‏הצגת רשומות עם תוויות גמרא. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות גמרא. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 21 בינואר 2026

ביקורת ספרים: "התלמוד בקריאה פנימית", מאת: הרבנית ד"ר מירב סויסה


הספר "התלמוד במבט פנימית - דרך פרשני לחשיפת הרעיונות המעצבים את הסוגיות" הוא הספר השני או השלישי שיוצא לאור בתוכנית "כתבוני" של מת"ן (הספר הראשון מהתוכנית שראה אור היה ספרה של גיסתי, הרבנית ד"ר עדינה שטרנברג, "מאוהל מועד לימי מועד"). תוכנית "כתבוני" מעודד נשים המלמדות תורה להעלות לכתב את פירות לימודן, ובשיתוף עם הוצאת מגיד כבר יצאו לאור שלושה ספרים של משתתפות בתוכנית. לתפיסתי, תכליתה של תוכנית "כתבוני" הוא ליצור מציאות שעל שולחנות בנות מדרשה, ובישיבות מסוימות גם על שולחנם של בני ישיבה, יהיו גם ספרים מתורתן של נשים. 

הארכתי בכל זה על מנת לומר שהספר שאנו עוסקים בו ממש ממלא אחר הייעוד הזה. זה ספר מעולה למי שעושה את צעדיו או צעדיה הראשונים בעולם לימוד הגמרא בעיון. 

הרבנית ד"ר מירב סויסה היא בתו של הרב צוריאל וינר שלימד גמרא בעיון במשך שנים רבות במסגרות שונות, ביניהם בישיבת ההסדר בשילה. הרב וינר דאג ללמוד גמרא גם עם בתו, וכעת היא גמלה לו והעלתה את שיטתו בלימוד גמרא עלי ספר. 

הספר פותח במבוא של כ70 עמודים על איך נכון ללמוד גמרא, בו דואגת המחברת להביא דוגמאות מסוגיות שונות בש"ס על כל נקודה. חוץ מהמבוא, הספר מכיל שבעה פרקים, בממוצע כ40 עמודים כל אחד. כל פרק נסוב על מסכת אחרת בש"ס, בו היא מנתחת באריכות צבר של סוגיות מהמסכת, או ליתר דיוק מאחד מפרקי המסכת, וכך מדגימה את אופן לימודה.

דוגמא לנושא שנדון במבוא: בעמוד 49 המחברת שואלת מדוע דרכה של הגמרא להביא ראיות שגם ככה יידחו לבסוף. כיצד זה תורם לנו, הלומדים? המחברת מסבירה שנקודת המוצא היא שהתלמוד לא נועד רק לפסיקת הלכה למעשה במקרה ספציפי אלא לזקק את הרעיון והערכים שבבסיס ההלכה. הראיות והדעות שמובאות ונדחות במהלך הסוגיא מקדמות את הסוגיא בכך שהן מזקקות את הרעיונות שעומדות בבסיס הסוגיא. כדי להמחיש את הנקודה הזו, המחברת מביאה את סוגיית הפתיחה של מסכת פסחים והדיון הארוך על משמעות המילה "אור", שלדעתה זו הדרך של התלמוד להביע את המשמעות הרוחנית של בדיקת חמץ, של פסח ושל גאולה.

צריך לומר, שיטתו של הרב וינר, אותה מביאה בתו המחברת בספר, היא שונה במקצת משיטת לימוד הגמרא המקובלת בישיבות (אם כי יש כמה ישיבות בציבור שלנו שאימצו שיטות דומות). כך המחברת מתארת את ההבדל בין שיטתה לבין השיטה הקלאסית (מבוא, עמ' 35):

"הלמדנות אינה נותנת מענה לשאלה: לשם מה כל זה? מה המטרה של הסוגיה, לאן היא מובילה ומה היא מבקשת ללמד אותנו? הלמדנות אינה שואלת את השאלות הללו, משום שלדעתה אין זה מעניינו של התלמוד. בעיניה, התלמוד הוא מערכת סגורה של חוקים ואין לחפש פשר חיצוני למערכת הזו. ספר זה טוען בדיוק ההפך, שהמטרה של התלמוד היא ללמד רעיונות, ולכן הלוגיקה והמבנים המופשטים הם השפה (אחת מן השפות) שבאמצעותה התלמוד מלמד אותנו רעיונות. הגדרת המבנים היא חשובה, אבל היא לא סוף הדיון, אלא היא הפתח לשאלה החשובה ביותר: מה הרעיון שהסוגיה מלמדת אותנו?"

כחלק מתפיסה זו מגיעה גם ההתייחסות לחלקים אגדתיים הצמודים לסוגיות הלכתיות. לדברי המחברת (עמ' 45):

"הסוגיות האגדיות הן בעלות תרומה חיונית וייחודית לבנייה הגדרה ופיתוח של המשמעות הרעיונית של הסוגיות ההלכתיות"

כדוגמא לצורת חשיבה זו אפשר להביא באחד מפרקי הספר, בו עוסקת המחברת בסוגיית הפתיחה של מסכת סוטה, בה מובאות שלוש מימרות אגדתיות (עמ' 281):

"המימרא הראשונה [...] 'אין מזווגין לו לאדם אישה אלא לפי מעשיו', המימרא השנייה של ריש לקיש פירשה שקינוי הוא 'דבר שמטיל קנאה בינה לבין אחרים'. שתי המימרות הללו מבטאות ביקורת על שימוש בתהליך של אישה סוטה ככלי להאשמה והענשה, ומפרשות אותו כאמצעי לשיקום הנישואין. המימרא השלישית של ריש לקיש ['אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות'] מבטאת גם היא נקודת מבט דומה [...] היחס הביקורתי לאישה הנחשדת בבגידה ('סטייה') מתחלף בדרשת ריש לקיש ליחס סלחני ומקל שבא לידי ביטוי המילה 'שטות'. ריש לקיש מסיט את נקודת המבט המאשימה לנקודת מבט סלחנית יותר, שמדגישה את הסליחה יותר מאשר אשמה."

כפי שכתבתי, אני חושב שמדובר בספר איכותי מאד ומוצלח. ובכל זאת, אציע שני שיפורים למהדורות הבאות:

א. תוכן עניינים מפורט - לפחות עבור המבוא, אך יכול להועיל גם עבור פרקי הספר.

ב. המחברת בחרה שלא לתרגם קטעים מארמית לעברית, כנראה מתוך מחשבה שמי שלא מתמצא כלל בסוגיות כנראה לא יגיע ללמוד מהספר. כיוון שכיום ברוב הספרים שיוצאים בהוצאות פופולריות קטעים בארמית כן מתורגמים, הייתי ממליץ גם כאן להכניס תרגום (או בתוך הטקסט, או כהערות שוליים). 

