכם שצריך לבחור בין היהדות לדמוקרטיה מטעה אתכם בכוונה – היהדות שלי חיה ביחד עם הדמוקרטיה. היהדות והדמוקרטיה הן כמו שתי כנפיים לאותו גוף של מדינת ישראל, שמאפשר לנו להמריא ולכל אחד מאזרחי ואזרחיות המדינה הזו לדעת שהשמיים הם הגבול בשביל כולנו - אם רק נרצה.

בעצם, הרב מלמד אומר לנו שלא ניתן לסמוך על ציפי לבני (ועל עוד הרבה דוברים מהצד הלא-דתי) כשהיא אומרת שכן אכפת לה מיהדותה של המדינה, ושהיא לא דוגלת בתפישה תרבותית זרה לנו.

האם כך אנחנו רוצים ושואפים שהתקשורת תתייחס לפוליטיקאים שהם משלנו? 

ביקורת ספרים: חומש העמק דבר על ספר בראשית הוצאת ישיבת וולאזין

מאז תחילת ספר בראשית, אני מקפיד ללמוד מדי שבוע את פירוש הנצי"ב על התורה, העמק דבר. בספריית ביתי יש לי את העמק דבר בהוצאת ועד הישיבות בארץ-ישראל. לספריית בית הכנסת רכשתי את ההוצאה החדשה של ישיבת וולאזין. ממה שאני רואה בחנויות, ההוצאה הישנה של ועד הישיבות כבר לא נמכר וניתן למצוא אך ורק את ההוצאה החדשה של ישיבת וולאזין בשני גדלים.
כעת בסוף ספר בראשית אני חושב שהגיע הזמן קצת להשוות בין המהדורות.

במהדורה החדשה הם פתחו חלק מראשי התיבות, שהספר די מלא מהם. הנה דוגמא בפירוש הנצי"ב על הפסוק (בראשית מח יד) "וישלח ישראל את ימינו וישת על ראש אפרים והוא הצעיר ואת שמאלו על ראש מנשה שכל את ידיו כי מנשה הבכור".
במהדורה הישנה:

ביארו חז"ל במ"ר שהגיע לו זה בשביל שהי' מצעיר את עסקיו והיינו כדאי' במס' תמיד ששאל אלכסנדרוס מוקדון לחכמים מה יעשה אדם ויחיה א"ל ימית א"ע, ופרש"י ישפיל. 

במהדורה החדשה (הדגשתי את השינויים):

ביארו חז"ל במ"ר שהגיע לו זה בשביל שהיה מצעיר את עסקיו והיינו כדאי' במס' תמיד [ל"ב א] ששאל אלכסנדרוס מוקדון לחכמים מה יעשה אדם ויחיה א"ל ימית את עצמו, ופרש"י ישפיל. 

כפי שאתם יכולים לראות, הם פתחו את ראשי התיבות הפחות פשוטים, והוסיפו מקור מדויק.

המהדורה החדשה כמובן גם הרבה יותר נוחה לעין. ועל אף שהגופן נשאר כתב רש"י הרי שהוא הרבה יותר גדול וקריא, והערות ה"הרחב דבר" שבהוצאה הישנה לפעמים קשים מאד לקריאה במהדורה החדשה מודפסים בכתב רש"י קריא.

גם ההפטרה במהדורה החדשה מודפסת בגופן יפה ועם פירוש הרד"ק, בניגוד למהדורה הישנה שהוא מודפס בגופן מאד לא נח ועם פירוש המילות בלבד.

עם זאת, במהדורה הישנה של ועד הישיבות נוספו בסוף החומש כל מיני תוספות שפשוט נעלמו מהמהדורה החדשה. כך לדוגמא בסוף חומש בראשית במהדורת ועד הישיבות ניתן למצוא את התוספות הבאות:
- הגהות רבנו משה איסרליש זצ"ל על גליון המזרחי - הגהות אלו באמת אין מקומן בחומש העמק דבר. אני מקווה שמי מהמהדירים את פירוש הרא"ם (המזרחי) יחכים להוסיף את הגהות אלו למהדורתו.
- מבוא קצר ל"העמק דבר" מאת הרב מאיר בר-אילן, בן המחבר- לא קשה לנחש מדוע מבוא זה "נעלם" במהדורה החדשה (רמז: הרב בר-אילן הוא הוא המזרחיסט הידוע).
- ספר פה קדוש מאת הרב יצחק מוולאזין - אין לי שום הסבר לכך שישיבת וולאזין במהדורה החדשה התעלמו מקיומם של כ30 עמודים של חידושי תורה מר' יצחק (בנו של ר' חיים) מוולאזין.
על כל אלה יש לומר "חבל על דאבדין ולא משתכחין".
עוד יש בסוף המהדורה הישנה הוספות לפירוש העמק דבר והרחב דבר מכי"ק המחבר. הוספות אלו מצאו את מקומם לתוך הפירוש עצמו ועל כך יש לברך. עם זאת, מסיבה שאינה ברורה לי הלשון מעט שונה בין מה שנדפס בסוף המהדורה הישנה לבין מה שנכנס בפועל למהדורה החדשה. ייתכן והרב בר-אילן שהדפיס הוספות אלו בסוף המהדורה הישנה שינה מעט מלשון המחבר. וצ"ע.

לסיום, עוד הערה קטנה. בפתח החומש כותבים המהדירים:

דקדוק המקרא בנקודות והטעמים, הוגה במהדורה זו, כפי שהודפס על ידי מרן זיע"א בהוצאה הראשונה, לבד כמה תיקוני טעויות. 

אינני יודע לומר מה פשר ההערה הזאת. האם אנחנו יודעים שהנצי"ב סמך את ידיו על הדקדוק והטעמים מהמהדורה הראשונה? המהדירים אף לא מציינים את המקומות בהם הם שינו מהמקובל לפנינו, כך שקשה מאד להעריך את פשר ההערה הזאת.

פרשת ויחי עם פירוש הרמברנדט

הפסוקים המתארים את ברכת יעקב לאפרים ומנשה נושאים בחובם קושי גדול:
יב וַיּוֹצֵא יוֹסֵף אֹתָם, מֵעִם בִּרְכָּיו; וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו, אָרְצָה.

יג וַיִּקַּח יוֹסֵף, אֶת-שְׁנֵיהֶם--אֶת-אֶפְרַיִם בִּימִינוֹ מִשְּׂמֹאל יִשְׂרָאֵל, וְאֶת-מְנַשֶּׁה בִשְׂמֹאלוֹ מִימִין יִשְׂרָאֵל; וַיַּגֵּשׁ, אֵלָיו.

יד וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת-יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל-רֹאשׁ אֶפְרַיִם, וְהוּא הַצָּעִיר, וְאֶת-שְׂמֹאלוֹ, עַל-רֹאשׁ מְנַשֶּׁה: שִׂכֵּל, אֶת-יָדָיו, כִּי מְנַשֶּׁה, הַבְּכוֹר.

טו וַיְבָרֶךְ אֶת-יוֹסֵף, וַיֹּאמַר: הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו, אַבְרָהָם וְיִצְחָק--הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי, מֵעוֹדִי עַד-הַיּוֹם הַזֶּה.

טז הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל-רָע, יְבָרֵךְ אֶת-הַנְּעָרִים, וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי, וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק; וְיִדְגּוּ לָרֹב, בְּקֶרֶב הָאָרֶץ.

יז וַיַּרְא יוֹסֵף, כִּי-יָשִׁית אָבִיו יַד-יְמִינוֹ עַל-רֹאשׁ אֶפְרַיִם--וַיֵּרַע בְּעֵינָיו; וַיִּתְמֹךְ יַד-אָבִיו, לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ-אֶפְרַיִם--עַל-רֹאשׁ מְנַשֶּׁה.

יח וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אָבִיו, לֹא-כֵן אָבִי: כִּי-זֶה הַבְּכֹר, שִׂים יְמִינְךָ עַל-רֹאשׁוֹ.

יט וַיְמָאֵן אָבִיו, וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי--גַּם-הוּא יִהְיֶה-לְּעָם, וְגַם-הוּא יִגְדָּל; וְאוּלָם, אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ, וְזַרְעוֹ, יִהְיֶה מְלֹא-הַגּוֹיִם.
מתי בדיוק מתרחש פסוק יז? מדוע הוא מחכה עד לאחרי הברכה עד שהוא מגיב? מדוע תופס יוסף רק את יד ימינו של אביו? גם מה שאומר יוסף לאביו אינו מדויק. במקום "זה הבכור שים ימינך על ראשו", היה צריך להיות "שים ימינך על ראש הבכור ואת שמאלך על ראש הצעיר".

הציור של הצייר רמברנדט (שהרב קוק זצ"ל אמר עליו דברים מופלאים - ראו כאן וכאן) את ברכת יעקב למנשה ואפרים, ייתן את התשובה לשאלות:

בציור רק יד ימינו של יעקב מושטת ויוסף אוחז ביד ימינו של אביו. יד שמאל של יעקב אינה נראית בגלוי. הדרך היחידה להסביר את הציור הזה הוא במידה ופסוקים י"ז-י"ט ארעו בין פסוק י"ג לפסוק י"ד. כלומר, המספר המקראי לא ראה להפסיק באמצע סיפור מתן הברכות בדין ודברים שבין יוסף ליעקב, לכן הוא המשיך בסיפור הברכות תוך שהוא מעיר בפסוק יד כיצד ניתנו הברכות. לאחר סיום הברכה, המספר חוזר להודיע לנו שבעת שיעקב שכל את ידיו, בעודו מושיט תחילה את יד ימין להניח על ראש אפרים תפס אותו יוסף ורצה להעביר את ידו לראש מנשה. או אז יעקב ענה לו: "ידעתי בני ידעתי".

שמעתי לפני כשנה מעמית לעבודה

עוד על גליון ה200 של המעיין

באופן כללי נהניתי מגליון ה200 של 'המעיין'. כך אני יכול להזכיר את מאמרו של ר' איתם הנקין (שעל אף הביקורת שלי עליו, נהניתי ממנו), דבריו של ד"ר בנימין בראון, המאמר אודות רש"ר הירש היה מעניין (על אף שיש מה להוסיף עליו כדי שיהיה שלם), הוורט של הג"ר נתן צבי פינקל שעשיתי בו שימוש בחנוכה האחרון, וההדברים היוצאים מן הלב אודות המשגיח ר' גדליה.

היו בגליון גם מספר מאמרים שלא הבנתי את פשרם.
ה"הערה בעניין תינוק שנשבה" היה לחלוטין לא מובן לי. בתחילה אף חששתי שמדובר ב'פורים-תורה'. אם מישהו יכול לפרוס את הדברים הכתובים שם לפני בצורה לוגית, אשמח ללמוד.
את המאמר אודות "כללים בבישול ובתהליכים דמויי בישול" הבנתי מתחילה ועד סוף. אך בסוף לא הבנתי מה יצא לי מהמידע הרב שמחבר המאמר פרס לפני. מה הנפקא-מינה לדידן? המחבר אמנם מונה בסוף המאמר שלוש נקודות שהם "השימוש המעשי בכללים אלו", אך לאמתו של דבר אינני חושב שהיה צריך את כל הפירוט המופיע לפני כן כדי להגיע לשלוש נקודות אלו.

המאמר האחרון שברצוני להתייחס אליו ('לא ניתן דברי הימים אלא להידרש' / הרב יעקב קורצוייל) הוא מאמר שדן בנושא שאותי הוא מרתק: הסתירות בין דברי הימים לבין ספרי המקרא האחרים (ובייחוד שמואל ומלכים). המחבר מיטיב לתאר את הסתירות הרבות העולות בפני מי שלומד את ספר דברי הימים. הוא בונה אצל הקורא מתח גדול וצפייה לראות כיצד הוא יציע מבט כללי על הספר שיפתור באחת את כל הקושיות העצומות.
רגע לפני שהוא מציע את שיטתו הוא מתייחס בהערת שוליים לשיטת הבחינות של הרב מרדכי ברויאר שפותר לפחות חלק מהבעיות. על שיטה זאת הוא כותב שם בהערה:

קיימת אפשרות להתמודד עם סוגייתנו בדרך הקרויה 'שיטת הבחינות' שייסד הרב מרדכי ברויאר (עי' במאמרו 'תורת התעודות של בעל שאגת אריה', מגדים, ב [אלון שבות תשמ"ז] עמ' 9­-22); שיטתו נצמדת לפשט הכתוב ויש לה יתרונות רבים, אך מדובר בשיטה מחודשת ורבים דחו אותה בתוקף. ואכמ"ל.

