כלום אמרתי לך שתהרוג את המצרי?

נחמה ליבוביץ' ע"ה מביאה בגליונותיה את המדרש הבא, מדרש פטירת משה (קישור - מדובר במדרש מאוחר המופיע ב"בית המדרש" וב"אוצר המדרשים"):

...אמר לו הקדוש ברוך הוא: משה, בן מי אתה? אמר לו: בן עמרם. אמר לו הקדוש ברוך הוא: וקהת בן מי הוא? - בן לוי. אמר לו הקדוש ברוך הוא: וכולם ממי יצאו? אמר לו: מן אדם הראשון. אמר לו הקדוש ברוך הוא: נשאר מהם שום אדם חי? אמר לו: כולם מתו. אמר לו הקדוש ברוך הוא: ואתה רוצה לחיות?! אמר לו: רבונו של עולם, אדם הראשון גנב ואכל מה שלא רצית, וקנסת עליו מיתה, ואני – גנבתי כלום לפניך?! וכבר כתבת עלי (במדבר י"א): "עבדי משה בכל ביתי נאמן" – ואיך אמות? אמר לו הקדוש ברוך הוא: כלום אתה גדול מנח? אמר לו: כן, נח הבאת על דורו מי המבול, ונח לא ביקש רחמים על דורו, ואני אמרתי (שמות ל"ב) "ועתה אם תשא חטאתם ואין אין מחני נא מספרך אשר כתבת". אמר לו: כלום אתה גדול מאברהם שניסיתי אותו בעשרה נסיונות? אמר לו: אברהם – יצא ממנו ישמעאל שיאבדו בניו את בניך. אמר לו: ואתה גדול מיצחק? אמר לו: יצחק - יצא מחלציו מי שיחריב את ביתך, ובניו יהרגו את בניך כהניך ולוייך". אמר לו הקדוש ברוך הוא: כלום אמרתי לך שתהרוג את המצרי? אמר לו משה: ואתה הרגת כל בכורי מצרים, ואני אמות בשביל מצרי אחד?! אמר לו הקדוש ברוך הוא: ואתה דומה אלי, ממית ומחיה? כלום אתה יכול להחיות כמוני?

על החלק האחרון של המדרש היא כותבת כך בעיוניה:

ובזה נסתיים הויכוח והשלים משה רבנו עצמו למיתה וקיבל עליו הדין.
לפי דעה זו הריגת אדם שלא במשפט ובעים ובהתראה, על ידי מי שעושה דין לעצמו - עבירה חמורה היא, ואין אדם רשאי ללמוד היקש ממעשה בוראו המביא בהיסטוריה מוות וכליון על רבים, שמותר גם לו לעשות דין לעצמו ולהרוג את אשר לפי רגש הצדק והמוסר המפעם בו מגיע לו דין מוות. הרהורי-היקש כאלה שם בעל ההגדה בפי משה: "ואתה הרגת כל בכורי מצרים ואני אמות על מצרי אחד!", ולהם עונה המדרש: "ואתה דומה אלי, ממית ומחיה?" לאמור: רק מי שנותן חיים - יכול ליטול חיי אדם, אך לא אדם אשר יש אמנם בכוחו להמית, אבל לא להחיות.
לפי מדרש זה, אילו היתה במשה רק עבירה זו בלבד של הריגת הנוגש הריגה ספונטנית שאינה עונש בית דין - כבר היה בזה כדי לקנוס עליו מיתה. 

נראה לי שאפשר להבין את המדרש הזה באופן אחר מדבריה של נחמה. הקב"ה פונה למשה ואומר לו "כלום אמרתי לך שתהרוג את המצרי?" - הריגת המצרי לא נעשה משיקול של ציווי אלוקי, ואולי אף לא של שיקול דעת רציונלי, אלא כפעולה רגשית עם יותר מקורטוב של קנאות - תכונה אנושית למהדרין. במילים אחרות, ה' אומר לו: בסופו של דבר אתה רק בן-אדם, ולכן עליך למות. משה עונה לו על כך שהוא הרג כל בכורי מצרים - בודאי לא כל בכורי מצרים נחתם דינם למות, "ואני אמות בשביל מצרי אחד?!". ועל כך עונה לו הקב"ה שזו בדיוק הנקודה - "ואתה דומה אלי, ממית ומחיה?" אתה הרי רק בן-אדם, לך אין את כל היכולות שלי, ולכן גם עליך למות.

"אין לך רעיון זר מזה לתורתנו וליהדותנו"

מתוך עיונים בספר בראשית, נחמה ליבוביץ', פרשת חיי-שרה:

אברבנאל, מקשה לפרשתנו:

למה ציוה אברהם שלא יקח אשה מבנות הכנעני, האם מפני שהיו עובדי עבודה זרה, גם בעבר הנהר היו כן, ומה הואיל בתקנתו?

מדרש הגדול בראשית:

כי אל ארצי ואל מולדתי תלך: והלא כולם עובדי עבודה זרה, דכתיב (יהושע כ"ד) "בעבר הנהר ישבו אבותיהם מעולם תרח אבי אברהם ואבי נחור ויעבדו אלוהים אחרים" – ואברהם יצא מהם!!
אלא אמר אברהם: הואיל ואני מגייר – אגייר ממשפחתי ומבית אבי, שהן קודם לכל, ולא עוד אלא שהן קרובי תשובה. מכאן אמרו: לעולם תהא דעתו של אדם קרובה לקרוביו, ואם יש לו (קרובים) עושה בטובתו, וכן הוא אומר (ישעיה נ"ח ז') "ומבשרך אל תתעלם".