יום ראשון, 13 באוגוסט 2023

אחר מטתו של הרב משה צוריאל זצ"ל

 אחד הספרים הפחות מוכרים של הרב משה צוריאל זצ"ל הוא "לקט פרושי אגדה" (אגב, ספריו הרבים של הרב צוריאל נמצאים ברשת באתר hebrewbooks). בארבעת "לקט פרושי אגדה" המחבר מפנה על כל אגדה שבש"ס למראי מקום בו דנו או העירו על האגדה. לעיתים קרובות הוא יכתוב בגוף הספר מה הנושא עליו דנים במראה המקום, לעיתים הוא אף יסכם במשפט את שנאמר באותו מראה מקום, ולעיתים הוא יוסיף פירוש או הסבר מדיליה על האגדה. ספר מומלץ לכל מי שלומד או מלמד מאגדות הש"ס.


לפני כעשור הפניתי באחד הפוסטים שכתבתי לדבריו על האגדה במסכת מגילה ש"ירמיה הלך להחזיר עשרת השבטים" (העמוד המדובר מצ"ב כתמונה לפוסט). הוא כתב כך:

"וצ"ל כי המפורסם באומה שעשרת השבטים שוכנים אי שם במקום מוסתר בעולם, זה רק נאמר במדרשים וע"פ רב האי גאון לימד כי סמכותם פחותה ממה שנאמר בתלמוד. אבל ע"פ חז"ל בגמרא כבר חזרו עשרת השבטים להיות בינינו וירמיה השיב אותם. וכך גם משמע ע"פ המהר"ל (נצח ישראל פרק לד) ושם ביאר שהמדרשים אינם כפשוטם אבל הם מדברים על רעיון פנימי."

התפלאתי ואף תמהתי על עמדתו שיש להבין בפשטות שירמיה החזיר את עשרת השבטים. (באותו פוסט הסברתי כיצד ניתן להבין את דברי הגמרא באופן רעיוני ולא כפשטם.)

זמן קצר אחרי שפרסמתי את הדברים קבלתי תגובה מהרב צוריאל ובו הוא דוחה את ההסבר הרעיוני לדברי הגמרא, ושלדבריו צריך להבין את דברי חז"ל כפשטם, שעשרת השבטים הוחזרו ע"י ירמיה.

לשאלתי, איך יתכן שמעשה כה גדול של ירמיה לא קיבל איזה שהוא ביטוי בכתובים בדברי הנביאים, הוא השיב לי כך:
"לשאלתך מדוע לא נרשם במקרא שירמיה החזיר עשרת השבטים, תשובתי:
[א] אין המקרא נועד לספר היסטוריה.
הוא רושם הודעות מוסריות, כדברי הגמרא (מגילה יד ע"א)
נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה, ושלא הוצרכה לדורות לא נכתבה.
פרט היסטורי זה, אינו מוסרי ושיהיה צורך לספר לדורות.
[ב] לפי חז"ל המקרא כן רמז לדבר,
כשאמר "המוכר אל הממכר לא ישוב" (יחזקאל ז, יג),
הרי אין ידיעה זו שייכת כשאין היובל נוהג.
הרי כאן גילוי שהיה כן היובל נוהג,
ובזה מסמן לך שהשבטים חזרו למקומם.
ואם לא כולם, רובו ככולו."

ההתכתבות הקצרה הזאת, מורה על שתיים מתכונותיו הבולטות:
1. ידע רחב בכל שדות התורה, ודעה מוצקה ומגובשת בנושאים חשובים ואזוטריים כאחד.
2. הוא בשמחה הנגיש את עצמו, את ידיעותיו הרבות ואת ספריו ותורתו לכל מי שרק גילה ענין בדבר, קטן כגדול.
תנצב"ה

יום שלישי, 15 בנובמבר 2022

ביקורת ספרים: "יש סדר לש"ס" מאת: הרב אחיקם קשת

הרב אחיקם קשת, תלמיד חכם המסתופף בבית המדרש של ישיבת מרכז הרב, שלח לי חוברת שכתב לאחרונה: "יש סדר לש"ס". החוברת עוסקת בלימוד המוכוון לזכירה. המחבר מנסה לשכנע שיש לומר: לא עוד למידה שבסופה בתקווה אזכור כמה פרטים שלמדתי, אלא כל שיטת ואופן הלימוד הוא מוכוון לכך שאזכור את הכללים של הסוגיא.
אז איך עושים את זה?
המחבר מונה כמה כללים, ביניהם:
1. תקרב את הלימוד לעולם שלך - אם למדת סוגיא העוסקת במידה (אמה, מיל, וכד') מסוימת, תתרגם את המידה ליחידות שאתה מכיר מחייך ותתן דוגמא: ארבעה מיל זה כמו המרחק בין X לY. אם למדת כלל התנהגותי - הבה דוגמא חיה לאותו כלל.
2. בסיום כל קטע שלמדת, תשאל את עצמך: מה אני רוצה לזכור מהקטע הזה? תסכם לעצמך בקצרה את עיקרי הסוגיא, בהתמקדות על הכללים ובהזנחת הפרטים.
3. תשקיע בהבנת סדר הדברים בלימוד (על זה ניתן שם הספר "יש סדר לש"ס). אם תבין שיש נושא למסכת, ויש נושא מרכזי לפרק, ויש קשר בין הסוגיות בפרק, הרי שהקישור בין הסוגיא שלמדת אמש לסוגיא שתלמד היום יהיה קל יותר, וכתצטרך לזכור היכן למדת נושא מסוים, תוכל יותר בקלות להזכר בכך. לזה המחבר קורא "יותר גלידה, פחות מברג", מכיוון שבכל בית תמיד תדע היכן למצוא את הגלידה, אך קשה יותר למצוא היכן המברג.
שוב ושוב חוזר המחבר על כך שהחשיבות בזכרון אינה רק לכך שצריך לדעת את מה שלומדים, אלא גם כדי לשפר את חוויית הלימוד בכלל. מי שזוכר גם ירגיש סיפוק גדול יותר בלימוד, וזה ייתן לו תיאבון ללמוד ולזכור עוד.
מי שמכיר את ספריו הקודמים של הרב אחיקם, כבר יידע שסגנון הכתיבה שלו הוא מאד נח לקריאה, וחוברת זו אינה שונה מכך.
החוברת נמצאת גם ברשת - כאן


יום שבת, 27 בדצמבר 2014

סקירת ספר: שיטה מחודשת, ד"ר גבריאל חזות


ב"שיטה מחודשת" מציג המחבר את מה שהוא מכנה בתת הכותרת "הצעה לשיטת לימוד והוראה של המשנה והתלמוד בעידן המחשב". אין לי ספק כי תת-כותרת זו מיד תעמיד גורמים בציבור הדתי כעמדת מגננה, כפי שראינו בשנים עברו כשגורמים שונים ניסו להציג שיטות הוראה חדשות במקצועות הקודש, אך דומני כי במקרה הזה ניתן להרגיע את כולם. להבנתי, השיטה אותה מציג ד"ר חזות איננה כה חדשה, והיא מקובלת כשיטה מרכזית ללימוד גמרא בעיון בישיבות. לטעמי, החדשנות בספר הוא בשתי נקודות: א. הצגת שיטת הלימוד כמתודולוגיה מובנית ומסודרת. ב. התייחסות מפורטת כיצד להשתמש במחשב כדי לשפר את הלימוד.