ומהי שיטתו לפתרון הבעיות? ובכן דברי חז"ל האומרים ש"לא ניתן דברי הימים אלא לידרש". כלומר:

לספר דברי הימים אין פשט, עזרא הסופר כתב את דברי הימים ברוח הקודש כספר שיש לדרוש אותו על מנת להבין את מסריו, וככזה אין ללמוד ממנו פרטים על ההיסטוריה. מיוחד הוא ספר דברי הימים בכך שהוא כתוב באופן סיפורי, ובכל זאת לא הייתה כוונת הכותב שננסה לעמוד על כוונת הפשט של הפסוקים אלא על משמעותם הדרשנית.

מן הסתם אתם שואלים כעת, איך עושים את זה? איך לומדים את ספר הימים כדרש? על זה המחבר לא עונה. 

את מאמרו הוא מסיים במשפט:

אמנם גם כעת פליאה בעיניי שאף אחד מרבותינו הפרשנים לא הלך באופן עקבי בכיוון זה, כדי ליישב את הסתירות והשינויים בין ספר דברי הימים לספרי המקרא האחרים.

גם בעיני יפלא... 

שמעון פרס איש החזון וראש עיריית בית שמש

מישהו הפנה את תשומת לבי היום לידיעה באינטרנט מיום י"ט בכסלו. ימים מועטים לפני פיצוץ פרשת בית-שמש. וזה לשון הידיעה (ההדגשה שלי):

לאחר קבלת פרס ניהול תקין 2009 ופרס ניהול תקין 2010, ותעודת "עיר איתנה כלכלית", קיבל ראש העיר הרב משה אבוטבול "אות מגשים ישראל יפה" מידי נשיא המדינה מר שמעון פרס.
האות ניתן לבית שמש על שפיתחה ויצרה את רצועת ההתיישבות הנחוצה לפיזור האוכלוסין ממטרופולין תל אביב מזרחה ודרומה, ומאופיינת באיכות חיים ואיכות סביבה. ועל היותה של בית שמש מכשיר מרכזי לקליטת עלייה ולמיזוג גלויות ישראל, וכן על מימוש הלכה למעשה של התיישבות רב תרבותית בחברה הישראלית: חילוניים, דתיים וחרדים.

ללא ספק אפשר לומר ששמעון פרס רואה למרחוק. 

זמן רב

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

לפני מספר שבועות כתבנו אודות דבריו של הרב ד"ר מיכאל אברהם הרואים את האידיאל של החזקת רב ע"י קהילה, מתן אפשרות לרב להתגדל בתורה על חשבון הקהילה. זאת כמובן אינה הדעה המקובלת כיום, שרב מוחזק ע"י הקהילה על מנת שהוא יתרום לה ולחבריה מזמנו לצורכיהם התורניים והרוחניים. ללא ספק נגישותו של הרב לקהילתו היא אחד מאבני היסוד של הרבנות הקהילתית כיום.

על הרב שלמה מן-ההר זצ"ל, רבה של שכונת בית וגן, מספרת בתו הרבנית פועה שטיינר:

"אבא השווה לא אחת את עבודתו של הרב לעבודתו של רופא. הוא טען וחזר וטען, שהוא צריך להיות נכון בכל עת ובכל שעה לפתוח את דלתו, להיות קשוב, להימצא למי שזקוק לו. הוא דאג שיותקן מכשיר טלפון על יד מיטתו, קו פתוח תמיד עשרים וארבע שעות ביממה – שמא יהודי רוצה לשאול שאלה בשעות הלילה, והיה אם לא ייענה, אולי יוותר על השאלה, וכך הוא עלול חלילה להיכשל בעבירה... אף בשנותיו האחרונות, כאשר הלך ונחלש, לא הסכים בשום פנים ואופן שננתק את הטלפון." (ההר הטוב הזה, עמ' 355)

מנגד, פעמים שדווקא הנגישות הזאת של הרב מנוצלת לרעה בידי חברים הרואים ברב חבר לשיח בכל נושא ובכל שעה. בעיתון משפחה באנגלית התפרסמה לא מזמן כתבה בנושא מתח אצל רבנים. הכתבה פותחת בסיפור הבא (התרגום מאנגלית שלי):

"זה היה ב3:14 לפנות בוקר, לפי ספרות הלדים המאירים בשעון שעל יד המיטה, כשהרב התעורר והושיט את ידו לעבר הטלפון המצלצל. זה היה חבר קהילה, שהתנצל על השעה המאוחרת והסביר שזה שעת חרום. הסבתא של אשתו חלתה מאד, והיתה לו שאלה מסובכת בנושא יציאת הנשמה וחובותיה של אשתו.
בשלב מסוים בשיחה הרב שאל את בן-שיחו: "איך אשתך מתמודדת עם המצב?". "אשתי?", והיה רגע של דומיה מהצד השני של הקו, "אהה... לא דברתי איתה על זה עדיין. חשבתי, למה להעיר אותה אם זה יכול לחכות עד הבוקר?".

סיפר לי חבר שבשנתו הראשונה ברבנות הקהילתית הוא שם לב שבכל יום שישי הוא מקבל שיחות טלפון בנושאים כבדים וארוכים מחברי קהילתו. בתחילה הוא לא הבין איך יכול להיות שנושאים כאלו כבדים עולים רק ביום שישי, היום שבו הוא אמור לעסוק בקניות ובהכנת שיעורים לשבת, כאשר במשך השבוע הפניות היחידות שהוא מקבל הן פניות של דברים פעוטים בלבד. כך הוא תמה, עד שיום אחד בצאתו מתפילת ערבית פנה אליו האדם שעמד לצדו ושאל אותו שאלה, הרב ענה לו: "זה נושא די מורכב, אולי נשב כמה דקות ונדבר על זה". האיש ענה לו: "אתה יודע מה, אני אתקשר אליך ביום שישי כשיש לי זמן. הערב אני קצת עסוק.". מאז אותו יום ענה הרב לכל מי שהתקשר אליו ביום שישי בבוקר: "אני מאד עסוק היום, מתי נח לך להיפגש ולדון בזה במשך השבוע?".

בגליון ה200 של כתב העת המעיין שיצא לאור בשבוע האחרון, מופיעה רשימה של הרב יצחק וייס, רב בירושלים, בשם "משולחנו של רב, הרהורים של פוסק הלכה". אחת הנקודות, בהם הוא רואה חשיבות להזהיר בהם את הרב, היא בנוגע לזמינותו של הרב:

"קיימת גם חובת הרב לראות את השואלת ולתת לה תשובה כהלכתה, לא רק באיכות - אלא גם בכמות, דהיינו בכל שעות היממה. כך שנינו במסכת שמחות פרק שמיני: וכשבאו רשב"ג ורבי ישמעאל גזרו עליהם שיהרגו, והיה רבי ישמעאל בוכה. א"ל רשב"ג מפני מה אתה בוכה, עוד שתי פסיעות אתה בגן עדן! אמר לו, על שאנחנו נהרגים כמחללי שבת וכשופכי דמים. אמר לו, שמא בסעודה היית סועד ובאה אשה לשאול על נידתה ואמר לה השמש ישן הוא, והתורה אומרת אם ענה תענה אותו והרגתי אתכם בחרב וכו', עיי"ש. נורא ואיום! ומאידך כמובן מוזהרים גם השואלים לא להכביד על הרב יותר מדי."

השאלה היא מה יותר קשה, שהרב יהיה זמין כל הזמן או שהציבור יידע להעריך את זמנו של הרב?

בחזרה ל"מכתב הרבנים"

בימים האחרונים יצא לאור ועלה לרשת גליון ה200 של כתב העת 'המעיין'. הגליון עמוס וגדוש במאמרים מרתקים, בעז"ה נזכיר חלק מהמאמרים גם בהמשך (בינתיים, אל תפספסו את מאמרו של ד"ר בנימין בראון המשיב למבקר את ספרו על החזון אי"ש מהגליון הקודם).

כידוע לקוראי הבלוג, אני נמנה בין מעריציו של ר' איתם הנקין ולכן ברור שמאמרו היה בין הראשונים שקראתי (עד כה קראתי כמחצית מהמאמרים בגליון). כותרת המאמר הוא 'על מכירת קרקע לגוים ו"מכתב הרבנים"'. בניגוד למאמרים קודמים שלו ב'המעיין' שעסקו בהיסטוריה רבנית עם דגש לסביבת הרב קוק, מאמר זה הוא מאמר הלכתי ובו הוא מתפלמס בנושא מכירת דירות לגויים בארץ-ישראל ומכתב הרבנים שהתפרסם לפני שנה בנושא. ליתר דיוק, הדברים אתם הוא מתפלמס, בעילום שמו של בעל הדברים, הם לא אחר מאשר דברי הביקורת שכתב בזמנו הרב אהרן ליכטנשטיין (ראו כאן).

דבריו של ר' איתם כתובים בצורה מעניינת מאד כהרגלו, תוך שהוא שוזר את הדברים עם הויכוח הגדול סביב היתר המכירה בשמיטה. עם זאת, אני מרגיש שבכל הנושא הזה של "לא תחנם" ו"לא ישבו בארצך" חסר הדיון בנוגע לחלות המצוות הללו על היחיד או על הציבור.

באשר לביקורת שלו על דברי הרב ליכטנשטיין, כמדומני שהוא פספס את הנקודה בדבריו של הרב. דברי מכוונים בעיקר למשפט הבא של הרב ליכטנשטיין:

כל שיטה וכל דעה שההישענות עליה או ההתייחסות אליה יכלו למתן את העמדה שננקטה בגילוי הדעת פשוט אינה קיימת.

פירוש הדברים בשפה פשוטה: המציאות היא מורכבת, אך בעיני כותבי המכתב הכל כל כך פשוט. הרב ליכטנשטיין מצפה שלמציאות מורכבת תינתן התייחסות הלכתית מעט יותר מורכבת.

לכן, כשהרב ליכטנשטיין כותב:

בנוסף, המסמך כולו בנוי כמעט בלעדית על שיטת הרמב"ם, שבהיותה קרובה להיבטים הנידונים בגמרא, הותירה גושפנקא בשלחן ערוך. אמנם, כל בר בי רב יודע שבין שיטת הרמב"ם לבין המהלך של בעלי התוספות קיים, תהיינה הסיבות אשר תהיינה, פער משמעותי. די לעלעל בדפים הראשונים במסכת עבודה זרה לגבי האיסורים הנידונים שם, או במקביל, בסוף הפרק הראשון באותה מסכת, כדי לראות עד כמה בעלי התוספות התאמצו למצוא כל פרצה וכל קולא אפשרית ביחס לאיסורים אלה. לדוגמא, כמה מבעלי התוספות סברו כי איסור השכרת דירה לגוי מצטמצם למקרה שבו הגוי צפוי להכניס עבודה זרה לתוכה. ברור שאיני בא להכניס ראשי בין הרים גדולים ולהתיימר להכריע בין בעלי התוספות לבין הרמב"ם, אני רק מעיר כי הנכונות המתבקשת לכאורה לבחון גישות שיגבילו את האיסורים הקשורים בנידון, כשישנם כלים וחומרים שמאפשרים זאת, נעדרת לחלוטין מן המסמך.

כלל לא מתחילים דבריו של ר' איתם האומרים:

אולם אפילו לכשנאמר כדברים הללו, מסקנתם מוקשית ביותר: א. אחר שהוכרעה ההלכה בשו"ע כדעה מסויימת דווקא, היאך אפשר להלין על מי שהורו כפי שנפסק בשו"ע? וכי מי שפסק כפי שמפורש בשו"ע אפשר לכתוב עליו ש"הכניס את ראשו בין ההרים"? ואיזו פליאה יש על שלא נטו לספיקות לקולא באיסור שהוא דאורייתא לרוב הפוסקים? ב. מהי הרלוונטיות של חילוק שכזה בענייננו, הרי בדין "לא תחנם" מצאנו להיפך, שדווקא התוספות הם הסוברים לחומרא, שהעלו שהדין חל על כל הגויים, בעוד שבדעת הרמב"ם יש מי שנשאו ונתנו בזה לכאן ולכאן. סוף כל סוף לא מצאנו בדברי התוספות יסוד להקל באיסור מכירת קרקע לגוי.