והנה בודאי מוצאים אנו בתורה שקרובי אדם קודמים בהלואה ובצדקה ובגמילות חסדים לשאר בני אדם. אך האמנם יש להשוות גיור לאותם דברים? ולמעלה מזה – האם רצתה התורה בהחזקת הקשר ובהידוק הקשר בין אברהם לבין משפחתו ובני משפחתו? האין הציווי של "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך" מורה, שרצה ה' אלוהיו של אברהם בניתוק הקשר הזה?

ואל יעלה על הדעת שרצה אברהם בבני משפחתו משום שרצה לשמור על "טהרת הגזע" – אין לך רעיון זר מזה לתורתנו וליהדותנו. וכבר אותו פסוק מיהושע המובא במדרש לעיל מוכיח שלא היה אברהם אבינו בן לזרע מובחר ירא אלקים, להיפך, היה בנו של תרח ואחיו של נחור ורק הוא הכיר את בוראו והלך ועבדו ונעשה אהובו של ה', ואחיו וכל זרעו בני תרח נשארו עובדי עבודה זרה. ולא בא אברהם לבחור ליצחק בת מגזע טהור ולא היה אברהם אבינו אביו של "גזע", וכמו שפסק הרמב"ם להלכה (בתשובה לעובדיה הגר מבגדד), שאברהם:

אב לזרעו הכשרים ההולכים בדרכיו ואב לתלמידיו, והם – כל גר שנתגייר, לפיכך יש לך [לגר, שבא מאומה אחרת] לומר: "אלקינו ואלקי אבותינו", שאברהם עליו השלום הוא אביך.

שאלות תזמון ועריכה

באחד מגליונותיה לפרשת שלח, מביאה נחמה ליבוביץ' ע"ה את דברי הרמב"ן ומפרשים נוספים וכנגדם את דבריו של חוקר המקרא מ.צ. סגל. נושא הגליון הוא סמיכות הפרשיות בין חטא המרגלים לפרשיות שלאחר מכן (נסכים, חלה).

הרמב"ן כותב:

אחר שהבטיח את הבנים שיבואו אל הארץ השלים להם תורת הקרבנות שיקריבו נסכים בבואם לארץ, ואולי היה זה עתה לנחמם ולהבטיחם כי היו נואשים, לאמור: מי יודע מה יהיה לאורך ימים לסוף ארבעים שנה, אם יחטאו גם הבנים? ולכן ראה הקב"ה לנחמם, כי בצוותו אותם במצוות הארץ הבטיחם, שגלוי לפניו שיבואו ויירשו אותה.

ומנגד דברי מ.צ. סגל:

...שורה אחרת של חוקים נמצאת בפרק ט"ו אחרי סיפור המרגלים. שני החוקים הראשונים בפרשה זו, חוק מנחה ונסכים (ט"ו א'-י"ד) ומצוות חלה (י"ז-כ"א) אינם נוהגים אלא בבוא ישראל לארץ, לפיכך באו אחרי מעשה המרגלים העוסק בכניסה לארץ, ומפני הביטוי המשותף "אשר אני נותן" (ט"ו ב' - י"ג ב')

על שניהם שואלת נחמה את השאלה הבאה (שימו לב ללשונה של נחמה "פרשנינו" מול "החוקר"):

כל הפירושים הנ"ל עוסקים בשאלת סמיכות הפרשיות. בכל זאת יש הבדל בין השאלה העומדת לפני פרשנינו לבין השאלה העומדת בפני החוקר מ"צ סגל. מה ההבדל?

להבנתי, התשובה לשאלה הזאת היא שהפרשנים הקלאסיים שאלו מדוע הקב"ה ציווה עכשיו על המצוות שיקוימו רק לאחר הכניסה לארץ, ואלו סגל שואל שאלת עריכה: מפני מה העורך הכניס לכאן פרשיות אלו.

מעניין לציין שפעמים אנו מוצאים שגם הפרשנים הקלאסיים יצטרכו להודות לקיומה של שאלת העריכה. ראו לדוגמא את רש"י על הפרשה שלנו.

רש"י כותב על פרשת המקושש את הדברים הבאים:

"ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו" - (כריתות ז) בגנותן של ישראל דבר הכתוב שלא שמרו אלא שבת ראשונה ובשניה בא זה וחללה

כלומר, סיפור המקושש ארע בשבת השניה בהיותם במדבר, שזה הרבה זמן לפני סוף חטא המרגלים. אם כן, בודאי ששאלת העריכה, מדוע משה רבינו כתב כאן את סיפור המקושש היא שאלה במקומה.

בפרשת חקת רש"י כותב על מיתת מרים:

למה נסמכה פרשת מיתת מרים לפרשת פרה אדומה, לומר לך: מה קרבנות מכפרין, אף מיתת צדיקים מכפרת.

