שתי משניות מתייחסות למעמדם של היוצאים להציל בשבת.
תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף כג עמוד ב
משנה. חצר גדולה היתה בירושלים. ובית יעזק היתה נקראת, ולשם כל העדים מתכנסין, ובית דין בודקין אותם שם. וסעודות גדולות עושין להם, בשביל שיהו רגילין לבא. בראשונה לא היו זזין משם כל היום; התקין רבן גמליאל הזקן שיהו מהלכין אלפים אמה לכל רוח. ולא אלו בלבד, אלא אף חכמה הבאה ליילד, והבא להציל מן הדליקה, ומן הגייס, ומן הנהר, ומן המפולת - הרי אלו כאנשי העיר, ויש להם אלפים לכל רוח.
תלמוד בבלי מסכת עירובין דף מד עמוד ב - דף מה עמוד א
משנה. מי שיצא ברשות [רש"י: כגון לעדות החדש, או להציל מן הגייס ומן הנהר, או חכמה הבאה לילד] ואמרו לו כבר נעשה מעשה - יש לו אלפים אמה לכל רוח. אם היה בתוך התחום - כאילו לא יצא. כל היוצאים להציל חוזרין למקומן.
המשנה בראש השנה אומרת כי היוצאים מחוץ לתחום בשבת יש להם אלפיים אמה לכל רוח. כך גם ברישא של המשנה בעירובין. אך הסיפא של המשנה בעירובין מחדשת שהיוצאים להציל חוזרין למקומן, ומשמע שזה אף ביותר מאלפיים אמה.
הגמרא בעירובין מקשה ממשנה אחת על השניה ומביאה שני תירוצים:
אמר רב [יהודה אמר רב]: שחוזרין בכלי זיין למקומן. כדתניא: בראשונה היו מניחין כלי זיינן בבית הסמוך לחומה, פעם אחת הכירו בהן אויבים ורדפו אחריהם, ונכנסו ליטול כלי זיינן, ונכנסו אויבים אחריהן. דחקו זה את זה, והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו אויבים. באותה שעה התקינו שיהו חוזרין למקומן בכלי זיינן. רב נחמן בר יצחק אמר: לא קשיא; כאן - שנצחו ישראל את אומות העולם, כאן - שנצחו אומות העולם את עצמן.
התירוץ הראשון מסביר שהמילים "כל היוצאים להציל חוזרין למקומן" אינה מדברת על מרחק אלא על נשיאת הציוד - היוצאים להציל, שיש להם אלפים אמה לכל רוח, יכולים ללכת את אלפים האמה עם הציוד שלהם, הגם שזה טלטול ארבע אמות ברשות הרבים.
התירוץ השני הוא שזה תלוי נסיבות: אם ישראל נצחו בקרב - יש למצילים אלפים אמה לכל רוח. אם הגויים נצחו במערכה - יכולים אלו שבאו להציל לחזור למקומם, אפילו במרחק רב, כנראה על מנת להתרחק ממוקד הקרבות.
הרא"ש פוסק כשתי התירוצים:
וכתב ר"מ ז"ל דהלכתא כהנך תרי אוקימתא כרב נחמן בר יצחק דבתראה הוא וכרב יהודה דתניא כוותיה:
וכך מסכם את דעתו של הרא"ש, בנו רבי יעקב בפסקי הרא"ש:
כל היוצא להציל אם יד ישראל תקיפה אין לו אלא אלפים ואם יד העובדי כוכבים תקיפה חוזרים למקומן. וכשחוזרים למקומן חוזרים בכלי זיינן למקומן.
אם נסכם את מה שרואים עד כאן, שאפשרות החזרה תלוי בנסיבות:
- אם אין בעיה מיוחדת (לא גברה יד הגוים) אז יש ליוצאים להציל אלפיים אמה.
- אם יש נסיבות מיוחדת (גברה יד הגויים) אז חוזרים למקומם.
הרמב"ם מתייחס לנושא זה בשתי מקומות, פעם אחת בהלכות פיקוח נפש, ופעם אחת בהלכות תחומין:
רמב"ם הלכות שבת פרק ב הלכה כג
גוים שצרו על עיירות ישראל אם באו על עסקי ממון אין מחללין עליהן את השבת ואין עושין עמהן מלחמה, ובעיר הסמוכה לספר אפי' לא באו אלא על עסקי תבן וקש יוצאין עליהן בכלי זיין ומחללין עליהן את השבת, ובכל מקום אם באו על עסקי נפשות או שערכו מלחמה או שצרו סתם יוצאין עליהן בכלי זיין ומחללין עליהן את השבת, ומצוה על כל ישראל שיכולין לבוא לצאת ולעזור לאחיהם שבמצור ולהצילם מיד הגוים בשבת, ואסור להן להתמהמה למוצאי שבת, וכשיצילו את אחיהן מותר להן לחזור בכלי זיין שלהן למקומם בשבת כדי שלא להכשילן לעתיד לבוא.