הדבר דומה בעיני ל'מכתב רבנים' שיצא בערב פסח בקריאה לבעלי מפעלים לקיים את ההלכה ולשרוף את חמצם. לאחר מכן יזדעקו רבנים שמכתב זה לא לוקח בחשבון שניתן למכור חמץ לגוי. או אז יבוא תגובתו של ר' איתם: "איזו פליאה יש על שלא נטו לספיקות לקולא באיסור שהוא דאורייתא לרוב הפוסקים?".

לדעתי, דברי הביקורת של ר' איתם אינם מחלישים את דבריו של הרב ליכטשטיין ש"התבונה נראית נפגמת".

נ.ב. למיטב זכרוני ההזדעקות של רבנים כנגד מכתב הרבנים היה בעיקר לאחר שהמכתב הנ"ל הופץ לכל הארץ, ולא הסתפקו רבני הערים המעורבות הנלחמים על גדרת נחלתם בהפצה מקומית.

"יותר מאי פעם בתולדות הרבנות"

שימו לב לדברים הבאים, מתוך טורו האחרון של הרב אליעזר מלמד ב"בשבע" (קישור):

דברים מוזרים נדפסו במוסף של עיתון 'בקהילה' כ"ז כסלו תשע"ב עמ' 31, וכה נכתב: "אין זה סוד שיותר מאי פעם בתולדות הרבנות, מייצגים הרבנים הראשיים הנוכחיים את דעת השולחן ערוך, וכופים בכל האמצעים שבידם את שלטון ההלכה. הראשון לציון הגאון רבי שלמה עמאר שליט"א, איש שכסתו וגלימתו מצויים בין פוסקי ההלכה הגדולים, לא יסיט לעולם קטע של 'בית שמואל' או 'פתחי תשובה' בלחץ שלטוני. הרב האשכנזי הגאון רבי יונה מצגר שליט"א, יליד ביתו ובכיר חניכיו של מורי הגר"ח גולדוויכט זצ"ל, מטיל את כל יוקרתו וכל כובד משקלו על כל דקדוק הלכתי".
יש לציין שבתולדות הרבנות כיהנו גדולי תורה עצומים, ובראשם מרן הרב קוק זצ"ל.
האם אין ראוי לחוס על בושתם של הדפים שנאלצו לשאת על גבם דברי הבל שכאלה?!

אכן דברים מוזרים (עכשיו צריך רק לחכות ולראות כמה זמן ייקח עד ש'בשבע' יראיינו את עורך 'בקהילה', כאילו שאחד מהשבועונים החרדיים אי פעם יערוך ראיון עם עמנואל שילה...)

דת"לים עוסקים בחרדים

אינני זוכר עוד שבוע כמו השבוע החולף מבחינת העיסוק התקשורתי (הלא ממש חיובי) בציבור החרדי. משום מה, כמעט במקרה, הגעתי להרבה חומרים העוסקים בחרדים מבלי שיהיה להם כל קשר לכתבה ששודרה בליל שבת שעברה ושגרמה לפיצוץ התקשורתי השבוע (מי שלא צפה, לדעתי זה חובה. במיוחד לראות ולשמוע את החרדי העצבני במכונית).

העיסוק שלי בחרדים התחילה בקישור ששם כאן בבלוג אחד הקוראים לראיון עם הרב מיכאל אברהם ובו יש קישור למכתב שכתב הרב מיכאל אברהם למחנכי בנו לשעבר בישיבה חרדית.

לאחר מכן התחלתי להאזין להקלטות של ימי העיון שנערכו בישיבת הר-עציון שעסקו במנהיגות. האזנתי בינתיים לשני חלקים ושניהם נגעו בציבור החרדי: רב שיח בנושא מקומם של רבנים בפוליטיקה, והרצאה בנושא דעת-תורה (יתר ההרצאות כאן). זה מצטרף לדבריו של הרב אהרן ליכטנשטיין (המסוכמים כאן) שנוגע גם הוא בנושא דעת התורה והמנהיגות בכלל ובציבור החרדי בפרט.

מקור ראשון הוציאו לפני שבוע גליון מוסף מיוחד הנקרא שבת-הגדול (כן, שבת הגדול. כן, בחנוכה). בינתיים הספקתי לקרוא שני מאמרים מתוכו. שניהם עוסקים בחרדים (אבל לא רק): יואב שורק על דבקות בשקר כדי להצדיק אידאולוגיה. ישראל לבקוביץ' על הדריכה במקום במסגרת לימוד התורה באופן המסורתי. מאמר זה, השני, כתוב כאילו שהוא מפנה אצבע מאשימה לישיבות החרדיות-ליטאיות, אך בפועל הוא מערער על כל לימוד התורה הישיבתי-המסורתי. זה לא אומר ששאלותיו ותמיהותיו אינן במקומן, אלא שיש להתייחס בזהירות. 

וכן כל משימות שבישראל אין ממנים בהם אלא איש

הרמב"ם בהלכות מלכים ומלחמותיהם (פרק א' הלכה ה) כותב:

אין מעמידין אשה במלכות שנאמר עליך מלך ולא מלכה, וכן כל משימות שבישראל אין ממנים בהם אלא איש.

נושאי כליו של הרמב"ם כותבים שהמקור לדברי הרמב"ם הוא בספרי. אך ר' משה פיינשטיין באג"מ יו"ד ח"ב סי' מב כותב על רמב"ם זה:

ואף שלא ידוע לי בעניי מקום לדבריו, דבספרי שציין הכ"מ והרדב"ז ומ"ע לא הוזכר אלא מלך ולא מלכה אבל דין כל משימות שלא יהיו נשים לא הוזכר שם, וצריך לומר שהוא סברת עצמו...

והנה בספרי המופיע בפרוייקט השו"ת (מהדורת פינקלשטין, ניו יורק תשכ"ט, פיסקא קנז) מופיע כך:

מלך, ולא מלכה... דבר אחר שום תשים עליך מלך, מצות עשה. לא תוכל לתת עליך איש נכרי, מצות לא תעשה. איש נכרי, מיכן אמרו האיש ממנים פרנס על הציבור ואין ממנים האשה פרנסת על הצבור.

לעומת זאת, בהוצאות שונות של הספרי מופיע רק "מלך ולא מלכה". ראו כאן (קישור):

האם יש דרך לדעת איזה ספרי היה בפני הרמב"ם?

כבוד תורתם של רבותינו

לפני כשבוע וחצי פרסם העיתון בשבע ראיון עם עורך העיתון משפחה. בגליון האחרון הופיע באורח יוצא מן הכלל תגובה בעילום שם לראיון הזה. התגובה כתובה בצורה מעולה לטעמי, הוא אינו מופיע באתר של בשבע (חוץ מבPDF). הנה הוא לפניכם (לחץ על התמונה להגדלה):

שעות שוות - שיטת הרבי מקאמרנא

לפני כשבועיים פרסמנו רשימה בדבר חישוב סוף זמן קריאת שמע כשעות שווה, במקום שעות זמניות.

אחד הקוראים שמשפחתו נצר לחסידי קאמרנא שלח לי סריקה של ההקדמה של סידור חסידי קאמרנא, "היכל הברכה". בהקדמה זו אפשר למצוא חומר נוסף בעניין שיטה מעניינת זו של חישוב השעות כשעות שוות. תוכלו לראות את הדברים כאן. 

"ויאמרו איש אל אחיו" - למה עכשיו?

טז שִׁלְחוּ מִכֶּם אֶחָד, וְיִקַּח אֶת-אֲחִיכֶם, וְאַתֶּם הֵאָסְרוּ, וְיִבָּחֲנוּ דִּבְרֵיכֶם הַאֱמֶת אִתְּכֶם; וְאִם-לֹא--חֵי פַרְעֹה, כִּי מְרַגְּלִים אַתֶּם.
יז וַיֶּאֱסֹף אֹתָם אֶל-מִשְׁמָר, שְׁלֹשֶׁת יָמִים.
יח וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, זֹאת עֲשׂוּ וִחְיוּ; אֶת-הָאֱלֹהִים, אֲנִי יָרֵא.
יט אִם-כֵּנִים אַתֶּם--אֲחִיכֶם אֶחָד, יֵאָסֵר בְּבֵית מִשְׁמַרְכֶם; וְאַתֶּם לְכוּ הָבִיאוּ, שֶׁבֶר רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם.
כ וְאֶת-אֲחִיכֶם הַקָּטֹן תָּבִיאוּ אֵלַי, וְיֵאָמְנוּ דִבְרֵיכֶם וְלֹא תָמוּתוּ; וַיַּעֲשׂוּ-כֵן.
כא וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו, אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל-אָחִינוּ, אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ, וְלֹא שָׁמָעְנוּ; עַל-כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ, הַצָּרָה הַזֹּאת.
כב וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר, הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל-תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד--וְלֹא שְׁמַעְתֶּם; וְגַם-דָּמוֹ, הִנֵּה נִדְרָשׁ.
כג וְהֵם לֹא יָדְעוּ, כִּי שֹׁמֵעַ יוֹסֵף: כִּי הַמֵּלִיץ, בֵּינֹתָם.
כד וַיִּסֹּב מֵעֲלֵיהֶם, וַיֵּבְךְּ; וַיָּשָׁב אֲלֵהֶם, וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם, וַיִּקַּח מֵאִתָּם אֶת-שִׁמְעוֹן, וַיֶּאֱסֹר אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם.

בתחילה יוסף מציע לאחים לשלוח אחד להביא את בנימין ושהשאר יישארו במעצר במצרים. לאחר מכן כולם נשארים במעצר שלושה ימים. לאחר מכן יוסף חוזר בו מהצעתו ומציע הצעה חדשה: להשאיר אחד במעצר ושהשאר ילכו להביא את בנימין.

הפסוקים הללו קשים מאד להבנה. 

א. מהו "ויעשו כן" המופיע בפסוק כ'?

ב. מדוע הוידוי "אבל אשמים אנחנו על אחינו" מתרחשת כעת? האם במהלך 22 השנים שעברו מעולם לא עלתה על דעתם שאולי הם טעו? ואם לא, אז מדוע זה לא קרה במהלך שלושת הימים בו היו נתונים במעצר? 

כל עוד יוסף הציע לשלוח אחד להביא את בנימין, ההחלטה את מי לשלוח היא החלטה עניינית ומקצועית. מן הסתם האחים היו בוחרים לשלוח את מי שיכול לעשות את הדרך באופן הכי מהיר, או את מי שיש את מרב הסיכויים שיצליח לשכנע את יעקב לשלוח את בנימין. 

אך כאשר יוסף אומר שאחד יישאר במעצר וכל השאר יחזרו ליעקב, מתחילה ויכוח בין האחים מי הוא זה שיישאר מאחור (במקום שיש בו מן הסתם גם סכנת חיים). זהו "ויעשו כן" - האחים התחילו לדון מי יהיה זה שיישאר מאחור. בשלב הזה מתחילים האשמות ההדדיות, ואז יוצאת לה הוידוי "אבל אשמים אנחנו על אחינו". 

יוסף שומע את הדיון בין האחים ואת דבריו של ראובן. ייתכן שכעת הבין ששמעון היה האחראי הישיר לגורלו, או שהוא מנקה את ראובן לאחר דבריו "הלוא אמרתי אליכם", ולוקח את הבא בתור בפיקוד את שמעון. 