גם זו שאלת עריכה, ולא שאלת תיזמון של מדוע נאמרה כעת פרשת פרה.

"וביום השמיני" - ואפילו בשבת.

"וביום השמיני" - ואפילו בשבת. (גמ' שבת קלב ע"א)

נחמה ליבוביץ' באחד מגליונותיה שואלת את השאלה הבאה (קישור):

איך אפשר ללמוד מפסוקנו – על דרך הפשט – שמילה דוחה שבת?

למישהו יש רעיון?

מוסריותו של עשו?

באחד מגליונותיה על פרשת השבוע, פרשת וישלח, על הפסוק:
וַאֲמַרְתֶּם גַּם הִנֵּה עַבְדְּךָ יַעֲקֹב, אַחֲרֵינוּ. כִּי אָמַר אֲכַפְּרָה פָנָיו, בַּמִּנְחָה הַהֹלֶכֶת לְפָנָי, וְאַחֲרֵי כֵן אֶרְאֶה פָנָיו, אוּלַי יִשָּׂא פָנָי.

מביאה נחמה ליבוביץ' מחלוקת ראשונים, כפי שמובא ברמב"ן:
ואם כן יהיה פירושו, כי חשב יעקב בלבו אכפרה פניו, והכתוב מגיד לנו זה, כי איננו ראוי שיאמרו השלוחים לעשות ככה. וכך פירש רבי אברהם. ואיננו ישר בעיני שיצטרך הכתוב להגיד לנו עתה מחשבתו זאת, והיא ידועה בכל שולחי מנחה. ועוד, שאם כן היה ראוי שיזכיר הכתוב זה בתחילה, והנה גם הוא אחרינו כי חשב אכפרה פניו, כי עתה לא הוסיף על הצוואה ההיא. אבל הנכון, כי עתה הוסיף לפרש להם שיאמרו הנה גם הוא אחרינו בלשון כבוד, כלשון זה, גם הנה עבדך יעקב אחרינו, והקדים אותנו לפניו לתת כופר נפשו על ראותו פני כבודך במנחה הזאת, כאשר יתנו העבדים כופרם בתת להם רשות לראות פני המלך, ואחרי כן אראה פניו, כי אולי ישא פני ויכבדני, להיותי מרואי פני המלך. וזה דרך מעלה מיראתו ממנו.

לדעת האבן-עזרא חלק הפסוק האומר "כי אמר", בא לבאר לנו את המוטיבציה של יעקב בשלחו את כל השליחים עם המנחות לעשו. כלומר, יעקב אמר בלבו שעליו לשלוח לעשו מנחה כדי לרצות אותו לפני שהוא עצמו יפגש בו.
מנגד, טוען הרמב"ן, שאם נפרש כך את הפסוק זה לא מוסיף לנו שום מידע על מה שאנחנו כבר יודעים. לכן הוא מפרש שזה חלק מהדברים שיעקב צוה לשלוחים לומר לעשו. כלומר, עליהם לומר כך: "גַּם הִנֵּה עַבְדְּךָ יַעֲקֹב, אַחֲרֵינוּ. כִּי אָמַר אֲכַפְּרָה פָנָיו, בַּמִּנְחָה הַהֹלֶכֶת לְפָנָי, וְאַחֲרֵי כֵן אֶרְאֶה פָנָיו, אוּלַי יִשָּׂא פָנָי." והפסוק מנוסח באופן "מנופח" מעט כי כך היו כללי הטקס הנימוסיים כדוגמת אדם הפונה למלך או שר בכל מיני גינוני כבוד.

עד כאן אני חושב שהכל ברור. וכאן שואלת נחמה את השאלה הבאה:
איזו מן הדעות הנ"ל מעריכה את מוסריותו של עשו יותר?

חברים - בבקשה תחכימו אותי בתשובותיכם.

תחת העץ - תחת האילן

בת שלושים, חבושה בכובע ברט שהיה לסמלה האופייני, נכנסה נחמה לכיתת הבנות החדשה בסמינר "המזרחי"... בלי הקדמות ובלי שום מילות פתיחה ביקשה מהתלמידות המופתעות לפתוח את החומש בתחילת פרשת "וירא".
"קראי", פנתה לאחת התלמידות. והתלמידה קראה:
"וירא אליו ה'... והשענו תחת העץ"
"עכשיו", אמר נחמה לתלמידה, "קראי את רש"י למילים: תחת העץ". התלמידה הנבוכה עשתה כאשר ציוותה עליה המורה וקראה בקול:
"תחת העץ - תחת האילן".
"כעת, תלמידות יקרות", אמרה נחמה, "אמורנה לי - מה קשה לרש"י בפירוש זה".
... "מה קשה לרש"י כשהוא מפרש "תחת העץ - תחת האילן", חזרה נחמה על השאלה.
היא ביקשה מכל אחת לכתוב תשובה במחברת...
לפתע הרימה אחת הנערות את אצבעה. לא מזמן עלתה לארץ מגרמניה, עולה חדשה, בקושי דברה עברית, בשקט, בשפה עילגת השיבה:
"תחת העץ - תחת האילן. לא מטריאל."
"נכון!" אמרה נחמה בחיוך גדול. סוף סוף ירדה מישהי לסוף דעתה. "רש"י מדגיש שהם ישבו תחת עץ חי".
(נחמה, חיותה דוייטש, עמ' 83-84)