המתודולוגיה אותה מציג המחבר מבוססת על ניתוח מעמיק למשנה הנידונה, ומתוך ניתוח זה ניסוח הציפיה, ע"י הלומד, לאלו נושאים ושאלות המשא ומתן התלמודי יעסוק עם העלאה מראש של האפשרויות השונות לדרכי ההתמודדות. השלב הראשון של ניתוח המשנה, אליבא דהמחבר, הוא במילוי הטבלה הבאה לכל דין ומקרה במשנה:
מספר
מוסר
מקרה
קביעה
נימוק
1
סתם משנה
שור שנגח את הפרה, ונמצא עוברה בצדה, ואין ידוע: אם עד שלא נגחה ילדה - אם משנגחה ילדה
משלם חצי נזק לפרה, ורביע נזק לולד
-
לאחר מילוי הטבלה יש לנסות לשאוף למלא את הריבועים הריקים, שאינם מופיעים במפורש במשנה (בדוגמא שלעיל לא מופיע במשנה נימוק). בספר מאריך המחבר להסביר את חשיבות כל טור בטבלה ומה ניתן להסיק ממנו.

המחבר ממשיך לפרט עוד שלבים בלימוד המשנה, שמומלץ ללומד לעבור בטרם יתחיל בסוגיא התלמודית. בין השלבים הללו: ניסיון לנסח כלל (חוק כללי) מתוך המקרה והדין המופיעים במשנה, וכן היסק הדין במקרים דומים אך לא שווים למקרה המובא במשנה.

כאמור, אחד החידושים שבספר הוא ההתייחסות לשאלה: כיצד המחשב יכול לסייע ללומד. זאת, בדגש על כך שלפעמים הימצאותו של המחשב, עם גודש המידע העצום שהוא מביא איתו, עלול להיות דווקא לרועץ במקום למסייע. בכל פרק המחבר מביא דוגמאות ממשניות להדגים את המתודולוגיה (בדרך כלל ממשניות וסוגיות בשלוש הבבות – כך שבסך הכל מובאים יותר מששים משניות משלוש הבבות בתור דוגמאות שונות במהלך הספר), ובנוסף מראה בעזרת אלו חיפושים ניתן להסתייע במחשב. בחלק ניכר מפרקי הספר אף ניתנים לקורא שאלות למחשבה להמשך פיתוח ולימוד עצמי של הדוגמאות שהובאו בפרק.

למי מיועד הספר? אני הייתי מאד מעוניין שהר"מים של ילדיי יהיו בקיאים בנאמר בספר זה, כדי שיוכלו להדריך את תלמידיהם לקנות את דרכי לימוד הגמרא בעיון בצורה מסודרת. בנוסף, בחורי ישיבות ולומדי גמרא המעוניינים לקנות ולשפר את דרכי לימודם, ימצאו לדעתי ענין בספר זה.


לעוד פרטים על הספר ניתן לראות באתר הספר: http://www.talmud-shita.co.il/

יום רביעי, 8 באוגוסט 2012

שמשתי עומדות מה שלא שמשת ישיבות

בתלמוד הירושלמי פעמיים מופיע ביטוי מעט מוזר:
1. תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת שבת פרק י:
רבי יושיע דרומיא אמר קומי רבי יסא בשם רבי אחא קני גירדי רבי פוטר. רבי אלעזר בי רבי שמעון מחייב. אמר לו רבי כך שמעתי מאביך. אמר לו שמשתי את אבא עומדות מה שלא שמשתן ישיבות.

2. תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת חגיגה פרק ג הלכה א:
מעשה שנכנסו שבעה זקינים לעבר את השנה בבקעת רימון ומי היו רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ור"ש רבי נחמיה ורבי ליעזר בן יעקב ורבי יוחנן הסנדלר אמרו כמה מעלות בקודש ובתרומה רבי מאיר אומר שלש עשרה רבי יוסי אומר שתים עשרה א"ר מאיר כך שמעתי מרבי עקיבה שלש עשרה אמר לו רבי יוחנן הסנדלר שימשתי את ר"ע עומדות מה שלא שימשתו ישיבות

מה הכוונה "שמשתי עומדות מה שלא שמשת ישיבות"?
קרבן העדה בחגיגה מסביר: "כלומר, שמשתי את ר"ע הרבה ממך"
זה אכן פירוש מסתבר, אך כיצד זה מתיישב עם המילים. לכאורה, לפי הפירוש הזה היינו מצפים שהמשפט יהיה הפוך: "שמשתי ישיבות מה של שמשת עומדות".

לעומת זאת, בשבת מסביר קרבן העדה: "דקי"ל קשות בעמידה רכות בישיבה"
דבריו מבוססים לכאורה על הגמרא בתלמוד הבבלי במגילה (כא ע"א), אך שם מופיע הפוך: הקשות בישיבה והרכות בעמידה. 

בעבר עסקנו מעט בלימוד תורה בעמידה לעומת לימוד תורה בישיבה (ראו כאן, כאן וכאן). לכאורה, ניתן לחלק בין לימוד תורה בעמידה ולימוד תורה בישיבה. בלימוד תורה בעמידה התלמיד הוא במצב של קבלה. לעומת זאת, ישיבה זה מצב שיתוף ודיון. 

הרב חנוך ארנטרוי, בספרו עיונים בדברי חז"ל ובלשונם (עמ' רכג-רכה), מתייחס למימרות הנ"ל בירושלמי ומבחין בין שני סוגי לימוד תורה שהיו קיימים בתקופתם: גמרא וסברא:
בגמרא אמרו שמועות וחזרו בעל פה, ובסברא חקרו ועיינו בטעמי ההלכות. 
מכאן ניתן להסיק, וזה מסתדר גם עם החלוקה ש"קשות בישיבה ורכות בעמידה", שאת הגמרא היו עושים בעמידה ואת הסברא היו עושים בישיבה. 