[מבוסס על פירוש הנצי"ב לתורה, העמק דבר]

כמה רשמים אישיים מהתועדות י"ט כסלו של "תורת חב"ד לבני הישיבות"

הלכתי ביום חמישי האחרון להתועדות י"ט כסלו של "תורת חב"ד לבני הישיבות" שהתקיימה בבנייני האומה בירושלים. תכננתי זמן רב מראש ללכת, אך כשהגיע יום חמישי בערב הייתי מותש כולי ומאד לא התחשק לי לנסוע לירושלים. אחרי התלבטות קשה, גררתי את עצמי לרכב ושמתי פעמי לעבר בנייני האומה. לא התאכזבתי. הגעתי למיטה רק בשעה מאוחרת מאד, אבל שמח ומרוצה.
לפני שנתיים השתתפתי בהתועדות של "תורת חב"ד" בבנייני האומה (כתבתי על כך כאן וכאן). אז היה מדובר על מעין מופע. הקהל ישב וצפה לעבר הבמה, שם היו מספר דוברים, מקהלה גדולה, תזמורת יפה וכד'. שנה שעברה לא יכולתי להשתתף, והשנה שוב הגעתי להשתתף, אך הארוע לבש פנים אחרות לגמרי.
הפעם היה מסודר כך שכולם יושבים באותו מפלס, רק דובר אחד דבר במהלך כל הלילה - הלוא הוא הגה"ח ר' יואל כהן, ה'חוזר' של הרבי. את הניגונים ליווה חיליק פרנק ועוד מספר נגנים, אך עיקר השירה היה מצד הקהל.  המארגנים ניסו לשלב במהלך ההתועדות גם כל מיני מצגות. לדעתי, זה היה מיותר. אין צורך בפירוטכניקה, הדיבורים של ר' יואל כהן, יחד עם הניגונים והקהל הגדול, זה המתכון המושלם מבחינתי. אני התרגלתי שכל ההפקות של "תורת חב"ד" הן מלוטשות, כך שהתאכזתי קצת מכל מיני תקלות קטנות, כמו מיקרופון שלא עובד וכד', אך גם עם התקלות שהיו היה ארוע מרשים מאד ומבחינתי עלה על ההתועדות מלפני שנתיים. את התמונות מהארוע תוכלו לראות כאן. שימו לב לגיוון בסוגי הכיפות והתסרוקות, וכן לגיוון העצום של גילאי המשתתפים - ממש מרשים, לדעתי.
אני מאד נהנה לשמוע את ר' יואל כהן מדבר, על אף שקצת קשה להבין את הדיבור שלו. בהתועדות ישב מאחורי אברך חב"די שתרגם סימולטנית עבור האנשים שישבו מסביבו, הוא הצליח להאזין לדבריו של ר' יואל ולחזור עליהם בעברית פשוטה כדי שאלה שישבו לידו יוכלו להבין. זה היה מרשים ביותר. בהתחלה זה קצת הפריע לי, היה לי מספיק קשה להתרכז ולנסות להבין את ר' יואל שלא ממש רציתי מישהו מדבר כל הזמן מאחורי, אך אחר כך גם אני עשיתי שימוש בשירותיו כשפספסתי כמה מילים והשלמתי אותם ע"י האזנה לאברך הנחמד שישב מאחורי.

הנה אחד הרעיונות שר' יואל כהן אמר במהלך הלילה אודות החידוש של הבעל שם טוב בגילוי החסידות:
מסופר על הבעל שם טוב לפני התגלותו שהוא היה משוחח עם ילדים וילדות ושואל לשלומם ולמעשיהם, מתוך תקווה שעל שאלותיו יענו לו: "ברוך ה'". פעם אחת ניגש הבעל שם טוב ליהודי פרוש (מהנאות העולם הזה) שהיה יושב ולומד בבית הכנסת ושאל אותו: "איך הפרנסה שלך? האם חסר לך משהו?". הפרוש לא היה מעוניין שהבעל שם טוב יפריע לו והוא ניסה לסלק אותו. הבעל שם טוב אמר לו: הקב"ה יצר את עם ישראל כדי שיאמרו את תהלות ה' "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו", ואם היהודי אינו יודע לומר "ברוך ה'" על כל מה שיש לו בעולם הזה הוא מפסיד מההנאה של הקב"ה.
הרבי שאל על הסיפור הזה: א. מדוע הבעל שם טוב לא שאל את הפרוש "איך הלימוד?", על זה הוא כנראה היה עונה "ברוך ה'", מה החשיבות לשאול דווקא על הפרנסה? ב. מן הסתם כשהפרוש אכל לפנות ערב חתיכת פת הוא בירך ברכת הנהנין וברכת המזון. בזה יש "תהלתי יספרו". אז לשם מה היה נצרך כל המפגש הזה עם הבעל שם טוב?
ההסבר הוא שבודאי הפרוש היה מברך ברכות הנהנין, אך הוא היה עושה זאת משום שיש הלכה בשלחן ערוך שצריך לברך, וכך גם ברכת המזון. הענין של "תהלתי יספרו" זה שהיהודי ירגיש ויפנים שהכל מהקב"ה, ולא רק לומר כך כי חייבים לומר כך.   הסיבה שהבעל שם טוב לא שאל על הלימוד, ושאל על הפרנסה, זה כי פשוט להבין שהתורה מגיעה מהקב"ה, החידוש הוא להרגיש שגם הפרנסה וענייני העולם הזה מגיעים מהקב"ה.
לכן גם נהג הבעל שם טוב לשוחח עם הילדים, והוא לא הסתפק ללמד אותם שיש לומר "ברוך ה'" כשהם נשאלים לשלומם. וזה כי הוא רצה שהם יגיעו מעצמם לתחושה שהדברים מגיעים מהקב"ה. כמו שאדם שאין לו את ההרגשה הזו אומר בטבעיות ש"כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", כך האמירה שהכל מגיע מהקב"ה צריך להיות אצל היהודי בטבעיות. 

כך איחדנו את צה"ל

לפני כשבועיים פרסמתי דברים קצרים שכתב הרב חיים נבון המציגים את הצעד הבא של הויכוח הציבורי אודות שירת נשים בצה"ל. לדבריו, יהיה זה ויכוח על פתיחת בקבוקים בשבת.
השבוע ב"עולם קטן" פרסם הרב אברהם וסרמן את הגירסא שלו לצעדים הבאים שעתידים לבוא עלינו לאחר הויכוח אודות שירת נשים בצה"ל (לחצו על התמונה להגדלה):

מן הסתם יהיו קוראים שיראו את שני הטורים כמשלימים זה את זה. אני רואה את הטור של הרב וסרמן כדוגמא מצוינת לתופעה עליה הצביע הרב חיים נבון בטור שלו. 

דברים משונים מהימים האחרונים

1. ביום חמישי האזנתי לרדיו לתוכנית בנושאים הלכתיים. הרב המשיב בתוכנית דיבר על הדלקת נרות בכל מיני מקומות. בין היתר הוא הזכיר גם הדלקת נרות עבור מי שיהיה במטוס והוא ציטט את הדברים הבאים של "בצל החכמה" (הרב בצלאל שטרן 1911-1989, חלק ד סימן קכז):

ויותר נכון עצת מעלת כ"ת שליט"א בקונטרסו הנ"ל שיקח רק נר אחד ולא יותר לקיים עיקר המצוה נר איש וביתו וידליקנה במקום מושבו באוירון על שלחנו וטוב שיניחנה בתוך כלי וכדומה שלא יתראה כ"כ לאחרים שלא יפריעו לו ויכול להשאירם כך דולקים חצי שעה. ואם בכ"ז יפריעו לו ויצוו לו לכבותה, יסביר להם שלו אסור לכבותה ואם הם רוצים לכבותה אינו מוחה בהם, כי אז גם אם יכבוה יצא יד"ח דכבתה אזק"ל [=אין זקוק לה] ובאחרים אפי' כיבו אותה במזיד אזק"ל, זתוכ"ד ונכון הוא.

התאריך על התשובה של "בצל החכמה" היא משנת תשל"ט. אינני יודע כיצד היה כותב כיום המחבר, אך היה מוזר לי מאד מאד לשמוע מישהו היום מצטט דברים אלו כהלכה למעשה. התלבטתי שמא הרב המשיב לא היה מעולם על מטוס...

2. כמה דקות אחרי זה החלפתי תחנה והגעתי לשידור ישיר משיעורו של רב מפורסם שהתחיל את שיעורו בברכה לקהל:

שהקב"ה בעז"ה ישלח לכל אחד ואחד ברכה והצלחה בכל מעשה ידיו. 

חשבתי שאולי לא שמעתי נכון, והנה הוא שוב אמר את זה:

השיעור מוקדש לרפואת החולה...., שהקב"ה בעז"ה ישלח לו רפואה שלמה. 

הקב"ה בעז"ה?! מה פירוש הביטוי הזה?

3. מסתבר שיש עוד דברים בציבור החרדי שיכולים להפתיע אותי. הפובליציסט ישראל וורצל, הכותב ביתד-נאמן תחת שם העט פ.חובב פרסם את הפנינים הללו בטורו השבועי לפני שבוע (קישור):

גם בתקופה השואה, כשהגרמנים ימח שמם וזכרם הפעילו את מכונת ההשמדה במלוא הקיטור - היהודים הוחזקו במחנות ההשמדה בבלוקים נפרדים לגברים ולנשים. אפילו חיות האדם האלה, התייחסו אל ההפרדה כדבר טבעי

אין לי אלא להסכים עם דברים שכתב גונן גינת בטורו בישראל היום, שכנראה גורם זר השתלט על המחשבים של העיתון ופרסם את הדברים האבסורדיים הללו, והשאלה היחידה הפתוחה עדיין היא: מדוע אף אחד במערכת יתד נאמן טרם הגיש תלונה במשטרה על החדירה למחשבי העיתון?

הדרת נשים, מאת: חיים ולדומירסקי

הטור הפופולרי של חיים ולדומירסקי מתוך "עולם קטן" חוזר לבלוג. אם אתם נהנים מטור הזה אתם מתבקשים להשאיר תגובה תואמת בתיבת התגובות.  

בגדול העבודה שלנו כאן די הסתיימה. השלמנו בהצלחה את כל מטרותינו במרחב, עמדנו בהצלחה ביעדים והגשמנו את החזון הציוני. נשארו רק כמה נקודות קטנות לסגור ואפשר לשים וי גדול על כל העסק – הדרת נשים, תג מחיר והחופש להגיד לשון הרע. התרבות החילונית מערבית הגיעה לשיאה, המוסר מתנוצץ בכל פינה, מוסד חיי המשפחה מעולם לא היה במצב טוב יותר והטלויזיה בכלל איכותית ואיכות זו לא מילה גסה (למרות שמילה גסה דווקא כן נחשבת לאיכות כאן) ורק כמה דוסים מעצבנים מאיימים להחריב הכל.

שלושה חיילים שסירבו להישאר באולם בעת הופעת חיילות מדירים שינה מעיני העיתונאים המודאגים, נבחרי ציבור מבועתים ואפי' מזכירת המדינה האמריקנית שבעלה, הנשיא לשעבר, בודאי יכול ללמד אותנו דבר או שניים על כבוד למין הנשי ואיך לא להתייחס לאישה כאובייקט. אל ייקל בעיניכם הדבר, אל תאמרו שהכתובת לא הייתה רשומה על הקיר. מדובר רבותיי בקצה קרחון שאחריתו מי ישורנו. מזל שעוד לא גילו שבהופעות בסניף בנ"ע עפולה צפון בשבוע הארגון נתנו לחניכות לרקוד על הבמה רק בתאורה אינפרא אדומה כשהציבור לובש אמצעי ראיית לילה. מזכ"ל האו"ם ודאי היה יוצא בגינוי חריף, שלא לדבר על ברלוסקוני. הלטהראן היינו ? לאפגניסטן דמינו ?