את הפירוש הזה לדברי רש"י התמוהים נתנו גם מפרשי רש"י הקלאסיים, שפתי חכמים ועוד.
אך בעיני קשה מאד להגיד שזה היה קשה לרש"י באיזה שהוא אופן. מדוע שמישהו יעלה בדעתו שמדובר בחומר "עץ", ולא ב"עץ חי"? המילה העץ מופיע בתורה כ15 פעמים. למעט הפסוקים הבאים, בכל האחרים ברור לחלוטין שמדובר בעץ חי:
דברים פרק יט פסוק ה
וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת רֵעֵהוּ בַיַּעַר לַחְטֹב עֵצִים וְנִדְּחָה יָדוֹ בַגַּרְזֶן לִכְרֹת הָעֵץ וְנָשַׁל הַבַּרְזֶל מִן הָעֵץ וּמָצָא אֶת רֵעֵהוּ וָמֵת הוּא יָנוּס אֶל אַחַת הֶעָרִים הָאֵלֶּה וָחָי:
דברים פרק כא פסוק כג
לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה:

לי אין תשובה יותר טובה לשאלה "מה היה קשה לרש"י?", אך אולי הכיוון הוא הביטוי "תחת העץ" - שלא מדובר על ישיבה מתחת לעץ, אלא מתחת לנוף של העץ.

רעיון לפרשת מטות-מסעי

נחמה ליבוביץ' ע"ה באחד מגליונותיה לפרשת מסעי כותבת אודות טעמם של ערי המקלט.
ניתן להצביע על שני טעמים עקרוניים שניתנו לערי המקלט. אחד מהם מופיע בתורה:
וְהָיוּ לָכֶם הֶעָרִים לְמִקְלָט, מִגֹּאֵל; וְלֹא יָמוּת הָרֹצֵחַ, עַד-עָמְדוֹ לִפְנֵי הָעֵדָה לַמִּשְׁפָּט.
כלומר, להציל את הרוצח בשגגה מידו של גואל הדם.

הטעם השני הוא העומד בבסיס כל מסכת מכות:
אלו הן הגולין: ההורג נפש בשגגה. (מכות פ"ב מ"א)
כלומר, עונש גלות לרוצח בשגגה.

על השוני והמעבר בין שני הטעמים הללו שואלת נחמה את השאלה הבאה:
התוכל להסביר את השינוי הזה מלשון התורה ללשון המשנה?

התשובה המיידית, לדעתי, הוא תשובה הסטורית: בתקופת חז"ל כנראה שלא היו קיימות ערי מקלט והרוצח היה צריך לברוח על נפשו (לשון אחרת: ייתכן והשלטון היה מספיק חזק כדי למנוע גאולת דם), ולכן חז"ל ראו בזה יותר עניין של גלות מאשר עניין של הצלה.

אפשר גם לתת תשובה יותר דרשנית, המתאים לרוח ימי בין המצרים: בתור בנים הגולים מעל שולחן אביהם, היינו רוצים לחשוב שמה שנגזר עלינו הוא בשל עברות שבשוגג.

יש לכם תשובה אחרת? שתפו אותנו.

השגחה פרטית

בספר נחמה, שכתבה חיותה דויטש, מובא הסיפור הבא על ימי נערותה של נחמה ליבוביץ' (עמ' 37):
בוקר אחד איחרה נחמה לקום. כשהבינה עד כמה מאוחרת השעה, קפצה ממיטתה, התלבשה בחיפזון וקיצרה בתפילתה. את הדרך לחשמלית עשתה בריצה. כל כך מיהרה, שבדרכה לחצות את הרחוב לחשמלית שהמתינה שעברו האחר, מצאה את עצמה נחמה תחת גלגליה של כרכרה... למרבה המזל חולצה נחמה בלי כל פגע. מישהו הושיט לה יד ומשך אותה....
"אני יודעת למה קרה לי כל זה", אמרה נחמה [לאחר מכן] לאביה בדמעות, "הכל בגלל שקמתי מאוחר ולא הספקתי לומר קריאת שמע". "הרשי לי לומר לך, נחמה", ענה אביה מיד, "עם צדיקים מדקדק ה' כחוט השערה, אבל את לא כל כך צדיקה שאלוקים יטריח עצמו להעניש אותך".

אז חוץ מזה שבסיפור הזה מבינים היכן גדל האח, פרופ' ישעיהו ליבוביץ', על פניו הסיפור הזה הוא ממש תואם את שיטת הרמב"ם במורה נבוכים (שעליו נכתוב בע"ה בהזדמנות אחרת) ומסתדר גם עם דברי האבן-עזרא שנביא להלן. קשה לומר שלדעות אחרות בראשונים מותר לחשוב כך. זו נקודה למחשבה, ואתם מוזמנים לחוות את דעתכם.

א. הרמב"ן (רמב"ן שמות פרק יג טז ד"ה "ולטוטפות בין עיניך"):
ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כלה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצות יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו, הכל בגזרת עליון.