שתי המימרות מהירושלמי דנות על טיבה של שמועה. כדי להכריע על צדקת גירסתו, אומר חכם אחד למשנהו: "שמשתי עומדות", כלומר למדתי גמרא (שמועות), "מה שלא שמשת יושבות", כלומר מה שאתה לא למדת סברא, ולכן בענייני שמועה יש לסמוך דווקא עלי ולא עליך. 

אפשר לענ"ד גם ללכת בכיוון אחר קצת. הלימוד המשמעותי מתקיים בישיבה, זהו הלימוד הפורמלי. אך יש גם לימוד לא פורמלי, כזה שמדברים עם הרב בדרך מכאן לשם וכד'. ברור שרוב הלימוד נעשה באופן הפורמלי, והלימוד הלא-פורמלי הוא תלוי בקשר הנפשי בין הרב לתלמיד. האמירה "שמשתי עומדות מה שלא שמשת יושבות", תתפרש לפי זה כך: "לי היו יותר שיחות עם הרב בפינת הקפה יותר ממה שאתה ישבת בסדר". זו בהחלט אמירה קשה ועוקצנית. 

יום חמישי, 2 באוגוסט 2012

הסיומים

בשעת כתיבת השורות הללו אני יושב בסיום הש"ס השלישי בו אני משתתף (לאמיתו של דבר, רוב הרשומות השבוע נכתבו בזמן שישבתי בסיומים), באופן סביל למדי, השבוע. הראשון היה של כלל לומדי העיר, בו השתתפו הרב ישראל מאיר לאו והרב אליהו בקשי-דורון, השני היה של הגרעין התורני במודיעין, בו השתתפו הרב דב ליאור והרב שמואל אליהו. והשלישי, הערב, של לומדי השכונה שהרימו בעזרת תורמים נדיבי לב סעודת מצוה להם, לנשותיהם ולחבריהם.

שלושת הארועים היו מכובדים מאד, ורבי משתתפים, ויחד עם השידורים החיים ברדיו וברשת של הסיומים הגדולים ביד-אליהו, טדי, בנייני האומה (למה אין אף אתר שמסקר את הארוע הזה עם תמונות, כמו שיש באתרים החרדים?), גבעת התחמושת וניו-ג'רסי, בהחלט עושים חשק להצטרף למעגל הלומדים ולהגיע לסיום הבא כשתלמודי בידי.

יש לי הערכה גדולה מאד ללומדי הדף היומי (וגם ללומדות), ובייחוד לאלה מתוכם שהם בעלי-בתים העובדים קשה ובכל זאת מוצאים את הזמן כל יום להקדיש ללימוד הדף היומי.

את הדברים הבאים אני רוצה לייחד ל"סיומים" הגדולים שכולנו ראינו השבוע, לא לסיומים הקטנים והפרטיים של קבוצות הלומדים.

מנהמת לבי אגלה, אני אישית לא נהנה הרבה מהאירועים המהודרים והיפים הללו. גם דברי התורה הנאמרים בהם אינם חידושים גדולים במיוחד. עם זאת, ממה שהצלחתי להתרשם, לפחות חלק מהנוכחים בארועים אלו כלל אינם הלומדים והמסיימים, אלא סתם עמך בית ישראל המעוניינים להתבשם מריח התורה. יתרה מזאת, אותם משתתפים ממש נהנים מהארועים הללו וזה מחזק אצלם את החיבור לתורה ולאביהם שבשמיים. לכן, ההתרשמות הגדולה שאתה יצאתי מהשבוע הזה היא השאלה: מדוע לא עושים ארועים כאלה לעיתים קרובות יותר?

לדוגמא, אפשר לעשות סיום לסדר נשים או נזיקין. סיום ללימוד ההלכה היומית, המשנה היומית וכד'. אינני כותב זאת כבדיחה. אני חושב שלא ניתן להכחיש את זה שישנו פלך באוכלוסיה שדווקא ארועים נוצצים מושכים אותם וגם נותנים להם מענה לצרכים הרוחניים שלהם. ואם כך, אז כדאי שמישהו ירים את הכפפה.

יום חמישי, 24 במאי 2012

ועוד על לימוד בעמידה ובישיבה

חלקים קודמים: כאן וכאן.

שימו לב למקור הבא (שיר השירים רבה (וילנא) פרשה א ד"ה א [ג] לריח):
ובית מדרשו של ר"א היה עשוי כמין ריס ואבן אחת היתה שם והיתה מיוחדת לו לישיבה, פעם אחת נכנס ר' יהושע התחיל ונושק אותה האבן ואמר האבן הזאת דומה להר סיני, וזה שישב עליה דומה לארון הברית.
בבית מדרשו של רבי אליעזר בן הורקנוס היתה אבן אחת. האם היתה זו אבן אחת בין הרבה כסאות? לא נראה כך. אך אם היתה רק אבן אחת, היכן ישבו התלמידים? 
האם לא נראה מדברי רבי יהושע שהתלמידים היו עומדים מסביב לרבם שישב על האבן ש"היתה מיוחדת לו לישיבה", כפי שהעם עמדו מסביב להר סיני?

רבי אליעזר הגדול הוא איש המסורה - "בור סוד שאינו מאגד טיפה". הוא רואה את תפקידו בהעברת המסורה מהדור הקודם לדור הבא. לצורך זה הוא יושב ודורש ומצפה מתלמידיו לעמוד מסביבו ולקבל את דבריו ככאלה שנתנו בהר סיני. 

מכאן גם נסיק את ההבדל היסודי בין לימוד בעמידה לבין לימוד בישיבה: לימוד בעמידה זה לימוד של קבלה. לעומת זאת, לימוד בישיבה זה לימוד של דיאולוג, לימוד שגם לתלמיד יש מה להוסיף על תורת רבו, לימוד של ערבוב בין הדורות. 