ואם אתם חושבים שמדובר בנושא קטן ואיזוטרי, האזינו נא לנאומה הרהוט והקוהרנטי של מנהיגת האופוזיציה נטולת הפניות, ציפי לבני, מעל בימת הכנסת. לדבריה היא אפי' רצתה לשיר את הנאום (רק שכנראה הייתה לה בעיה עם הלחן, ע"פ השמועה היא הגיעה עם הטקסט לשלמה ארצי שילחין לה אותו, אבל הוא אמר לה "מצטער, גם לי יש גבולות"). בנאום, שודאי ייכנס לפנתיאון נואמי הכנסת, טענה ליבני שבעוד מצרים הופכת לדמוקרטיה חיננית ומתוקנת אנו הופכים לדיקטטורה לאומנית קיצונית שבה נשים לא יכולות לשיר. מסתבר, שאין מדובר בגחמה של שלושה חיילים אלא במדיניות שמוביל ראש הממשלה. מדיניות שבה יש (... שתייים, שלוש... ) הדרת נשים. ליבני התרפקה על העבר וחשפה גילויים מרעישים שבזמן התנ"ך לא הייתה בעיה הלכתית בנושא כי עובדה שמרים הנביאה שרה. הציבור הדתי נאלם דום לשמע ההוכחה המרעישה (על אף שיש כאלו שטענו בתוקף כי היתה זו הופעת בצורת ומרים רק עשתה עם השפתיים).

אך כמו שאמרנו זהו רק קצה הקרחון, השבוע פירסמה הצדקת יעל דן בתכניתה כי על תלמידה במוסד דתי (המקבל כסף מן המדינה!!!) נאסר להשתתף בתחרות שירה ואף איימו עליה כי ישעו אותה אם תעשה כן! והמוסד מקבל כסף מהמדינה, הזכרנו כבר? מה יהיה הסוף? איפה הגבול? עוד מעט יכריחו אותה גם לאכול כשר... והזכרנו כבר שהמוסד מקבל כסף מהמדינה??? וזה כסף שלנו. של המיסים שלנו. אז אנחנו נקבע, כן?
אין מה לעשות, בישראל 2012 יש (כולם ביחד...) הדרת נשים.

וכפי שציינתי גם הילרי קלינטון בפורום של חיים סבן (ורבותיי, הבן אדם הצליח לעשות מיליארדים מלמכור לאמריקאים סידרה יפנית דבילית עם אפקטים של גן ילדים, אז כדאי להקשיב למה שהולך שם) מזועזעזעת מההפרדה שיש בחלק מהאוטובוסים בישראל בין גברים לנשים וזה מזכיר לה איך שהיו מתייחסים בארה"ב לשחורים באוטובוס, רק שכאן דווקא השחורים מתנהגים ככה. גם מהמקרה של (יותר חזק...) הדרת הנשים בצבא היא מזועזעת והגלים שעוררו שלושת הבייני"שים מסתבר עברו אוקיינוסים רבים עד אליה וזה ממש ממש ממש מזכיר לה את אירן. כלומר, חוץ מהקטע עם הפצצת אטום שקצת פחות מעניין אותה.

בקיצור חברים יקרים, אנו נדרשים לבדק בית רציני, לא ייתכן שאנחנו נתקע מקלות בגלגלים של התרבות המערבית. הכל הולך כאן באמת ממש נהדר ורק אנחנו מחרבים את הכל עם השטויות שלנו. למה להלחיץ את ציפי? למה לזעזע את הילרי? בואו נשיר כולנו יחד "בנים - יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך. בנות -...".

לתועלת הציבור צירפתי כאן נוסח קצר לאומרו בפני שלושה להועיל מפני הדרת נשים –

"הריני מוסר לפניכם הודעה שכל אישה שהדרתי, בין במזיד, בין בשוגג, בין בהקיץ, בין בחלום, תהא זאת ההדרה בטלה ומבוטלת. בכלהון אתחרטנא בהון ע"פ הלכות גברים יהודאין וע"פ צו בית משפט ומעתה מקבל אני שלא להדיר שום אישה בין במרחב הפרטי ובין במרחב הציבורי וכשם שיהיו מותרין בבית דין של מטה כך יהיו מותרים בבית דין של בייניש, הריני כפרת מנעלה".

למיילים ולפימיילים valdomh@gmail.com .

תג מחיר בבסיסי צה"ל

אני בדרך כלל נמנע מלעסוק בנושאים כאלה, וכנראה שאחרי התגובות הנזעמות שאקבל על הטור הזה אחזור לשתיקתי בנושא, אך מכיוון שאני מרגיש שהקול שלי לא נשמע עד כה במרחב הציבורי, אני מעוניין להשמיע אותו.

אני חושב שפעילות תג מחיר בבסיסי צה"ל, דהיינו להיכנס לבסיס צה"ל להתפרע ואפילו לזרוע הרס, הינה פעילות לגיטימית במשטר דמוקרטי, כשם שפעילות של קבוצות מסוג greenpeace הינן לגיטימיות. זה לא אומר שהאנשים שעושים את הפעילות הלא חוקית הזאת לא צריכים להיענש. הם בודאי צריכים להיענש. אך גם הזכות לעבור על החוקים ולהיות מוכנים להיענש על כך היא זכות לגיטימית במשטר דמוקרטי. גם greenpeace עשו פעולות מאד לא נעימות, שגרמו להפסדים כלכליים גדולים, ובחלקם היו מנוגדים לחוק, אך הם לגיטימיות.
בניגוד לכל מי ששמעתי היום, אני עושה חלוקה ברורה בין סוגי ה"תג מחיר". פעילות שיש בה אלימות כלפי קצינים, פעילי שמאל, או ערבים היא בעיני לא לגיטימית. פעילות תג מחיר שיש בה פגיעה בתושבים פרטיים (יהודים או ערבים), שיש סיכוי טוב שהם בכלל לא מעורבים בכל מה שהתרחש, גם היא בריונות לא לגיטימית. אבל, פעילות שיש בה פגיעה בסמלי השלטון, היא כן לגיטימית.
בעיני יש מדרג ברור מאד בדרגת החומרה בין פעילות תג מחיר כנגד מסגדים וכפרים ערביים לבין פגיעה ברכוש של המדינה או של צה"ל. הראשון הוא חמור פי כמה מהאחרון. הראשון מופנה כנגד מי שכלל לא אחראי למצב שכנגדו מפגינים ושעליו גובים את תג המחיר. האחרון מוגדר בשליט באזור ואחראי ישירות על כל המתרחש בו והוא הכתובת הכי ברורה למחאה.
הבעיה בסיפור הנוכחי של תג מחיר בבסיסי צה"ל זה שאנחנו מרגישים שצה"ל הוא חלק מאיתנו, בשר מבשרנו. זה נכון. אבל אנשים בריונים שאחזו, וחלקם עדיין אוחזים, בהגה השלטון במדינה החליטו להכניס את צה"ל למאבק הפוליטי והאזרחי הזה. הם לא הסכימו להימנע משימוש בצה"ל בהתנתקות ולא בפינויים אחרים ועל פי השמועות תכננו גם אמש לעשות שימוש בצה"ל לצרכים שאין בינם לבין הגנה לישראל שום דבר. אותם מנהיגים שהחליטו להשתמש בצה"ל לתועלתם הפוליטית, הם האחראים לכך שפעולות תג מחיר מכוונות כנגד צה"ל.

אני גם ער לבעיות שבעמדה שאני מציג:
- מדרון חלקלק: אותם אלה שמבצעים את פעולות תג המחיר אינם מבחינים בין פגיעה במחנה צבאי שהיא לגיטימית בעיני לבין פגיעה בכפר ערבי או מסגד שאינה לגיטימית בעיני. האמירה שלי תדרדר אותם לתחתית המדרון. אינני בטוח שזה נכון. אם זה נכון, על אף כל הבעייתיות של מדרונות חלקלקים, אני מוכן לסגת מעמדתי.
- זה לא משרת את המטרה ופגע בדעת הקהל: לא אמרתי שזה משרת! אמרתי רק שאם מישהו חושב שזה כן משרת ולכן הוא עושה את זה, אזי זה לגיטימי.

דבר אחרון שיש לי לומר בנושא זה לדובר צה"ל, תא"ל יואב פולי מרדכי, שהוציא היום את ההודעה הבאה:

צה"ל רואה בחומרה רבה מעשים אלו אשר מכוונים כנגדו וכנגד חייליו, ומסיתים אותו מעיסוק במשימתו העיקרית היא הגנה על אזרחי ותושבי המדינה.

איפה היית בהתנתקות? איפה?

דרושה יועצת

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

בשבועות האחרונים מתנהל בארץ דיון ער בנוגע למקומה של האשה במרחב הציבורי. דיון הנקרא בפי כל סוגית הדרת הנשים. הפעם נעסוק גם אנו בהיבט מסוים של סוגיה זו.

נתחיל במקרה שארע בארצות הברית אליו נחשפתי לפני מספר חודשים דרך האינטרנט. מכיוון שעתה אינני מוצא לכך זכר במרחבי הרשת, אני כותב מתוך הזכרון ומשמיט בכוונה פרטים מזהים כדי למנוע טעויות. באחד הריכוזים הגדולים של הדתיים בארצות הברית, מקום בו קיים מספר לא קטן של קהילות גדולות ומבוססות, החליט הרב של אחת הקהילות כי כדי לעודד את בני ובנות קהילתו לשמור על הלכות טהרת המשפחה יש צורך שתתפקד במקום יועצת הלכה. למי שלא מכיר את המונח, יועצת הלכה היא אשה שלמדה בעיון הלכות נדה וטהרת המשפחה והיא הגיעה למצב בו היא מסוגלת לענות על שאלות רבות בתחום הלכות נדה, ולא פחות חשוב - היא יודעת להבחין בין שאלות שהיא מסוגלת לענות עליהן ובין שאלות שעליה להתייעץ ולפנות לרב פוסק שיכריע בהן. ובכן, הרב קיבל החלטה שהימצאותה של יועצת טהרה במקום הוא חשוב וחיוני לשמירת המצוות של בני קהילתו, והוא התחיל לחפש מימון עבור יועצת. הוא פנה לשאר רבני הקהילות בסביבתו ואחד אחרי השני כולם סרבו לשמוע על כך. חלקם מטעמים טכניים שלא ראו צורך לזה בקהילתם, וחלקם סרבו מטעמים אידיאולוגיים שאל לאשה לענות על שאלות הלכתיות, ובכך לקחת חלק מתפקידו המסורתי של הרב עצמו. הרב שיזם את הרעיון לא התייאש, פרס את העובדות בפני בני קהילתו וביקש מהם לממן תפקיד של יועצת הלכה לטובת הקהילה. הקהילה הסכימה, היועצת המתאימה אותרה, והפרויקט יצא לדרך.

כחלוף שלוש שנים מכניסתה לתפקיד, פרסמה היועצת מעין סיכום לתקופת עבודתה בקהילה. עבודתה בקהילה כללה לא רק מתן מענה לשאלות אלא גם מסירת שיעורים בנושא טהרת המשפחה ונושאים אחרים. היא מסרה שהיא תיעדה כל שאלה שהגיעה אליה ואיך היא טיפלה בה: ענתה על המקום, ביקשה להיפגש עם השואלת, הפנתה את השאלה לרב וכיו"ב. סיכום התיעוד הוליד את הנתון המדהים הבא: בשלוש השנים בהן תיפקדה, היא קיבלה קרוב לשלושת אלפים שאלות (!).

למי שאיננו בקיא במספר השאלות המגיעות לרבנים בקהילות דתיות, הנה נתון נוסף שמצאתי במרחבי הרשת (קישור), גם הוא מקהילה בארצות הברית: יועצת הלכה שנכנסה לתפקידה באחת הקהילות קיבלה בשנתה הראשונה שם כמאה וחמישים שאלות בנושא טהרת המשפחה. הרב של הקהילה מסר שבשנה לפני בואה של יועצת ההלכה, הוא קיבל שלוש (!) שאלות בנושא.

סיפור היועצת שקיבלה בממוצע כאלף שאלות בשנה, מעיד יותר מכל דבר אחר כי הרב שדחף להבאת היועצת - חש נכון את רחשי הלב בקהילה, כמו גם שהיועצת נתנה שירותים לא רק לנשות הקהילה שמימנו אותה, אלא לנשים רבות בכל האזור. לא שזה גרם לרבני הקהילות האחרות לרצות להשתתף במימון, כמובן...