ב. האבן-עזרא (אבן עזרא שמות פרק לג כא ד"ה "ונצבת על הצור"):
והנה המשתחוה למלאכת השמים לא יועילו לו, כי אם מה שנגזר עליו כפי מערכת כוכבי מולדתו כן יקרנו, חוץ אם ישמרהו כח העליון יותר מכח הכוכבים, שיהיה דבק בו, אז ינצל מהגזרות. ואתן לך משל חשוב, שהיתה מערכת הכוכבים שיגדל נהר על עיר אחת וישטוף אנשים או ימותו. ובא נביא והזהירם, שישובו אל השם בטרם בא יום רעתם. ושבו אליו בכל לבם. ובעבור שדבקו בו, נתן בלבם, שיצאו אנשי העיר לחוץ להתפלל אל השם. והנה עשו כן. וביום ההוא גדל הנהר פתאום כמנהגו, כאשר ראינו בעינינו פעמים רבות ושטף כל העיר. והנה לא סרה גזירת השם והוא הצילם, וחשוב, כי המשרתים ירוצו כסוסים עוברים במסלה, ולא ירוצו להרע או להיטיב, רק ככה דרכם. וחשוב כי במסילה איש עור לא ידע מנהג הסוסים מתי הולכין אל ימין או לשמאל, והוא נשען על פקח שידע סורם. והנה הוא ישמרנו, כי ברוצם בצד זה יוליך העור לצד האחר, ומרוצת הסוס לא תשתנה והעור ימלט. ובעבור זה אמר השם אחר אשר חלק (דבר' ד, יט) ואתכם לקח ד' להיות לו לעם נחלה (שם שם, כ). ככה לא כאלה חלק יעקב, כי יוצר הכל הוא (ירמי' נא, יט). וזהו ונפלינו אני ועמך (שמות לג טז). וזהו שאמרו חז"ל אין מזל לישראל (שבת קנו, א; נדרים לב, א). כל זמן שהם שומרי התורה. ואם לא ישמרוה, ישלוט בהם המזל כאשר הוא מנוסה.

ג. ספר החינוך (פרשת תזריע, מצוה קסט ענין טומאת מצורע):
משרשי המצוה, לקבוע בנפשותינו כי השגחת השם ברוך הוא פרטית על כל אחד ואחד מבני אדם, וכי עיניו פקוחות על כל דרכיהם...
שיש כתות בני אדם יחשבו כי השגחת השם ברוך הוא על כל המינין בפרט, בין אנשים או כל שאר בעלי חיים, ויש מהן כתות יחשבו כי השגחת השם ברוך הוא על כל עניני העולם, בין בעלי חיים או כל שאר דברים, כלומר שלא יתנועע דבר אחד קטן בעולם הזה רק בחפצו ברוך הוא ובגזרתו, עד שיחשבו כי בנפול עלה אחד מן האילן הוא גזר עליו שיפול, ואי אפשר שיתאחר או יקדם זמן נפילתה אפילו רגע, וזה דעת רחוק הרבה מן השכל. ויש כתות רעות יחשבו שלא ישים השגחתו ברוך הוא כלל בכל עניני העולם השפל, בין באנשים או בשאר בעלי החיים, והוא דעת הכופרים, רע ומר.
ואנחנו בעלי הדת האמתית, לפי מה ששמעתי, נשים השגחתו ברוך הוא על כל מיני בעלי החיים בכלל, כלומר שכל מין מן המינין הנבראין בעולם יתקיים לעולם לא יכלה ויאבד כולו, כי בהשגחתו ימצא קיום לכל דבר, ובמין האדם נאמין כי השגחתו ברוך הוא על כל אחד ואחד בפרט, והוא המבין אל כל מעשיהם.

תורת ה' תמימה - על תמימות ולימוד תורה

בהזדמנות אכתוב בעז"ה על הנושא הזה ביתר הרחבה, ולהפעם רק אציג. התחלתי לפני כחודש לתת בשכונה שיעורון, שיעור של 10 דקות, בפרשת שבוע. [לפני שאני נכנס לנושא עצמו, כדאי לכל הרבנים הקוראים את דברי לדעת שהשיעורון הזה הוא הצלחה מסחררת מבחינתי. כמעט ולא לוקח לי זמן להכין וההשתתפות היא יחסית מרובה - אחרי הכל זה סך הכל עשר דקות. כך שאני בהחלט ממליץ לנסות זאת גם במקומות אחרים.]
בפרשת "וישלח" עסקתי בפסוק "וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ" ועברתי על המפרשים המוזכרים בגליון של נחמה ליבוביץ' בנושא. הסברתי שיש שתי גישות בין הפרשנים כיצד להסביר את התנהגותו של עשו - שעשו עשה את מעשיו בלב שלם או שעשו התכוין לרעה ובטעות יצא לו לטובה. בשלב הזה של השיעור אחד המשתתפים פנה אלי כך: אני לא מבין, כל ילד יודע שעשו ניסה לנשוך את יעקב? עניתי לו שאכן האבן-עזרא במקום אומר:
הדרש על נקודות וישקהו טוב הוא לעתיקי משדיים, כי על דרך הפשט לא חשב עשו לעשות רע לאחיו
והוא צריך לדעת שמה שהוא למד בגן, ומה שמלמדים את הילדים בגן זה רק דעה אחת בחז"ל ושיש עוד דעה האומרת שאכן עשו התכוין בלב שלם לנשק את אחיו.
תשובתי לא הניחה את דעתו והוא טען כלפי: מה יוצא מזה שאתה הופך את עשו לצדיק? הוא הרי היה רשע - ברור שהוא רצה לנשוך את יעקב.
בשלב הזה של הויכוח הוצאתי את הטיעון שאני משתמש בו כבר הרבה שנים, ואמרתי לו: "תורת ה' תמימה משיבת נפש" - רק כאשר תורת ה' היא תמימה, על שלל דעותיה, רק אז היא משיבת נפש.