יום ראשון, 20 במאי 2012

עוד על לימוד בעמידה ובישיבה

ראו גם: לימוד בעמידה ובישיבה

שימו לב למקור הבא מסיפור תחילת דרכו של רבי אליעזר הגדול בעולם התורה (פרקי דרבי אליעזר פרק ב):
היה רבי אליעזר יושב ודורש ואביו עמד על רגליו, כיון שראה שאביו עומד על רגל נבהל, אמר לו אבא שב לך שאיני יכול לומר דברי תורה ואת עומד על רגליך
כשקוראים את המקור הזה בעינים שלנו הדבר נראה ככיבוד אב פשוט - האב נמצא בעמידה והבן דואג לו שיהיה לו מקום לשבת.
אם מוסיפים את המקורות שראינו אודות לימוד תורה בעמידה שהבאנו בפוסט הקודם אולי צריך לתת את הדעת יותר לביטוי שאומר רבי אליעזר לאביו: "איני יכול לומר דברי תורה ואת עומד על רגליך". והלא ראינו שלא הרבה זמן לפני תקופת רבי אליעזר למדו תורה דווקא כשעומדים על הרגלים? ולדעה שהבאנו בשמו של ר' צדוק הכהן מלובלין היה זה עוד בתקופת רבי אליעזר שלמדו בעודם עומדים? 
אלא שכשהאב עומד על רגליו המשמעות היא שהוא תלמיד של הרב שיושב, כפי שכתב הרמב"ם: "ובראשונה היה הרב יושב והתלמידים עומדים". על זה אומר לו בנו: "אבא! איני יכול לומר דברי תורה ואת עומד על רגליך" - אני לא הרב ואתה לא תלמיד שלי, אתה אבא שלי ואני הבן שלך - "שב לך". 

יום רביעי, 9 במאי 2012

לימוד בעמידה ובישיבה

מבחינתי אין משמח יותר מאשר לראות משהו שחשבת עליו בספר של אחד המחברים הנערצים עליך. כנראה שגם אעשה שימוש בדברים אלו באחד השיעורים בליל שבועות (אז אם אתם מתכננים להגיע לשיעור באנגלית, תדלגו לפוסט הבא). 

הגמרא במגילה (דף כא עמוד א) מביאה את הדברים הבאים בהקשר של עמידה בזמן קריאת מגילה וקריאה בתורה:

אמר רבי אבהו: דאמר קרא (דברים ה') ואתה פה עמד עמדי, ואמר רבי אבהו: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, כביכול אף הקדוש ברוך הוא בעמידה. ואמר רבי אבהו: מנין לרב שלא ישב על גבי מטה וישנה לתלמידו על גבי קרקע - שנאמר ואתה פה עמד עמדי. תנו רבנן: מימות משה ועד רבן גמליאל לא היו למדין תורה אלא מעומד, משמת רבן גמליאל ירד חולי לעולם והיו למדין תורה מיושב. והיינו דתנן: משמת רבן גמליאל בטל כבוד תורה. 


למעשה יש כאן בגמרא שני חלקים, שכשקוראים את הגמרא בצורה רציפה קל לחשוב שמדובר בהמשך אחד:
- דברי רבי אבהו הלומד מהפסוק "ואתה פה עמד עמדי".
- דברי הברייתא על שינוי צורת הלימוד לפני ואחרי מיתתו של רבן גמליאל.

החלוקה הזאת כנראה עמדה בבסיס דבריו של הרמב"ם בעניין הזה (הלכות תלמוד תורה פרק ד הלכה ב):

כיצד מלמדים, הרב יושב בראש והתלמידים מוקפים לפניו כעטרה כדי שיהו כלם רואים הרב ושומעים דבריו, ולא ישב הרב על הכסא ותלמידיו על הקרקע אלא או הכל על הארץ או הכל על הכסאות, ובראשונה היה הרב יושב והתלמידים עומדים ומקודם חורבן בית שני נהגו הכל ללמד לתלמידים והם יושבים. 
דברי הרמב"ם כמובן קשים ביותר. מהגמרא עולה שהרב צריך לעמוד כמו התלמיד שהרי כתוב "ואתה פה עמוד עמדי", מהיכן הסיק הרמב"ם שהרב ישב והתלמידים עמדו?

מפרשי הרמב"ם השונים דנים בשאלה זו. אני בנתיים מעדיף להשאיר אותה בצד, ולהתמקד בעניין אחר.

הברייתא בגמרא מדברת אודות השינויים שהתרחשו לפני ואחרי מיתת רבן גמליאל. מיהו אותו רבן גמליאל?
הב"ח במקום מגיה ומוסיף את המילה "הזקן" - רבן גמליאל הזקן. רבן גמליאל הזקן נהג נשיאותו ונפטר עוד בזמן הבית, בניגוד לנכדו רבן גמליאל דיבנה שחי בזמן החרבן והיה הנשיא ביבנה. הב"ח כנראה מסתמך על גירסתו במשנה בסוטה המצוטטת בגמרא שלנו: משמת רבן גמליאל הזקן בטל כבוד תורה.

לא ידוע לנו הרבה על רבן גמליאל הזקן, וקשה מאד לשער מה גרם ל"ביטול כבוד התורה" דוקא במיתתו.

אך אם היה מדובר ברבן גמליאל דיבנה פתאום הכל מתחבר. במהלך תקופתו של רבן גמליאל כנשיא, הגמרא בברכות מספרת כי ניסו להדיחו ו"בו ביום" הוסיפו שלוש מאות ספסלים לבית המדרש. יש כאן שתי נקודות שצריך לשים לב אליהם: א. פתחו את דלתות בית המדרש בפני כל מי שרצה להכנס, ולא עשו מיון בכניסה. ב. הכניסו ספסלים.
פתיחת בית המדרש בפני כל בהחלט יכולה להשפיע על "כבוד התורה", ויש באקט זה לפגוע משהו בכבוד זה. בנוסף, לרוב מבינים כי הכנסת הספסלים היתה אך ורק לטובת המצטרפים החדשים לבית המדרש, אך לאור הגמרא שלנו ייתכן והספסלים נועדו הן למצטרפים החדשים והן לותיקים.

לא העזתי להוציא מחשבה זו מגדר מחשבה. אך עתה מצאתי את הדברים אצל רבי צדוק הכהן מלובלין בספרו "אוצר המלך" על הרמב"ם. נביא חלק קטן מהדברים:

ולפי ענ"ד היה נראה דר"ג הזקן דבמשנה טעות סופר הוא. ובמגילה ר"פ הקורא עומד ליתא כלל לתיבת הזקן רק רבן גמליאל סתם. והיינו ר"ג דיבנה שהיה בזמן החורבן ובימיו בטלה כבוד התורה וטהרה, וזה היה באמת בזמן החורבן ואז ניטל טעם הפירות. ונראה לי ראיה לזה מהא דפרק תפלת השחר [דף כ"ו ע"ב] [ומאי דקאמר שם אתוספי ג' מאות ספסלי משמע דהיה בישיבה, הוא דאמר רבא במגילה קשות מיושב, ואז למדו קשות שנודע דעדיות בו ביום נשנית] בעובדא שתפלת ערבית רשות או חובה אמר ליה ר"ג לר' יהושע עמוד על רגליך ויעידו בך והיה רבן גמליאל יושב וכו' ורבי יהושע עומד וכו'. ומה ענין דעמד רבי יהושע אם גם כל התלמידים היו יושבין. ותיבות ויעידו בך כתבו התוס' בבכורות [דף ל"ו ע"א] דלא גרסינן לה דמה עדות שייך כאן, ועל כרחך דעדיין אז הרב יושב והתלמידים עומדים, וע"כ ציוה לרבי יהושע לעמוד כאחד מהתלמידים, ורבן גמליאל בלבד היה יושב להיותו רב. וע"כ רננו כל העם וכו':

אך בסופו של דבר מסייג ר' צדוק את דבריו:

אבל מה אעשה ורבינו ז"ל כתב להדיא ומקודם חורבן וכו'.