עתה בואו נטוס חזרה לארץ. מה היה קורה בארץ אם רב קהילה היה פונה לבני קהילתו ומציע להם להעסיק במשרה חלקית יועצת הלכה? זה כמובן תלוי באופי הקהילה, אך יש סיכוי טוב שחלק מחברי הקהילה היו רוצים לומר לרב: "תשמע, אנחנו לא מבינים עדיין למה אנחנו צריכים לממן אותך, בטח שלא נממן מישהי נוספת שסך הכל עונה על שאלות". חלק אחר אולי היה אומר: "ואשתך, היא לא יכולה לעשות את הייעוץ הזה?".

לקראת כתיבת הטור הזה התייעצתי ביועצת הלכה שאני מכיר, המתגוררת בקהילה תורנית במרכז הארץ. היא כמובן אינה מועסקת ע"י הקהילה, אלא במקרה גרה במקום. כיוון שכך, היא גם לא מפרסמת את "שירותיה", ונשים פונות אליה בטבעיות סתם כך מפני ששמעו שהיא גם יועצת הלכה. לדבריה, היא עונה בממוצע על שתי שאלות ליום. זהו מספר עצום! למענה הטלפוני של מדרשת נשמת, המוסד האחראי להכשרת יועצות הלכתיות, מגיעות בכל ערב עשרות שאלות. זאת, בתחום שחלק גדול מן השאלות כלל לא ניתן לשאול דרך הטלפון. המסקנה שלי מכך היא כי גם בקרב קהילות רבות בארץ ישנה דרישה סמויה ליועצת הלכה בדיוק כמו בקהילות רבות בארצות הברית.

רבני קהילות רבים שוברים את הראש כיצד להביא ליתר מודעות את נושא הלכות טהרת המשפחה אצל בני קהילתם. חלקם מקדישים שיעורים מיוחדים לנושא מספר פעמים בשנה, חלקם מפיצים עלוני מידע בנושא ברשימת התפוצה הקהילתית, חלקם מעדיפים להקדיש את מאמציהם לתחומים אחרים בעבודת ה' מתוך מחשבה שלא הם יצליחו להביא לשינוי בהרגלים בתחום האינטימי.

אין לי ספק שכל פעילות מצד הרב הקהילתי להגברת המודעות בנושא של טהרת המשפחה נושאת פרי. עם זאת, אחרי שיש בידינו נתונים על התנופה האדירה שהימצאותן של יועצות הלכתיות תורמות בתחום, האם נוכל, אנו רבני הקהילות, להפטיר כדאשתקד שעשינו את כל המוטל עלינו בתחום?

משהו על לימוד תורה לנשים

בעקבות הרשומות האחרונות בדבר הרבי והאבולוציה (וגם כאן) ובדבר תוכנית הלימודים באולפנות, שלח לי ר' מנדי ברונפמן את הדברים הבאים בדבר משנת הרבי מלובביץ' (אנחנו עוסקים בו הרבה לאחרונה, זה כנראה בהשראת י"ט כסלו החל השבוע...) בנוגע ללימוד תורה לנשים:

בנוגע לסוגיית מעמד האשה, הרבי זצ"ל עמד על כך פעמים רבות, כי האישה היא העיקר של הבית. חוץ מההיבטים החשובים של ניהול, ארגון ודאגה לכל צרכי הבית מבחינה חומרית, האישה היא גם בעלת השפעה חינוכית עצומה על בני הבית - ילדיה ובן זוגה כאחד. לא בכדי, אם כן, היא מכונה "עקרת הבית". אכן, האישה היא באמת היסוד והבסיס של חיי המשפחה כולה. השילוב של דאגתה, מסירותה והרוך והחמימות שהיא מפגינה – מעמיד אותה בתפקיד המשפיע הגדול על רוח הבית. אך מלבד זאת, ומעל לזאת, נשים הן היום משכילות, ובעלות כישורי הצלחה בחיים המודרניים במידה שווה לזו של הגברים. הן לומדות לימודים גבוהים, נושאות בתפקידים בכירים בכל תחומי החברה, ומגיעות להישגים נהדרים בכל ההיבטים.

אין שום סיבה, אפוא, כך אומר הרבי, שהאישה לא תיטול חלק בתלמוד התורה. להיפך, כל הגורמים מצביעים על כך שעל האישה מוטל היום צורך אמיתי ללמוד תורה באופן רציני ומשמעותי. ראשית, עליה לקיים את המצוות שהיא חייבת בהן, ובכדי לדעת כיצד לקיימן כראוי עליה ללמוד אותן. יש לזכור, למשל, שהאישה חייבת במצוות כמו אהבת ה' ויראת ה', ומצוות רבות נוספות, ובלי ללמוד תורה ופנימיות התורה ומחשבת התורה, איך היא תצליח לקיים את המצוות הללו? שנית, אם האישה עוסקת בהצלחה בכל תחומי החיים, על אחת כמה וכמה שעליה לעסוק גם בתלמוד תורה!

בשיחתו לקראת ברכת החמה בשנת תשמ"א, בשבת פרשת החודש, התייחס לשאלה ההלכתית האם נשים משתתפות בברכת החמה. הרבי הביע אז את דעתו הברורה שנשים תברכנה ברכת החמה בשם ומלכות וברוב עם.

באותה הזדמנות התייחס הרבי לסברת האומרים שנשים לא תברכנה ברכת החמה (ברוב עם על כל פנים), בגלל הכלל ש"כל כבודה בת מלך פנימה". וזה תורף הדברים שאמר אז הרבי:

"היו זמנים שבגלל העניין דכל כבודה בת מלך פנימה כמעט ולא יצאה האשה מהבית והסתייגה אפילו מהליכה לבית הכנסת. ועל דרך זה לא היו חדרים ובתי החינוך כי אם לילדי ישראל ולא לילדות, מחמת החשש שעל ידי הליכתן ברחוב תהיה ח"ו פריצה בגדרי הצניעות, ואולי יפגשו עם כאלה שפגיעתם רעה וכו'.
"אבל בימינו נשתנה המציאות, כי נשתנה מצב העולם ותהלוכותיו, וכבר אי אפשר לקיים את העניין דכל כבודה בת מלך פנימה כפי שהיה בדורות שלפני זה. ומעשים בכל יום הם שנשים שומורות תומ"צ ובנות ישראל שחונכו על טהרת הקודש וכו' יוצאות בחוץ והולכות ברחוב אפילו לדברי הרשות... [ואפילו מקדמת דנא נוסדו בהסכמת כל גדולי ישראל בתי ספר ומוסדות חינוך לבנות ישראל, דכיון שבלאו הכי יוצאות מחוץ לבית, ויש מקום לחשוש להשפעות בלתי רצויות מבחוץ כו', תקנו להן בתי ספר לבסס ולחזק התלמידות באופן כזה שיוכלו לעמוד בתוקף נגד הרוחות הבלתי מצויות המנשבות בעולם].
"מה שכן אפשר לפעול, וצריכים לפעול, הוא שהליכתן והנהגתן של נשי ובנות ישראל מחוץ לבית תהיה בדרכי הצניעות, ברוח של "פנימה" – צניעות וקדושה...
"ועל פי הנ"ל פשוט, שכאשר מדובר בעניין של קדושה, תפילה בבית הכנסת ולימוד התורה בבית הספר וכל כיוצא בזה, אין מקום בימינו אלה למנוע נשי ובנות ישראל מהליכה לדבר המצווה דווקא על יסוד הכלל דכל כבודה בת מלך פנימה ואדרבה: כיון שבלאו הכי יוצאות הנה לרשות הרבים כנ"ל, יש להשתדל ככל האפשרי שהליכתן תהיה קשורה ומיועדת לעניינים הקשורים לתורה ומצוותיה".

זה לגבי השתתפות נשים בחיים היהודיים בהיבט של המעשה.

באחת השיחות הוסיף הרבי גם לגבי ההיבט של תלמוד תורה (תורת מנחם התוועדויות תש"נ, ח"ג, עמ' 171): "בדורות שלפנינו לא היו מוסדות חינוך לבנות... ואף על פי כן בדורות האחרונים ייסדו גדולי ישראל מוסדות חינוך לבנות בראותם שזהו צורך הזמן ("עת לעשות לה'..."), דכיוון שבלאו הכי יוצאות מבתיהן ומקבלות השפעה מבחוץ כו', בהכרח לייסד עבורן מוסדות חינוך שבהם יקבלו חינוך הכשר ועד לינוך על טהרת הקודש.

"ומזה מובן גם בנוגע ללימוד תורה שבעל פה (נוסף על לימוד ההלכות הצריכות להן) – שכיוון שבלאו הכי לומדות הנשים והבנות לימודים שונים שעל ידם "נכנס בהן ערמומית", הרי לא זו בלבד שמותר להן ללמוד תורה שבעל פה, אלא יתירה מזה, על פי טעם הלכה זו עצמה – צריך ללמדן תושבע"פ, לא רק לימוד הלכות פסוקות בלי טעמיהן אלא גם לימוד טעמי ההלכות, ועד לשקלא וטריא שבתורה, שמטבע האדם (איש או אשה) שחפץ ומתענג יותר בלימוד זה, שעל ידי זה תהיה אצלן התפתחות החושים והכשרונות ("ערמומית") ברוח תורתנו הקדושה".

אגב, הרבי מוסיף שם הערה מעניינת: "ולהעיר, שעניין זה הוא מהחידושים לטובה שבדורות האחרונים...".

עד כאן דבריו של ר' מנדי ברונפמן. 

מעניין, אגב, להשוות לדברים הבאים של הרב אהרן ליכטנשטיין בספר מבקשי-פניך (עמ' 169-170):

הרב הדגיש מאוד את הסיבה לעודד לימוד תורה לנשים. הרב החשיב את לימוד התורה, באמת ובתמים, לא בתור סיסמה. הוא חשב באמת: "בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין". הוא חשב שיצר הרע פועל אצל נשים לא פחות מאשר גברים, ממילא, או שאינך שולח אותן לאוניברסיטה, ואז אתה מוציא אותן מהמעגל ההשכלתי, התרבותי. ואם אתה שולח אותן, הן אינן מצוידות בתבלין של התורה שיגן עליהן.
כיוון שהוא היה בעד שנשים תלמדנה השכלה רחבה ותשתלבנה בתרבות, ממילא הוא באמת חשב שחשוב, חשוב מאד, שהן תלמדנה תורה. בכל מקרה, גם אלמלא הסכנות והסיכונים התרבותיים, הוא בכל מקרה היה מעודד את זה שהן תלמדנה.
אני זוכר ישיבת ר"מים שהיתה בישיבה שלנו, אולי לפני עשרים שנה... ר' יעקב מדן דפק על השלחן, ואמר: לא יעלה על הדעת שללמוד תורה יהיה אסור לבחורה, אבל היא תוכל לקרוא איזשהוא ז'ורנל לנשים! זהו משפט שהרב היה יכול לחתום עליו בעיניים עצומות. 

וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ

המאבק בין יעקב למלאך מתואר בפסוקים הבאים (בראשית לב):

כה וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב, לְבַדּוֹ; וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ, עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. כו וַיַּרְא, כִּי לֹא יָכֹל לוֹ, וַיִּגַּע, בְּכַף-יְרֵכוֹ; וַתֵּקַע כַּף-יֶרֶךְ יַעֲקֹב, בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ. כז וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי, כִּי עָלָה הַשָּׁחַר; וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ, כִּי אִם-בֵּרַכְתָּנִי. כח וַיֹּאמֶר אֵלָיו, מַה-שְּׁמֶךָ; וַיֹּאמֶר, יַעֲקֹב.

רוב הפסוקים בתיאור הזה כתובים באופן שהקורא אינו יכול לדעת מי נושא הפסוק.
כך לדוגמא כשהתורה אומרת לנו "וירא כי לא יכול לו ויגע בכף ירכו" איננו יודעים עדיין במי המדובר - האם יעקב לא יכול למלאך או שהמלאך איננו יכול ליעקב? דומני שגם אחרי קריאת המשך הפסוק "ותקע כף ירך יעקב", שמשם אנו מבינים את תחילת הפסוק ש"ויגע בכף ירכו" מוסב על המלאך שנוגע בכף ירכו של יעקב, עדיין אי אפשר להיות בטוחים שמי ש"לא יכול לו" הוא המלאך. ייתכן לקרוא את הפסוק גם באופן הבא: וירא יעקב כי לא יכול למלאך, ויגע המלאך בכף ירכו של יעקב.
כך גם בהמשך, לא ברור לקורא מיהו האומר "שלחני כי עלה השחר" עד שאנחנו קוראים את פסוק כ"ח, שאז מסתבר שיעקב הוא המשיב.