רמב"ם הלכות שבת פרק כז הלכה טז-יז
כל מי שיצא ברשות בית דין כגון העדים שבאו להעיד על ראיית הלבנה וכיוצא בהן ממי שמותר לו לצאת לדבר מצוה יש לו אלפים אמה לכל רוח באותו מקום שהגיע לו, ואם הגיע למדינה הרי הוא כאנשי העיר ויש לו אלפים אמה לכל רוח חוץ למדינה.
היה יוצא ברשות ואמרו לו והוא הולך בדרך כבר נעשית המצוה שיצאת לעשות יש לו ממקומו אלפים אמה לכל רוח, ואם היה מקצת תחום שיצא ממנו ברשות מובלע בתוך אלפים אמה שיש לו ממקומו הרי זה חוזר למקומו וכאילו לא יצא, וכל היוצאין להציל נפשות ישראל מיד גוים או מן הנהר, או מן המפולת יש להם אלפים אמה לכל רוח ממקום שהצילו בו, ואם היתה יד הגוים תקיפה והיו מפחדים לשבות במקום שהצילו בו הרי אלו חוזרין בשבת למקומן ובכלי זינן.
על דברי הרמב"ם עולות שתי שאלות:
א. דברי הרמב"ם בפרק כז נראים זהים לדברי הרא"ש שראינו לעיל. עם זאת, דבריו בפרק ב נראים סותרים: בהם הוא לא מבחין בין יד ישראל תקיפה לבין יד גוים תקיפה, והוא אינו כותב כלל את ההגבלה של עד אלפיים אמה.
ב. הרמב"ם מכניס בפרק ב שיקול נוסף שטרם ראינו: כדי שלא להכשילן לעתיד לבוא. מה מקור השיקול הזה כאן?
באשר לשאלה הראשונה כתב בספר יד-איתן על הרמב"ם שהרמב"ם בפרק ב' סך הכל כתב את הכלל, והפרטים הם בפרק כז:
מותר להן לחזור בכלי זיין שלהן למקומן בשבת כו'. רבינו ז"ל קיצר בכאן וסמך אמ"ש בס"פ כ"ז דהיינו דוקא כשהם מתפחדים לישב במקומן שהצילו בו דאל"כ שובתין במקום שהצילו בו ויש להן אלפים אמה משם לכל רוח והוא מהסוגיא דעירובין וע"ש ברא"ש ובב"י ס"ס ת"ז.
הג"ר יצחק אייזיק הרצוג, רבה הראשי הראשון של מדינת ישראל, עסק בכך בתשובה שהוקדשה למעמדה ההלכתי של עבודת המשטרה במדינת ישראל. כך הוא כותב ביחס לדברי הרמב"ם (שו"ת היכל יצחק אורח חיים סימן לב):
ברם יש לנו להתבונן, מאין הוציא הרמב"ם להתיר עד כדי כך. והנה יש לומר שסמך על האמור במשנה ר"ה כ"א, בין שנראה בעליל בין שלא נראה בעליל מחללין עליו את השבת. ר"י אומר אם נראה בעליל אין מחללין עליו את השבת. מעשה שעברו וכו' שלח לו רבן גמליאל אם מעכב אתה את הרבים נמצאת מכשילן לע"ל. נמצא שהותרו בנראה בעליל משום העתיד, ואף ביוצאים להציל כך. והנה בעצם הדבר להתיר להם לחזור למקומם ממש בכלי זיין בכל אופן שהוא, אף ברה"ר, ואף כשהם לבושים כדרכם, אין פלא על הרמב"ם, שכך משמע בירושלמי ובתוספתא יעויי"ש. אך הדבר המפליא מאד הוא, שהרמב"ם נותן טעם שלא נמצא בתלמודים. והוא שלא תהא מכשילן לע"ל. אך יש לנו ראשית כל דבר להבין, למה אין הרמב"ם מסתפק בטעם הפשוט הנמצא בדברי חז"ל, היינו שמא יתנפלו האויבים עליהם שוב ויצטופפו לקחת כל אחד נשקו וכנ"ל, משום מעשה שהיה. ברם, לתרץ זה יתכן כפשוטו של דבר שלזה יש מקום רק אם לא נצחו אלו את אלו אלא שהלכו אלו מאלו, שאפשר שיחזרו בהם הגוים, אבל אם נצחו ישראל אזי אין חשש כזה, ולמה סתמו עד שמשמע שבכל אופן מותר ליוצאים להציל, לחזור בזינם כל אחד לביתו. וע"כ הוצרך רבנו לטעם שא"כ נמצאת מכשילן לע"ל. ולמד זאת רבינו מהמשנה של ר"ה הנ"ל. אך א"כ יקשה לנו, למה לא אמרו זאת חז"ל, אלא משום מעשה שהיה.