כלומר, בסופו של דבר הרמב"ם גם כן הבין כמו הב"ח שמדובר על התקופה לפני החורבן "ומקודם חורבן בית שני נהגו הכל ללמד לתלמידים והם יושבים".



נסיים עם שאלה למחשבה לקוראים:
מה המשמעות ללמד את התורה כשהרב באותו גובה עם התלמידים? האם לא הגיוני לייצר "פער מעמדות" בין הרב לתלמיד? האם אין מקום שהרב דווקא יהיה יותר גבוה מהתלמידים?

יום חמישי, 12 בינואר 2012

ירמיה הלך להחזיר את עשרת השבטים

הגמרא במגילה יד ע"ב אומרת לפי דעה אחת כי יאשיהו המלך נועץ בחולדה הנביאה ולא בירמיהו מכיוון שירמיהו לא היה זמין, שכן הוא הלך להחזיר את עשרת השבטים:
רבי יוחנן אמר: ירמיה לא הוה התם, שהלך להחזיר עשרת השבטים. ומנלן דאהדור - דכתיב (יחזקאל ז') כי המוכר אל הממכר לא ישוב, אפשר יובל בטל ונביא מתנבא עליו שיבטל? אלא מלמד שירמיה החזירן, ויאשיהו בן אמון מלך עליהן. דכתיב (מלכים ב' כ"ג) ויאמר מה הציון הלז אשר אני ראה ויאמרו אליו אנשי העיר הקבר איש האלהים אשר בא מיהודה ויקרא את הדברים האלה אשר עשית על המזבח בית אל. וכי מה טיבו של יאשיהו על המזבח בבית אל? אלא מלמד שיאשיהו מלך עליהן. רב נחמן אמר: מהכא (הושע ו') גם יהודה שת קציר לך בשובי שבות עמי.
הרב צוריאל בספרו "לקט פרושי אגדה" (הספר נמצא בהיברובוקס, ומומלץ למי שעוסק באגדות הש"ס) כותב על גמרא זו:
וצ"ל כי המפורסם באומה שעשרת השבטים שוכנים אי שם במקום מוסתר בעולם, זה רק נאמר במדרשים וע"פ רב האי גאון לימד כי סמכותם פחותה ממה שנאמר בתלמוד. אבל ע"פ חז"ל בגמרא כבר חזרו עשרת השבטים להיות בינינו וירמיה השיב אותם. וכך גם משמע ע"פ המהר"ל (נצח ישראל פרק לד) ושם ביאר שהמדרשים אינם כפשוטם אבל הם מדברים על רעיון פנימי.
כלומר, לדעת הרב צוריאל, יש להבין גמרא זו כפשטא. דהיינו, שירמיהו אכן השיב את עשרת השבטים. 
כיצד ייתכן לכלכל דבר זה? ירמיה - נביא החורבן - הולך בליל החורבן להשיב את עשרת השבטים לארץ?! הראיות שהגמרא מביאה לחזרתם של עשרת השבטים הם ראיות קלושות ביותר. הייתכן ועשרת השבטים יחזרו והנביא בספר מלכים/ירמיה/דברי-הימים לא יזכירו זאת כלל? 

ואם נסביר, שלא כדברי הרב צוריאל, את דברי הגמרא במגילה כמדברים על רעיון פנימי, על איזה רעיון פנימי מדובר?

את השאלות הנ"ל העליתי השבוע בפורום הרבנים ואחד מהרבנים הפנה אותי לדברי האברבנאל בספר ישועות משיחו חלק שני, העיון הראשון - פרק ד':
 גם במסכת ערכין פרק אחרון (לג, ע"א) ביארו חז"ל שהלך ירמיהו להחזיר עשרת השבטים ושמלך עליהם יאשיה, והביאו על זה ראיות מהכתובים. ואין ראוי לחשוב שהלך ירמיהו אל חלח וחיבור ונהרי גוזן וערי מדי, ולא ג"כ שהחזיר כל עשרת השבטים אשר גלו. אבל ענין מאמרם שכאשר נחרב שומרון ובנותיה יצא עם רב בגולה, והוליכם מלך בבל אשורה לאותם המקומות, ומהם ברחו אל ארץ יהודה וחסיו שם כמו שפרשתי, ומהם הלכו לארץ עמון ומואב ומצרים ושאר הארצות כי נתפזרו בכל פאה, והלך ירמיהו אחרי כן לאותם המקומות והחזיר מהם והיו תחת מלכות יאשיהו מכל שבט ושבט. ובסדר עולם (פ' כ"ט) שנינו "כל הקהל כאחד ארבע ריבוא, בכללם אתה מוצא ארבע ריבוא שהם ארבעים אלף ובפרטן אי אתה מוצא אלא שלשים אלף, אלא אלו של שאר שבטים היו שעלו עמהם" וכו'. ומזה יתבאר שהיו רבים מהשבטים מקובצים ומעורבים עם בני יהודה ובנימין, ומהם עלו בתוך העולים בבית שני אע"פ שלא נתייחס בספר עזרא כי אם ליהודה ובנימין להיות נכנסים עמם טפלים, ומהם נשארו בגלותם עם שארי בני יהודה ובנימין שלא רצו לעלות בבית שני. ולפי זה גם בגלותינו זה יש רבים מעשרת השבטים שלא הלכו לחלח וחבור נהרי גוזן וערי מדי.

יום שני, 25 בינואר 2010

רבי יהודה אומר משמו - רש"י מול הרב שטיינזלץ

הגמרא במסכת ברכות מביאה ברייתא (דף לז עמוד א):

זה הכלל: כל שהוא משבעת המינים, רבן גמליאל אומר: שלש ברכות, וחכמים אומרים: ברכה אחת מעין שלש.
ומעשה ברבן גמליאל והזקנים שהיו מסובין בעלייה ביריחו, והביאו לפניהם כותבות ואכלו, ונתן רבן גמליאל רשות לרבי עקיבא לברך. קפץ וברך רבי עקיבא ברכה אחת מעין שלש. אמר ליה רבן גמליאל: עקיבא, עד מתי אתה מכניס ראשך בין המחלוקת! אמר לו: רבינו, אף על פי שאתה אומר כן וחבריך אומרים כן, למדתנו רבינו: יחיד ורבים הלכה כרבים.
רבי יהודה אומר משמו:
כל שהוא משבעת המינים ולא מין דגן הוא, או מין דגן ולא עשאו פת, רבן גמליאל אומר: שלש ברכות, וחכמים אומרים: ברכה אחת; כל שאינו לא משבעת המינין ולא מין דגן, כגון פת אורז ודוחן - רבן גמליאל אומר: ברכה אחת מעין שלש, וחכמים אומרים: ולא כלום.