חשבתי שאולי פסוקים אלו נכתבו באופן המעורפל הזה כדי לתת לקורא את תחושת המאבק. בעוד המאבק מתרחש, קשה למתבונן מבחוץ, ולפעמים גם לנאבק עצמו, לדעת ידו של מי על העליונה. רק בגמר ההתאבקות מסתבר מיהו המנצח, הגם שייתכן שהוא גם פצוע. 

שזמן קריאת שמע כל יום שווה?

ופה מקום אתי להעיר שמאד אני נבוך על שיטת כמה גדולים וצדיקים שהורו שזמן ק"ש כל יום שוה, והיינו בשעה תשע לשעון שלנו, שבני מלכים קמים תמיד בשעה אחת בשלש שעות שוות, ועיין היטב בפירוש הגה"ק מקאמרנא למשניות ריש ברכות, ומאד יש לתמוה עיהם דהא ודאי דיני התורה כמבואר במשנה אינם כפי שעון שלנו שהנכרים המציאו לפני מאה שנה ויותר. רק השעות תלויים בשמש כפי שעון ערבי שמשנים כל יום להתאים לשקיעת החמה, ולהשיטות דזמן ק"ש שעות שוות הכוונה שהזמן כל יום כ"א שעות אחר חצות היום שקדם, וכשם שזמן חצות משתנה כמעט כל יום ובתקופות השנה בלערך עשרים מינוט ויותר, כך זמן ק"ש משתנה והיא תמיד שעות שוות כ"א שעות אחר חצות היום כמ"ש, ומאד יש לתמוה על הגדולים שלא עמדו בזה רק דימו שהשעה תשע בשעון שלנו (האמיתי לפי המקום) היא סוף זמן ק"ש, והאמת שגם להאי שיטה נמי משתנה כפי השמש כמ"ש ודו"ק היטב כי קיצרתי. 

מתוך: הרב משה שטרנבוך, מועדים וזמנים, חלק ב', סימן קנה, עמ' קיא בהערה - במהדורה תשכ"ח. 

האם מאן דהוא יכול להאיר את עיני ולהחכים אותי במה המדובר? מיהם הגדולים וצדיקים שהורו שזמן קריאת שמע כל יום שוה? מהם דברי הגה"ק מקאמרנא והיכן ניתן למצוא אותם? 


עדכון:
יישר כחו של תלמיד חכם אחד מפורום הרבנים ששלח לי את הדברים הבאים מתוך ספרו ההלכתי, שלחן הטהור, של הרבי יצחק אייזיק יהודה יחיאל מקומרנא (ראו את המקור ואת הערות השוליים כאן):

עדכון ב':
רעיון זה של שוות שוות, בניגוד לשעות זמניות מופיע כבר בתרומת הדשן סי' קכא:

שאלה: הא דקי"ל כר' יודא אוכלים כל ארבע ולא יותר. בשנת העיבור שהיום מאריך בגבולינו, שבסוף ארבע עדיין כמו ג' שעות עד חצות, עד אימת שרי לאכול חמץ? עד ב' שעות קודם חצות לעולם, או נימא דכי שלימא להו ד' שעות מתחילת היום לעולם אסור באכילת חמץ?
תשובה: יראה מתוך ההלכה דלעולם שרי לאכול עד ב' שעות קודם חצות. ואע"ג דמסיק רבא דטעמא דרבי יודא גזירה משום יום המעונן, וארבע זמן סעודה לכל היא; ולהך שינוי נוכל לומר דלעולם אפילו בימים הארוכים זמן סעודה היא בארבע מתחילת היום, לאחר ד' שלים ליה זמן סעודה, ויש כאן לגזור משום יום המעונן. מ"מ הואיל ולשינויא קמא דאדם טועה ב' שעות אין לאסור לעולם רק ב' שעות קודם חצות כדמוכח התם. אע"ג דמסיק בשינויא אחרינא אגופא דגזירה דאינה אלא ב' שעות קודם חצות לא הדר. וכעין זה דקדק ר"ת בתוס' פ' החולץ ובפ' אע"פ, מתרי שינויי דתלמודא דגרושה ומינקת אסור /אסורה/ להינשא. והא דנקט ר' יודא אוכלים כל ארבע משמע דלא תלינן בקודם חצות, היינו משום דבימים בינונים לעולם בסוף שעה ד' היינו ב' שעות קודם חצות וק"ל, והמיקל לא הפסיד.

ודברים אלו של תרומת הדשן מובאים גם ברמ"א על השלחן ערוך אורח חיים סימן תמג סעיף א:

הגה: ובשנת העיבור שהיום ארוך, אלו הארבע שעות לפי ענין היום ומותר לאכול חמץ עד שליש היום (רמב"ם בפירוש המשנה ריש ברכות ומהרי"ו), וי"א עד ב' שעות קודם חצות (תה"ד סימן קכ"א).

ביקורת ספרים: הרבי מלובביץ' - בחייו ובחיים שלאחר חייו, מאת: מנחם פרידמן ושמואל היילמן

הספר "הרבי מלובביץ' - בחייו ובחיים שלאחר חייו" יצא לאור לפני כשנתיים באנגלית. בזמנו, עקבתי אחרי הרבה מהביקורות שנכתבו על הספר (ראו כאן וכאן), והגעתי למסקנה שאני מבין במה עוסק הספר על צדדיו החיוביים והשליליים ולכן לא אצא מגדרי כדי לקרוא אותו. לפני מספר שבועות ראיתי את הספר במהדורתו העברית בספריה העירונית המקומית על מדף הספרים החדשים והחלטתי בכל זאת ליטול את הספר לידי.

ובכן, הספר מספר את סיפורו של הרבי מלובביץ' האדם. המחברים יוצאים מגדרם כדי לצייר אותו, לפחות עד הגיעו לארצות הברית, כאדם די רגיל. הם אף מדגישים את כל הנקודות בחייו בהם הוא לא בדיוק פסע בתלם שהיינו מצפים מאדם שעומד להיות אדמו"ר ואחד המנהיגים הרוחניים המשפיעים ביותר במאה העשרים. חלק מהנקודות הללו: לימודיו האקדמיים, זה שהוא לא למד בישיבת תומכי תמימים בצעירותו, הזמן הארוך שעבר בין הגיעו לבית הרבי הריי"ץ לבין נישואיו בגיל די מתקדם, אי שימושו בתפקיד רבני, ציבורי או חינוכי כלשהוא עד הגיעו לארה"ב וכך הלאה.

עם זאת, אני לא חשתי בזלזול או בהקטנה של האיש מצד המחברים. ההיפך הוא הנכון. לדידם, דווקא משום שהוא הגיע עם רקע אקדמאי, ועם היותו אדם שראה עולם, בעל דעות עצמאיות ולא אחד שיצא מפס הייצור של החינוך החב"די, אלו התכונות שהביאו אותו ל"ופרצת" - פריצת כל המסגרות המסורתיות לפעילותו של אדמו"ר חב"די.

הבעיה בהצגה הזאת של הדברים היא שזה לא מסביר עוד חלקים מהותיים מדמותו של הרבי. מכל התיאורים עליו, הרבי היה אדם כריזמטי, מחנך דגול, רטוריקן מופלא, תלמיד חכם מופלג, בעל ידיעות עצומות בכל התורה כולה ובספרות חב"ד בפרט. מהיכן הגיעו כל התכונות הללו? האם הם נולדו בו רק אחרי השואה? האם הם לא היו קיימים בו בחמישים שנות חייו הראשונות? 

אני מכיר היטב את הסיפורים החב"דיים אודות הרבי בסגנון שהיה מברך בעודו תינוק היונק מאמו, ואינני רואה סיבה להאמין לכל אותם הסיפורים. אך מכאן ועד לומר שהרבי חלם להיות מהנדס בפריז לשארית חייו, הדרך רחוקה. האם היו עוד הרבה מהנדסים יהודיים בצרפת שכל התורה כולה היתה פרושה לפניהם כבכף ידם? לא ברור לי מה סברו המחברים.

עם זאת, נהנתי מקריאת הספר. השתדלתי להתעלם מהמסקנות מרחיקות הלכת של המחברים ובמקום זאת התענגתי על מיני הפיצ'פקס שהמחברים דלו מהרשימות של הרבי ומאגרותיו בשנים שלפני מלחמת העולם השניה (על אחד מהם כתבתי כאן). 

הרבי והאבולוציה - המשך

לפני מספר ימים פרסמתי את הרשימה "הרבי והאבולוציה" על דבר הטענה המוזרה משהו של הרבי שניתן להסביר את דברי חז"ל אודות הכינים שאינם פרים ורבים מכך שהמדע אינו שולל הולדה ספונטנית.
והנה, לא עברו מספר ימים, ועלה לרשת שיחה של הרב צבי (הרשל) שכטר בנושא "כשהמדע סותר את התלמוד", בו הוא מתייחס לנושא הזה בדיוק. לפניכם תרגום וסיכום של דבריו (הנושא הראשון בשיעור עוסק בנושא הזה של ההולדה הספונטנית):
"באמצע המאה ה19 לאחר שלואי פסטר הוכיח את אי קיומם של יצורים הגדלים מתוך עיפוש ושאין בריאה ספונטנית לחכמי ישראל הפריע מאד איך יתרצו את דברי הרמב"ם בספר המצות לא-תעשה קעט:

ואינו נמנע התילד הנמלה או הצרעה וזולתם ממיני ממיני העופות והשרצים מן העפושים בתוך האוכל אלא אצל הסכלים שאין בהם ידיעה בחכמת הטבע אלא יחשבו כי כל מין מהמינים אי אפשר שיתילד איש מאישיהם אלא מזכר ונקבה בעבור שהם רואים זה.

כלומר, שרק מי שלא מבין כלום במדעים יכול לסבור שעופות לא יכולות להיווצר מתוך העיפוש, ויכולות להיווצר רק מזכר ונקבה.

לאחר מכן כשהתחזקה הקומוניזם והאתאיזם והיו צריכים להסביר את היוצרות החי הראשון, שהרי אם לא קיים הולדה ספונטנית ולא קיים בורא לעולם, איך מסבירים את היווצרות התא החי הראשון? וכיוון שהכסף יענה את הכל, המדענים הקומוניסטים נתנו ביסוס מדעי לפריכת חלק מטענותיו של לואי פסטר, ולאפשרות ההולדה הספונטנית. וכך הקומוניסטים הצילו את הרמב"ם!
כשהייתי בקולג' למדתי כימיה אצל אח של הרב, פרופ' שמואל סולובייצ'יק. הוא לימד אותנו את כל ההיסטוריה הזאת. הוא אמר: 'אוי ואבוי אם נצטרך את הקומוניסטים כדי להציל את הרמב"ם! זה מגוחך!'. אנחנו מעדיפים את לואי פסטר על פני תיאורית ההולדה הספונטנית."

בהמשך, אגב, הרב שכטר מזכיר גם את הרב מנחם כשר הכותב כמו שהרבי כתב בתשובה המוזכרת. 

שתי התלבטויות חינוכיות

לימוד גמרא לבנות (ולבנים) בתיכון
באתר כיפה פורסם היום מאמרו של פרופ' נדב שנרב בנושא תוכנית לימודי מקצועות הקודש באולפנות לבנות (קישור). להבנתו, הסיבה שלא מלמדים את הבנות גמרא באולפנות זה משום האיסור ללמד בנות תורה. אם כן, סבור פרופ' שנרב, יש לבחור בין שתי אפשרויות:
א. לא ללמד את הבנות כלל תורה (חוץ ממעט מקרא).
ב. ללמד את הבנות כמו שמלמדים את הבנים.
מה שקיים כיום זה:

שלבוגרותיהן של רוב האולפנות יש אולי איזה ליקוטים של ידע כללי מעורפל על כמה נושאים ביהדות, אבל בגדול הן בורות ונבערות ביחס למרכז הכובד של מה שמקובל מדורי דורות בתור לימוד תורה.