בחשיבה לאחור, ולאחר שהיה לי מקרה נוסף דומה בשבוע האחרון (שאולי נפרט עליו בהזדמנות אחרת), התחלתי לחשוב שאולי עדיף בכלל לא לנסות לשכנע. אולי התשובה העדיפה צריכה להיות: תשמע, אם אתה חי עם זה בשלום ואתה מצליח כך לעבוד את ה' - לבריאות! אתה לא זקוק לשיעור הזה. תמצא שיעור אחר שיותר מתאים לך.

אשמח לשמוע את דעתכם.

לומדים תנ"ך

בזמנו, כשקראתי את הספר "נחמה" על נחמה ליבוביץ' ועל תורתה ואת החלקים בספר אודות בחינות הבגרות בתנ"ך המבוססים על שיטתה של נחמה, התחלתי להרהר באופן בו לימדו תנ"ך בישיבה התיכונית בה אני למדתי. את הספר קראתי במקרה סמוך ונראה למועד שבו מתקיימים בחינות הבגרות בתנ"ך בקיץ ובו מתקיים כריטואל קבוע הבכי על כך שהתלמידים לא מסוגלים להתמודד עם הבחינות.
הרהורי הביאו אותי למסקנה שאין לי מושג איך מישהו, בתיכון בו אני למדתי, חשב לעצמו שהתלמידים יצליחו בבחינות הבגרות - הרי עד כמה שאני זוכר בכלל לא לימדו בשיטתה של נחמה. מהבכיינות הרבה הסובבת את בחינות הבגרות בתנ"ך אני די נוטה לומר שהתופעה הזו, שבוחנים תלמידים על שיטה שלא למדו לפיה, מתרחשת במקומות נוספים גם כן. מכיוון שנושא לימוד התנ"ך תמיד בער בעצמותי, הגיתי רעיון כיצד ניתן לשפר את המצב: אפשר לפתוח בלוג העוסק בשיטת לימוד התנ"ך הנדרשת לבגרות. פניתי בעניין לגוף שחשבתי שיהיה מסוגל להרים נושא כזה וכתבתי לו דוגמא לרשימה שעלתה בראשי. אותו הגוף לא אהב את הרעיון שלי, והרעיון לא קרם עוד וגידים.
אני מתכוין להתחיל ללמד שיעור קצר בתורתה של נחמה וחשבתי שמכיוון שיתכן ואבחר להביא בעתיד כמה פנינים משיעורים אלו שאולי כדאי להביא בפניכם את מה שאני רואה בו כמבוא. אז הנה אני מביא בפניכם את אותה הרשימה שכתבתי בזמנו, ואולי ביניכם הקוראים יש אוהבי ומלמדי תנ"ך שירצו לקחת על עצמם להגשים את הרעיון שהיה לי (אני אשמח לייעץ ולסייע):

למעט מספר מורים מצומצם, די מוסכם כי לא ניתן להתכונן לבחינת הבגרות בתנ"ך. טענתנו היא, כי אמנם לא ניתן להתכונן לבגרות בתנ"ך, אך אפשר ללמוד כיצד לפתור את הבגרות בצורה נכונה. כדי לעשות זאת, יש לדעת כיצד לנתח פסוקים באופן הנכון.

כל הדוגמאות שיובאו להלן הן מפסוקים אקראיים (תצטרכו להאמין לי).
השלבים שנעבור בכל פסוק מהתורה, הם כדלהלן [הדברים כתובים בלשון זכר, מטעמי נוחות בלבד.]:
1. נחלק את הפסוק לחלקיו. האם אני מבין את כל חלקי הפסוק?
2. האם אני מבין את כל מילות הפסוק? אם לא, נסמן אותם.
3. האם יש מילים "מיותרות" בפסוק?
4. האם הקשר בין חלקי הפסוק מובן?

ניקח לדוגמא פסוק ידוע (בהחלט ייתכן שניתוח של מישהו אחר יעלה תוצאות שונות משלי, העיקר לשמור על אינטגריטי):
"לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא". (ויקרא יט יז)

שלב א' – חלקי הפסוק, האם אני מבין אותם?
לפסוק שלושה חלקים:
לא לשנוא את האח בלב. – אני מבין את משמעות הציווי בחלק זה.
להוכיח את העמית. – אני מבין את משמעות הציווי בחלק זה.
לא לישא עליו חטא. – אינני מבין את משמעות הציווי בחלק זה.

שלב ב'- האם אני מבין את המילים?
המונח "תשא... חטא" איננו מובן לי.