ולכאורה נראה, שי"ל שהדבר תלוי בדחויה או הותרה שבת בפיקו"נ. שזה ברור שלענין עדות החדש הותרה שבת מכיון שאתה מתיר לחלל שבת אף בנראה בעליל משום חשש הכשלה לע"ל. והרמב"ם סובר, שגם בפקו"נ בשבת כך וע"כ השתמש בטעם זה גם כאן. והסוגיא דעירובין מ"ה, סוברת שדחויה שבת אצל פקו"נ, וע"כ לא השתמשה בטעם זה.
לדברי הרב הרצוג מצא הרמב"ם מקור לדבריו מהמשנה בראש השנה דף כא:
משנה. בין שנראה בעליל, בין שלא נראה בעליל - מחללין עליו את השבת. רבי יוסי אומר אם נראה בעליל - אין מחללין עליו את השבת. מעשה שעברו יותר מארבעים זוג ועיכבם רבי עקיבא בלוד, שלח לו רבן גמליאל: אם מעכב אתה את הרבים - נמצאת מכשילן לעתיד לבא.
וזה למעשה הטעם שהמשנה בעירובין נקטה ש"כל היוצאים להציל חוזרין למקומן", ולכן המשנה גם לא חילקה בין ניצחו ישראל לניצחו גוים, אלא שהמשנה הולכת לשיטה ששבת הותרה בפיקוח נפש, והגמרא בעירובין ביקשה להעמיד את המשנה לשיטה ששבת דחויה מפני פיקוח נפש, ולכן חילקה בין ניצחו ישראל לניצחו גוים ולא הביאה את הטעם שנמצאת מכשילן לעתיד לבא.
על תשובתו של הרב הרצוג העירו כמה וכמה גדולים. ביניהם כתב הרב אליעזר וולדנברג (שו"ת ציץ אליעזר חלק ד סימן ד) לחלוק על הרב הרצוג ולבאר את דברי הרמב"ם כך:
ולפי"ז יבוא סתום וילמד מן המפורש, דהרמב"ם בפ"ב מה' שבת לא נחית לאשמיענו בדיני תחומין, אלא רק בדין הכלי זיין, ומשמיענו רק דלכל מקום שהם מותרים לחזור [בניצחו אלפים, וביד עכו"ם תקיפה למקום מבטחם] מותר להם לקחת אתם כלי זיינן ואינם צריכים להשליך מעליהם הכלי זיין, והוי זה דומיא דתירוצו של ר"י אמר רב בגמ' בד' מ"ה שמתרץ קושית הגמ' והא אמרת רישא אלפים אמה ותו לא שחוזרין בכלי זיינן למקומן ומפרש"י: לא תימא אפי' טובא דלא שרי אלא אלפים והא אתא לאשמעינן דחוזרין בכלי זיינן ולא אמרינן כיון דנעשה מעשה ישליכו כלי זיינן מעליהן ולא יחללו שבת בחזרתן, ורק בפרק כ"ז כשהרמב"ם מדבר מדין התחומין ומדין עצם חזרת האנשים, שם מחלק כבר מתי שיש להם רק אלפים אמה ומתי שמותר להם ללכת יותר. ויש מקום לומר שבעצם חילוק הדין שמחלק אח"כ רנב"י בגמ' בין נצחו ישראל לנצחו עכו"ם גם ר"י אמר רב לא פליג ע"ז, עיין מ"ש בזה בספר גאון יעקב על מס' עירובין.
וזה שהרמב"ם מבאר הטעם שהוא כדי שלא להכשילן לעתיד לבא, יש לומר שפירש שזהו עצם כוונת התקנה משום המעשה שהיה, והיינו דבאותה שעה שקרה המעשה, ירדו חכמים לסוף דעתן של בני אדם שאחרי שהיה יכול לקרות בכזה לא ירצו לעתיד לבוא ללכת להציל אם לא נתיר להם לקחת אתם בחזרה כלי זיינן.
הסברו של הרב וולדנברג נראה פשוט להפליא: בפרק ב' הרמב"ם אינו מדבר על איסורי תחומין, אלא רק על מלאכות שבת - טלטול כלי הנשק - על זה כותב הרמב"ם חוזרים למקומם. ועל זה הוא מביא את הטעם "נמצאת מכשילן לעתיד לבוא", כי זה המשמעות של דברי הגמרא "משום מעשה שהיה" - שאנשים יפחדו בעתיד לצאת להלחם בגלל אותו מעשה אם לא יהיה להם נשק אתם.