אפשרות זו, לדבריו, אינה נכונה או הגיונית משום צד.

לפני כמה ימים שמעתי שיחה שנתן הרב צבי (הרשל) שכטר לפני כעשור ובו הוא התבקש להתייחס לנושא לימוד גמרא לבנות (קישור - בערך בדקה 22). הרב שכטר מאד לא מרוצה מתוכנית הלימוד הקיים אצל בנים בישיבות התיכוניות (בחו"ל - אך בארץ התוכנית לא שונה בהרבה). הבנים במרבית המקרים לא מצליחים להבין מה רוצים מהם בלימוד הגמרא, לא מצליחים להבין טקסטים של תלמוד בעצמם ולמעשה רבים מהם מכלים את זמנם לריק בלימוד שעות רבות של גמרא. הוא היה חושב שהיה מן הרצוי לאמץ עבור הבנים את תוכנית הלימוד של מקצועות הקודש הקיים אצל הבנות - קרי, לימוד ספרי מחשבה יסודיים, מקרא, עברית והלכות בסיסיות. במקום לקחת מתוכנית הלימוד של הבנות אל הבנים, הוא מקונן, לוקחים את התוכנית הכושלת של הבנים עבור הבנות. זה פשוט צעד לא חכם.

שעות פרטניות
כאב לילדים בבית ספר יסודי, נחשפתי למה שקוראים אצלנו בבית הספר "שעות פרטניות". זה עובד כך: לכל מורה יש מספר שעות בשבוע בו הוא אמור לשבת עם קבוצה קטנה של תלמידים מהכיתה ולעבוד אתם בצורה פרטנית ולשפר אותם. עד כמה שידוע לי זה המורים בוחרים מהכיתה שני קבוצות של תלמידים, ילדים מעל לממוצע הכיתה ועובדים אתם על פיתוח המיומנויות, או לחילופין ילדים מתחת לממוצע הכיתה ועובדים אתם על השגת שאר הכיתה.
אני חייב להודות שהרעיון נשמע נכון ויפה.
 בפועל, יש לי כל מיני חרדות בנושא. מכיוון שאף ילד לא נשאר בבית הספר אחרי שעות הלימודים, וגם לא אף מורה, השעות הפרטניות מתקיימות במקביל לשיעורים אחרים. כלומר, אם הילד חלש קצת בחשבון, ייתכן ויוציאו אותו משיעור מדעים כדי לעבוד אתו על חשבון. זה יכול להיות מצוין, אבל רק אם הוא לא בפיגור גם במדעים. וגם אם הוא לא בפיגור במדעים, צריך לודא שהוא לא ייכנס לפיגור כזה בגלל שהוא מפסיד שעות מהשיעור. וכך גם אם הילד חזק במקצוע מסוים, דווקא השיפור והבאתו למצוינות במקצוע הזה, כשזה בא על חשבון מקצוע אחר, יכול להביא לכך שבעתיד הלא רחוק הוא יזדקק לשעות פרטניות כדי להדביק את חבריו שלא הפסידו את אותם השעות בכיתה.
עוד דבר שלא ברור לי לגמרי, זה מה החומר שלומדים באותן שעות פרטניות. אני מניח, אולי בטעות, שהמורים לא מכינים את השיעורים הללו כמו שהם מכינים שיעורים פרונטליים לכיתה שלמה. גם משרד החינוך לא מגדיר מה צריך להספיק בשיעורים הללו, כך שלי כהורה אין ודאות שהשיעורים הללו באמת מספקים את הסחורה.
יש מחבריי האומרים שבכל מקרה טוב שהילד יקבל קצת זמן לשבת עם מורה בקבוצה קטנה, שהמורה יכיר אותו יותר טוב מאשר כשהוא בכיתה ילד אחד מתוך כשלושים ילדים. לעומתם, לי זה לא ברור, ואני די נבוך מול המציאות. 

כך פירקנו את צה"ל. היה שווה / הרב חיים נבון

מתוך עמוד הפייסבוק של הרב חיים נבון ומתוך הטור "טיפול נקודתי" בעיתון מקור ראשון

אחרי שש-שבע מלחמות ועוד כמה הישגים נאים, בסופו של דבר צה"ל התפרק בגלל הבקבוקים. הפולמוס הנורא על בקבוקי היין גרם לקרע ביחידות, פירק את צה"ל למיליציות יריבות, וכמעט החריב את המדינה. הכול התחיל כאשר קבוצה של בני ישיבות סירבה בתוקף לפתוח בשבת בקבוקי יין לקידוש. לפי הרבה פוסקים, כך נימקו, אסור לפתוח את הפקק בפעם הראשונה בשבת, כדי לא לשחרר את טבעת המתכת שדבוקה אליו. המג"ד זעם: זה לא צבא דתי! צעק בנוכחות כל הגדוד; בצה"ל פותחים בקבוקים בשבת!

המשבר היה רק שאלה של זמן. מי יכול לעמוד אדיש, כאשר שאלה כה גורלית מוטלת על כף המאזניים? החיילים הדתיים החלו לנטוש בזעם את חדרי האוכל בשבת. מפקדים פרגמטיים העלימו עין, אך המפקדים הקשוחים זרקו את החיילים לבתי הכלא בהמוניהם. אל תיכנעו! עודדו הרבנים המחמירים את תלמידיהם; זוהי שעת השמד! ייהרג ואל יעבור!

כמה רבנים שוחרי טוב הציעו לפתוח את הבקבוקים לפני שבת. אך הצעתם נדחתה בבוז על ידי שני הצדדים. הרבנים המחמירים אמרו שזו סוגיה עקרונית שאסור להתפשר עליה. העיתונאים כתבו מנגד שאסור לתת לדתיים להחזיר אותנו לימי הביניים; חייבים להגן על כבודה של תעשיית היין הישראלית.

כך התפרק צה"ל. המחיר היה איום ונורא, אך שני הצדדים הסכימו שהיה שווה.

הרבי והאבולוציה

לפני מספר ימים עלה לרשת הגליון החדש של מעיינותיך לחודש כסלו, בהוצאת "תורת חב"ד לבני הישיבות". בגליון יש מאמר ארוך יחסית של הרב מנדי ברונפמן (שכיכב פעם אחת גם בבלוג הזה) בנושא: "על גישתו של הרבי למדע ולטכנולוגיה".
בתוך דבריו הוא מביא את דברי הרבי ביחס לדברים שאמרו חז"ל שמותר להרוג כינה בשבת משום שהוא אינו פרה ורבה. הנה ציטוט:

האם מה שהתלמוד אומר בנוגע להולדה ספונטנית הוא אמת, אפילו אם זה בסתירה למה שאתה חושב שהוא ההשקפה של המדע. וודאי שהדבר צריך להיות מובן מאליו, שכל עוד המדע לא יוצא בהצהרה נחרצת שהולדה ספונטנית היא בלתי אפשרית, אין כל צורך לנסות לפרש מחדש את האמירות של חז"ל. אני חוזר: חקרתי בקפדנות נושא זה בצרפת, שם התבצע רוב המחקר המדעי בתחום זה, ולא מצאתי שום מסקנה מדעית שצורות לא מפותחות מסוימות של חומר חי לא יכולות להתהוות מחומר לא חי. לאמתו של דבר, ביולוגיים מודרניים רבים מאמינים שייתכן שצורות לא מפותחות מסוימות התפתחו באמצעות תהליכים כימיים מחומר לא חי, אפילו אם לא ניתן להוכיח את זה, תחת תנאים נשלטים באופן משביע רצון.

כלומר, הרבי כותב כאן שהמדע באמצע המאה העשרים לא סותר הולדה ספונטנית, כלומר הולדה של יצור חי (כינה במקרה שלנו) מתוך משהו דומם. אני מבין את התייחסותו לביולוגים המודרניים שמאמינים שייתכן שצורות התפתחו באמצעות תהליכים כימיים מחומר לא חי, כהתייחסות למדעני אבולוציה. אחד השלבים הראשונים של האבולוציה זה שהתא החי הראשון נוצר בתהליך רנדומלי מתאים לא חיים. התהליך הזה, שמדעני האבולוציה מניחים את קיומו כדי להסביר את קיומם של תאים חיים, הוא תהליך שהמדע אכן אינו יודע להוכיח. כפי שכתב הרב ד"ר מיכאל אברהם בספרו "אלוהים משחק בקוביות" זה אחד הדברים שאכן מעמידים סימן שאלה ביחס למדעיותה של תאוריית האבולוציה. 

שימו את זה רגע בצד והתבוננו בציטוט נוסף מאותו המאמר. הרב מנדי ברונפמן מביא בשם הרבי חלוקה של התאוריות המדעיות לשלוש קבוצות. הקבוצה השלישית היא:

תיאוריות המבוססות על אקסטרפולציה לאחור זהו חישוב מקורב של ערכי טווח החורגים מהטווח של קבוצת ערכים סופית נתונה, לגבי תופעות שהתרחשו, כביכול, לפני זמן רב מאוד. קבוצה זו כוללת תיאוריות הנקראות מדעיות, אך למעשה אפשר רק בקושי לכנות אותן בשם היפותזות או השערות. "תיאוריות" ששייכות לקבוצה זו מנסות לשחזר, באמצעות אקסטרפולציה, תופעות ותהליכים, שלפי דעת מחברי ה"תיאוריה" אמורים היו לקרות בעבר הרחוק.

כלומר, תאוריית האבולוציה היא לא באמת תאוריה מדעית, והיא יותר השערה או היפותזה. ובלשונו של הרבי, שוב מתוך המאמר במעיינותיך:

בקצרה, מתוך כל התיאוריות "המדעיות" החלשות, אותן תיאוריות שעסוקות במקורו של היקום ובגילו הינן הכי חלשות שבחלשות (וזהו דבר שהמדענים עצמם מודים בו)...
[...]שאלה שניתן לשאול היא: אם התיאוריות שמנסות להסביר את המקור של העולם וגילו הינן כה חלשות, כיצד הן היו יכולות להתפתח מלכתחילה? התשובה היא פשוטה. זה עניין של טבע האדם לחפש הסבר לכל דבר בסביבה; וכל תיאוריה, דחוקה ככל שתהיה, עדיפה מאשר מאומה, לפחות עד שיוכלו להמציא הסבר יותר סביר.

כלומר, האדם לא הצליח עדיין למצוא הסבר המניח את הדעת לשאלת הבריאה, ולכן המציא בינתיים את תאוריית האבולוציה. בעתיד יש סיכוי שהוא יחכים יותר ויחליף את גירסתו, ובינתיים הוא מסתדר עם התיאוריה הדחוקה שיש לו. 

איך הדברים הללו על חולשתה של תאוריית האבולוציה מסתדרים עם דברי הרבי אתם פתחנו. לכאורה הם מסתדרים מצויין. תאוריית האבולוציה היא תאוריה חלשה, לדברי הרבי, ואף על פי כן המדענים מודים למה שחז"ל בגמרא כתבו שקיימת הולדה ספונטנית. 

אבל אפשר להסתכל על זה מצדו השני של המטבע. תאוריית האבולוציה היא תאוריה עם מספר מרכיבים. אחד המרכיבים הכי קשים בה (או הכי חלשים בה) זה השאלה מהיכן נוצר התא החי הראשון. והנה בא הרבי ואומר: מהיכן נוצר התא החי הראשון? מה הבעיה? הרי חז"ל אמרו שקיים הולדה ספונטנית. 

הדבר מתקשר אצלי למשהו ששמעתי לאחרונה (אינני זוכר ממי), שישנם אנשים בחברה הדתית-חרדית השוללים את האבולוציה מהפן של יצור שהתפתח מיצור אחר שנכחד. אותם אנשים מוכנים לומר על עשרות נושאים בחז"ל שיש "השתנות הטבעים". כלומר, מצד אחד הם אומרים שהתאוריה האומרת שיצורים משתנים בטווח זמן של מליוני שנים הוא לא סביר בעיניהם, ומצד שני אין להם בעיה לומר שהאדם, העולם החי מסביבו, ואולי אף העולם עצמו, השתנו באופן מופלא באלפיים השנים האחרונות.