שלב ג' – האם יש מילים מיותרות?
מהחלק הראשון של הפסוק המילה "בלבבך" מיותרת – היה אפשר לכתוב באותו מידה "לא תשנא את אחיך".
מהחלק השני של הפסוק המילה "תוכיח" מיותרת – היה אפשר לכתוב "הוכח את עמיתך".

שלב ד' – האם הקשר בין חלקי הפסוק מובן?
לא ברור לי אם יש או אין קשר בין חלקי הפסוק.
אולי אם הייתי מבין את חלקו השלישי של הפסוק היה יותר ברור לי, אם יש קשר. בין שני החלקים הראשונים ניתן לשער שאולי קיים קשר: הדרך לא לשנוא את האח זה על ידי שמוכיחים אותו.

עד כאן סיכמנו לעצמנו מה ברור לנו ומה לא ברור לנו בפסוק. לא ניכנס עתה מה עושים עם מידע זה, אך כשנגיע לשלב "התשובות" נחזור לניתוח שעשינו כאן. מכאן ואילך אני ממליץ לקוראים שבכל פעם שנביא דוגמא, לקחת עט ונייר ולבצע את הניתוח בעצמם על פי השלבים האמורים, בטרם קוראים את הניתוח שלנו.

באותו אופן נוכל לנתח פסוקים רבים מהתורה. ניקח לדוגמא עוד פסוק (שמות יג יז): "ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלישתים כי קרוב הוא כי אמר אלקים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה".
אם היינו עוברים על השלבים גם על הפסוק הזה, ייתכן והיינו רושמים לעצמנו שהמילים "נחם" או "ינחם" אינם מובנים לנו. מן הסתם בשלב על הקשר בין חלקי הפסוק היינו מציינים לעצמנו את "כי קרוב הוא" כנימוק שלא ברור למה הוא מתייחס ואת העובדה שיש שני נימוקים בפסוק: 1. "כי קרוב הוא". 2. "כי אמר אלוקים", ולא ברור הקשר ביניהם.

לפעמים מה שעומד בפנינו זה לא פסוק בודד, אלא מכלול של פסוקים, מצווה או עניין המתפרס על פני מספר פסוקים. את הניתוח נעשה באותו אופן בדיוק: חלקי הפרשיה (אילו חלקים לא מובנים), הבנת המילים, מילים מיותרות או פסוקים מיותרים, קשר בין החלקים.

קחו לדוגמא את הפרשיה הבאה (שמות לה א-ג):
ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם. ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לה' כל העושה בו מלאכה יומת. לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת.

על פניו החלוקה לחלקים כאן ברורה, והחלקים עצמם ברורים. בעניין חלקים מיותרים אולי היינו מסמנים את "אלה הדברים... תעשו". אולי גם המילה "שבתון" או "כל עדת" מעט מיותרת. בשלב הקשר בין החלקים, אנחנו אמורים לשאול את עצמנו: מהו בדיוק הקשר בין הפסוק האחרון לזה שלפניו? האם זה כלל ופרט, או משהו אחר?
כאמור, עד כאן טיפלנו רק בהעלאת שאלות ובניתוח נכון של פסוקים על פי ארבעת השלבים. זהו החלק החשוב ביותר בלימוד תנ"ך בשיטה שבו בוחנים בחינות הבגרות.

נחמה ליבוביץ' על ההתנדבות

אחת הפסקאות שמאד מצאו חן בעיני מהספר "נחמה" על נחמה ליבוביץ' ע"ה מדברת על עבודתה הרבה בהכנת ובבדיקת הגליונות לפרשת-שבוע בלי לקבל כל תמורה על כך (נחמה, עמ' 108):
היא מעולם לא חשה מנוצלת בשל כך. להפך. את דעתה החיובית על "פראיירים" כאלה התורמים לסביבתם בלי חשבון היא מנסחת היטב, שעה שהיא מדברת על רבקה העמלה קשה לשאוב מים עבור עבד אברהם ופמלייתו, בלי כל חשבון, בלי שמי מהם יסייע בידה או ישלם לה על כך:
"ואולם הפקחים ואנשי מעשה שבזמננו החושבים שפתיות היא מצד הנערה הטורחת, יגיעה ועמלה - ודאי שעות - לזרים אלה ולגמליהם, יבינו אולי את רבקה אמנו ואת הלקח אשר רצתה התורה ללמדנו במבחן זה, בזוכרם את דברי עקביא בן מהללאל - אדם מופלא וגדול בחכמה וביראת חטא - שאמר: מוטב לי להיקרא שוטה כל ימי ולא ליעשות שעה אחת רשע לפני המקום. וכן לא עשתה רבקה חשבונות של מעשיות ופיקחות בתיתה מים לאדם ולחי, ו"שוטים" אלה הם מקיימי עולם מאז ומתמיד." (הציטוט מתוך "עיונים בספר בראשית" עמ' 159)

ביקורת ספרים: "נחמה", חיותה דויטש

באיחור אופנתי קראתי לאחרונה את הספר הביוגרפי אודות חייה של נחמה ליבוביץ' ע"ה שכתבה חיותה דויטש. בסך הכל נהנתי מהקריאה. הספר כתוב בצורה מעניינת ולא משמימה, הוא מטובל באמרות העוקצניות מבית ליבוביץ' (בעיקר של נחמה, כמובן, אך גם כמה של אחיה ואביה) ובכלל הוא פוסע במקומות מעניינים ומרתקים: ברלין בפריחתה, ירושלים של פעם, וכמובן לאורך שבילי התנ"ך.
המחברת ראיינה עשרות רבות של אנשים ונשים שהכירו את נחמה ליבוביץ' או את משפחתה ושאבה מהם סיפורים, אמרות וידיעות. את חומר הגלם הזה עיצבה המחברת לספר שהקריאה בו זורמת ומהנה. המחברת איננה פוסחת על פני הנקודות ה"מוזרות" שהיו בנחמה, תוך כדי שהיא דנה בין היתר גם בנשיותה של נחמה, בנישואיה יוצאים הדופן ובעוד כהאי גוונא.