השאלה הנשאלת היא מה פירוש המשפט "רבי יהודה אומר משמו" - משמו של מי?

רש"י כותב: "משמו - של רבן גמליאל".

הרב עדין שטיינזלץ-אבן ישראל כותב בביאורו למסכת ברכות "משמו - של רבי עקיבא".

יש בדברי הרב שטיינזלץ הרבה הגיון.
מבחינה היסטורית רבי עקיבא היה צעיר מרבן גמליאל - כך רואים גם בסיפור המובא בברייתא זו שרבן גמליאל מכנה אותו "עקיבא", ורבי עקיבא עונה לו בלשון "רבינו". רבי עקיבא היה ממובילי מרד בר-כוכבא, ואילו רבי יהודה היה בן דורו של תלמידי רבי עקיבא כרבי שמעון בר יוחאי - הדור שאחרי המרד. הנשיא בזמנו של רבי יהודה היה רבן שמעון בן גמליאל. כך שמסתבר יותר שרבי יהודה דווקא מצטט את רבי עקיבא ולא את רבן גמליאל.

בנוסף, גם מבחינה תוכנית יש הגיון דווקא בדברי הרב שטיינזלץ. רבי יהודה מצטט מחלוקת בין רבן גמליאל לחכמים. יותר סביר שרבי עקיבא לימד אותו שיש מחלוקת בדבר, ולא שרבן גמליאל לימד אותו שהוא סבור כך וחכמים (=הרבים) חולקים עליו.

אשמח ליישובים על בדברי רש"י, או להפנייה למקורות הדנים בנושא.

יום ראשון, 10 בינואר 2010

לימוד גמרא - הגישה הספרותית

נחתו על שולחני לפני כחודש שתי חוברות מבית מדרש "רעווא" בירושלים (על החוברת מצוין אתר אינטרנט, אך אני לא הצלחתי להיכנס אליו). חוברת אחת של הרב שמעון קליין בנושא מלחמת דוד וגלית, שנהנתי ממנה. החוברת השניה היא על לימוד גמרא - יותר נכון על שיטת לימוד גמרא הנקראת "הגישה הספרותית", מאת הרב צוריאל וינר. לחוברת קוראים "לקנות לך לב מבין - דרך לימוד בגמרא".
גילוי נאות: אני למדתי שנה אחת מלימודי אצל רבנים שלימדו בצורה המזכירה את השיטה המתוארת בחוברת.

בהקדמה לחוברת מצויין כך:
בדרכי זו אני מתבסס על מסורתם של העמקנים הגדולים בתלמוד בדורות האחרונים: רבי חיים סולובייצ'יק, רבי שמעון שקופ, רבי יוסף סולובייצ'יק, עמיתיהם ותלמידיהם.

מספר משפטים בחוברת החרידו אותי, לא משום שהן אינן יכולות להיות נכונות ויותר משום שהן דורשות הוכחה. הוכחה שלא קיימת בחוברת. להלן מספר דוגמאות:

יש מפתח לסוגיה: מילה, או מושג מפתח, לפעמים חפץ, או דימוי שמשמשים כציר, ביטוי מרכזי של הנושא. - יכול להיות שזה נכון, אך מי אמר? האם רבותינו האחרונים למדו כך? היכן רואים זאת?

סוגיה בתלמוד אינה "לקט" אלא "חיבור". התלמוד הוא ספר שיטתי ומגובש. - אנו מורגלים לחפש אחר עריכה כזו בספרים בהם אנו לומדים או קוראים, אך האם זה נכון לחפש אחר עריכה כזו בספר שלא הושפע מתרבות המערב? האם הימצאות שיטה מגובשת כזו אינה דורשת הוכחה? אותה הטענה אני טוען גם ביחס לדברים הבאים:
גם התופעה של סדרות של מקראות ודרשות עליהם, או סדרות של מקורות תנאיים או מימרות אמוראיות - יש להתייחס אליהן כמבנה בעל לכידות פנימית, הקשר, תוכן והגיון פנימי, ולא קשר אסוציאטיבי בלבד.

התנאים שחיברו או ערכו את המשנה עשו זאת מלכתחילה לא כספר שעומד בפני עצמו, כספר הלכה. זה ספר עקרונות, לא ספר מעשה... המשנה לא חוברה במטרה להיות ספר שמתוכו יפסקו הלכה במישרין. - בנקודה זו אני חלוק לחלוטין, וסומך את ידי באופן מוחלט על דברי הג"ר ראובן מרגליות (יסוד המשנה ועריכתה עמ' יט וסב):
תכנית רבינו הקדוש בסידורו היה לחתום בדברי מי שהכריעו בבית ועדו שההלכה כמותו, בראשונה הובאו דעות שונות ולבסוף טבע הדעה שהסכימו לה.

יום שבת, 28 בפברואר 2009

המוסף העיוני של ישיבת "ערשנו רעננה" - עלון ג'

לעלון הראשון בנושא "הגדרת נזירות" - כאן.
לעלון השני בנושא "תנאי בנזירות ובנדרים" - כאן.
והנה לפניכם העלון השלישי של שיעורים בעיון במסכת נזיר מאת הרב עמוס ראבילו העוסק בנושא "תנאי בנזירות ובנדרים - חלק ב'".
אני בטוח שמי שיקדיש את הזמן להתרכז, לקרוא וללמוד - יהנה.


מוסף עיוני-עלון ג

יום חמישי, 19 בפברואר 2009

המוסף העיוני של ישיבת "ערשנו רעננה" - עלון ב'

לעלון הראשון בנושא "הגדרת נזירות" - כאן

והנה לפניכם העלון השני העוסק בנושא "תנאי בנזירות ובנדרים", נכתב ע"י הרב עמוס ראבילו. גישמק - כבר אמרנו?