בפרק כ"ז הוא מדבר על איסורי תחומין ושם יש לחלק בין ניצחו ישראל לניצחו גוים.
גם הרב עבדיה הדאיה הגיב לרב הרצוג (
ישכיל עבדי, ח"ה סי' מד) והוא מבאר את הרמב"ם באופן דומה לציץ-אליעזר שהרמב"ם כתב את הטעם של "נמצאת מכשילן לעתיד לבוא" והוא הוא הטעם של "מעשה שהיה", והוא שייך בין לדברי רב יהודה אמר רב בגמרא (שהביא את המעשה שהיה), ובין לדברי רב נחמן (המחלק בין נצחו ישראל לנצחו גויים) - שכן גם לדברי רב נחמן לולי הטעם של "נמצאת מכשילן" לא היינו מתירים להם לחזור עם כלי הנשק.
אך לאחר ביאור דברי הרמב"ם נשארו הרבנים הנ"ל חלוקים באשר למשמעות הדברים באשר לאנשי המשטרה. הרב הרצוג חש שאין בעבודת השוטרים משום "נמצאת מכשילן לעתיד לבוא" שכן זוהי עבודתם ואין חשש שלעתיד לא יצאו להציל, וכן זהו מצב של "נצחו ישראל":
והנה, הטעמים של הברייתות הנ"ל, בבבלי וירושלמי ובתוספתא, אינן שייכות לכאן כלל, ואין לנו לסמוך אלא על דעת רבינו הגדול ז"ל, מאותו הטעם, שאם לא תתן להם לחזור במכונית לבסיסם אתה מכשילם לע"ל. אך אין הנדונים שוים: (א) שאלו אינם באים אלא בתוקף משרתם, והם מוכרחים ללכת באשר ילכו, משא"כ שם שהמדובר במתנדבים לצאת להציל. (ב) שם אם אתה מכריחם לחזור בלי נשק נמצאו כל הדרך מפחדים ושוב לא ילכו, משא"כ כאן שאין להם ממה לפחד, שאמנם יצאו יהודים מלהרוג זה את זה, אבל אין זה מהדומה כלל ליוצאים להלחם עם נכרים היוצאים להשמיד את היהודים. באופן שהדבר ברור, שלא שייך כאן טעמו של הרמב"ם.
עפי"ז נמצא, שפסק הדין במקרה שנודע על ריב ומצה בין אנשים העלולים להרוג אחד את השני, שמותר אמנם לצאת למקום הריב במכונית בכדי למהר את הגשת העזרה ולהפריד ביניהם, אבל לאחר שהשקיטו את הריב, ומנעו שפ"ד, אסור יהיה להם להשתמש במכונית, ותשאר שם עד מוצאי שבת. אלא שאם יצטרכו שוב לנסוע משם במסבות דומות יסעו. אבל סוף דבר, שיצטרכו להשאר לאחד /לאחר/ ההצלה במקום, ואין להם היתר לחזור במכונית למקומם.
מבחינה עקרונית חלק עליו הרב הדאיה וסבר שגם בעובדת המשטרה שייך לומר "נמצאת מכשילן לעתיד לבוא", שאם לא יהיה מותר לחזור בשבת מי ירצה לעבוד במשטרה? הנה קטע מדבריו:
לדבריו יש להתיר להם לחזור בשבת. אלא, שהוא מסייג את התירו לכך שימנעו מחילול שבת בחזרתם ולא יסעו במכונית.
לסיום החלק הזה, יש להעיר שהרמב"ם אינו היחיד שתולה בין סוגיית היוצאים להציל לבין "נמצאת מכשילן לעתיד לבוא". גם תוספות תולים ביניהם. תוספות שואלים על הגמרא בביצה דף יא:
ואמר עולא: שלשה דברים התירו סופן משום תחלתן, ואלו הן: עור לפני הדורסן, ותריסי חנויות, וחזרת רטיה במקדש.
מדוע אין הגמרא הזאת מונה גם את היוצאים להציל? תשובתם היא "דזה אינו חידוש". כלומר, לדבריהם הדבר פשוט הוא שהטעם שיוצאים להציל חוזרים בשבת הוא משום "התירו סופן משום תחילתן" או כדברי הרמב"ם "נמצאת מכשילן לעתיד לבוא".
המשך יבוא...
הרב ישראלי ממשיך וטוען כלפי דבריו של הרב הרצוג על כך שאולי איננו צריכים למצוא פתרונות הלכתיים, משום שממילא המציאות היא שרבים לא שומעים להלכה גם ככה. לדברי הרב ישראל, אסור לומר כך, ושמא זה עצמו מרחיק אנשים מיהדותם:
נסיים חלק זה בדבריו של הרב רמי ברכיהו (קישור):