הדבר שהכי הפריע לי בספר היה שחלקים מהספר כנראה לא עברו הגהה, או שעברו הגהה אצל אדם שאיננו יודע צורת אות. הטעויות בחלקים אלו הן פשוט מביכות. הנה מקבץ של חלק מהטעויות:
- נחמה מגיעה לפסוק: "אומרה לאל סלעי, למה שכחתני. למה קודר אֹהלך בלחץ אויב..." – החולם על האל"ף מופיע כך בספר. (עמ' 214)
- אשר לנביאים יש לומר אנו שומעים לדברי הנביאים על משקל "לשמוע כל שופר". (עמ' 215)
- במספר מקומות בספר מופיעים פסוקים עם טעויות בציטוט. כמו "וירא ה' אליו" – במקום "וירא אליו ה'", המופיע לקראת סוף הספר, "ויעלו עד חברון" (הערה 8, עמ' 451) – במקום "ויבא עד חברון".
- בשתי הערות שוליים (שמופיעים, אגב, בסוף הספר) על פרק יג, הערות 1 ו-17, מופיע הכיתוב הבא: ראו בפרק יג בספר זה.
- הטעות שעולה על כולנה היא כנראה הקטע הבא (עמ' 263) המתאר את קשרי הידידות בין נחמה לבין פרופ' חיים סולובייצ'יק:
ישעיהו ידע היטב מי הוא הבא לבקרו ומהו ייחוסו המשפחתי – נכד ונין לשושלת בריסק, מראשי ומייסדי ישיבת וולוז'ין. אחרי ר' חיים עמד בראש הישיבה בנו ר' יצחק, ואחריו חתנו ר' נפתלי צבי יהודה ברלין המכונה הנצי"ב. כעשר שנים היה ר' דב בער סולוביצ'יק (אביו של חיים) סגנו של הנצי"ב, וגם הוא לימד שיעורים בישיבה.
הבנתם? [למי שלא בקיא בשושלת: ר' חיים ור' יצחק האמורים כאן הם ר' חיים ור' יצחק מוולוז'ין – מייסד הישיבה ובנו וממשיך דרכו. ר' דב בער סולוביצ'יק האמור הוא הראשון לשושלת בריסק-סולובייצ'יק, ובנו ר' חיים הוא הסבא-רבא של פרופ' חיים סולובייצ'יק].
אחרי שקוראים את הספר, ניתן רק לדמיין איך הייתה נחמה מגיבה על חלק מהטעויות הללו...

[במאמר מוסגר אני חייב לציין שבעת שהספר יצא לאור לפני כחצי שנה קראתי מספר ביקורות על הספר, אך לא זכור לי שמישהו מהם הזכיר את הטעויות הרבות והמביכות הקיימות בספר. האם זה אומר שלא ניתן לסמוך יותר על ביקורות ספרים המופיעים בכלי התקשורת? שאלה למחשבה.]

על אף כל הטעויות הללו, ניתן בהחלט לומר שהספר מכסה כמעט כל אספקט שקשור לנחמה ולשיטתה בלימוד ובהוראת תנ"ך, וזה נעשה באופן שנעים לקרוא.

אני עוד מתכוין לחזור לצטט מתוך הספר הזה בעתיד, ולעת עתה אסיים בציטוט הראוי לנושא הספר, מתוך דברי הרבי מפיאסצנה על פרשת חקת ("אש קודש", תש"ב):
שהאיש הישראלי צריך לדעת שגם בשעה שהוא מתעורר באיתערותא דלתתא גם כן הוא ית' נותן בו דעת ורצון ממעלה כדי שיתעורר מלמטה... נמצא לפי זה שאשה הנעשה צדקת ולומדת תורה ומקיימת המצוות, זאת היא מעשה שלה, כיון שאינה מצווה ועושה ואם כן לא עוררו אותה כל כך ממרום לזה.

נחמה – סיפור חייה של נחמה ליבוביץ', מאת: חיותה דויטש, הוצאת: ידיעות ספרים

נחמה ליבוביץ' ברשת

זה פעם ראשונה שאני מפרסם כאן דברים שפורסמו כבר ב"הרהורים בלוג", אך כמדומני שיש בזה עניין רב להביא ידיעה זו לידיעת הקוראים.

אתר חדש עלה לרשת ובו כל גליונות פרשת השבוע של נחמה ליבוביץ' ע"ה. האתר נראה מרשים ביותר וקל לשימוש.

לאתר גליונות נחמה