מוסף עיוני-עלון ב


יום חמישי, 12 בפברואר 2009

המוסף העיוני של ישיבת "ערשנו רעננה" - עלון א'

הישיבה הגבוהה החסידית "ערשנו רעננה" ברעננה מוציאים לאור, כמו ישיבות עירוניות רבות, עלון המחולק בבתי הכנסת בעיר. לפני מספר שבתות שהיתי ברעננה והרמתי את העלון לראות מה יש בו. העלון כלל מספר פינות בנושאי פרשת-שבוע, מחשבה, חסידות וקבלה. זה פחות או יותר גם מה שצפיתי שעלון של ישיבה המוגדרת "חסידית" יכיל. לכן, התפלאתי כאשר גליתי את המוסף העיוני של העלון. המוסף העיוני נכתב ע"י הרב עמוס ראבילו, ר"מ בישיבה, והוא כולל סיכום לסוגיות עיוניות במסכת נזיר. הדברים נכתבים בעמקות וברוחב דעת ועם זאת בבהירות ובאופן המאפשר קריאה שוטפת והבנה גם למי שלא מצוי בסוגיות. העלון שהגיע לידי היה עלון ב' ומיד פניתי לבכיר בישיבה שישלח לי את עלון א' וביקשתי לפרסם אותם כאן לתועלת הציבור. אני מודה לראשי הישיבה שנאותו לפרסמם כאן.
לפניכם עלון א' העוסק בנושא "הגדרת נזירות" ובשבועות הקרובים נפרסם את העלונים הבאים.
אני בטוח שכל מי שיטרח לקרוא/ללמוד את העלון הזה (ואת הבאים אחריו), יגיע לאותה מסקנה שאני הגעתי אליה וכפי שלמדתי לנסח זאת מהרב עמוס ראבילו בעצמו: "זה ממש גישמאק"!


מוסף עיוני-עלון א




יום ראשון, 25 בינואר 2009

בי"ס ממלכתי-תורני ולימוד גמרא

בסוף שבוע שעבר השתתפתי במפגש המבשר את פתיחתו של בית ספר ממלכתי-תורני במודיעין. עד היום בתי הספר היסודיים במודיעין היו כולם ממלכתי-דתי, למעט בית ספר אחד בניהול חרדי הפונה לציבור שלנו שהעירייה לא מכירה בו ולכן מערימה עליו קשיים. למעשה, לרב ההורים לא היתה בחירה לאן לשלוח את ילדיהם, שכן בתי הספר הממ"ד היו מחולקים עפ"י אזורי רישום, ולמי שלא היה מעוניין להכניס את ילדו לבי"ס בניהול חרדי (שאינני יודע אם זה כזה נורא, אך זה די מפחיד את רוב ההורים כאן ובמיוחד לאור העובדה שהעירייה מערימה עליו קשיים) לא היתה ברירה אחרת.
לאחר מאבק ממושך של קבוצת הורים מהעיר, העירייה בשיתוף משרד החינוך הסכימה ללכת לכיוון פתיחת בית ספר שיוגדר תורני ולא יהיה כפוף לאזורי רישום. מכיוון שבית הספר הוא ממלכתי גם לא ניתן לבצע בו מה שמכונה (מעט ברשעות, יש לומר) סלקציה, אלא כל הורה המעוניין בכך והממלא אחר תקנון בית ספר יוכל לרשום את ילדיו לשם.
המנהל המיועד של בית הספר, הרב אבי שוחטמן (בנו של פרופ' אליאב שוחטמן), הציג את החזון שלו לבית הספר. שיטת החינוך בבית הספר יהיה מושתת על שיטת ברקאי, עם שינויים קלים. למי שלא מכיר מדובר על שיטה המבוססת על ריבוי שעות לימודי קודש כאשר התוכנית היא שעד לכיתה ד' התלמידים יסיימו את כל התורה (בפשט) ורוב נביאים ראשונים, ובכיתה ד' יתחילו ללמוד משנה עם מטרה לסיים באותה שנה את רוב סדר מועד.
לעת עתה, כיוון שבית הספר רק עתה נולד, מדובר על פתיחת כיתות א' וב' עם אפשרות לכיתה ג' בהתאם להרשמה. באופן זה, הצגת תוכנית הלימודים באופן כללי עד לכיתה ד' היה אמור לספק את ההורים. המנהל המיועד הרחיב ודיבר אודות מעלותיה של שיטת ברקאי בכך שהוא מקרב את אפשרות ההשגה של הילד את לימודי התנ"ך והמשנה.
בשלב מאוחר יותר של הערב שני הורים ביקשו לדעת מה התוכנית לגבי לימוד גמרא. המנהל השיב, שכיוון שמתחילים ללמוד משנה רק בכיתה ד', לימודי הגמרא יתחילו רק בכיתות הגבוהות של בית הספר (אגב, זה שונה משיטת ברקאי המקורי, המדבר על התחלת לימוד הגמ' רק בכיתה י'). שני ההורים לא הרפו ושאלו אם זה לא מאוחר מדי ואם לא עדיף להקדים את התחלת לימוד הגמרא לכיתות נמוכות יותר.
כששמעתי את השאלות הללו אודות לימוד גמרא, חשבתי שאני עומד להתעלף (מה שהרגיע אותי היתה העובדה שאחד ההורים ששאלו היתה אשה שמימיה לא למדה גמרא...).
כאמור, המנהל האריך להסביר על שיטת הלימוד של התנ"ך והמשנה, אך כאשר עלו שאלות על לימוד גמרא לא נאמרה מילה על השיטה. על אף שלימוד גמרא לא היה בכלל הנושא, כך שיכול להיות שאני טועה, הרושם שלי היה שילדי ילמדו גמרא בדיוק כפי שאני למדתי בביה"ס הממ"ד.
בראשי עלתה דמותו של הרב ד"ר פנחס היימן, בעל שיטת הרבדים, שזכיתי והכרתי היטב בילדותי. הרב היימן פיתח את שיטת הרבדים מכיוון שהגיע למסקנה שלא ייתכן שלכל מקצוע יש היום שיטות לימוד פדגוגיות מצויינות, ורק לימוד הגמרא נשאר בשיטה מאובנת. הדחייה הרגילה של דבריו הוא, שאדרבה נמשיך ללמוד כפי שלמדו אבותינו. אך דומה שהטענה שלו היא נצחת - רוב אבותיי-אבותיכם לא למדו גמרא. אנו נמצאים בדור שכל ילד כבן 10 כבר מצופה ללמוד גמרא, ושוכחים שאך לפני דור רק המובחרים ביותר ידעו איך ללמוד גמרא. כיצד ניתן לשנות את קהל היעד של המקצוע ולא להתאים את השיטה הפדגוגית לקהל החדש?
גם מי שלא מסכים עם שיטת הרבדים חייב להתמודד עם השאלה הזאת.

למעוניינים להרחיב בנושא, אני ממליץ להאזין לשיעור של הרב היימן (באנגלית) שניתן למצוא יחד עם דפי מקורות ומצגת כאן.